שביל הבושם

1

מושק עץ אלון. עז, חודר, מיוחס. ריח היציבות והעוצמה.

הוא מניס את האכזבה שמכבידה על הנשמה

כשהמודעות לטעות מחלחלת לוודאויות הכוזבות,

ומשכך את הגעגועים למה שיכול היה להיות ולא היה.

הוא היה יבש, הריח שעלה מנהר האָרנוֹ. ריח של קמח מעופש, מעורר בחילה כמו האכזבה שהסתחררה בתוכה.

אלנה רוסיני הידקה את זרועותיה סביב החזה ונשענה לאחור. הנהר זרם לפניה בלאות, מצומק מקיץ יבש שהגשם הופיע בו אך לעתים נדירות.

"אין אפילו כוכבים," היא לחשה לעצמה, לאחר מבט ממושך בשמים.

ועם זאת, קרן אור הבהירה מדי פעם את ליל ספטמבר הלח, זורחת על משטחם הבוהק של מנעולי האהבה. הם נערמו על סורגי המעקה כמו המחשבות שטיפסו זו על זו בראשה.

היא הושיטה יד ונגעה קלות באצבעה באחד מאותם חפצים שסימלו בעיני האוהבים בריתות כנות ואמיתיות שיש לשמר לנצח, בניסיון להשתמט מהן במשך הזמן.

מתאו בחר מנעול גדול וחזק, נעל אותו מולה והשליך את המפתח לנהר. אלנה עדיין זכרה את טעם הנשיקה שנשק לה מיד לאחר מכן, רגע לפני שביקש ממנה לעבור לגור אתו.

גופה התקשה.

עכשיו הוא כבר נהפך להיות הארוס לשעבר שלה... שותף לשעבר, הרבה דברים לשעבר.

היא הידקה עוד יותר את הזרועות סביב החזה, מסלקת צמרמורת, והתחילה ללכת. לפני שתתרחק לגמרי לעבר כיכר מיכלאנג'לו, היא העיפה עוד מבט אל שורת תקוות האהבה האלה. במהרה יתווסף מנעול חדש, היא הייתה מוכנה להתערב על כך. יוקרתי, מוזהב, אם היא באמת הכירה את ארוסה לשעבר.

מתאו ואלסיה... זה היה שמה של השפית החדשה, האישה שתפסה את מקומה. זאת שלזמן קצר, בטיפשותה, אלנה קראה לה "חברה". לרגע היא רואה אותם שוב יחד, רכונים זה מעל זה, לוחשים זה לזה דברים שנדמה שאיש בעולם אינו מסוגל להבין.

מטומטמת, נזפה בעצמה.

היא הייתה צריכה להבין. אבל מתאו נראה כרגיל, ההתנהגות שלו לא השתנתה. וזה הוציא אותה מדעתה. הוא היה לא הוגן. הוא לא נתן לה שום הזדמנות.

היא האיצה את צעדיה, כרוצה להשאיר מאחוריה את הסצנה שנגלתה לעיניה באותו בוקר. אבל זה היה חסר טעם, משום שהיא חזרה ועלתה במוחה בלי הפסקה, כמו תמונה בשידור חוזר מתמשך.

אלנה נכנסה למסעדה הקטנה שניהלה עם מתאו. בדרך כלל בשעה הזאת הוא היה במטבח, מרכיב את התפריט. אבל כשפתחה את הדלת, נגלה לעיניה מחזה ששיתק אותה. מרוב הלם היה עליה להישען על המשקוף, כי ברכיה כמעט כשלו.

אלסיה ומתאו ניתרו במקומם וניסו להתכסות ככל יכולתם. שלושתם נותרו המומים, והדממה נקטעה רק על ידי נשימותיהם הכבדות של שני האוהבים.

אלנה, אילמת, דוממת, ניסתה לעכל את המחזה שנגלה לעיניה. אחר כך, לאט־לאט, המחשבות הצליחו לפלס להן דרך במוחה המבולבל.

"מה לכל הרוחות אתם עושים?" היא צרחה.

אחרי כן התחרטה על המשפט האידיוטי הזה, היא הייתה רוצה להגיד הרבה יותר מזה ולעשות משהו אחר לגמרי. התשובה הייתה ברורה מאליה. ההוכחה החותכת הייתה הולמת גם באישה קצרת רואי, והיא ראתה מצוין.

מתאו, שבהתחלה נראה לה מופתע, רתח מזעם.

אם הדם לא היה מבעבע בתוך ורידיה ונושא עמו כל זכר להומור, אלנה הייתה צוחקת מהסצנה הגרוטסקית ההיא. אבל במקום לצחוק היא עמדה שם, אצבעותיה קפוצות לאגרוף ולבה הולם בפראות כנגד צלעותיה, פגועה, ממורמרת, בהמתנה שהוא יאמר משהו.

אבל מתאו לא טרח אפילו להכחיש. לא היה שום "אהובתי, זה לא כמו שזה נראה". שום "אני יכול להסביר לך הכול".

"מה את עושה כאן? את לא אמורה להיות במילנו?" הוא נהם לעברה.

התגובה תפסה אותה בהפתעה, כמעט כאילו היא זו שצריכה להצטדק. היא לא הרגישה טוב, לכן חזרה. אבל היא לא הודיעה לו.

היא הייתה מבולבלת, לא הצליחה להבין.

"איך יכולת לעשות לי דבר כזה?"

עוד משפט שגוי.

שקט, מבוכה, חוסר אונים וגם, לבסוף, כעס. המילים מעולם לא היו הצד החזק שלה וברגע ההוא הן התמוססו. אז היא הסיטה את עיניה ממנו, ונעצה אותן באלסיה, כאילו היא תוכל להסביר לה את הברור מאליו. היא הייתה רוצה להאשים אותה, לרמוס אותה בכל הכוח. האם היא לא קלטה את מה שעשתה כרגע?

מתאו היה הארוס שלה זה למעלה משנתיים. הם עמדו להתחתן, במוקדם או במאוחר. לא שהוא הציע לה במפורש, אבל הם גרו יחד, לא? אלנה השקיעה או לא חלק נכבד מהחסכונות שלה במסעדה הארורה הזאת?

ועכשיו, החלומות שלה, התוכניות שלה. הלכו... הכול נגמר!

"אל תיקחי את זה ככה, זה לא עוזר. אלה דברים שקורים..."

דברים שקורים?

זה היה הרגע שבו הכעס שלה הגיע לשיאו ובמקום ליפול על הברכיים, שבורה מהבגידה, היא חשה שממלא אותה זעם פראי שניצת בבת אחת.

רגע לאחר מכן התעופפה באוויר מחבת היישר לעבר בני הזוג, והם רצו לתפוס מחסה מאחורי השולחן. צלצול המתכת שפגעה ברצפה סימן את סוף הפרשה.

אלנה ברחה, מתרחקת ממה שרגעים ספורים קודם לכן האמינה שהוא העתיד שלה.

צחוק לא רחוק ממנה קרע אותה ממחשבותיה, בדיוק כשהנצה בה מחשבה מתוקה־מרירה, בקושי זיכרון, שנתנה לה שמץ של סיפוק.

בעיני סבתא שלה לוצ'יה, מתאו פרארי אף פעם לא מצא חן.

היא לעומת זאת העריצה אותו מהרגע הראשון. היא ריצתה אותו, תמכה בו, שירתה אותו... זהו. היא גם שירתה אותו, כפי שחשבה שבת זוג טובה צריכה לעשות. דבר לא היה אמור לסכן את היחסים שלהם, כך היא קבעה. הסיפורים נעדרי המשמעות, הקשרים חסרי הטעם לא היו בשבילה, ומעולם לא עניינו אותה באמת. מתאו היה בדיוק מה שהיא הייתה צריכה. הוא רצה משפחה, הוא אהב ילדים. ומבחינתה זה היה הכרחי. זאת גם הייתה הסיבה לכך שבסופו של דבר היא בחרה בו ועשתה הכול כדי להעמיק את הקשר ביניהם, מבלי להתחרט על כך לעולם.

אבל הוא בכל זאת בגד.

זה מה שצרב לה יותר מכול. אף על פי שהייתה מחויבת, אף על פי שהייתה כולה בתוך המשחק, בסופו של דבר התוצאה הייתה מאכזבת מאוד.

זה היה אסון אמיתי.

* * *

היו כל כך הרבה אנשים בחוץ בלילה ההוא. העיר העתיקה של פירנצה הלכה לישון עם שחר. הכיכרות היו מלאות באמנים, סטודנטים ותיירים שעצרו לפטפט מתחת לאורות הפנסים, או בפינה חשוכה בשביל היכרות מסוג אחר, הרבה יותר אינטימית.

אלנה הלכה, מתמסרת לזיכרונות, שקועה בריחות המוכרים של רובע סנטה קרוֹצֶ'ה. היא הכירה כל מדרכה עקומה ברחובות האלה, כל חלוק אבן שהחליקו המאות שעברו. צדודיות הבתים בלטו אל מול מבטה העייף. שלטי החנויות זהרו בחושך. לא נראה שמשהו השתנה. תחושת ההנאה שהיא חשה כשראתה את המקומות האלה הייתה כל כך משונה עד שהיא כמעט נותרה המומה.

שנה שלמה, היא חשבה, כבר למעלה משנה שלא חזרה לבית סבתה. לאחר מותה כף רגלה לא דרכה בו.

ולמרות זאת המקום הזה היה במשך זמן רב העולם שלה. היא הלכה לבית הספר היסודי ולאחר מכן לתיכון הנזירות בוויה קוֹלוֹנָה, שני צעדים מביתה של משפחת רוסיני. מאותם חלונות ממש היא הביטה בשאר הילדות משחקות.

אף אחת מהן לא הבינה בבשמים. הן אפילו לא ראו אביק, ולא תיארו לעצמן שהשומן סופג את הריחות. שמנים אתריים, אבסולוט, קונקריט, תערובת – היו מילים חסרות משמעות מבחינתן.

אבל לכולן היו אימא ואבא.

בהתחלה היא התעלמה מהן. אבל אחר כך גילתה שהיא מקנאה בעולמן המסודר, שהיא רוצה לקחת בו חלק. היא רצתה להיות כמותן.

ההורים של חברותיה לבית הספר תמיד היו מאוד נחמדים כלפיה: מתנות, הזמנות. מעולם לא הייתה איזו פעילות שהיא לא נכללה בה. ועם זאת, החיוכים שלהם מעולם לא הגיעו עד העיניים. אלנה חשה אותם מחליקים על פניה, מהירים, כמו עסקים שיש להזדרז לסיים. כמו מטלות שהושלמו ונשכחו.

ואז היא הבינה.

הטעם המר של הבושה הרחיק אותה גם מאותן חברות שנדמה שלא נרתעו מהבית המוזר שבו היא גרה ומהעובדה שסבתא שלה הייתה זו שבאה להצגות, לפגישות ההורים. היו עוד ילדים יתומים, כמובן... אבל העניין היה שדווקא הייתה לה אימא.

היא מגרשת בכעס את הזיכרון הזה. כבר שנים שלא חשבה על כך. לבכות על זה... רק זה חסר לה!

היא בלעה את המרירות והאיצה את צעדיה. הנה, היא כבר מגיעה.

קירות האבן הגבוהים של הבניינים סביבה נדמו כאוספים אותה ומנחמים אותה. האוויר הפושר נעשה קר, ומהמדרכה עלה ריח חריף של לחות. אלנה שאפה אותו וחיכתה לרגע שבו הוא יתאחד עם הריח שעלה מהנהר.

ריח העבר, ריח הדברים האבודים.

היא עצרה לפני שער גדול וכבד. היא הכניסה מפתח ישן לחור המנעול ודחפה. היא עצמה את העיניים רק לרגע ומיד הרגישה טוב יותר.

היא חזרה.

ואף על פי שכנראה זה היה הדבר ההגיוני היחיד לעשות, היא לא הצליחה להתעלם מתחושת הכישלון העמוקה. היא הלכה משם בהחלטה לשנות את חייה, ולעומת זאת הנה היא שוב שם, בתוך אותו בית שיום אחד, מלאת תקווה, היא השאירה מאחוריה.

היא עלתה במדרגות כמעט בריצה, כשהיא נמנעת מלהביט בשני המסדרונות האפלים בקומת הקרקע שהובילו למה שפעם היו המעבדה והחנות של לוצ'יה רוסיני. היא הלכה לעבר חדר האמבטיה ולאחר מקלחת מהירה, החליפה את המצעים ונכנסה למיטה.

לוונדר, תפוז בֶּרגָמוּט, מרווה. הריח שלהם נידף מכל הבית, חודר, כמו הבדידות שכיווצה את לבה. רגע לפני שנכנעה לעייפות נדמה היה לה שהיא מרגישה יד עדינה מלטפת את שערה.

בבוקר המחרת התעוררה מוקדם כמו תמיד. לרגע נותרה דוממת, עיניה נעוצות בתקרה, הלב מרקד לה בגרון. היא השאירה את הווילונות פתוחים, זאת הסיבה לאור הרב. השמש שטפה את הרצפה ואת המיטה. ניחוח הבית פילס לו דרך מבעד לטשטוש שעדיין אפף אותה.

היא קמה, כי לא היה לה משהו אחר לעשות. היא ירדה למטה, התיישבה בכיסא שתמיד ישבה בו, מאז ילדותה. לאחר רגע הביטה בשולחן העץ הבוהק ותפסה עד כמה הוא גדול. היא נעה בכיסאה בחוסר נוחות. ואחר כך הגיע השקט. שקט קודר ומדכא.

"אני יכולה להדליק את הטלוויזיה," היא מלמלה. אבל לסבתא שלה לא הייתה טלוויזיה, היא תמיד שנאה אותה. ולמען האמת, גם אלנה לא השתגעה עליה. היא העדיפה בהרבה לקרוא.

אבל כל הספרים שלה נשארו אצל מתאו.

כאב מוחץ התפוצץ בעומק חזהּ. ועכשיו כשהכול התנדף, החלומות שלה, התוכניות שלה, מה היא תעשה?

היא הביטה סביבה, אבודה.

היא הכירה כל חפץ וחפץ, הכול היה מוכר לה בתוך הבית ההוא. היא אהבה את הדברים הישנים והמשונים האלה. הצלחות התלויות על הקיר, כלי הטרקוטה המזוגגים שבתוכם סבתא שלה שמרה את הפסטה, הרהיטים שלעתים קרובות, אחרי שהקימה צעקות, היא נאלצה להבריק. היא הייתה אמורה להרגיש פחות בודדה, מוקפת בכל הדברים האלה. לעומת זאת היא הייתה ריקה, ריקה ובודדה.

היא קמה ובראש מורכן עלתה שוב במדרגות לעבר החדר שלה. היא תתקשר למוני, היא תצלצל אליה ותספר לה הכול. על מתאו, השרץ הזה, ועל אלסיה. באמת זוג מוצלח. היא בלעה קללה. אחר כך, כשקלטה שהיא לבדה ולא תזעזע אף אחד, התחילה לפלוט סדרה של ניבולי פה. היא אמרה את כל הקללות שהכירה. היא התחילה בשקט, אחר כך יותר בטוחה בעצמה, ולבסוף צעקה. היא המשיכה לצעוק עד שהרגישה מגוחכת, ורק אז חדלה.

רגע לאחר מכן, ישובה על המיטה, חייגה את המספר. ביד אחת ניגבה בכעס את פניה. אסור לה לבכות, מוני תשים לב. החברה שלה לא אוהבת בכיינים, נזפה בעצמה. היא נשמה עמוק פעמיים, סופרת את הצלצולים.

כמה זמן כבר עבר מאז דיברה עם מוניק? חודש, היא חשבה, אולי חודשיים. כן... היא הייתה עסוקה מדי בהקמת המסעדה ובצרכים של מתאו.

"כן?"

"מוני, זאת את?"

"אלנה? מתוקה, מה שלומך? את יודעת שבדיוק חשבתי עלייך? איך הולך?"

היא לא ענתה, רק אחזה את הטלפון הנייד חזק בידה ופרצה בבכי.