שבי אחריה

שירי לוין

"תורידי פרופיל," הוא לחש לי לפני שהשוטרים לקחו אותו, והמילים הדהדו בראשי בכל בוקר, מהרגע שעיניי נפקחו והתמתחתי במיטת הקינג־סייז שלי ועד לרגע שעצמתי אותן. נפרדתי משאריות הלילה והתעוררתי לבוקר חדש נטול חיים.

השעמום תקף אותי מיד כשלחצתי על כפתור מכונת הקפה והשלמתי עם זה ששום דבר מעניין לא יקרה גם היום.

גררתי את עצמי לאמבטיה, פתחתי את המים החמים ונכנסתי תחת הזרם. ליטפתי את גופי בספוג, וחשבתי עד כמה התגעגעתי למגעו של גבר. עצמתי את עיניי ודמיינתי את הידיים שפעם השתוקקו אליי, ליטפו אותי ואהבו את גופי. כשהנשימות שלי התגברו סגרתי את הברז בתסכול ויצאתי עטופה במגבת.

בדלת הכניסה, כמו תמיד, נח על השטיחון העיתון היומי. הרמתי אותו והבטתי לצדדים. הכול רגוע, אין נפש חיה.

מזגתי קפה והתיישבתי על הנדנדה בגינה המטופחת שלי. הגנן עשה עבודה מדהימה עם סבך העשבים שצמח כאן. פרשתי את העיתון על ברכיי והעברתי דפים בשעמום עד שעיניי נחו על כתבה, יותר נכון על תמונה.

הגבר שבתמונה עמד ליד בניין גבוה, לבוש חליפה מחויטת שחורה שהחמיאה לגופו, חולצה כחולה ועניבה. שיערו השחור היה פרוע במקצת ונפל על עיניו השחורות והמעט מלוכסנות. על שפתיו נמתח חצי חיוך שחשף גומת חן, ומבטו - הדבר שתפס אותי מלכתחילה - נראה נבוך ומבויש. מי האיש הזה? מה מסתתר מאחורי מבטו?

דילגתי על הפרטים היבשים בכתבה והצלחתי לדלות מתוכה שהוא מנכ"ל של משרד אדריכלים מפורסם מאוד. קוראים לו גיא סלע והבניין שמאחוריו הוא פרי יצירתו. מה שנותר לי עוד לבדוק זה אם הוא פנוי. ואם הוא לא פנוי - להפוך אותו לכזה.

עכשיו, כשהאדרנלין השתלט על השעמום, נעלתי נעלי ספורט ויצאתי לריצה. בזמן ריצה כל ההחלטות הכי טובות מתגבשות לפעולות.

חזרתי מתנשפת לווילה שלי והפעם נכנסתי לאמבטיה מפנקת, כי מגיע לי - יש לי מטרה, וגם כי הגיע הזמן שאתפנק קצת. לקחתי את המחשב הנייד, הפעלתי את המערכת בפול־ווליום, שפכתי קצת שמנים וקצף, ושקעתי אל תוך גן־עדן חמים וריחני. כך לפחות הרגשתי באותו רגע.

פתחתי את המחשב הנייד, ניסחתי בזריזות קורות חיים מרשימים שלא יביישו סמנכ"ל לעתיד, ובלי להתבלבל שלחתי אותם לחברת 'סלע אדריכלים בע"מ', אף על פי שהם לא פרסמו מודעת דרושים. חשבתי שאתחיל כמו שנדרש מכולם ואם זה לא יצליח, תמיד יש לי תוכנית גיבוי. קיוויתי שלא אצטרך להשתמש בה. העקצוצים באצבעות שלי העידו שאני כבר מוכנה להסתער. והפעם בגדול.

כעבור יומיים קיבלתי שיחת טלפון. הוזמנתי לראיון ביום שלמחרת. לא ידעתי מה הסיבה אבל התרגשתי יותר מהרגיל.

למחרת בבוקר התעוררתי מוקדם. עמדתי מול הארון ובחרתי בגדים מתאימים כדי להשאיר רושם שלא יישכח. לבשתי חצאית עור שחורה צמודה שהגיעה עד ברכיי, עם שסע עמוק בצד, חולצת שיפון לבנה, עם פתח נאה שחשף את שדיי השופעים והשאיר מקום לדמיון, ונעלתי נעלי עקב. הברשתי את שיערי הזהוב והתאפרתי קלות. הבטתי במראה הגדולה שבחדר השינה - הבלונדינית שעמדה מולי נראתה מרוצה, משהו חדש ומרגש עומד לקרות.

נכנסתי לאאודי השחורה ונסעתי לבניין 'סלע אדריכלים בע"מ', בניין גבוה ומרשים. השוער פתח לי את הדלת הראשית ונכנסתי אל הלובי המפואר. העיצוב היה חדשני, מבריק, זוהר. בעמדת הכניסה ישבה בחורה יפהפייה עם שיער חום בהיר ועיניים ירוקות מהפנטות.

"שלום," היא אמרה.

"היי."

"אפשר לעזור?"

"הגעתי לריאיון במשרדי סלע אדריכלים."

"מה שמך?"

"שירי לוין."

היא הביטה במחשב שלה והקלידה משהו.

"בבקשה שירי," היא מסרה לי תג אורח, "עלי במעלית לקומה השמינית, שם יכוונו אותך." היא הצביעה לכיוון המעליות ואני הנהנתי.

בדרכי אל המעליות נשמתי נשימה עמוקה וניסיתי להחזיר לעצמי את שירי של הבוקר, הנחושה, זו עם תוכנית הפעולה. לפתע שמעתי אותה מאחוריי אומרת: "בוקר טוב מר סלע." הדבר הראשון שרציתי היה להסתובב ולהתנפל עליו, כמו מעריצה דביקה. עצרתי את עצמי, לא כל־כך מהר שירי. פניי היו מופנות אל דלתות המעלית, והתפללתי שהמעלית תרד כבר ואוכל להיעלם כדי להתעשת ושלא אהרוס לעצמי את התוכנית.

המעלית הגיעה והדלתות נפתחו. המתנתי שהאנשים שבתוכה יצאו ונכנסתי מהר, אבל הוא השיג אותי. "לאיזו קומה את צריכה?" הוא שאל וקולו הרטיט את גופי והעביר בי צמרמורת.

"שמונה," לחשתי. הבטתי קדימה והתאפקתי לא להציץ אליו, מתפללת שנגיע כבר. מה קרה לי לעזאזל? עוד לא נולד הגבר שיגרום לי לתחושה כזאת. שירי, תתאפסי על עצמך. הזדקפתי והבטתי אל תוך עיניו. יש לך משימה, שכנעתי את עצמי, ואת לא תהרסי אותה. תסתכלי לו ישר בעיניים ואל תפחדי. את צריכה ללכוד את תשומת לבו, את צריכה להפיל אותו ברשתך. הוא הסתכל עליי במבט חודר והיה נדמה שהוא קורא את מחשבותיי. לא מצמצתי אבל הלב שלי רקד ריקוד קטן.

גיא סלע

נכנסתי למעלית ונשמתי לרווחה, אני לא לבד. אני מקפיד תמיד לעלות במעלית עם עוד מישהו. המחשבה שמישהו נמצא איתי בתא הסגור הזה, אפילו לכמה רגעים, מרגיעה אותי. הפחד ממקומות סגורים מנקר בי שנים ולא מרפה.

לפעמים בלית ברירה אני עולה במדרגות, אבל היה חם וידעתי שאם אעלה ברגל עד קומה שמונה, אצטרך מקלחת דחופה.

עצמתי את עיניי והתרכזתי בנשימה, הרגשתי את המעלית עולה וניחוח של מושק חדר לנחיריי. כשפקחתי אותן, עיניים כחולות כמו ים סוער הביטו בי. הקול המתכתי של המעלית הכריז שהגענו לקומה השמינית והדלתות נפתחו. היא יצאה במהירות ואני קפאתי במקומי. הבטתי בה מתרחקת לכיוון הקבלה, שיערה הבלונדיני גולש אל ישבנה העטוף בחצאית עור צמודה. לבי החסיר פעימה.

לא הספקתי לעכל מה קורה ודלתות המעלית נסגרו. האור כבה ונשארתי לבד במעלית שלא זזה, בחושך. גיששתי במהירות באפלה, מחפש אחר לוח הכפתורים. לחצתי על הכפתור שמורה לפתוח את הדלת, האור נדלק, ואני חזרתי לנשום.

יצאתי במהירות מהמעלית אל משרדי, לא הבטתי לצדדים שמא יראו את הפחד בעיניי. "מר סלע, אתה בסדר?" ניצן, פקידת הקבלה, התעניינה ברגע שיצאתי מהמעלית.

"אתה רוצה כוס מים?"

"זה יהיה נחמד," אמרתי כמעט בלחש וניסיתי להסדיר את הנשימה.

נכנסתי אל משרדי וניצן נכנסה אחריי עם כוס מים קרים בידה. "בבקשה מר סלע." לקחתי ממנה את הכוס והתיישבתי ליד השולחן.

"אתה נראה לא טוב, הכול בסדר?" לא! חשבתי לעצמי. הכול לא בסדר. הזיכרונות רבים מדי ותוקפים אותי כמו סכינים שחודרות אל גופי, לא מפספסות פיסת עור לחדור אליה.

"מר סלע?" ניצן לא ויתרה.

הבטתי על הנוף שנשקף מהחלון וגמגמתי: "אני...לא... יודע. אולי כדאי שאלך הביתה לנוח?"

"אבל הגיעה היום מישהי לראיון עבודה. זה רשום אצלך ביומן".

עצמתי את עיניי. "כן, צודקת," מלמלתי וחשבתי על הבחורה מהמעלית. על עיניה הכחולות שהביטו אל תוכי וכישפו אותי. זרמים צמררו את גופי. נזכרתי בריח המשכר שהותירה בחלל כשיצאה מהמעלית ובשיערה הזהוב שגלש על שדיה השופעים. החזרתי את מחשבותיי לחדר כשחלציי החלו לבעור, והסמקתי כשראיתי שניצן עוד כאן.

"נצטרך לקבוע ליום אחר," אמרתי.

ניצן המשיכה לעמוד מולי. "זה הכול ניצן, את יכולה ללכת." היא הנהנה וסגרה אחריה את הדלת.

אני לא יודע אם ההרגשה הזאת, שפעימות הלב עוברות את המהירות המותרת, היא בגלל הבחורה, או שהפחד שמלווה אותי תעתע בי. לא תמיד הייתי כזה קלסטרופובי אבל יש דברים שגם הזמן לא מרפא. מדי בוקר אני אוסף את שברי הלילה, עוטה על פניי מסכה ועל גופי חליפה שעולה כמו משכורת חודשית של עובד. אך המסכה החיצונית רק מגנה עליי מהעולם, מהאנשים, מהסביבה. היא לא עוזרת לי לעקור את הפחדים ולהפוך לאדם שאני רוצה להיות.

הבטתי מהחלון אל תל־אביב . הרבה אנשים לא אוהבים את העיר הזאת בגלל הצפיפות והרעש, אבל אני אוהב את תל־אביב ואת כל מה שמרכיב אותה. אני חושב שזה מה שעושה אותה אמיתית. לא כמו טירת הכרמל, העיר שבה גדלתי, שנמצאת אי־שם בצפון. למראית עין היא נראית מזמינה מאוד עם הנוף ההררי ועם הים שרואים אותו ממרחקים. בשילוב עם השמים הצבועים תכלת, היא נראית כמו אי בודד, שקט ומבטיח. אבל לא, היא לא כזאת שקטה, ובהחלט לא כזאת מבטיחה. אם תצרח אף אחד לא ישמע אותך, אם תבכה אף אחד לא יבוא לנגב לך את הדמעות, ואף אחד לא ירחם עליך. אנשים פשוט ימשיכו ללכת בלי לשאול שאלות - כי כזו היא טירת הכרמל, שמורה בשקט במגירה ואסור לפתוח אותה ללא רשות.

קמתי, לקחתי את הטלפון הנייד מהשולחן ויצאתי מהמשרד. נראה לי שאלך לשבת בים. הים מרגיע אותי, נוסך בי ביטחון. מחר נתמודד עם הכול. תמיד יש את מחר.