שבעת האותות 2 – מרחץ הדמים‎

יסמין צרחה אל תוך הלילה בעודה מתעופפת מעל הרכבת בעיניים קרועות לרווחה מאימה, ידיה נשלחות נואשות לאחוז באוויר הריק לאורם המטושטש של הכוכבים והירח מעל. אבל לא היה במה לאחוז. שום דבר לבלום את נפילתה.

ואז... הזמן נדמָה כאילו עמד מלֶכת.

יסמין חשבה תמיד שכּל אותם סיפורים של אנשים שכּל חייהם חלפו לנגד עיניהם בהבזק של רגע כשניצבו בפני המוות הם הגזמה פרועה. אבל זה בדיוק מה שקרה לה באותו רגע: כאילו חיה מחדש את כל מה שעבר עליה מלידתה ועד היום. קולהּ של אמהּ, צחוקו של אביה, מסיבות יום ההולדת שלה, טיולי בית ספר, לינה אצל ידידות, מיזם האושר שלה והמפגש עם זוכי אתגר בניו יורק...

ואז הזמן כמו אִתְחֵל את עצמו מחדש, והמציאות חזרה בכל אימתה.

צִרחתהּ נבלעה בשאגת קרונות הרכבת הסוטים מן המסילה ומחליקים במורד סוללות העפר לצד המסלול. היא הייתה ערה גם לקולות אחרים: זַעקות אימה, קולות נפץ רועמים.

עד כה התעופפה בחלל האוויר, אבל עכשיו היא התחילה ליפול. עוד מעט קט והאדמה תבלע אותה.

היא ידעה שהיא עומדת למות.

בדיוק כמו שניבּא הסמל שקיבלה באות השני:

גולגולת עם שתי עצמות מצולבות יכולה לסַמֵל רק דבר אחד.

מוות.

הסמל הנורא נצרב בתודעתה של יסמין תוך שהכּבידה הֵטיחה אותה בלא רחם אל הקרקע הקרה והשחורה.