שבע שעות אחורה

מדריך לאוהבי ניו יורק
הרומן שלי עם ניו יורק החל בגיל שמונה, כשהוריי תלשו אותי מכל מה שהכרתי, מחיי השקטים בפרבר ישראלי קטן, והעבירו אותי, ואת כל המשפחה, לפרבר רדום אחר מעבר לנהר של העיר המדהימה ביותר בעולם, ניו יורק סיטי. שם – מעבר לילדות אמריקנית של מדשאות ירוקות, הסעות בית הספר בסקול באס צהוב וזיקוקים ונקניקיות בפורת’ אוף ג’וליי – חוויתי את ניו יורק בשנות ה־80: מלאת גרפיטי, לכלוך, אספלט אינסופי ובניינים שצמחו לשמיים. והניצוץ הראשון נדלק.
מאז – אחרי תיכון בלוס אנג’לס, תואר ראשון בהנדסה מברקלי שבקליפורניה, תואר שני במנהל עסקים מאינסיאד בצרפת וטיסות שלא נגמרות מסביב לעולם במסגרת חיי ההיי־טק – הפך החלום העירוני של קארי בראדשו להיות שלי. שטחי, אולי. ילדותי, ייתכן. אבל הקשר לניו יורק החל ורק התחזק עם כל ביקור.
ואז החלום התגשם, מעבר לעיר הגדולה. אבל בניגוד לקרי ולחברותיה מהמסך הקטן, שיכלו לבלות עד השעות הקטנות של הלילה, אני הייתי מלווה במטען חורג של שלושה ילדים. אחת שעדיין תקועה בעגלת תינוקות, שני ש”רק בודק” מה קורה אם מושכים את החוט האדום של מעצור החירום בסאבוויי ושלישית שחושבת שסוהו הוא ארון הבגדים הפרטי שלה. את הפמליה הנוצצת חתמו גם כלב צולע ובעלי שיחיה.
לא בדיוק זוהר כמו בסרטים, אך למרות ובזכות הצוות לעניין שאיתי, כיבוש העיר החל לאט אך ביסודיות, בין הכנת שניצלים לאיסוף מבתי הספר ומהגנים, עם עגלה מקרטעת או מוניות דביקות, בלי הלוק הרלוונטי של מגפי סטילטו או תיק עור מהקולקציה האחרונה של מרק ג’ייקובס, אבל עם אדרנלין של ג’ינג’ית מתולתלת, שלא יודעת מתי יעירו אותה ויגידו לה, “סורי, זה הכול היה רק חלום”.
התחלתי לתעד הכול אונליין. פתחתי בלוג כדי לשתף משפחה וחברים וקראתי לו “באמא’שלי, חוויות משפחה בעיר הגדולה”. התחלתי לכתוב ב־ynet אמריקה. פרסמתי באתר האינטרנט “למטייל” והתארחתי בבלוגים שונים. מתערוכות בצ’לסי באמצע סופת שלגים, לקוקטיילים ברופטופס הכי קוליים בעיר, המלצות מה עושים עם משפחה שכבר מטפסת על הקירות של הדירה בגודל מטר על מטר ולאן יוצאים קצת מהעיר לנשום ירוק ושקט. ומכיוון שהעיר הזאת לא עוצרת אף פעם, לא היה לזה סוף. לבד, איתו, עם הקטנים. ממש לא משנה. העיקר להיות בתנועה בעיר שלא ישנה לעולם.
ליום הולדת עגול כלשהו, לא מציינת בדיוק איזה, חברה לקחה את כל ה”שטויות” שכתבתי עד אותו רגע – המלצות, חוויות, קיטורים – וערכה הכול לספרים, אחד לכל שנת מגורים בניו יורק. כך נזרע בי חלום: להראות את ניו יורק שלי לאנשים נוספים. לא את הדברים המתבקשים והבסיסיים, אולי גם קצת כאלה, כי לגמרי בלי אי אפשר, אבל לצדם הרבה מאוד דברים מיוחדים, מדליקים, אחרים, סודות. לא רק לתיירים, אלא גם לכאלה שבאים לחיות בעיר, כמונו, בתקווה שגם הם יתאהבו בעיר כמונו וירגישו בה home away from home.
את החלום הזה אתם מחזיקים עכשיו בידיכם. בעמודים האלה ארזתי את כל מה שהכרתי והתאהבתי בו. המסעדות הקטנות, הסיורים הרגליים, החנויות שלא כולם מכירים ושכונות עירוניות מזווית ראייה של מקומית.
“הספר הזה לא מתיימר להכיל הכול. יש שכונות שפחות התחברתי ולא תיעדתי אותן, יש מסעדות שלא הייתי בהן או כאלו שלא אהבתי. הוא לא מקיף את ניו יורק כולה אלא מוקדש בעיקר למנהטן, בעיקר לחלקה הדרומי, כי אני downtown girl, בדיוק ההפך מהשיר של בילי ג’ואל. אני בטוחה ויודעת שיש אנשים שמכירים את העיר לא פחות טוב ממני, כאלה שמכירים אותה הרבה יותר טוב ממני וכאלה שלא יסכימו עם ההמלצות. אבל זה ספר מסע אישי, רגשני ומבודח על ניו יורק סיטי, העיר שכבשה אותי, לא פחות ממה שאני כבשתי אותה. העיר שנכנסה לי ללב, וגם לליבם של בני משפחתי. לא משנה איפה אהיה מסביב לעולם, לעולם ארגיש בה בבית.