שגב

"הם מחכים לך..."

אמר אליהו בחיוך כשקרא לי להיכנס לאולם. באולם ישבו כ-200 איש, לבושים במדי צה"ל ובמדי כוחות הביטחון. כמה דקות לפני כן עוד ישבתי על המדרגות ליד הכניסה. כמו בפעמים הקודמות, הייתי אפוף במחשבות ובעיקר בהתרגשות שליוותה אותי במהלך כל הבוקר. עם זאת ידעתי שיהיה בסדר. יצאתי לחופשה מיוחדת מיחידת הבילוש של משמר הגבול, כדי להשתתף ביום המיוחד הזה.

אליהו היה אחד המורים הטובים, הוותיקים והאהובים בקורס הצבאי, הידוע בשם 'נתיב', קורס המיועד לעולים חדשים שהתגייסו לצה"ל או לחיילים שנולדו בישראל ואינם יהודים על פי ההלכה המקובלת בארץ. במסגרת הקורס עורכים החיילים היכרות עם הדת ועם המורשת היהודית. חלק מהחיילים ומהחיילות מנצלים את ההיכרות הזאת להרחבת הידע הכללי, אך בשביל אחרים זוהי הזדמנות חד פעמית להתחיל את תהליך הגיור בצבא.

הקורס נמשך שבעה שבועות של לימוד אינטנסיבי. אחת לשבוע יוצאים לסיור באתר היסטורי הקשור לדת או למורשת היהודית. במרבית המקרים, מניסיוני, החיילים יוצאים לקורס כדי לשבור שגרה ו'לצאת לחופשה' מהמסגרת הצבאית הלוחצת.

לאחר שאליהו קרא לי, נכנסתי עם עוד שלושה אנשים לתוך המבנה וצעדתי לאולם גדול ממדים. השתתפתי במחזור האחרון שסיים את הקורס בגבעת חביבה שליד חדרה, ולא הייתי רגיל למקום החדש, מלון 'עדן אין' שבזיכרון יעקב. כשהגעתי אליו, לא האמנתי למראה עיניי. המקום נראה מפנק עוד יותר מזה שאני הייתי בו.

הגעתי למלון כחצי שעה לפני הכניסה לאולם, לבוש בחולצה מכופתרת ומגוהצת בצבע תכלת ובמכנסיים שחורים ואלגנטיים. אירועים כאלה תמיד מעניקים לי מוטיבציה להתלבש באופן חגיגי יותר. נכנסתי למשרד המפקדת של אחת המחלקות בקורס.

"שלום..." אמרתי בביישנות, בלי לדעת מה אומר בהמשך. "אור נמצא?"

"אתה שייך לפאנל של היום?" היא ניחשה.

"כן... אליהו הזמין אותי. הוא אמר לי לפנות לאור ברגע שאגיע לכאן."

היא הביטה בי בהבנה.

"אור אמור להגיע בעוד כעשר דקות." אמרה. "שב בינתיים בחדר המורים, תכין לך קפה, תרגיש בנוח."

יצאתי מהחדר ונכנסתי לחדר שממולו. התיישבתי לראשונה בחדר המורים של 'נתיב', מקום שהיה נחשב למקודש וחל עלינו איסור מוחלט להיכנס אליו. הרגשתי חשוב אבל מה שהיה מוזר יותר, פתאום הבנתי כמה זמן עבר מאז שלא הורשתי להיכנס לחדר. התיישבתי והכנתי לי כוס תה כמו שאני אוהב - חלש עם שלוש כפיות סוכר. ישבתי לי להנאתי ובהיתי בתמונות, בתעודות ההוקרה ובמכתבים האישיים שהיו נעוצים בלוחות השעם התלויים על הקירות.

ברכות מרגשות ומעט מאולצות כמו "בהצלחה בהמשך!" "אוהבים אותך המון המון המון! מאחלים כל סגל המורים והמפקדים של 'נתיב'" או "נזכור אותך ולעולם לא נשכח!" כאילו מספידים מפקד שבסך הכול משתחרר מהשירות הצבאי.

לאחר כמה דקות נכנסה לחדר קרינה או בשמה החדש והיהודי, אלה. את קרינה הכרתי מהצוות שלי ב'נתיב'. אין ספק שהיא הייתה אחת הנשים היפות ביותר שראיתי. היא שירתה בבסיס חיל האוויר בפלמחים, והייתה נערה ממוצא קווקאזי, ברונטית, חטובה, כמטר ושישים, ובעלת עיניים חומות נוצצות ששידרו תום ורוך. גם דיבורה היה רך ונעים, כאילו היא מדברת לילד ומנסה להרדים אותו.

בקורס החיבור ביני לבינה היה מדהים. כמו כן, עוד לפני הקורס היא התקרבה ליהדות, שמרה כשרות והכירה את התפילות. גם היא, כמו רוב החיילים ב'נתיב', גילתה בגיל מאוחר יחסית שהיא איננה יהודייה לפי ההלכה ושעליה לעבור גיור. לקרינה, בניגוד אליי, הייתה הכנה מהבית. אחותה עברה את תהליך הגיור בצבא, היא הכירה היטב את כל השלבים, והיה ברור שהיא תעבור אותו בקלות.

"סרגיי!" אמרה בהתלהבות. קמתי לקראתה, והתחבקנו לאחר תקופה ארוכה שבה לא התראינו כלל.

"גם אתה משתתף בפאנל?" שאלה בהפתעה.

"לא, טיילתי בזיכרון יעקב ונגמר לי הדלק בדיוק ליד המלון הזה, אז אמרתי ניכנס, נאכל משהו ונברר איפה יש תחנת דלק באזור," עניתי.

"איזה קטע! שנים הא?" היא התעלמה מהציניות שהפגנתי.

"אל תגזימי. בסך הכול קצת יותר משנה. בכל מקרה, מה קורה איתך בימים אלו?"

"השתחררתי! אני לומדת עכשיו לפסיכומטרי," אמרה בהתלהבות. שיתפתי אותה בקשיים שלי במהלך השירות ביחידת הבילוש של משמר הגבול, שנעשה קשה יותר ויותר, וכמה רציתי כבר להשתחרר אך עדיין כמה חודשים טובים הפרידו ביני לבין האזרחות. רגע לפני שאור, רכז קורס 'נתיב' קרא לנו למשרדו, נכנסו לחדר בר ומתן.

לא הכרתי אותם אבל כעבור כמה דקות שמעתי את סיפורם. בנוגע למתן לא גיליתי משהו שהפתיע אותי, בר, לעומת זאת, שנראה מבחינה חיצונית כיהודי מבטן ומלידה ואף כאחד ששייך לזרם הספרדי, סיפר לי סיפור חיים מיוחד. שמו המקורי היה יבגני והוא עלה לארץ מסיביר בדיוק כמוני. כשהתחיל את תהליך הגיור רצה לסיים אותו במהירות, לקבל את תעודת ההמרה שמגדירה אותו כיהודי, ולסיים עם נושא הדת לתמיד. במהלך התהליך החל לחשוב: "האם באמת איני מתכוון לקבל על עצמי דבר מהדת היהודית, ולמרות זאת לקבל עליי בלב שלם את עול המצוות?" וכך לאחר הגיור החליט בר להקדיש את חייו ללימודים בישיבה, חזר בתשובה באופן מלא, והתחתן עם אישה דתייה אותה הכיר בשידוך.

הפתיע אותי עד כמה הוא התקרב לעולם האמונה, ועד כמה תהליך הגיור היה משמעותי עבורו. זכיתי לפגוש באדם שקיבל על עצמו את התהליך ברצינות רבה יותר ממה שתכנן, והקורס הביא לשינוי מוחלט וחיובי בחייו.

לאחר ישיבה של כמה דקות על כוס קפה, ובמקרה שלי על כוס תה, וכשכבר התחלנו להרגיש כמבוגרים האחראיים בבניין, אור, רכז קורס, הציץ לחדר וביקש מאיתנו להגיע למשרד שלו. הוא רצה לשוחח איתנו, לפני שניכנס לאולם הגדול שבו יושבים חיילי הקורס הנוכחי.

הוא לא הרחיב במילים אלא פשוט אמר: "תהיו עצמכם! אתם לא חייבים דין וחשבון לאף אחד. יכול להיות שמישהו ייצור פרובוקציה, אולי יתחיל רעש או אפילו מהומה, יכול להיות שברגע מסוים לא תרגישו בנוח ולכן אני נמצא כאן. מה שחשוב מבחינתכם הוא לדבר בכנות ובגובה העיניים וכך לא יהיו בעיות."

אני נכנסתי לאולם קצת אחרי כולם. התמהמתי עד שהצלחתי להשתחרר מהמחשבות ומההתרגשות. התיישבתי באולם עם כולם, אבל כדי להבין בדיוק מה קרה שם, ומדוע נכנסנו לאחר שאר החיילים, כדאי להתחיל לספר את הסיפור מההתחלה, ולחזור שנה וחצי לאחור.