שדה הנשיקות האדומות – סיפורים רומנטיים

הזר עמד מרחוק והסתכל בי. חייכתי אליו חיוך קטן, אך לא מזמין. לא מקובל אצלנו בקוסקו לחייך חיוך גדול מדי לזרים, כי זה רק מביא צרות. היה לי חם. ארבעים מעלות כנראה, אבל לא רציתי לפשוט את הסוודר בצבע הלילך שמעל החולצה האדומה שלבשתי בבוקר, כי מאוד קר בגינה עם הזריחה. הוא היה גבוה, הגרינגו, עם שיער זוהר כמו שמש, ולא גרע ממני את מבטו. מרוכז כאילו הוא מנסה להקשיב למרחק בינינו. התאהבתי בו מייד.

בכפר שלי אני נחשבת למקרה אבוד. בגיל שלושים וחמש כבר אין סיכוי שמישהו ירצה בי. אינדיאנית מכוערת, זה מה שאני. אין לי תו אחד יפה בפנים. אולי חוץ מהצמה השחורה הארוכה שלי, אבל כזו יש לכל אישה אינדיאנית שמכבדת את עצמה.

אני חושבת שהגוף שלי די יפה, אבל הבעיה היא שאף גבר לא מוכן להסתכל עליו כשהוא רואה את הפנים שלי. קוראים לי אבן צבעונית, כי אני מקפידה ללבוש רק בגדים צבעוניים, כדי להסיט את תשומת הלב מהפרצוף המכוער שלי. לא שזה עוזר.

חם לי. השמש קופחת ליד דלת בקתת הבוץ המיובש שלי, ומתחת לחצאית התכלת המבריקה שלי אני מזיעה במכנסי צמר כחולים. שיגיד כבר משהו! הזר מתקרב קצת. ועוד קצת. אני רואה שהוא צעיר ולא ממש מבינה למה יש לו מקל הליכה או משקפיים כהים שנופלים על אפו וחושפים למחצה עיניים כחולות יפות כל כך.

עור פניו מגולח וחלק. שום צלקות לא נראות לעין. סבתא הייתה אומרת שהצמח שבין רגליו בטח מיובש. אבל מה אכפת לי? כבר השלמתי עם זה שלעולם לא אחוש את הצמח הזה משום גבר.

"אפשר לקבל משהו לשתות?" הוא שואל באנגלית. כמובן, למה ציפיתי... שיישא אותי בזרועותיו מעבר למפתן? הוא צמא, זה הכול. כמו כל התיירים שמגיעים הנה, לשולי העיר המפורסמת קוסקו, בירת האינקה שבדרום פרו, ורק רוצים לקחת מאיתנו את כל מה שיש לנו: משקה, מזכרות, פירות, מחרוזות עץ מעשה ידינו. לקחת, לקחת, זה מה שהלבנים האלה יודעים לעשות. אף פעם לא נותנים לנו כלום. לו לפחות היו לוקחים אותי! נמאס לי מהחיים כאן כבתולה לנצח נצחים!

אבל לא יכולתי לסרב לו. נכנסתי הביתה והוצאתי לו את כד משקה הצמחים הצונן שאני מכינה לי בימים כאלה. אני מגדלת כל מיני צמחים ועשבים בגינה שלי, ומכינה מהם תרופות. בכפר שלי יודעים שאין מחלה שאני לא יודעת לרפא, אז אפשר להגיד שלמרות שאני חיה לבד, אני מצליחה להתקיים בעזרת המומחיות שלי, שלמדתי מסבתא. סבתא טאווילה הייתה שם דבר אצלנו. מרפאת, קוסמת, מגדת עתידות ומומחית לכל מה שצומח על פני האדמה. השמאנית הכי מפורסמת בכל העיר קוסקו.

בינתיים הגרינגו מתחיל לשאול שאלות. הוא לא נרתע כמו תיירים אחרים, ומתיישב ממש על האדמה ליד הדלת שלי. ישיבה די עקומה, הייתי אומרת. הוא שואל אותי המון שאלות, ואני עונה לו, חוסכת במילים, כי לא נאה לאישה אינדיאנית להרבות דברים עם אדם זר. ועוד לבן. במיוחד אישה כמוני, שחיה לבד כל השנים, מאז שהגג של בקתת הבוץ המיובש קרס על ראש הוריי וארבעת האחים שלי. שתי אחיותיי ניצלו כי הן הספיקו להינשא וגרו בכפר אחר.

אני נשארתי לבד כי אף אחד לא רצה לקחת ילדה מכוערת אליו הביתה. בטח לא אחיותיי, שפחדו שהבנות שלהן עלולות להידבק ממני בכיעור. אבל לא פחדתי. הרוח של סבתא באה אליי כל לילה, מדברת איתי, ומלמדת אותי עוד ועוד דברים כדי לשרוד. ואני לומדת. נגיד איך למשש את עלי הצמח, כי סבתא אומרת שיש דברים שקצות האצבעות רואות טוב יותר מהעיניים.

"מאיפה הבגדים המשגעים האלה?" הזר שואל אותי, כשהוא ממשש באצבעותיו בחופשיות (שלא נתתי לו!) את חצאית הסאטן המהודרת שלי. אני מסמיקה קצת מתחת לעורי השחום. לא נעים לי להגיד לו שאלה בגדים משומשים שמצאתי ברחוב.

תמיד כשהתיירים נוסעים הביתה, יש שלל של מציאות באזור המזבלה. לא, לא ממש בפחים, על יד. ושם אני מוצאת בגדים במצב טוב, נעליים, ואפילו תכשיטים שבורים שאני מתקנת, כי הם עוד טובים. למה זורקים דברים שאפשר עדיין להשתמש בהם? אף פעם לא הבנתי.

קוראים לו ג'וני, והוא מאוהב בפרו, ככה הוא אומר. הוא לא רוצה לחזור הביתה לניו יורק. אין לו שם אישה כי אף אחת לא שבתה את ליבו. כאן בפרו, הוא מרגיש שהוא מחובר לאדמה. והוא אוהב אינדיאנים. אני פוערת את פי בתדהמה - אוהב אינדיאנים? ומהר סוגרת. הוא כל כך מנומס ועושה כאילו הוא לא ראה.

"בייחוד אינדיאניות!" הוא אומר בהתלהבות, ומסתכל בי די עקום, כמו הישיבה שלו, עם מבט מכוון לכתף השמאלית שלי דווקא במקום לפנים שלי. אין ספק שהוא לא ממש שפוי! לא יודעת למה, אבל הברכיים שלי מתחילות פתאום לרעוד.

"אתן נשים אמיתיות, בלי מסכות, בלי משחקים, את לא יודעת כמה נמאס לי מהמשחקים של הנשים האמריקאיות. כל מה שמעניין אותן זה רק כמה כסף יש לי". אני שותקת. אין לי משהו חכם להגיד. "אז אין לך כסף?" אני שואלת בסוף.

"לא, אין לי", הוא עונה. "כסף זה שורש הרע בעולם שלנו! אם לא היה כסף, העולם היה הרבה יותר טוב! כל אחד היה פשוט מחליף עם השכן שלו את המוצרים שהוא יודע לעשות, ומקבל את הדברים שהשכן שלו יודע לעשות. העולם היה מקום הרבה יותר נעים, שלו והרמוני".

בחיים שלי לא שמעתי שטויות כאלה! עולם בלי כסף? או שהוא מטומטם לגמרי הגבר הזה, או שהוא חי בסרט! אבל אני לא אומרת לו כלום, כי מה אכפת לי בכלל? עוד רגע הוא יגמור לשתות את המשקה בכד, ובזה יסתיים כל הסיפור.

עכשיו הוא שוב מסתכל עליי במבטו העקום, ואני מצליחה לחטוף הצצה נוספת לעיניים הכחולות המהממות שלו. הוא נוגע בצמה שלי, כמעט מלטף אותה. מי הרשה לו? אני סוטרת על ידו. "את יודעת, את אישה מאוד יפה!" הוא אומר פתאום. אני מרגישה שאני נחנקת. כמעט בולעת את הלשון. יפה? אני?

הוא כנראה משוגע לגמרי! אני מבקשת סליחה ונכנסת הביתה. שם, מבעד לתריסים המוגפים, באפלה, אני עוצמת את עיניי וקוראת לסבתא טאווילה. אני שואלת אותה אם הגרינגו דובר אמת. סבתא אומרת לי שכן. אני שואלת אותה שוב, כי אני לא מאמינה.

הרוח של סבתא מתחילה להתרגז, וצורחת עליי שאני הנכדה הכי טיפשה שהייתה לה, ושאתחיל סוף־סוף להקשיב לזקנים, כי הם יודעים על מה הם מדברים. "בשבילו את יפה!" היא צועקת, "ועכשיו תצאי אליו חזרה החוצה, כי הזדמנות שנייה בחיים כבר לא תהיה לך!"

אני יוצאת בריצה החוצה ורואה אותו פוסע באיטיות, גבו שחוח מאכזבה. אני רצה אחריו ונוגעת בכתפו כדי לעצור אותו. הוא עוצר ומסתובב. אבל הוא לא מסתכל עליי, אלא לצד אחר בכלל, פניו קורנות מאושר והוא אומר לאוויר, איפה שאני בכלל לא שם - "אז חזרת, אינדיאנית יפה שלי!"

ורק אז אני תופסת שהוא עיוור. a

הסיפור נכתב בהשראת צילום מספרו של אומן הצילום מיכאל בלק (מצורף בסוף הספר).