שדים ברחוב אגריפס

גבירות במדבר

החום היה בלתי נסבל. חמסין כבד שטף גלים גלים לוהטים מן המדבר הערבי, גייסות של פרשי אש על גמלי רוח פשטו על הדיונות הלבנבנות וזהרו ביניהן באור מסמא. עין אנושית רגילה לא היתה רואה דבר במרחב הצחיח, לא את האפר הדק מן האוויר שריחף באופק ולא את הצללים השחורים שהוטלו לשניות ספורות על הדיונות, אבל שתי הדמויות שעלו מן הים של עזה לא היו נשים רגילות. לפחות שעה כבר עברה מאז שירדו מהספינה ועלו על הסוסים שהובאו עבורן על ידי הלגיונרים, יצאו מן העיר הקטנה ורכבו ביגיעה במדבר שמיהר להקיף אותן. הן נשאו ראשיהן היפים אל המרחב הצמא והלוהט ונאנחו כמעט כאישה אחת.

"לאן הוא שלח אותנו?" שאלה אחת מהן ביוונית, שפה ששתיהן הבינו. היא הסיטה ממצחה את שערה השחור־כחול כנוצות האיביס העצום שישב על כתפה והביטה בעגמומיות בחולות הצחיחים. מלבד דמות ערירית על גמל, ובז בשמים מעליה, היה המרחב ריק לגמרי. לפני יומיים עוד שכבה על שפת הנילוס והביטה במשחקי הכדור־מים של הנימפות שהגיעו לנילוס מיוון ומרומא. כל כובש הביא איתו את אליו. הנימפות סבלו מהחום ולכן כמעט שלא יצאו מהנילוס ומהברֵכות הנמשכות מחופיו. הן בנו להן מושבות בצמחייה, לצד האיביסים והאנפות, והשתדלו להתרחק מהתנינים ומסוסי היאור. הן העבירו את זמנן במשחקים, בניסיון כמעט נואש להסיח את דעתן מהחום ומהזבובים ולשמר משהו מעליצות המעיינות האפנינית שלהן. מדי פעם, כשהירח היה שוקע מעבר למדבר הלובי, היתה אחת מהן שוחה רחוק מדי במי הלילה החמימים, חוצה את הגבול המטושטש לארץ המתים, ולא חוזרת יותר. אף אחד לא ידע אם שחו לשם בטעות או בכוונה. עליצות הנכאים שנשבה מן הארמונות במורד הנהר היתה מידבקת ומתעתעת.

רוחות גסיסה נעימות נשבו על ממלכת הפרעונים הקדומה וקולות הצחוק שהידרדרו ממושבות השליטים התחלפו בפתאומיות בקולות בכי נטול נחמה. מן הספינות שהילכו על הנילוס אפשר היה לשמוע בעיקר אנחות. היא לא הצליחה להבחין בין אנחות החשק והתאווה שבקעו מהאורגיות שהתנהלו שם ללא הפסקה לאנחות השבר שכמו עלו מתוך אותן אורגיות, אבל נשמעו לה כאילו הן בוקעות מגוף הממלכה הגוססת. קריאות ביוונית התערבו בצהלות לטיניות ובקינות מצריות, ועל הכול הילכה אותה רוח נכאים חסרת שם ונחרצת. הנימפות היו אוטמות את אוזניהן ונמלטות אל מחבואיהן בשיחים, אבל היא ידעה שאי אפשר להתחבא ואין לאן לברוח. אפילו אל ארץ המתים הגיעו הקינות העתיקות שבישרו את הקץ הידוע לכולם. העולם שלה שקע, והיה נכרך בתכריכים בעודו חי את שנותיו האחרונות. היא לא יכלה לסבול זאת. לכן נענתה להצעה המוזרה ועלתה על הספינה שהפליגה לעיר הפלשתית העתיקה שהיתה עכשיו עיר רומית־הלנית כמו רוב ערי המזרח, עיר סוחרים מלאה בערב־רב, פרובינציה על גבול המדבר. היא קיוותה ששם, בפרובינציה, יהיו קולות הנהי והחורבן העתיד לבוא חלשים יותר. עכשיו הביטה חטופות בקווצת שערה שנפלה על עיניה. החול והאבק העמו מאוד את הברק העמוק שלו. אני אקבר במדבר הרע הזה, חצתה פתאום מחשבה את ראשה, איזה מקום עלוב לגמור בו.

הדמות השנייה הסבה את ראשה מגלגל החמה שהתייצב כמו נבואת זעם אל מול עיניה העיוורות. פעם, לפני שנים רבות כל כך, כשהארץ היתה צעירה ויפה ומן הווזוב עלו להבות אש בתולית ומענגת, היא התלוותה להליוס שהתרומם מעל הארץ במרכבתו הזהובה. הוא סיפר לה על כל שראו עיניו, כל שהיא עצמה לא יכלה לראות, על הארץ היפה, האיכרים שהלכו אחרי מחרשות העץ, הנערות שיצאו להביא מים מהפלגים, הנשרים שיצאו לחפש את הפגרים שהשאירו ציידי הלילה; על החורש הצפוף שגלש מן ההרים עד הים, על בני האלים הצעירים שגלשו מן הפסגות להשתעשע עם הרועות בסתרי העמקים. הליוס היה זהוב ויפה ומרכבתו היתה הדגם האחרון של נחושת ואור מבית היוצר של וולקן. היא העבירה על פניו את אצבעותיה ללא בושה. זקנו היה עשוי קרניים מרצדות ושערותיו הסתלסלו ברוח הבוקר, מתיזות רסיסי טל ואור. היא התרפקה עליו וצחקה מרוב תענוג כשזרועות העשת שלו ליפפו את גופה. היא נזכרה עכשיו בגעגוע בשמש ההיא של נעוריה, שמש שלא ראתה מעולם אבל חשה היטב, חשה כדבש חם ניגר על גופה העירום, שמש כמפל של צחוק מואר מעל פומפיי ואטרוסקיה. מה לשמש ההיא ולדבר הנורא החורך עכשיו את עורה הבהיר, העדין, מחורר את מוחה ומעקר אותו מכל מחשבה או חלום? שום דבר לא יצמח במקום הזה, הירהרה באימה.

אבל היא התנערה, נמתחה על הסוס והניחה יד מנחמת על מותניה של חברתה. "תתעודדי, יפהפייה," היא אמרה, "את הרי מכירה אותי, כשאני בסביבה תמיד קורים דברים טובים," והרומית הזוהרת, המחייכת במאמץ מסוים, החוותה כלפי שנים־עשר הפרשים שהקיפו אותן. אנשיו של קומוֹדוּס חשבו שגבירה רומית צריכה להגיע אל חכמי היהודים מלווה במשמר, ללא קשר לתכונותיה המיוחדות. זה עניין של רושם ושל פרוצדורה. אבל ברגע זה לא נראו הלגיונרים מרשימים במיוחד. הם ישבו שמוטים מעט על סוסיהם, שהתנהלו ביגיעה גדולה בחום הכבד. הם כבר עברו כברת דרך מאז שפגשו אותן בנמל הפלשתי העתיק של עזה. מפקדם, סנטוריון צעיר, נמרץ ומקלל בצפיפות, היה נלעג למדי כשניסה לעדן את שפתו לכבוד הגבירות הנעלות. הוא הסביר להן את מה שהסבירו לו, שעליו לספק להן הגנה בדרכן בארץ הברברית ושכוחת האלים הזאת. הוא לא ידע שלא מדובר בגבירות רגילות, ושיש להן כוחות מסוימים משלהן. הוא אמר שעליו ללוות אותן למקום קטן בשם יאמְנִיָה. "שם יושב הגמליאל ההוא," הסביר הסנטוריון בלטינית שלו, שהיתה תערובת של שפת חיילים ושל ההשכלה הדלה שרכש לו במהלך הכשרתו כקצין, "אדון חשוב בעיני עצמו, אבל בעיני הוא לא יותר מיהודי ברברי עם כמה חברים חשובים מאוד ברומא."

"כמו הקיסר שלך," סנטה בו המצרית. היא ידעה כמובן גם לטינית, אבל העדיפה לדבר ביוונית.

הסנטוריון הזדקף, כמו נזכר בעובדה הזאת שאין שום דרך לעקוף אותה, שגמליאל אכן מקורב לקומודוס, ושהפקודות שלו לספק הגנה לשתי הגבירות הגיעו ישירות מלמעלה. הוא בטש קצת בזעף את החול בסנדליו, ולבסוף פלט "יחי הקיסר" זעוף וקצר ועלה על סוסו. כשהתרחק לראש הטור עוד ניתן היה לשמוע איזה מלמול כבוש על קיסרים שמכריחים חיילים רומיים טהורי דם לשרת נשים מצריות וחכמים יהודיים מחורבנים, שמארס ידרוך על כולם בסנדלי האש שלו.

"ליווי מאוד ידידותי יש לנו," הפטירה המצרית ופתחה את גלימתה האוורירית ללהט המדברי. גלי הנילוס הכחולים שבגלימתה נסוגו מפני המשבים החמים. האיביס התכווץ על כתפה, כמגונן על משהו מפני החום. הגבירה הרומית לחשה משהו ועננה קטנה ובלתי נראית התהוותה סביב שתי הדמויות האציליות וסוסיהן, מקיפה אותן במעטפת דקה של צל ולחות, מגוננת עליהן מעט מן הארץ הצחיחה שהשתרעה סביב. זה כל שיכלה לחולל. הטיבר היה רחוק, ואפילו כוחותיה לא הספיקו כדי לשאוב ממנו כמות ניכרת של מים ולשנע אותם עד הנה. את מקורות המים המקומיים לא הכירה. היא ריחרחה באוויר הקשה; שום ריח מים לא עלה בנחיריה. היא שאלה את הלגיונר שלצדה מה הוא יודע על המקום שאליו הם רוכבים.

"יאמניה?" הפנה אליה הלגיונר את פניו הגלויים, המזיעים. בתחילה עוד חבשו הלגיונרים את קסדותיהם, אבל המתכת התחממה מאוד בשמש, עד שגם הבד החוצץ בינה לבין הגולגולת כבר לא סייע, והם נאלצו להסיר את הקסדות מראשיהם. "יאמניה זה מקום קטן, כמו שכונה אחת ברומי, והיהודים יושבים שם בחוץ, באבק, ומדברים כל היום. יש להם גם קצת ספרים."

"לפחות אם היינו באות בחורף..." צימצמה המצרית את עיניה והניחה לשערה לצנוח עליהן.

"נראה לך שיש כאן חורף בכלל?" גיחכה הרומית והגביהה את המטפחת שעטפה את פיה עד עיניה הסומות.

המצרית הביטה שוב על סביבותיה. אולי קיוותה לראות נווה מדבר. הגמל הבודד היה עכשיו קרוב יותר אליהם. הדמות הרוכבת עליו התנשאה, עצומת ממדים לפתע, ונראתה כעשויה אפר. משהו רע נשב אליה מהדמות ההיא, משהו שלא היה לה אפילו שם עבורו. לפתע נע הבז שריחף עד עתה ללא ניע מעל הגמל ונעמד באוויר ישר מעליהם. המצרית חשה בְּסכנה, אבל לפני שהספיקה להתעשת צלל הבז היישר אליה ופגע באיביס. האיביס השמיע צרחה וצנח מדמם על החול, שם פירפר עוד מעט ונדם. המצרית התקפלה על הסוס וצנחה לארץ בעקבות הציפור המרוטשת. תמונות הנילוס נמחו מראשה. מחשבותיה נמלאו חול. גרונה יבש באחת. היא נשמה בכבדות. צמא אדום התלקח בגופה. הרומית נרכנה אליה בדאגה. השיירה הקטנה עצרה. הסנטוריון גידף והתחיל לדהור לכיוון הגמל, אבל זה התרחק במהירות מפתיעה ונמוג עם רוכבו אל תוך האופק המתאבך. המדבר התרוקן שוב. דבר לא נראה. דבר לא זז מלבד גלי חום עצלים ברוח המזרחית. הסנטוריון חזר ופקד להמשיך לנוע.

לפתע התעצמה הרוח הלוהטת ועמודים של חול התרוממו מהדיונות הנמשכות מקו הים. המצרית לטשה בהם מבט מבועת ממקום כריעתה. דברים רבים ומופלאים ידעה בחייה הארוכים, אבל עמודים כאלה של חול לוהט הקודחים בתוך הרקיע לא ראתה אפילו במסעותיה הספורים למדבר הלובי או לנוביה. העמודים התקדמו במהירות לעבר קבוצת הרוכבים הקטנה. הדבר המשונה ביותר היה שהם התקדמו ממערב למזרח, כלומר בניגוד לכיוון הרוח. "יופיטר, משהו מוזר קורה כאן," נפקחו עיניה הסומות של הרומית. העמודים הקיפו את קבוצת הרוכבים הקטנה וכאילו פצחו במחול סביבה. בתוך החול נראו דמויות נעות ומתעוותות. "שדים! שדים יהודיים!" צרח אחד הלגיונרים והליט את פניו. מתוך סערת החול עלו קולות משונים, ניחרים, עשנים:

"צעקמיה, צסיקואל, צסליאל, צָסתָף, צרמיאל! צבאות יחוּח בחום, צבאות יחוח בחול!"

הגבירות הבחינו באפר מסתחרר בתוך החול. החום הפך בלתי נסבל. אש שחורה ריצדה סביבם. הסוסים נעמדו על רגליהם האחוריות והתחילו צונפים באימה. הסנטוריון צרח על פקודיו שלא ישימו לב לשדים היהודיים המחורבנים ושיגנו על שתי הגבירות, אבל שניים מהם נפלו מסוסיהם והתחילו להתפתל אחוזי עווית ולאכול חול. שלושה אחרים פתחו בדהרה פרועה ונעלמו במדבר. הסנטוריון צרח וקילל אבל צרחותיו נבלעו בשריקת הרוח האיומה ובקולות צחוק עשֵן שעלו מתוכה. עוד ועוד חול נדחס והתערבל סביבם, לוהט ושרוף, ושתי הגבירות השתופפו וניסו לשווא לסוכך על עצמן מפניו. כל אחת מהן ניסתה להיזכר בלחשים ובמגננות שהכירה, לזמן את אלי הנילוס, את אלי האולימפוס, את אלי אנטיוכיה ואלכסנדריה, אבל דבר לא פעל כאן, במדבר העברי הצחיח, ולחשי הנילוס ומנגינות הטיבר הרחוק נבלעו בצרחות הקרב המשונות, המצמררות, שהלכו וגברו וחדרו אל האוזניים כמכיתות חול:

"קרוֹכְנָק קופח, צסתף צורח, זָבּיטוּר טורח, זָנוּחַ זונח, זָחזָחאל זוחח!! צבאות יחוח בחום, צבאות יחוח בחול, אש בלילה, להבה ביום, יחוח, יחוח, בוערות אפלות עולם, שמש שחורה בגבעון וירח מת בים, יחוח, יחוח!"

אוזני הגבירות נחרשו מהצווחות והן נאלצו להתקפל אל תוך עצמן כמתגוננות. דמות שחורה של אפר ואש קודרת נראתה בין עמודי החול. הדמות נשאה כנפיים שרופות אל נקודה רחוקה בישימון. קול חרוך התגלגל בעקבות הכנפיים:

"תעלה אש מן האטדים ותאכל את המים הטמאים."

בן רגע עלתה להבה אדירה מן האופק. הכנפיים ניתבו את הלהבה והסיעו אותה אל הענן הקטן שליווה את הגבירה הרומית. הענן התכווץ בתוך האש עד שפקע בקול אנחה דקה מעל ראשיהן. הגבירה הרומית צנחה אל החול ופירכסה עליו. הגבירה המצרית התרוממה במאמץ והוציאה מן האוכף שלה משהו שנראה כגליל מלופף בדים קטיפתיים, הרימה אותו במאמץ עצום באוויר ולחשה אל המדבר הבוער:

"אַגְרָת, שדה עברית ערמומית, ידידת האלות, בואי באש, בואי בחול, ותהי תשועתך כהרף עין."

עוד המילים על שפתיה ומן הלהבות התגלמה כעין ציפור, ספק סיס ספק עיט, שאותיות כתומות היבהבו מבין כנפיה המרפרפות בחטף. מול פני המצרית התייצבו עיניים ערמומיות וחכמות — "את חייבת לי," יצא דיבור בניב משונה ממקורה של הציפור.

"לירושלים, נעמה יודעת איפה, תשאלי אותה," גנחה הגבירה המצרית.

הציפור אחזה במקורה האנקולי את החבל שליפף את הגליל המוארך, הצמיחה ציפורני נשר ארוכות, נעצה אותן בבדי הקטיפה שזהרו בזהב מלכותי, הגביהה יחד עם החפץ הגדול ממנה בהרבה, מלהטטת במיומנות ובאומץ בין הלהבות והצווחות האיומות, ונעלמה בשמים אכולי האפר.

הגבירה המצרית הביטה בחרדה אחרי הציפור. היא נצמדה אל חברתה הרומית המבוהלת. הן עוד ניסו לגונן על עצמן מפני גלי החום, האפר וזוועת הקולות המתגלגלים ברוח הלוהטת. לשווא. משהו הלך וסגר עליהן, התהדק סביבן, אחז בהן. משהו שחור ומרוקן לבבות. המדבר היה עצום ורב, אבל לא היה לאן לברוח.