שובו של המיליארדר

1

"את כבר יודעת מה את מתכוונת ללבוש?"

"עוד לא החלטתי." בירדי סטאר הביטה בעוגמה בעוגת המרנג והלימון שגֶרט הכינה כמו בדרך פלא, ותהתה בליבה, לא בפעם הראשונה, איפה האישה הזאת למדה לבשל. לא כאן בסביבה, זה בהחלט היה ברור. כאן בסביבה הייתה ארץ הערוצים של מרכז אוסטרליה, והרחק-הרחק מכל סוג של המון. בירדי נולדה וגדלה בתחנת דוויל'ס קיס. גרט הגיעה מבארקוּ, כמה מאות קילומטרים דרומה יותר. אף אחד משני המקומות הללו לא נטה לגדל שפים מוצלחים במיוחד.

גרט נהגה להגיע אל בית החווה של בירדי לשלושה ימים מדי שבועיים ולמלא את המקום באור עם פוליש לרצפות העץ, צחוק, בישול בצוותא ושיחות, לפני שהמשיכה בדרכה אל תחנת ג'דה קריק, כדי להעניק שירות דומה גם למשפחת בלייק. בילוי של יומיים עם משפחת קונראד מצפון, ואז גרט נהגה לשוב לביתה ולהתארגן כדי לערוך את הסיבוב הזה שוב, מהתחלה.

גרט הייתה הדבק שחיבר בין האנשים כאן בסביבה.

"אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה ללכת לנשף של משפחת בלייק," התוודתה בירדי.

"קשה לי להגיד שזה מפתיע אותי."

ולמה שזה יהיה מפתיע? נטייתה של בירדי להסתגר בבית לא הייתה בדיוק בגדר סוד.

"אבל את צריכה ללכת," המשיכה האישה המבוגרת ואמרה בהחלטיות. "כולם יסתכלו לראות איך תנהגי כעת, עם שובו של ג'ודה. יהיה אכזרי, להתנהג כאילו שאת חוששת מפניו."

"אני לא מפחדת ממנו." והיא לא רצתה להיות אכזרית. "העניין הוא רק ש... למה הוא היה חייב לערוך פתאום נשף רשמי, מכל הדברים שבעולם? כאן, בסביבה הזאת?"

שפתיה הדקות של גרט נמתחו בחיוך. "היו ימים שנשפים רשמיים כאלה בתחנת ג'דה קריק היו שיא האופנה, את פשוט צעירה מכדי לזכור אותם. הם נהגו לערוך אותם לפחות פעם בשנה, וכל האנשים המגונדרים היו מגיעים. הדברים שאנחנו נהגנו לעשות..." האישה המבוגרת נשמעה ממש נוסטלגית. "אימא שלך מאוד אהבה את הנשפים האלה. היא ואבא שלך היו רוקדים במשך כל הלילה, והם היו ממש טובים בזה."

אימהּ של בירדי הסתלקה מהעולם זמן לא רב אחרי שבירדי הגיעה אליו. גרט הייתה הבן-אדם היחיד שנהג לדבר אודותיה בכלל, באיזו מידה של חופשיות.

אביה לא דיבר מעולם על אשתו.

אוקיי, אז אימא שלה אהבה נשפים וריקודים. אולי גם בירדי תוכל ללמוד לאהוב אותם. היא כבר אישרה את השתתפותה בנשף, ביחד עם אביה. בשום פנים הם לא עמדו להימנע מלהופיע, אחרי כל מה שג'ודה עשה למענה. והיא הייתה חייבת להיראות סביר, מה שלא היה אמור להיות קשה, כשלרשותה עומד ארון שלם מלא בבגדי מעצבים שכמעט לא נלבשו, שנתפרו כולם למידותיה. נכון, הם היו בני חצי עשור בערך, אבל אופנת עילית לעולם לא מתיישנת באמת. גילו של הבגד רק מראה לאנשים כמה זמן הלובש כבר עשיר להחריד.

בירדי לא חשבה את העושר שלה למחריד, אם כי פעם, בעבר, היא דיגמנה בגדים כאלה, ולפעמים נתנו לה לשמור אותם לעצמה. היא הייתה כוכב עולה, עם פנים של מלאך וגוף שהיה כמעט נשי. לא היה לה אז שום מושג איזה זאבים טורפים מסתובבים בעולם הנוצץ של דוגמניות העל.

זה התחוור לה בצורה מאוד כואבת.

"מה אנשים נהגו ללבוש לנשפים האלה? בגדי ערב ממש רשמיים?"

"בהחלט."

"עם מדליות על החזה ואבנטים וכאלה? כפפות עד המרפק אצל הנשים?"

"בלי מדליות ואבנטים, אבל עם כל תכשיטי המשפחה. כפפות הן אופציה," השיבה גרט. "אצולת בעלי האדמות, את יודעת. לפעמים זה מעודן, אבל זה עדיין ניכר."

בירדי הפריחה נשיפת תסכול בנסותה להפוך בדמיונה את ג'ודה השכן ללורד ג'ודה בלייק, חבר בית הלורדים, אריסטוקרט אנגלי של ממש. "טוב, בסדר, הגיע הזמן לבחור שמלה." היא העבירה יד בשפע הגלי של שערה שהיה בגוון חיטה בקיץ, עם תפזורת פסים חומים כהים יותר, ונשבעה לעצמה לסדר אותו כמו שצריך לפני הנשף.

"הוא התקשר הבוקר וביקש לדבר איתך."

"ג'ודה?" היא התחמקה מהשיחות שלו במשך כל השבוע.

"אז צלצלי אליו בחזרה."

היא הנהנה, בידיעה ברורה שלהתקשר אליו בחזרה דרש הרבה יותר אומץ מכפי שיש לה. לפחות בנשף, הם יהיו מוקפים בכל האנשים הללו, והשיחה לא תהפוך להיות אישית מדי מהר כל כך. להיכנס לזה לאט ובהדרגה, זה היה המוטו שלה.

"את לא עומדת להתקשר אליו בחזרה, נכון?" הכריזה גרט ללא שום הבעה.

"לא. אבל אני אהיה בנשף, לבושה מדהים, ואני אדבר איתו כשאברך אותו על שובו הביתה וארעיף עליו תודות ואעשה כל מה שיהיה עליי לעשות עוד. תאמיני לי, גרט, יש לי תוכנית."

"ילדה טובה," תמכה בה האישה המבוגרת. "קחי לך חתיכת עוגה."

משהו לא היה כרגיל. גרט אף פעם לא נתנה לאף אחד לטעום מעוגת המרנג לימון לפני שזאת הצטננה לחלוטין, אך היא חתכה לבירדי חתיכה, והסתכלה במיאוס שהוסתר רק בקושי, במילוי החם שנזל והתפשט על הצלחת.

"טוב." מבטה של האישה המבוגרת היה יכול לשפד חזיר בר ממרחק של מאה צעדים. "בואי נטפל בזה, מותק."

מותק... הו זה היה גרוע. נורא יותר מאז, כשבירדי החליטה להשתמש באגרטל הלימוז' הענקי בתור מטרה לפריזבי שלה... וגם פגעה בו בול.

"מה את הולכת ללבוש?"

 

ג'ודה התבונן מנקודת התצפית שלו בקצה אחד של מרפסת קומת הקרקע, כשהאורחים החלו להישפך החוצה מאולם הנשף הצפוף אל תוך הלילה, כדי לדבר בהתלהבות על יופי הנוף שמעליו הם טסו כדי להגיע הנה ועל יופיו של הבית הויקטוריאני בן שתי הקומות שניצב לו באמצע שום-מקום.

"תחנת ג'דה קריק, איזה מקום מרהיב."

"ג'ודה, אתה נראה כל כך טוב."

והאמיצים באמת שביניהם, "אני כל כך מתגעגע להוריך, ומשתתף בצערך."

אחיו היה בפנים, איפשהו, צעיר ממנו בעשר שנים, וזר כמעט מוחלט מבחינתו. ריד ניהל את תחנת ג'דה קריק ברווח בן ארבעת החודשים בין המוות של אביהם ובין שובו של ג'ודה הביתה, ועשה את זה ממש לא רע.

לנער – לגבר – הייתה רשת שלמה של חברים מבית הספר, שסיימו לאחרונה ללמוד, ורובם לקחו לעצמם שנת חופש, לפני שיכנסו למה שזה לא היה שמשפחותיהם תכננו בשבילם. רבים מחבריו של ריד היו פה הערב, והוא קיווה מאוד שהם מסוגלים להתמודד עם כל מה שהם שתו, כי הוא לא בדיוק השגיח עליהם. יכול להיות שהוא היה צריך לדבר עם צוות הבר היקר מאוד שמארגני הנשף התעקשו לשכור. להבהיר להם שההשגחה על כמויות האלכוהול שהם נותנים לאורחים, צעירים כזקנים, היא חלק מהתפקיד שלהם, לא שלו.

ואז ריד בא והתמקם לצידו, עיניו הכחולות בורקות ותוהות.

"היא עוד לא הגיעה. היא הבטיחה לי שהיא תבוא," אמר ריד במקום לומר שלום.

"מי?"

"בירדי."

הייתה רק בירדי אחת בעולמו של ג'ודה, והוא השתדל לקבוע איתה פגישה במשך מספר ימים. עד עתה, היא אפילו לא טרחה להחזיר לו טלפון. "אולי היה לה משהו דחוף לעשות באיזשהו מקום אחר."

"לא לבירדי. היא כמעט לא יוצאת מהבית. היא סירבה לעזוב את תחנת דוויל'ס קיס במשך שנים אחרי מה שקרה, ואפילו עכשיו היא צריכה להכריח את עצמה לצאת."

"אז אולי היא עדיין מנסה להכריח את עצמה." המחשבה על בירדי שלא הפיקה את המירב מהחופש שלה לא מצאה חן בעיניו. עבותות עיקשים של כעס ניעורו לחיים בתוכו. הוא הקריב את החופש שלו למענה. לפחות היא הייתה יכולה להפיק את המירב מהאפשרויות אשר היו לה.

"אני יודע שהיא חששה מאיך שכולם ירכלו, אולי, עליה ועליך," המשיך ריד ואמר. "לחלק הזה, היא בטח לא חיכתה בקוצר רוח."

הלב נשבר.

"היא צלמת, בימינו," אמר אז ריד.

הוא ידע.

"צילומי נוף בעיקר, מהסביבה שלנו. לקחתי אותה במסוק איסוף צאן, לפני איזה חודש. בסופו של דבר, פירקנו את הדלת וסידרנו לה רתמה, כך שהיא יכלה לרכון החוצה ולצלם תמונות מהאוויר. עדיין לא ראיתי אותן, אבל היא אמרה שהן יצאו ממש טובות."

זה היה נכון.

טינה התערבלה ורחשה במעמקי קרביו, ובגלל מה? כי אחיו בן הטיפש-עשרה הוא מה? חבר של בירדי סטאר? איש הסוד שלה?

למה היא לא ענתה לאף אחת משיחות הטלפון שלו?

בירדי הייתה באמצע, בינו ובין ריד, מבחינת הגיל. בת עשרים ושלוש כעת, כבר לא ילדה חסרת מושג. האם הוא בכלל יזהה אותה? מכל התמונות שהיא שלחה לו בשבע השנים האחרונות, אף אחת לא הייתה תמונה שלה.

"תדאג שחבריך הטובים לא ישתו יותר מדי הערב. הדבר האחרון שנחוץ לנו הוא איזו תקרית."

"אני יודע. הם יודעים. לא תהיה פה שום תקרית."

איך הנער הצעיר הזה יכול להיות כל כך בטוח?

ריד כאילו קרא את המחשבות שלו, חיוך מהיר ופראי התפשט על פניו, והיה טיפה מוכר. "המוניטין שלך הולך לפניך, בן-אדם. הם יתנהגו יפה."

"הוא גורם לך לבעיות, המוניטין שלי?"

ריד משך בכתפיו. "לא כאן, בבית."

"ומה בנוגע לתקופת הלימודים שלך בבית הספר?"

עוד משיכת כתף. "זה חוסך את המאמץ של להתחבר עם כל האנשים הצבועים האלה, זה מה שאבא נהג להגיד." הוא מצמץ בעיניו לכיוון מזרח. "יכול להיות שזה הם. לא יודע למה ציפיתי מהם להגיע מסביב, בדרך הארוכה, כשהרבה יותר מהיר לחצות בקו ישיר."

ג'ודה המתין בזמן שענן האבק המסתחרר גווע אט-אט, והטנדר, הלבן לשעבר, נגלה לעיניהם. קשה היה לדעת מה הוא מרגיש בדיוק, מאחר ורגשותיו היו נעולים עמוק כל כך, אבל זה לא היה הרגע המתאים לשחרר את השליטה העצמית שהוא עמל לפתח במשך שנים כה ארוכות.

אז מה אם הסקרנות ממש הרגה אותו?

אז מה אם המחשבה על הסתגרותה מפני כל העולם פשוט הרתיחה אותו?

הוא היה יכול עדיין להשתמש במידע ההוא נגדה, אם היא לא תתכופף לרצונו ותמכור לו בחזרה את האדמות שלו. ולמה שהיא לא תמכור? היא לא עשתה דבר עם כל האדמות שיש לה. הן פשוט שוכבות שם, ממתינות שמישהו יתבע אותן לעצמו בחזרה.

הוא, למשל.

הרי בכל זאת, היא חייבת לו.

 

לקח חמש-עשרה דקות נוספות עד שתום סטאר ובתו עלו במדרגות החזית של בית החווה הגדול ונעצרו לפניו, ואם בירדי נראתה לג'ודה יפהפייה מדהימה עוד קודם, זה היה כאין וכאפס לעומת המראה שלה כעת. היה לה פה שנועד להימחץ תחת נשיקה, עיניים מרוחקות מעט זו מזו, בגוון של קוניאק, ושיער בכל הגוונים של חום שהוא היה מסוגל לדמיין – מפסים צרובים בשמש של דבש מוזהב, עד לצבע נחושת עמוק משובץ בפסים של מהגוני כהה. צבעים טבעיים, כולם; שערה היה אותה תערובת פרא כבר בילדותה.

עדיין היה לה גוף של רקדנית, עם כל העצמות העדינות וכל האלגנטיות, והיא גם התנועעה כמו רקדנית בלט. שמלתה הדקיקה כיסתה את גופה מכתפיה עד ברכיה, והייתה בגוון כחול כהה של הרקיע לפני שקיעה. בלי שרוולים. בלי תכשיטים. התוספת היחידה שלה הייתה תיק יד שחור קטן שהיא החזיקה לפני גופה בשתי ידיה, כשפרקי אצבעותיה מלבינים כמעט לגמרי.

היא בקושי הסתכלה לכיוונו.

"תודה שבאתם." נימוסיו החלודים זכו לשימוש כה רב הערב.

היא הציצה מעלה, מבוהלת, והוא מצא את עצמו לכוד. צונח אל תוך הזיכרונות שהוא כלל לא רצה בתוך ראשו, והאם הוא יאפשר להם לצוף ולעלות? לא. פשוט לא.

"לא – " היא נאלצה לעצור ולכחכח בגרונה. "לא היינו מחמיצים את זה בשום פנים. תודה לכם, על ההזמנה."

שקרים יפים כל כך.

הוא רצה לשלוח יד ולעסות את גושי המתח בעורפו. רצה לשלוח יד כדי לחוש אם שערה באמת רך ומשיי כמו שהוא נראה.

הוא רצה שהאישה הזאת שלא הייתה שלו אף פעם, תהיה שלו. האישה שהוא בקושי הכיר, מלבד כל הפנטזיות שרקם אודותיה בתוך ראשו. הוא רצה את אביו בחזרה, רצה הסבר לכל התמונות שהיא שלחה לו, חודש אחרי חודש, ומעל לכול, הוא רצה לדעת למה היא רכשה פיסות מהאדמה שנועדה להיות שלו. האם היא באמת חשבה שהוא לא ישוב כדי לדרוש אותה בחזרה?

אבל מה שהוא באמת רצה – היה צריך – זה קצת זמן הרחק ממנה, כדי להשתלט מחדש על שלוות הנפש שאבדה לו ברגע שבו עיניה ננעלו על עיניו. "ריד, למה שלא תראה לבירדי איפה היא יכולה להתרענן, ולמה שלא תדאג לה למשקה וצלחת של אוכל?" הוא היה יכול לבקש ממנו להיות הבייביסיטר שלה, באותה המידה, אבל נראה היה שריד שמח ליטול על עצמו את התפקיד, וגם בירדי נראתה די אסירת תודה.

הוא התבונן בהם בהתרחקם ונזכר שבגיל שש-עשרה, היא פסעה על מסלולי תצוגות האופנה של פאריס ופיארה את השער של ירחון ווג.

זה עדיין ניכר.

ואז הוא התיק את מבטו מדמותה המתרחקת והתכונן לקבל את פני אביה. "תומאס."

"ברוך שובך הביתה," בירך אותו האיש המבוגר. "צר לי על כך שהוריך כבר לא פה כדי לקבל את פניך."

"גם לי." הוא לא העלה בדעתו, כשהוא נשלח מפה, שהם ימותו לפני שובו. "אולי אתה תוכל להגיד לי מה קרה לחושים העסקיים של אבא שלי, ואיך זה שהוא מת כמעט מרושש?" ולמה אף אחד לא טרח לספר לג'ודה, ולמה תומאס בעצם סייע לריד בניהול החווה, בכל דרך שהוא רק היה יכול.

"אתה בטוח שאתה רוצה לדבר על זה כאן?" תום סטאר לא נראה כאילו הוא מעוניין לדבר על זה בכלל. "אנחנו יכולים לקבוע איזו פגישה."

"ניסיתי לקבוע פגישה עם הבת שלך, במשך כל השבוע האחרון, תום. אף אחד לא עונה לטלפון, ואני מתחיל לאבד את הסבלנות."

האיש המבוגר נראה תוהה. "למה התקשרת אל בירדי? היא לא יודעת שום דבר בקשר להתנהלות העסקית של אביך."

אבל לא השם של תום סטאר נרשם על כל שטרי המכר של המקרקעין הזה, אלא שמה של בירדי. "מה קרה לאבא שלי?" לפחות קצת מידע הוא היה יכול לקבל מהאיש הזה. "לפני מותו, הוא ויתר על דברים שהיו יקרים לליבו במשך כל חייו. שושלות דם של בהמות. תכשיטים של המשפחה. אדמות."

ג'ודה התבונן באיש המבוגר, ונדמה היה כאילו הוא מזדקן בעוד עשור, ממש לנגד עיניו.

"צער." האיש המבוגר בלע במאמץ. "יגון וכעס על היחס שאתה קיבלת, בלעו לגמרי את אביך. אחרי שהורשעת, אבא שלך החל לשתות יותר. גם אני. ולעיתים קרובות למדי, שתינו ביחד. היה לי שפע של בושה להטביע, ולו היה בן שהגן על בחורה חסרת ישע ושילם על כך מחיר לא הוגן. אבא שלך אמר לי כל הזמן שעורכי הדין היוקרתיים שלו עוד ימצאו עילה להגשת ערעור, ואני רק התפללתי שזה באמת יקרה, אבל זה לא קרה."

עילה לערעור. איזו בדיחה. ובנוגע לשחרור מוקדם על התנהגות טובה, גם זה לא הסתייע לו.

יכול להיות שזה היה קשור ליהירות שהפגין.

"לפני איזה שנתיים, עשיתי טעות וסיפרתי לאביך שהייתי בעצמי זה שלחץ על ההדק," אמר תום במרירות.

ג'ודה התאבן. "היה הסכם בינינו. אנחנו נשבענו שזה יישאר בין שנינו, אתה ואני." הם עשו את זה כדי להגן על בירדי. כדי שלילדה יישאר ההורה האחד שנותר לה, שיסייע לה לאחות את רסיסי חייה. "אתה נשבעת."

בן-אדם שווה רק מה שהמילה שלו שווה.

"חשבתי שזה יעזור, אולי, אם הוא ידע שהיית גיבור כפול ומכופל."

ממש גיבור. שוטה כפול, נכון יותר. "וזה עזר?"

"לא. הוא נעשה עוד יותר מריר, ואדיש כפליים."

"אז למי עוד סיפרת? בירדי יודעת שאתה לחצת על ההדק?"

"לאף אחד. איש לא יודע מה קרה באותו הערב – אחרי מה שקרה אני חשבתי על זה, אבל – לא."

למה לא? ג'ודה השתוקק ממש לריב, ולא ידע מדוע. למה אביו נאלץ להתמודד עם האמת ובירדי לא? היא כבר אדם בוגר כעת, נכון? כבר לא הילדה המפוחדת הזאת.

"כדי להגן על בירדי," הסביר האיש בקול חלוש. "היא הייתה לוקחת את זה קשה מאוד, אם היא הייתה יודעת."

כדי להגן על בירדי. זאת הייתה הסיבה שהוא לקח על עצמו את האשמה מלכתחילה, לאורך כל הדרך אל תא המעצר. ביהירותו, הוא חשב שתקופת המאסר לא תהיה כה ארוכה. היו לו עורכי הדין הטובים ביותר שכסף יכול להשיג, והיו לו שמו הטוב והיחוס שלו. הוא לא העלה בדעתו שהוא יבלה שנים כלוא בגלל חטאיו לכאורה, או ששני הוריו ילכו לעולמם לפני שהוא יזכה להשתחרר. טיפש שכמותו.

כדי להגן על התמימים.

איך זה יכול לא להיות נכון?

"לאבא שלי כמעט לא נשאר כסף במותו. הוא מכר אדמות. אתה היית חבר שלו – או ניסית לפחות להיות. אז מה קרה?"

"הוא התחיל לשחק פוקר. זה היה משהו לעשות, במקום להתבשל במיץ של עצמו, אני מניח. הוא ניסה לעניין גם אותי, אבל אני שחקן פוקר גרוע, וסכומי הכניסה להימור היו גבוהים מדי עבורי. מסתבר שגם אבא שלך לא היה שחקן פוקר מי יודע מה. הוצאתי אותו מחובות, כמה פעמים. לקחתי משכנתא, אבל בסוף כבר לא נשאר לי מה לתת לו, בלי שאאבד את דוויל'ס קיס. אני יודע שהוא קיבל עוד כסף, איפשהו, אבל זה לא היה ממני."

נימה של אמת הדהדה בדבריו של האיש המבוגר. "כמה נתת לו?"

"לא עניינך, בחור. לתת זה לתת. אני לא מבקש את זה בחזרה."

"ואין לך שום מושג למה השם של בתך מתנוסס על כמה משטרות המכירה של תחנת ג'דה קריק?"

הוא נענה בשתיקה. מלווה בתדהמה עמוקה כל כך, שלא ניתן היה לזייף. "אני לא יודע שום דבר בקשר לזה."

מעניין.

"תשמע, אני לא יכול להסביר לך איך שמה של בירדי הגיע אל שטרות המקרקעין האלה," אמר תום, "אבל אם עליי לנחש, הייתי אומר שהיא קנתה אותם מאביך בגלל שהיו לו חובות הימורים והוא לא רצה שאימא שלך תשמע על זה. בירדי אינה אשת העולם הגדול. היא לא מבקשת לעצמה כוח או כסף או תהילה, אבל עדיין יש לה – או היה לה – הכסף מימי הדוגמנות שלה, והכסף שהיא ירשה מאימהּ. אין לה חברים, אבל יש לה לב טוב, והיא חייבת לך, שנינו חייבים, כך שבבקשה, כשתשאל אותה למה היא מחזיקה בבעלות על האדמות הללו, תן לה להסביר."

"הייתי נותן לה, אם היא הייתה מחזירה לי טלפון." קשה היה להאמין שתום אינו מודע לזה.

"אני יודע שהשארת לה הודעות. הפצרתי בה לחזור אליך, אבל יכול לקחת לבירדי קצת זמן להתחייב לעשות דברים. הפחד יכול לשתק אותה לפעמים. ואני יודע שאנשים חושבים שאני עוטף אותה בצמר גפן, ויכול להיות שזה נכון, אבל ג'ודה, היא לא חזרה בן-אדם שלם מאותו הלילה. אף אחד מאיתנו לא נשאר בן-אדם שלם, והדרך שלה בחזרה, אפילו לאיזה סוג של חצי נורמליות היא ארוכה מאוד. היא עושה כמיטב יכולתה, כאן, הערב, והיא עושה את זה למענך, ככה שלא – "

"שאני לא מה? אתנפל עליה? אוציא עליה את הכעס שלי? למה שאעשה כזה דבר אחרי שבמשך שבע שנים, עזרתי לך להגן עליה?"

"עמדתי להגיד שלא תשפוט אותה," אמר בלאות האיש המבוגר. "אתה כועס בגלל שהעזרה שנתת לנו, ההגנה שלך עליה – גבתה ממך יותר מדי, ואני בהחלט מבין את זה. אלוהים יודע שלעולם לא אוכל לגמול לך כמו שצריך. אבל אל תשפוט את הבת שלי כמו שיש לך זכות מלאה לשפוט אותי." האיש המבוגר פגש את מבטו ולא נרתע. "לבחורה הזאת אין שום שמץ של חוסר הגינות. אתה תראה את זה."

 

בירדי לא הצליחה לגרום לידיה להפסיק לרעוד. היא שילבה את אצבעותיה בכוח, מאחורי גבה, במאמץ למנוע את הרעד, אך התנוחה הזאת חשפה את המבנה הנערי של החזה שלה למבטי כל שאר הנוכחים, וגם זה לא הרגיש לה טוב. היא ניסתה לשלב את זרועותיה מלפנים ולעטוף באצבעותיה את מעלה זרועותיה, אבל זה נראה כמו תנוחה מאוד מתגוננת, היא ידעה, וזה ממש לא היה רצוי. להחזיק בידה כל סוג של משקה לא בא כלל בחשבון. אם היא הייתה מחזיקה את ידו של מישהו אחר, זה היה יכול לייצב אותה, אבל זה משהו שהיא לא עשתה מאז ימי ילדותה המוקדמים, כשנהגה להחזיק את ידו של אביה או את ידה של דודתה, או של גרט.

הזוג שעמד לצידה פתח בשיחה על האדמה שמעליה הם טסו כדי להגיע הנה, ובירדי הצטרפה אליה, שיתפה אותם בקצת ידע מקומי, ולמדה בתמורה שהם הגיעו מסידני והיו ההורים של אחד מחבריו של ריד. זה איפשר לה לדבר על שיעורי הטיסה של ריד ורישיון הטייס שלו, ועל זה שלפעמים הם השתמשו ברחפנים כדי לקבץ את הבקר והצאן בימינו, במקום להשתמש במסוקים. ריד ידע להטיס גם אותם, וכך גם היא.

בתוך עשר דקות, היא ניהלה יותר שיחת חולין מאשר בששת החודשים האחרונים, אבל ידיה הפסיקו לרעוד, ויציבתה כבר לא הרגישה כה נוקשה. היא חשה כמעט נינוחה. כאילו שהיא באמת יכלה להשתלב עם קבוצת האנשים הלא מוכרים הללו ולעשות את זה היטב.

ואז רביעיית המיתרים החלה לנגן, וג'ודה עלה על רחבת הריקודים עם אישה שהייתה מבוגרת דיה להיות סבתא שלו ועשירה דיה לענוד טבעת על כל אחת מאצבעותיה ופנינים על צווארה, בלי שיעניין אותה בכלל שזה נראה מוגזם.

הזוג שלצידה ביקש את סליחתה וניגש אף הוא אל רחבת הריקודים, איזה נימוסים טובים באמצע שום מקום, והיא תהתה אם ריד מסוגל לשאת נאום ברכה עם שובו של אחיו הביתה, ואם גם ממנה יתבקש להגיד משהו. האם זאת קבלת הפנים שהיא צריכה לחשוב להעניק לו? איזו מחווה פומבית גדולה להצהיר על עמידתה לצד האיש שהציל את חייה?

לא היו מים על מגש המשקאות שמלצר חולף הציג לפניה, אז היא לקחה שמפניה כדי להרטיב את שפתיה, והשתדלה לא להיראות כמו פרח קיר, בשמלת ג'יבנשי ונעלי ג'ימי צ'וּ – שנשלפו יחדיו ממעמקי המלתחה שלה. היא הותירה את שערה פזור, וסיפרה לעצמה פוני ממש לפני בואה לנשף. פוני ארוך, למסגר את פניה ולהסתיר את עיניה. עיניים שהיא יכלה לחוש נפערות, כשג'ודה החזיר את שותפתו לריקוד אל צידו של ג'נטלמן קשיש ונעל את מבטו על מבטה.

שפתיו התרוממו בחצי חיוך כשהוא פנה להתקדם לכיוונה, ולא היה לאן להימלט. הוא לא שאל אם לקחת את הכוס מידה, אלא פשוט לקח אותה והניחה על שולחן סמוך, ואז פשט קדימה את ידו.

"בואי לרקוד איתי."

זאת לא הייתה שאלה.

היא לקחה את ידו, שלה הייתה קרה, שלו חמימה, והיא העמידה פנים שהיא שוב על מסלול התצוגה בפאריס, כשכל העיניים נעוצות בה, בוחנות את הבגדים והחזון של המעצב הנודע. היא אהבה לדגמן בגדים יפים, פעם, בעבר. אהבה להתהלך על המסלול בצעד זורם ובוטח, כשהיא מעמידה פנים שהיא איזו רקדנית, או אודרי הפבורן או קוקו שאנל. מעמידה פנים שהיא מישהי מיוחדת. העמדת הפנים הזאת הצליחה להביא אותה אל רחבת הריקודים כעת, תודה לאל, רק שכעת הייתה לה בעיה לגמרי חדשה, כשג'ודה פנה אליה והניח את כף ידו על המותן שלה.

"אני לא יכולה לרקוד את הוואלס," היא לחשה בבהלה. למרות שלדברי גרט, אביה היה ממש רקדן בזמנו, הוא לא טרח מעולם להקנות את המיומנות הזאת גם לבתו. "לא למדתי מעולם."

"אז אנחנו סתם נתנדנד מצד לצד, כמו חצי מהזוגות האחרים על הרחבה. זה לא אכפת לי." הוא משך אותה אליו, וריח של אקליפטוס ועוד משהו נורא גברי אפף אותה. "שימי יד על הזרוע שלי כאן למעלה." הוא הוסיף להחזיק בעדינות את ידה השנייה, והיא עשתה מה שהוא הורה, וגם זרועו הייתה חמימה, מתחת לבד של חליפתו.

היא לחצה רק טיפה, והוא הרים בתגובה גבה שובבה. היא הייתה רגילה לגברים רזים ושריריים מאוד, ללא שום עודף של שומן, אבל מבנה גופו של ג'ודה היה ברמה אחרת לחלוטין. "במה הם האכילו אותך שם?"

"עיסה."

סביר היה להניח שהוא לא מתלוצץ. "מצטערת. אני – זאת הייתה הערה מטופשת. האוכל כאן הערב מעולה."

"את לא אכלת כלום."

איך הוא ידע? "טוב, הוא נראה מעולה."

"גם את." מילים שגרמו לשפתיו להתעקל בצורה שונה לחלוטין מההתעקלות הקודמת שלהן, ואם זה היה חיוך, אז שיעזור לו האל. "אבל את כבר יודעת את זה."

"אני אכן יודעת. התלבשתי במיטב בגדיי, בגלל שרציתי להיות בטוחה שאני מכבדת כמו שצריך את מסיבת שובך הביתה בכך שאראה סביר עד כמה שאני יכולה." היא עקבה אחר צעדי הריקוד שבהם הוא הוביל, פסעה לאט מצד לצד, בנעצה את מבטה מעבר לכתפו.

הוא הוסיף סיבוב איטי להתנדנדות שלהם. "אהבתי את התמונות ששלחת לי."

פעם בחודש, בכל חודש, מאז שהוא נשלח משם. היא חשה את מבטו על פניה, אבל סירבה להביט לכיוונו. "הראשונות לא היו טובות במיוחד."

היא יכלה לחוש את משיכת הכתף שלו. "בעיניי הן כן היו."

"כמעט הפסקתי לשלוח אותן. אתה לא כתבת לי בחזרה."

"מה היית רוצה שאני אכתוב?"

וזאת הייתה עוד שאלה שעליה לא הייתה לה שום תשובה, אבל המוזיקה הוסיפה להתנגן ורגליהם הוסיפו לנוע, ואולי הם לא היו צריכים להגיד שום דבר. היא הראתה את פניה בנשף, ונענתה לפקודתו לרקוד איתו – כאילו שהייתה לה איזו ברירה – והיא הרגישה כאילו שהחזיקה ברק כלוא בידיה. למה שהיא לא תרגיש הרגשה כזאת? הוא היה המגן האולטימטיבי שלה, והוא שילם מחיר יקר על כך שלקח על עצמו את התפקיד הזה, הקריב את החופש שלו כדי שהיא תוכל לשמור על החופש שלה.

"את לא ענית לכל שיחות הטלפון שלי," הוא אמר.

"אני... יודעת."

"עסוקה מדי, או חוששת מפני יותר מדי?"

עוד שאלה שהיא לא ידעה איך לענות עליה בלי שתשליך לרגליו את כל החולשות שלה, כדי שהוא ידרוך עליהן. היא זיכתה אותו במבט חטוף. העיניים הללו... מין ירוק כהה, מוקף מסביב בטבעת של כחול-אפור. תמיד הוא נראה לה פראי ונועז, בגלל העיניים הללו. כוח טבע שאיתו צריך להתמודד, ומתאים בהחלט לפראות של תחנת ג'דה קריק.

הוא הרג את האיש שניסה לחטוף אותה. משך אותה כפותה ורועדת מהאפילה המוחלטת של תא המטען הצפוף שבו היא הייתה לכודה, והשיב אותה בבטחה לידי אביה. הוא נאסר בגלל זה, והיא הייתה חייבת לו את האמת שלה.

"בהתחלה, פחדתי מכל דבר וכל אדם. צללים גרמו לי לקפוץ ממקומי. אנשים גרמו לי להירתע. בקושי הייתי מסוגלת לצאת מהחדר שלי. ואז, יום אחד, אבא שלי צעק עליי מצידה השני של דלת חדר השינה שלי. הוא אמר, 'ג'ודה הוא זה שיושב כלוא בתא כלא, מסתכל על הקירות, בירדי. לא את. מה לדעתך הוא היה מרגיש על כך שהוא מבזבז את החופש שלו, למען מישהי שמסרבת לחיות את חייה?'"

"איש חכם, אבא שלך."

היא לא הייתה מסוגלת להסיט את מבטה ממנו. "שבוע אחר כך, ירדתי למטבח לארוחת הבוקר. אחרי עוד כמה שבועות, הצלחתי להגיע אל הדלת האחורית ולצאת אל המרפסת. צילמתי את זה בתמונה ושלחתי אותה אליך." היא המשיכה לשלוח לו את התמונות. "במשך שבע שנים, שישה חודשים ויומיים, חשבתי איך אתה מקריב את החופש שלך למען החיים שלי. זה גרם לי לצאת מתחום הנוחות שלי ולהמשיך לצעוד קדימה. אז האם אני חוששת מפניך? לא. אבל במשך שנים, השתמשתי בך בתור שוט מדרבן, שעזר לי להתמודד עם הפחדים שלי. הרגשות שלי כלפיך הם עניין מורכב."

"ללא ספק," הוא הפטיר, אחרי שתיקה שהתארכה די הרבה.

לא היה לה מה להוסיף על זה. לא היה לה מה לעשות מלבד להתפתל תחת מבטו החשדני הנוקב.

"ומה תעשי עכשיו, כשאיבדת את השוט המדרבן שלך?"

"תמיד אתה שואל כאלה שאלות קשות?"

הוא משך בכתפיו. "בדרך כלל, אני בכלל לא שואל שאלות אישיות. אבל כמו שאמרת, מה שיש בינינו, זה עניין מורכב מאוד."

היא הביטה סביב, על האולם הזוהר, על כל היפים והעשירים בבני אוסטרליה, ותהתה אם מישהו מהם נאלץ לחיות כמוה, כשהפחד הוא בן לווייתו הקבוע. או אם מישהו מהם הפר את החוק ונאלץ לשלם על כך, כמו ג'ודה, וכמה קשה הם נאלצו להילחם כדי לחזור מזה. "אני שמחה ששבת. לא עניתי לשיחות הטלפון שלך בגלל שרציתי להגיד לך את זה אישית. להודות לך באופן אישי על כך שהצלת אותי."

היא הרגישה את המתח שהיה בו, יותר משראתה אותו. מין ציפייה רוחשת שבערה בתוכו. מבט חפוי מאחורי עפעפיים כבדים, שבער בלהט, שהיא הספיקה לראות לפני התלהטות העניין המיני שנדלק בעיניו. הו, היא כבר ראתה מבטים כאלה בעבר, אך לא ממנו, מעולם לא ממנו.

ויכול להיות שהיא לא חששה מפניו, אבל היא כן חששה ממה שיכול לקרות לגבר עם כל כך הרבה תשוקה אצורה ובלי די שליטה עצמית. אנשים כאלה יכולים ללכת לאיבוד בתוך ראשם ולתת לפנטזיות שלהם למשול. הם רואים רק את מה שהם רוצים לראות.

ואז ג'ודה שחרר קצת את אחיזתו בה ופסע אחורה, ופתאום שוב היא יכלה לנשום, למרות שכפות ידיה היו מיוזעות מדי, וגופה מלוהט.

"אבא שלי מכר לך אדמות שלו, בשנת חייו האחרונה. נכון או לא?"

"נכון." היא חששה נורא מפני החלק הזה של השיחה. "זה מסובך מאוד. הכסף לא הלך תמיד ישר אליו. לפעמים שילמתי במקומו כל מיני חשבונות."

"את מתכוונת לחובות הימורים."

"לא שאלתי. אבל כן, סביר להניח."

"אני רוצה את האדמה הזאת בחזרה. כל מה ששילמת, אני אשלם לך. יותר, אם זה מה שתרצי."

"לא. אתה לא מבין."

"כפול ממה שאת שילמת. אני רוצה אותה בחזרה."

"ג'ודה, אתה לא מבין. היא לא למכירה. אתה יכול – "

"גבירותיי ורבותיי, אם תועילו להעניק לי את תשומת ליבכם לרגע." קולו הדהד ברחבי אולם הנשף, קטע את המוזיקה ועצר כל תנועה, כשכל העיניים הופנו לכיוונם. זרועו סביב מותניה הייתה כמו חבק של פלדה, הותירה אותה במקומה. אבל למה? מה הוא עמד לעשות?

"ראשית, אני רוצה לקבל את פני כולכם לפה הערב. אני מעריך את הזמן והמאמץ שנדרש מחלק מכם כדי להיות פה. ברוכים הבאים לתחנת ג'דה קריק. אני מקווה שהכנסת האורחים שלנו והקשרים שתרקמו פה הערב ישאו חן בעיניכם."

מלצר קרב אליהם, עם מגש עמוס במשקאות, והוא נטל אחד והעביר אותו אליה, לפני שלקח אחד גם לעצמו. "שנית, אני רוצה להציג בפניכם אישה אחת במיוחד. אישה שאת שמה וודאי שמעתם בהקשר אליי, אפילו אם לא פגשתם אותה אישית אף פעם. אישה בעלת טוב לב ונחישות ממש נדירים. אישה שנתקלה בצדדים האפלים ביותר של ההתנהגות האנושית ועדיין, איכשהו, הצליחה לשמר את שפיותה ואת טוב ליבה."

לא ייתכן שהוא התכוון אליה.

"אישה שהעניקה לי את ההשראה להביט החוצה, לא פנימה, בתקופה שבה יכולתי לראות סביבי רק קירות של בטון וסורגים של כלא. נשמה נועזת, עם החזון של איחוד שתי המשפחות החקלאיות הגדולות האלה ואיחוד שני הנכסים הגדולים בצורה שתאפשר יותר פרויקטים של שימור וניהול מתקדם של האדמות שיקרות לנו כל כך. גבירותיי ורבותיי, בבקשה הרימו את כוסותיכם לכבוד בירדי סטאר." הוא חייך אליה, חיוך של כריש טורף. "אשתי לעתיד."

אשתו? מה אשתו? הוא יצא מדעתו, במהלך תקופת המאסר שלו? קצת חוסר שפיות שיתלווה למבנה הגוף המאוד-מאוד מרשים הזה?

"חייכי," הוא ציווה עליה חרש, כשהאורחים פרצו בתרועות ומחיאות כפיים, וגם הדגים לה איך לעשות את זה. "אנשים יתנו בך מבט אחד, ויחליטו שאנחנו לא רציניים." הוא הקיש את שפת הכוס שלו בכוס שלה, קצת מתחת לשפתה, ליתר דיוק. והאם זה לא העיד על איזו מידה של כבוד? "לחיינו."

"מה לחיינו?" היא לחשה בחסות הבועות הזהובות. "מה בדיוק נדמה לך שאתה עושה?"

"מקבל בחזרה את האדמה שלי."

"בכך שאתה מתחתן איתי?" היא צחקה. היא לא יכלה להימנע מכך. היא עדיין צחקה כשהרימה את הכוס אל שפתיה ורוקנה אותה. רגע קט אחר כך, מלצר נטל אותה מידה, והם חזרו לרקוד, כשראשה מסתחרר, וגופה נשרך מאחוריו. "אתה יכול להיות טיפה יותר מעליב?"

"את סירבת למכור. מה עוד יכולתי לעשות לדעתך?"

"הו, אני לא יודעת. היית יכול לחכות עוד שתי שניות ולהקשיב למה שהיה לי להגיד. בקלות יכולת לעשות את זה, אבל לא, ישר לסחיטה, כפייה ונישואים? אתה מטורף?" היא התקרבה אליו, במודעות רבה לכל אנשים שהחלו להתנועע סביבם, והרימה את שפתיה אל אוזנו. "הסיבה היחידה שקניתי בכלל את האדמות האלה היא שלא רציתי שאבא שלך ימכור אותן למישהו אחר. אני שמרתי עליהן מכל רע, כדי שאוכל להחזיר לך אותן, בגלל שאני חייבת לך." היא לקחה נשימה עמוקה והניחה למימדיו האמיתיים של כעסה להיראות. "הייתי שתי שניות מלהשיב לך את האדמות האלה, אידיוט מוחלט שכמותך."