פרק 1
קרל
סמל המעטפה המשיך להבהב בתחתית המסך, אבל התעלמתי ממנו, וגם מהמבטים שנשלחו אליי. ריק היה מוכשר בטירוף בהרבה תחומים, אבל עידון לא היה אחד מהם.
הוא רעד מעצבנות והתרגש, אבל לא בגלל כמות הקפה המוגזמת ששתה כל הערב. ריק היה נרגש בדרך כלל, מתוח באופן טבעי, עם חילוף חומרים מהיר ופנים מלאות הבעה שאפשר היה לקרוא מקילומטרים, אבל הפעם זו הייתה התרגשות מסוג אחר.
זה היה חמוד, על אף שלעולם לא הייתי אומר לו את זה.
הוא הרחיק את כיסאו משולחן הכתיבה והסתובב אליי, אבל עדיין לא הגבתי.
נהניתי מהמשחק הרבה יותר מדי.
המשרד הביתי שלנו הוא אינטימי. המתח נמשך עד שלבסוף הוא נשבר באנחה מזויפת.
"נו? הסתכלת?"
"לא," אמרתי.
"בחייך, קרל. אתה מוכן להסתכל? בבקשה?"
הטיתי את מסך הלפטופ כלפי מטה והתבוננתי במבט ארוך ורציני, משתדל בכל כוחי לא להישבר ולחייך.
"אני עסוק באיזו הצעת מימון. מחר המועד האחרון להגשת הצעות."
"לך תזדיין. תמיד מחר זה המועד האחרון. חמש דקות, רק תעיף מבט. אני רק צריך כן. כן אחד קטן. היא תקבל כן, אני מבטיח."
נאנחתי כדי להגביר את הרושם. "מי זו הפעם? עוד מפונקת אחת? אני רוצה לעשות סיליקון בציצי, ואני רוצה אאודי ושלום עולמי? לא, חכה... עוד אומנית גאונה, מוכשרת אבל תפרנית, שמחפשת אהבת אמת בשוגר דאדי מאץ'־אפ? אתה אוהב כאלה —"
הוא הטיס את כיסאו לרוחב החדר, הניח את מרפקיו על השולחן והצביע על הלפטופ שלי. "פשוט תסתכל. היא לא כמו האחרות."
"אתה תמיד אומר את זה."
הוא חייך. "כן, אבל אני לא תמיד מתכוון."
הקטנתי את המסמך שעבדתי עליו ופתחתי את האימייל שלו.
שוגר דאדי מאץ'־אפ! יש לך מייל!
ריחפתי באצבעי מעל הקישור ואז שילבתי את זרועותיי. "נו, תן לי את נאום המכירה. למה דווקא היא?"
הוא יישר את כתפיו והטה את הראש מצד לצד. "נאום המכירה, בסדר." הוא זקף אצבע. "היא שווה, אבל ממש שווה. לא מפונקת, בלי שיזוף מלאכותי, בלי איפור מוגזם, אפילו בלי ריסים מלאכותיים. היא פשוט שווה. וגם חמודה."
"בלונדינית? ברונטית?"
"שיער בלונדיני גלי וטבעי. עיניים כחולות."
הנהנתי. "תמשיך."
"היא מקומית — ממאץ' ארלוק."
"מקומית, אה?" הוספתי לו נקודות על הנוחות. העיירה הקטנה מאץ' ארלוק הייתה במרחק של שלושים דקות נסיעה בלבד מצ'לטנהם. זה נחשב כמעט כלום. "אוקיי, אני מקשיב."
"היא קצת מוזרה, אבל בצורה טובה. לא לגמרי בוהמית, אבל... יש לה אישיות."
"אני מקווה מאוד, ריק. אנחנו רוצים פרטנרית, לא זונה. על אף שזונה הייתה יכולה להיות הרבה יותר זולה."
"כמו שאמרתי, יש לה אישיות. היא נראית נחמדה ומצחיקה."
צחקתי. "ואתה מסוגל להסיק את כל זה מתמונת פרופיל? היא רוקדת את ריקוד התרנגולת?"
"פשוט תסתכל כבר, בסדר?" הוא דחף את המשקפיים על אפו והחליק על זקנו בעיניים נוצצות.
בוהמית. עוד אחת. האם אני מסוגל להתמודד עם עוד נפש חופשייה בבית? סביר להניח. המחשבה לא לגמרי הרתיעה אותי.
לחצתי על הקישור, ריק התכופף והטה את זווית המסך כדי שיוכל להסתכל יחד איתי. הכנתי את עצמי לאדישות הצפויה. עוד פרצוף יפה מתוך קטלוג הפרצופים היפים, מחפשת חשבון בנק נדיב וזין נחמד ועשיר. או שניים. לא נראה שההצעה הכפולה שלנו הזיקה לנו. להפך.
הפנים שראיתי על המסך לא יצאו מקטלוג. השיער שלה, מפל של בלונד טבעי, גלש על כתפיים עדינות ונפרש מעל קימורי הגופייה שלבשה. מבטה ערני ונעים בעיניים כחולות ושובבות, וחיוך כן וקורן. אף קטן ומתוק ונמשים מפוזרים על עור זוהר. ציצים יפים, מותניים צרים. רגליה הארוכות במכנסי ג'ינס דהויים נמתחו לפניה כשנשענה לאחור וכפות ידיה נשענו על הדשא.
היא הייתה יפהפייה. יפהפייה ושונה מכל האחרות, הוא צדק. שרשרת צדפים ושני צמידי אבני חן היו התכשיטים היחידים שענדה. בוהמית, כן. אבל רק מעט.
ריק הקריא לי את התיאור הכללי, אבל הוא נשמע מרוחק. "בפרופיל שלה כתוב שהיא בת עשרים ושתיים, לא צעירה מדי. היא עומדת לסיים את הלימודים באוניברסיטת ווסטר — מנהל עסקים. עדיין גרה בבית, נוהגת, עובדת בשתי משרות, חובבת טבע אבל גם פיצה וקנטקי פרייד צ'יקן, כל הדברים הלא בריאים. היא בטח גם אוהבת כריכים קנויים. תסתדרו מעולה."
"לא כולנו יכולים להישאר בפיג'מה ולעבוד מהבית כל יום. חטיפי הירקות המיובשים הקטנים שלך לא היו מספיקים לך ליום עבודה בחוץ," אמרתי ביובש והרצנתי. "היא יודעת? היא... מתאימה?"
לא הסרתי את מבטי מהמסך אבל ידעתי שהוא מגלגל עיניים.
"אל תתחיל. היא יודעת חלק."
"חלק?"
"חלק... מהפרופיל שלנו."
"אז תספר לה על השאר."
הוא נאנח. "תקשיב רגע, אדון ספר את האמת. אנחנו זקוקים לזמן. קודם היא צריכה להכיר אותנו קצת. עוד לא פגשנו אותה אפילו."
"אוקיי, בוא נפגוש אותה, ונספר לה. נשים את הקלפים על השולחן ונראה אם זה מתאים לה."
הוא הניד בראשו. "שישה חודשים, הבטחת."
"הבטחתי שלושה."
"אמרת שישה, אחרי שניקול מנורת'האמפטון נמלטה על נפשה, אמרת שישה. ישבת שם, בדיוק איפה שאתה עכשיו, והבטחת שישה."
"כי לחצת עליי, אז שיניתי את דעתי."
הוא מחא כפיים מול המסך כדי להסב את תשומת ליבי. " שישה, קרל. אנחנו הולכים על שישה חודשים הפעם. אני מתכוון לזה."
נימת הדיבור שלו הרגיזה אותי. "מי מת והפך אותך למלך ההיכרויות של שוגר דאדי? כולנו יודעים מי פה לובש את המכנסיים, ריצ'רד." גיחכתי. "אל תעמיד פנים שזה לא מוצא חן בעיניך."
"היה מוצא חן בעיניי הרבה יותר אם היינו מצליחים ליצור שלישייה בצורה טיפה יותר מעודנת משיטות המשא ומתן הקשוחות שלך. זו לא איזו עסקת מכירות. מדובר ב... אנשים, קרל —"
" מדובר פה בנפשות, בן אדם —" גיחכתי. "אני מנהל משא ומתן, זה מה שאני עושה."
"לא הפעם." הוא הניד בראשו. "שישה חודשים, תן לי לטפל בזה הפעם." עיניו נראו עצובות. "בבקשה... פשוט תן לי לטפל בזה —"
גללתי את האימייל כלפי מטה. "איפה העירום ההכרחי?"
"אין כזה."
זקפתי גבה. "אין תמונה של ציצי? אפילו לא בחזייה?"
הוא חייך. "לא. שום דבר."
להפתעתי, זה הרשים אותי. "היא יודעת שאנחנו באים בזוג, נכון? היא יודעת שזה שנינו יחד או בכלל לא?"
"היא יודעת שתצטרך ל...התאים את עצמה —"
"איזו דרך אלגנטית לומר את זה. אבל היא מבינה את הסידור?"
"זה ברור מהפרופיל שלנו. היא גם התייחסה לעניין בהודעה שלה. היא די בוטה... לא זנותית, היא לא זונה, אבל היא... הכוונות שלה ברורות —"
רטט של התרגשות דגדג לי בביצים.
"שמה קייטי, דרך אגב."
קייטי. זה התאים לה.
"קייטי סרנה סמית... והיא נשמעת נלהבת —"
גללתי בהמשך לתמונה, אל ההודעה שמתחתיה.
אף פעם לא עשיתי משהו כזה. אני בטוחה שכותבים לכם את זה בכל הודעה שנייה, אבל אני באמת מתכוונת. אף פעם לא עשיתי משהו כזה... אבל אני רוצה.
אשקר אם אגיד שאני לא נמצאת באתר שוגר דאדי בגלל הכסף, אבל לא ציפיתי למצוא מישהו קרוב במיקום, ובהחלט לא ציפיתי למצוא פרופיל כמו שלכם.
פנטזתי על שני גברים בבת אחת מאז שהייתי בוגרת מספיק כדי להבין שזה אפשרי. אתם שואלים בפרופיל שלכם אם עשיתי סקס כזה בעבר, והתשובה היא לא. אני לא יודעת איך ארגיש עם שני גברים בתוכי, ואני לא יודעת אם זה יהיה קל, אבל אני רוצה לנסות.
שאלתם אם אי פעם נפתחתי מספיק כדי לקבל שני גברים בכוס שלי, ולא, לא עשיתי את זה, אפילו לא קרוב, אבל אני חושבת על זה כל יום מאז שקראתי את הפרופיל שלכם.
לקח לי זמן להעז לענות.
אבל אני מוכנה עכשיו.
אני ממש רוצה את זה.
אתם שואלים כמה אני רוצה להרוויח מהסידור הזה, ואני לא יודעת איך בדיוק להעריך את זה.
אני רק נערה מעיירה קטנה עם חלומות גדולים, זו הסיבה שאני באתר. אבל לא מדובר רק בכסף. כבר לא.
קייטי X
בוטה אבל לא זנותית. בלי תיאורים גרנדיוזיים של רכיבה על הזין שלנו לאורך כל הלילה. בלי הדגמות גרפיות של יכולות מתיחת הכוס שלה, וכבר קיבלנו כאלה בשפע. בלי קחו אותי, בחורים גדולים, קחו את הכוס הקטן וההדוק שלי או אף פעם לא פגשתם כוס רעב לשניים כמו שלי. שום דבר מכל אלה.
ניסיתי לקלוט את קייטי. "אם היא לא מסוגלת להעריך את זה בכסף, אז מה היא רוצה? לא שכר לימוד באוניברסיטה, אני מניח. היא גם לא נראית הטיפוס עם רשימת ניתוחים קוסמטיים."
הוא משך בכתפיו. "נערה מעיירה קטנה עם חלומות גדולים... מי יודע. אבל היא חמודה, נכון?"
"חמודה, כן."
חיוכו של ריק הבליט את גומות החן שלו. "היא ממש חמודה. אני מרגיש שאני כבר מאוהב."
"עם הצהרה כזו, איך אני יכול לסרב?"
"לא היית מסרב בכל מקרה. לא הורדת ממנה את העיניים."
מניאק קטן וחכם. תופפתי באצבעותיי על שולחן הכתיבה. "בסדר, תענה לה. מבחינתי זה כן."
הוא הניף אגרוף באוויר. "ידעתי." הוא התגלגל עם הכיסא שוב לרוחב החדר, והג'ינס הבלויים שלו השתרכו על השטיח. "אני מת עליך, קרל ברוקס. לא תתחרט על זה."
"ניסיון אחד אחרון," אמרתי, "ואחריו אנחנו מוותרים ומוחקים את הפרופיל. נמאס לי מזה."
הוא הצדיע לי. "כן, כן, פעם אחת אחרונה. זו הבחורה שלנו, אני מרגיש את זה בעצמות."
צחקתי. "בזין העומד שלך, אתה מתכוון." סמן העכבר הבהב על המסך מעל המילה סגור, אבל לא הקלקתי. לא רציתי להקליק. אולי, אולי הפעם. "אז תכתוב לה עכשיו. תקבע איתה."
הוא נשען לאחור בכיסא ושילב את אצבעותיו על עורפו. "לא צריך," הוא אמר בחיוך. "כתבתי לה לפני ששלחתי לך את האימייל."
קייטי
היי, אני קייטי, נעים מאוד. לחיצת יד? חיבוק? נשיקה באוויר? אולי לא. היי, אני קייטי. כל כך טוב לפגוש אתכם סוף־סוף. סוף־סוף? זה נשמע נואש?
חזרתי ברוורס עד תחילת הרחוב. שוב. ההילוכים הרעועים שלי גרמו למכונית לנסוע רחוק מדי וחרקו כמו גיר על לוח. לא נעים. הרגשתי שהווילונות בבתים זזים. עוד מעט יקראו למשמר השכונתי. הקפתי אותה כבר שלוש פעמים בחמש־עשרה הדקות האחרונות, ועדיין הקדמתי.
היי, ריק! קרל! אני קייטי. קייטי סמית. כל כך טוב לפגוש אתכם! לא, זה נשמע משתפך מדי.
העברתי את המכונית לניוטרל וסקרתי שוב את הסביבה. זה היה פרוור אופייני, והופתעתי שהרחוב לא מרוצף שטרות. הרגשתי לגמרי מחוץ לאזור הנוחות שלי, ברווזון קטן ועלוב שמתנדנד על הגלים.
אבל הייתי צריכה לדעת שככה זה יהיה. ככה זה אמור היה להיות. היה מטריד הרבה יותר להגיע לאיזו אחוזה מוזנחת ולגלות שהשוגר דאדיז שלי לא דומים למה שהיו אמורים להיות. הצצתי בתצוגת הרחוב בגוגל ארת' פעמים רבות, אבל תצוגת הרחוב לא נתנה קנה מידה. הבתים האלה היו גדולים.
זה נראה כל כך קל בפנטזיות שלי, אבל זה הרגיש שונה לגמרי כשחניתי בעיר הכסף הזו עם בטן מלאה פרפרים ודחף רציני להילחם או לברוח.
להילחם או לברוח. יותר נכון להזדיין או לברוח.
המחשבה על זה גרמה לי להתרגש.
אולי זה בדיוק מה שהם מצפים לו. נעים מאוד, תתפשטי ובבקשה, תראי לנו את הכוס שלך.
ריק אמר שלא, אבל ברור שזה מה שהוא יגיד, לא?
בכל מקרה, זה לא הדבר הגרוע ביותר שעלול לקרות. רצח ברחוב הכסף. פרוצת שוגר דאדי נרצחה בפרוור יוקרתי של צ'לטנהם.
לא סביר. ביצעתי עליהם תחקיר. בפרופילים בפייסבוק, ברשימות הבוחרים, באתר של קשרים עסקיים. הם היו רשומים בכל מקום, ברורים כשמש, והכול התאים בדיוק. חוץ מזה, השארתי קלסר מלא במידע עליהם במגירת השידה שלי. אפילו המשטרה המנומנמת של מאץ' ארלוק תוכל לפתור את הפשע הזה במהירות.
הסתכלתי על הבית שלהם, והבנתי שוב שהמכונית שלי תיראה כמו גרוטאה בכביש הגישה. טוב, המכונית שלי תיראה ככה בכביש הגישה של כל אחד.
נשמתי עמוק. על החיים ועל המוות.
החניתי את הפורד הישנה והחבוטה שלי, ומייד התחרטתי שלא עברתי איתה קודם במתקן לשטיפת מכוניות. המכונית הייתה מכוסה בבוץ ובשריטות, וגם בחצי חבילת קש, בעוד ששלהם היו נוצצות. חדשות ונוצצות. ג'יפ ריינג' רובר יוקרתי ואיזו ב־מ־וו ספורטיבית כסופה — שתיהן ללא רבב חנו על שביל גישה מרוצף באבנים ורודות. לפחות עשיתי מאמץ להתגנדר בעצמי. כיביתי את המנוע, העפתי מעליי את נעלי הסירה, והחלפתי אותן בנעלי עקב קטלניות שהנחתי על רצפת המכונית. בדקתי את האיפור במראה — שפתון כהה בגוון אחד בלבד יותר משפתיי וכמה נגיעות הכרחיות של מסקרה. אני אהיה בסדר. אני מקווה. החלקתי את השמלה על ירכיי, מודעת לעובדה שתחתוניי הזעירים והזנותיים נראו לעין כשקרטעתי למצב עמידה. רגליים ארוכות הן ברכה וגם קללה, כי יש להן יכולת להפוך שמלה מהוגנת למדי לבגד מופקר רק בגלל תנועה אחת לא נכונה. לבסוף שלחתי יד אל התיק ובדקתי את הניירת שלי פעם אחת אחרונה. ניירת, איכס. זה היה חתיכת עסק מטורף, אבל החלומות שלי לא הפכו קטנים יותר.
אני יכולה לעשות את זה.
אני חייבת לעשות את זה.
לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי אל אוויר הערב הקריר, שהיה הקלה מבורכת על עורי הלוהט. השמלה שלבשתי הייתה היקרה ביותר שלי — שמלת סטרפלס ורודה עם ורד קטן מיהלומים מלאכותיים על החזה.
הצעדים שלי לא העידו על חוסר הביטחון שהרגשתי, ועקביי הקליקו על המרצפות כשהתקרבתי אל הדלת הקדמית.
ריק וקרל. קרל וריק.
קיוויתי שריק יהיה זה שיפתח את הדלת. ריק נראה נחמד וחביב וקוּל. ריק היה חתיך ומצחיק. יכולתי להתאהב בריק. היה לו קעקוע שרוול מלא והבגדים שלו היו בסגנון שיקי-חנוני. היה לו שיער חום פרוע, עיניים כהות, וזקן של היפסטרים. הוא היה מעצב. מה יש לא לאהוב בו?
קרל, לעומת זאת... מעולם לא דיברתי עם קרל. קרל נראה... עוצמתי. ומרתיע. חליפות יוקרה ושרירי פלדה ותווי פנים מסותתים, וכל מה שאני לא הייתי. המפלצת התאגידית שהתחבאה מתחת למיטת נערת הכפר שלי. ואולי רק התמונה גרמה לו להיראות ככה, יותר ממה שהוא יהיה במציאות.
דפקתי על הדלת וליבי הלם בטירוף. הנשימה חרכה לי את הגרון כשראיתי צללית זזה מאחורי הזכוכית.
כשהדלת נפתחה בתנופה, לא הצלחתי לנשום, רק הדבקתי על פניי את החיוך החמים והקורן ביותר שהצלחתי להפיק, והוא נשאר שם. הוא נשאר כי ריק היה מי שפתח, וגם הוא חייך. החיוך שלו היה מדהים, רחב ואמיתי, וחשף את גומות החן שלו. הוא לבש מכנסי ג'ינס שחורים והדוקים, נעלי אוקספורד, חולצת כפתורים קצרת שרוולים ומשובצת וענב עניבה סגולה. ריק וורנר, המעצב הגרפי הידוע, היה פשוט משגע. הרבה יותר משגע מתמונותיו המשגעות. טיפוס מנצח.
"קייטי! היי!" הוא סימן לי להיכנס כמו לחברה ותיקה, ועטף אותי בזרועותיו הצבעוניות, שהיו מדליקות במציאות יותר ממה שנראו בתמונות. הוא הדיף ריח של אוקיינוס ודובדבנים גם יחד, החזה שלו נראה מוצק מתחת לחולצה והוא היה גבוה ממה שציפיתי. גבוה כמוני, כשאני על עקבים.
הוא סגר את הדלת מאחורינו ושלח אליי את ידו, וזה הרגיש נכון. אני אוכל לעשות את זה.
לפחות ככה חשבתי.
עד שהוא הגיע, מר קשוח. הוא היה עצום ומושלם, ובאמת קשוח. העיניים שלו נראו כאילו הוא צד בנות כמוני לארוחת בוקר.
"קרל, זו קייטי. קייטי, זה קרל."
קרל פסע צעד אחד קדימה, ואני צעדתי אינסטינקטיבית לאחור, אבל ידו כבר נחתה על ידי ולחצה בכוח. "אין באמת צורך בהיכרויות, ריק," הוא אמר, ולא הייתי בטוחה עד כמה הוא רציני. "אני שמח שהצטרפת אלינו, קייטי. שמעתי עלייך הרבה. רק דברים טובים."
"גם אני," אמרתי. "זאת אומרת, חלקית, מריק."
שמעתי שאתה עוצמתי ורציני ומעולה במיטה. שמעתי שאתה לא מפחיד כמו שאתה נראה בהתחלה. שמעתי שאתה עובד בכל המדינה, סוגר עסקאות טכנולוגיות עצומות בסכומים שגורמים לעיניים לדמוע. שמעתי שיש לך אמביציה, שאתה חכם, וממש נחמד כשמכירים אותך.
שמעתי שאני צריכה לקבל את שניכם בבת אחת. זה התנאי. התנאי שלך. שמעתי שזה מה שמדליק אותך.
אבל לא יכולתי לדמיין שום דבר מכל זה. יכולתי רק להישרף כשהעיניים שלו חרכו את עיניי. ירוקות כמו עלי דפנה עם נקודות כסף, שיער כהה וחלק, והחולצה שלבש הייתה נקייה ולבנה והצווארון שלה כל כך חד שהוא היה עלול לפצוע. הוא לבש מכנסיים מחויטים אפילו בסוף השבוע, וענד שעון יקר שהאור השתקף דרכו כשהבטתי בו לוחץ את ידי.
"ובכן, קייטי, מה מביא אותך לכאן? למה דווקא אנחנו?"
ישיר.
ריק הכה את זרועו ותקע את המרפק שלו בצלעותיו בכוח. "אני בטוח שקייטי תרצה משקה, קרל." הוא כרך את זרועו סביב כתפיי, הוביל אותי על פניו של החצי השני, שוחר העימותים שלו, וגופי נגע בגופו של קרל מעט קרוב מדי. העור שלי עקצץ ורגליי הרגישו כמו ג'לי, כאילו הוא ממיס אותי.
לא אוכל להזדיין איתו.
הוא יהרוס אותי, יהפוך אותי לשלולית דביקה של כלום.
אבל הייתי מסוחררת אפילו רק מהמחשבה על כך. פתאום הכול הרגיש כל כך מטופש, וכל העניין נראה מטורף. נערה טיפשה, שלא מבינה את מקומה, חושבת שתוכל להיות שותפה ברמה גבוהה לשני גברים ביסקסואליים, רק מפני שקיבלה בתחת כמה פעמים בקולג' ונהנתה.
מאוד.
אוקיי, נהניתי מזה מאוד.
אבל בכל זאת.
פאק.
ריק הוביל אותי במסדרון אל מטבח ענקי ומרווח. המקום נראה משגע — כרזות ממוסגרות למשקאות אנרגיה קישטו את הקירות מעל אריחי הקרמיקה הלבנים והמבריקים, המשטחים היו עשויים שיש שחור.
"אתה עיצבת את אלו?" שאלתי והצבעתי על אחת הכרזות.
"בהחלט," הוא חייך אליי, והייתי נרגעת לגמרי אם לא הייתי מרגישה את חום גופו של קרל מאחוריי. "יין? אלכוהול? משהו קל?" ריק זקף את גבותיו. "משקה אנרגיה של אלופים?"
חייכתי אליו. "מים, בבקשה."
הוא שלף מים מינרליים, מהסוג הפלצני שמגיע בבקבוקי זכוכית, הוציא קרח מהמקפיא היוקרתי והושיט לי את השתייה בכוס זכוכית מעוצבת. כשלגמתי חשתי איך גרוני יבש מרוב מתח.
"מתוחה קצת?" שאל ריק ועיניו נצצו. "היי, אל תילחצי, גם אני מתוח." הוא הסתכל מאחוריי. "כולנו מתוחים."
משום מה לא האמנתי לו.
"זה... הזוי —" הצלחתי להגיד. "זה מרגיש כל כך שונה בחיים האמיתיים," תיקנתי את עצמי. "לא שונה רע. פשוט שונה."
"בואו נלך לסלון," נשמע קול עמוק. "יותר נוח שם."
ליבי הלם.
הלכתי אחריו בשתיקה כשחיוך מרוח על פניי כל הזמן. התיישבתי בפינה מרוחקת על כורסת עור לבנה וגדולה שבלעה אותי לתוכה. ריק התמקם על אחד הפופים לצידי והתארגן לישיבה נוחה כשרגליו מתוחות לכיוון רגליי. קרל התיישב בכיסא ממול, ולא היה בו שום דבר נינוח. הוא נשען קדימה בכיסא, בכוונה, כשעיניו נחות על עיניי.
"יש לך שאלות?"
מלא. אבל לא הצלחתי לחשוב על אף אחת פרט למובנות מאליהן. אתם עומדים לזיין אותי עכשיו? כאן? על שטיח הסלון שלכם בזמן שהלב שלי דופק במהירות? תעמדו על כך שאכניס את שניכם יחד על ההתחלה, ותשפטו אותי אם אצעק? תתאכזבו אם אשתפן מאנאלי ואתבכיין שעבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה?
אני אהיה מספיק טובה?
דמיינתי את החלומות שלי, כל מה שתמיד רציתי, ואיך הם תמיד נראו בלתי אפשריים. עד שנתקלתי בכתבה על שוגר דאדיז במגזין האופנה גליץ'.
הייתי חייבת להיות מספיק טובה.
לקחתי עוד לגימה מהמים והתמקדתי. שאלות. הוא רצה שאלות.
"יש לי כמה," אמרתי.
אחר כך הגיעו השאלות.
1 אפליקציית היכרויות למטרות בילוי משותף בין גברים עשירים לבחורות צעירות ואטרקטיביות.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.