שוויצריה זה כאן

id="Switzerland-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"> הברבור מת, מת הברבור

“סְפַּסיבָּה, ציפורה, סְפַּסיבָּה. מרוב שאני מתרגשת, המילים לא באות לי לפה." לִידָה, המטפלת של סבא שלי, שטפן, לא יודעת איך להודות לסבתא שלי ציפורה על המתנה שהיא נתנה לה ליום ההולדת החמישים. “יקירה שלי," היא קוראת לה, וכבר יש לה דמעות בעיניים. היום בארוחת הצהריים רק אמרו לה מזל טוב והרימו כוסית של סודה, שום דבר מיוחד. והנה עכשיו, כשהיא יצאה מהמקלחת ונכנסה לחדר שלה להתלבש, חיכתה לה מעטפה לבנה על הטואלט של האיפור. בידיים רועדות היא פתחה אותה והיתה צריכה להתיישב על המיטה מרוב סחרחורת כשראתה בפנים שני כרטיסים להופעה של מקהלת הצבא האדום. לפני שבוע הם הגיעו לארץ רק לשתי הופעות בבניין החדש של האופרה, והערב זה הקונצרט החגיגי, עם השגריר של רוסיה שיגיע במיוחד לברך.

“למה בוכה לידוצ'קה?" ציפורה שואלת אותה, והיא בקושי מצליחה לדבר ואומרת בעברית מיוחדת שמובנת רק לשתיהן שזאת המתנה הכי מדהימה שהיא היתה יכולה אי־פעם לקבל. היא גם מצטערת שהיא ככה נסערת כמו ילדה, אבל באמת שזה בגלל שהיא מאוד מתרגשת.

מכל הזמרים והלהקות בעולם, אותם היא הכי אוהבת, את כל המילים של השירים שלהם היא יודעת בעל־פה, אפילו את השניים שהם שרים באנגלית מאז שדמוקרטיה.

“נוּ כבר, מספיק עם זה." ציפורה מנסה להרגיע אותה מלהיות כל כך אסירת תודה למרות שבלב שלה ככה בדיוק היא רצתה שזה יהיה. היא מאיצה בה להתחיל להתכונן, כי עוד מעט השעה לצאת לאופרה ועוד צריך לרחוץ את שטפן ולהלביש אותו אלגנט. לא, לא, היא מסבירה ללידה, היא עצמה לא תבוא, כי מה כבר יש לה לחפש שם. בכלל אין לה כוח לצאת בשעות האלה, בעיקר אחרי הבדיקה שעשו לה בבוקר בקיבה. היא גם חייבת להכין היום בְּלינְצִ'ים מכל הגבינות שנשארו לה משבועות ושמחר התאריך שלהן כבר פג תוקף. מה שהכי חשוב זה ששטפן עוד יזכה לראות אותם על הבמה. בגיל עשרים, לפני שבעים שנה בערך, הוא הגיע אליהם עד ורוֹצלאב, יומיים שלמים הוא נסע ברכבת כי זה לא היה פשוט כמו שהיום.

בחודשים האחרונים שטפן כבר בקושי חי. הרופא שהגיע הביתה לפני יומיים אמר שאין הרבה מה לעשות ושלא נשאר עוד הרבה זמן. הרבה פעמים הוא נרדם עם ראש הצידה ופה פתוח על הכיסא גלגלים, ואז צריך מיד לנער אותו מהכתפיים ולבדוק שהוא לא מת. כשהוא מתעורר מבוהל, המשפטים הראשונים שלו הם תמיד ברוסית, למרות שהוא נולד בוורשה ושפת האם שלו היא בכלל פולנית.

במלחמה הוא ברח לרוסיה, ואחרי לא הרבה זמן שלחו אותו לגולאג בסיביר לעבודות פרך כי הוא לא רצה להתגייס אצלם לצבא. למרות הכול, מאז ועד היום הוא מאמין קנאי בדת אחת ויחידה, שבשפיץ של פירמידת האלוהות שלה נמצא סטלין. האלוהים המקובל, זה מהתורה, הוא רק במקום השני. כזה שמשמש בתור הסגן שעליו נופלת האחריות במקרים של טעויות אנוש שאומרים עליהן שהן מצערות מאוד, או באסונות טבע, מה שקוראים פוֹרְס מז'ור.

“אם לא סטלין, היטלר עם כולכם הוא היה גומר את העבודה," הוא אומר כל הזמן לסבתא שלי ולכל מי שמוכן לשמוע. “אמריקה זה הכול פלסטיק, אפילו בולבול של אמריקאים, פלסטיק. הכי גדולים פרזיטים זה אמריקאים, הידיים שלהם זה רק בשביל לספור כסף ולאכול, לא בשביל עבודה."

את לידה שטפן מעריץ. “בחורה זה, זה זהב," הוא אומר עליה כי לא רק שהיא באה משם, היא גם באה לעבוד ורק איתה הוא יכול לדבר רוסית. בכלל היא גם נראית טוב לגילה והוא אוהב שהרגליים שלה ארוכות כאלה ואיך שהיא מסדרת את השיער. לידה אוהבת אותו מאוד בחזרה, יש ביניהם שפה משותפת והרבה כבוד, וכשהוא לא מעורפל ובהכרה, הם צוחקים הרבה. אפילו שכל יום היא רואה אותו עירום כמו תינוק, הוא תמיד מתייחס אליה כמו לגברת. גם אם כשהוא יושב באמבטיה, הוא דוחף את הראש הרטוב שלו לבין הציצים שלה, היא אף פעם לא כועסת, כי מה עוד נשאר בגיל הזה לבן אדם. היא אפילו נותנת לו לרגע אחד שלם ממש להיות שם, ואז, “חְוַואטְיֶיט, מספיק שטפן," היא מלטפת לו בעדינות את הראש ומסמנת לו

לעצור.

לפעמים היא מרגישה שהוא הבן שלה, כשבקופת חולים הוא חייב לשירותים והיא מכניסה אותו איתה לתאים של הנשים כי הוא לא יכול לבד. לאף אחת שם זה אף פעם לא הפריע כי מילדים וזקנים אין מה להתבייש. אבל בבית, כשהיא מחליפה לו חיתולים, היא משתדלת לעשות את זה בדרך הקשה רק כדי שירגיש שמתייחסים אליו כמו למבוגר. היא מושיבה אותו על המגבת הקטנה שפרושה על המיטה, מעבירה לו את החיתול בין הרגליים כמו שמלבישים תחתונים, מרימה אותו קצת למרות שהוא כבד, כדי שישים את הישבן על החלק האחורי של החיתול, וסוגרת בצדדים.

האחות שבאה לבית פעם בשבוע לביקור אומרת לה שכמו שהיא עושה את זה, זה מאוד מסוכן, כי בשנייה הזאת שהיא מרימה אותו הוא גם יכול ליפול. שבכלל, הכי נוח ובטוח לעשות את זה כשהוא שוכב על הגב, עם רגליים פתוחות, כמו תינוק. למרות זאת לידה ממשיכה כמו שהיא מבינה שצריך, ולפי איך שהוא מסתכל לה בעיניים כשהוא אומר לה בסוף ספסיבה, היא יודעת שהיא גם צודקת.

בערבים, אחרי החדשות, הם מתיישבים בסלון מול הטלוויזיה ארבעים ושניים אינץ'. לידה מכינה לשלושתם תה ארל גריי תוצרת חוץ עם עוגיות חמאה דניות שנמסות בפה, מוציאה אותן מהמנג'טים שבהם הן מסודרות בקופסה, ושמה שתיים מכל סוג על הצלחת. הם צופים בעיקר באוֹ־אֶר־טֶה, שמכל הערוצים ברוסית נותן את התוכניות בידור הכי מושקעות. כל אמן מהשורה הראשונה שמכבד את עצמו מגיע לשם להופיע או להתראיין. אפילו האליפות הכי חשובה של מרכז אסיה בהחלקה על הקרח משודרת רק שם כל שנה, בשידור ישיר, פעמיים בשבוע. בדיוק בימים האלה, כל ראשון ורביעי, לידה לוחצת מאה ואחת על השָלט שהיא עטפה בניילון עבה נגד לכלוך, עוד לפני שמתחילה התוכנית. במיוחד הם אוהבים את הצמד לֶנָה וסטאס, שהם גם זוג במציאות ושאפילו בתקופה שכולם ידעו שהוא מרביץ לה, עדיין על הבמה הם התנהגו כאילו כלום. יבשת שלמה מחכה לריקוד שהם משאירים לסוף לצלילים של השיר “בוקרשט לוּבּוֹב" שמדבר על אהבה נכזבת של חורף ברומניה, ולפי הפרלמנט של המטפלות בגינה עם הצל, הם ייקחו איתו את המקום הראשון.

בדיוק היום הם מפסידים את הגמר של אליפות אסיה בגלל ההופעה של המקהלה. לידה מוציאה מהארון את השמלה החגיגית בשחור ולבן עם הצווארון של המלחים, ואת התיק יציאה הלבן, וחושבת שבעצם זה לא כל כך נורא. אמנם הם חיכו לזה חודשיים שלמים, אבל חוויה כזאת כמו שמחכה להם הערב זה משהו של פעם אחת בחיים, למרות שבשבילה זו כבר הפעם השנייה.

היא מורחת על עצמה מי ורדים טבעיים לגוף שקיבלה מתנה מבולגריה, וחושבת על הפעם ההיא שראתה אותם בקייב. אמא שלה ואחותה קנו לה מתנת פרידה כרטיסים, יומיים לפני שהגיעה לכאן לעבוד. כאילו שזה היה רק אתמול היא זוכרת איך לא הצליחה להבין מה היא באמת מרגישה. האם היא שמחה על זה שהיא יושבת בבית האופרה הלאומי בקייב בשורה תשיעית ונושמת את האוויר שיוצא מהפיות של הגיבורים שלה, או שאולי בעצם היא עצובה על זה שעוד יומיים היא תראה את אמא שלה ואחותה הולכות ומתרחקות כשתנופף להן מהרכבת שתיקח אותה לשדה התעופה. וגם למה, למה לעזאזל אי־אפשר לפעמים להרגיש רק שִׂמחה בלי הידיעה שמנקרת בראש שהיא מוגבלת בזמן ותמיד צריך להסתובב עם ממחטה בתיק לנגב את העיניים בגלל מה שבא אחריה.

כמה דקות היא התרכזה בטוב וכמה דקות אחר כך ניסתה להספיג בשרוול את הדמעות שזלגו לה בלי שאחותה שישבה לידה תרגיש. ככה כמה פעמים עד שהבּאסוֹ פּרוֹפוֹנדוֹ ניקיטה פ' גוֹרפּיצֶ'נקוֹ עלה לשיר סולו את “סמוּגלִיאַנְקָה", ומאותו רגע היא כבר לא זוכרת כמעט כלום. ברווח הראשון בין התווים בשיר, כשהוא שאף אוויר, לידה הרגישה שבבת אחת היא נשאבת עמוק לתוך הגרון שלו. שהדבר היחיד שעוצר אותה מלהמשיך ולחדור לתוכו אלה מיתרי הקול שלו שבולמים אותה בעדינות כמו טרמפולינה.

התנודות שלהם עירסלו אותה, כל מיתר הקפיץ אותה בתורו לפי המנגינה, לא לפני שהוא וידא שהמיתר שלידו מוכן ומזומן לקבל אותה אליו, והיא הרגישה רק אושר גדול של ילדוֹת שלבושות בלבן.

סבתא שלי כבר דופקת לה על הדלת שתסיים להתארגן, ולִידה כבר כמעט מוכנה, רק לרגע מצמידה את כפות הידיים שלה בתנועה כזאת של תפילה ומרכינה אליהן את הראש. “אוי בּוֹג, בּוֹג," היא פונה לאלוהים כדי לבקש אם אפשר שיעשה שהבאסו פרופונדו שלה הגיע עם הלהקה ושהיא תזכה לראות אותו שוב היום. היא מאוד מקווה שזאת לא חוצפה גדולה מצדה, כי משאלה אחת שלה כבר התגשמה היום, וזה לא בטבע שלה להיות כמו חזירה. היא מתנצלת מראש ורק אז פוקחת את העיניים. את הצלב הקטן שקשור לה לצוואר ושתמיד שוכב לה על הגב העליון, מוסתר מתחת לחולצה, היא מעבירה קדימה כדי לנשק אותו, וככה לסגור את הפנייה מכוּבד וכמו שצריך.

למרות שהיא אף פעם לא מתאפרת, היום זו הפעם הראשונה שהיא מורחת לה את השפתיים בליפסטיק אדום ממש חזק שהיא קיבלה בניו־פארם על קנייה מעל חמש מאות שקלים של חיתולים למבוגרים. היא אמרה ליועצת יופי שעזרה לה לבחור שהיא רוצה צבע שהיא לא יודעת איך אומרים אותו בעברית, “נוּ דם, דם, צבע כמו לדם." היועצת אמרה לה, “חס וחלילה, למה לקלקל את השמחה שהמוצר הזה עושה בלב של האישה עם מילה כזאת עצובה." היא הראתה ללידה את המדבקות העגולות שיש על כל ליפסטיק בתחתית, והסבירה לה שלא צריך למצוא שמות לצבעים, יש להם מספרים. המספר של המוצר שלה הוא שמונים ושתיים ושתזכור אותו לקנייה הבאה, כי היא בטוחה שהיא תשתמש בו כל כך הרבה שבקרוב היא תחזור.

עכשיו לידה מכניסה אותו לתיק לקחת אותו איתה, כי החלום שלה הוא לחדש אותו כמו גברת בשירותים של האופרה בהפסקה. היא שמה אותו בתא הצדדי עם הרוכסן שמיועד בדיוק לדברים כאלה. בתא הגדול כבר יש שני סנדוויצ'ים עם שכבה עבה של חמאה דנית ועליה שני שפרוטים בלי ראש. השפרוטים מכוסים בפרוסה של גבינת טל העמק אמיתית, עם ריח חזק מהמעדנייה, ולא מאריזה של ואקום כמו שיש בסוּפֶּר. בשקית נפרדת יש גם שני תפוחי עץ פינק ליידי שלמים לקינוח וסכין קטנה מהסֶט של הפירות. בכוונה ציפורה לא חתכה וקילפה אותם כדי לא לפגוע להם בצבע וגם לא בטעם.

לידה סוגרת את הרוכסן הראשי ומרגישה את הרצועה שקצת חותכת לה בכתף. בלב שלה היא קצת מאוכזבת בגלל שמכל הדברים שבפנים הוא התנפח ואיבד את הצורה, והוא גם נהיה לה קצת כבד. היא אומרת לעצמה שתיק של יציאה אמור להיות קל כי משתמשים בו כמו בתכשיט כשהולכים לאירועים חגיגיים. אמורים להיות בו דברים קטנים שהם רק בשביל ההנאה והיופי של הגברת שנושאת אותו, כמו איפור, סוכריות איקליפטוס ומקסימום מפתחות.

ציון, הנהג של המונית, כבר מחכה להם למטה עם תא מטען פתוח לשים בו את הכיסא גלגלים. הוא כבר מתורגל מהפעם הקודמת שהסיע אותם לאורתופד במרפאת הרצליה דרום, ומקרב את האוטו כמה שאפשר לפתח של הבניין. הוא ולידה חוגרים ביחד את שטפן במושב האחורי באמצע, כדי שהיא תוכל לראות אותו דרך המראה בנסיעה. לפני שהוא מתניע סופית וזז, ציון לא שוכח ללחוץ פּלֵיי על הסטריאו כדי שהדיסק לנסיעות הבין־עירוניות של ניל סדקה יתחיל להתנגן. אחרי שני צלילים של השיר הראשון הוא מעביר מיד לשני כי אותו הוא הכי אוהב. “זה משהו־משהו, הזמר הזה," הוא אומר לה, “בינלאומי, אינטרנציונל." היא לא כל כך מבינה איך העניין הזה קשור להמנון של המפלגה הקומוניסטית אבל גם לא שואלת. היא רק מהנהנת בראש ואומרת, “זה יפה, באמת יפה."

ניל סדקה מתחיל לשיר לאהובה שלו קֶרוֹל, על כמה שהוא בעצם טיפש. שלמרות שהיא כל כך מתאכזרת אליו, הוא פשוט לא יכול בלעדיה ורק איתה הוא רוצה לחיות. “או קרול, טי נה ני נה נה," ציון שר איתו כי הוא לא יודע בדיוק את המילים. הוא מסתכל על לידה תוך כדי ומזיז את הראש ימינה ושמאלה כמו כשמי שמקדישים לו שיר נמצא ממש ממול. הוא אומר לה שהיום כבר לא כותבים שירי אהבה אמיתיים כאלה מהלב. “תקשיבי טוב עכשיו איך הגבר אומר לאישה שאם היא תלך ממנו אז הוא ימות על בטוח. הבנת? אם היא הולכת אז הבן אדם מת, קאפּוּט." לידה מבררת איתו למה האישה עזבה את הגבר בשיר, והוא אומר לה שהיא לא, שהם עכשיו בשיא של האהבה שלהם ומרוב שטוב לו הוא פשוט מפחד מהרגע שהיא תרצה לעזוב.

לידה שואלת את עצמה למה אי־אפשר לפעמים להרגיש רק אושר גדול של אהבה עם המון פרפרים שמדגדגים בבטן, בלי שתתגנב לראש הידיעה שחיים של פרפר זה רק עשרים וארבע שעות. למה במקום להתרכז בלחכות לרפרוף הבא של הכנפיים הקטנות באזור שמסביב לטבור, צריך לספור את הזמן אחורה.

“אצלכם ברוסיה יש זמרים כאלה?" ציון שואל אותה וקוטע לה את המחשבה. היא מחייכת במבוכה, נאנחת וקוראת לו במלרע “אוי ציון, ציון, בטח יש." הוא רק צוחק ועונה לה במלעיל, “ציון, ציון אומרים."

שטפן כבר נרדם מאחורה עם ראש שמוט למטה, ולִידה שמה את הראש על המשענת שמצופה בבד לבן כמו במטוס. היא עוצמת עיניים כדי לראות ולשמוע רק את מה שיש בראש שלה ולא את מה שהדרך מכריחה אותה. בטח שיש אצלנו זמרים כאלה, היא אומרת בלב, וחושבת מיד על הבאסו פרופונדו שלה, ניקיטה פטרוביץ' גורפיצ'נקו, שהוא לא רק בינלאומי שמופיע עם המקהלה בכל העולם, הוא גם גנרל. בראש שלה היא כבר משננת בפעם האלף את ההיסטוריה שלו, כמו שהיא למדה אותה מאוד ברצינות מהמחשב.

הוא נולד בדנייפרופטרובסק באוקראינה למשפחה של קוזאקים. לא כאלה ששדדו ואנסו בנות של איכרים בכפרים, אלא כאלה שהיו אמיצים וטובי לב שרק רצו לעזור לחלשים. בצבא הוא שירת באוּרַל, שר בלהקה של הגדוד, ואחר כך, כשקיבל את הדרגה, קידמו אותו להיות סולן במקהלת צי הים השחור. כשהשתחרר התחיל ללמוד באקדמיה למוזיקה על שם גנסין במוסקבה, כמו כל החיילים שסיווגו אותם “בעלי יכולת תרומה מלודית למולדת". מתוך חמש שנות לימודי החובה, בארבע מהן החיים שלו כסטודנט היו פחות או יותר שלווים, זאת אומרת בלי אירועים מיוחדים.

לגבי השנה החמישית, לידה החליטה עם עצמה להפסיק להיצמד לעובדות כמו שהיא קראה אותן בביוגרפיה שריצדה לה קבוע על הצג, ולקחת את החיים שלו בידיים. אם בארבע השנים שהוא מסתובב לה מתחת לאף במוסקבה המציאות עוד לא מצאה לנכון להפגיש ביניהם, אז הדמיון המפותח שלה יעשה שפגישה שכזאת תתקיים כבר עכשיו.

את כל המשאלות הכי עמוקות וסודיות שלה היא הכניסה לאפיזודה הזאת שהיא המציאה, ושבעקבותיה אף יום של ניקיטה פ' לא היה דומה לזה שלפניו.

הרבה מאוד מחשבה היא הקדישה בפנטזיה שלה לכל הפרטים הקטנים, אפילו למיקום של דירת הסטודנטים שלה באחד הבניינים הגבוהים, במקביל לשדרה הראשית. את עצמה היא דמיינה הולכת באותו יום חורפי, בדיוק באותה שדרה, ממהרת הביתה אחרי עוד יום לימודים בפקולטה לחקלאות, במחלקה להשבחת הבקר והצאן.

כל הדרך לדירה הקטנה שלה היא רק חושבת על כוס התה שתעשה לעצמה, ואיך היא תצמיד אליה את כפות הידיים שלה, עד שיישרפו, כדי להתחמם. עוד לפני שהיא מורידה את המעיל והכובע, דבר ראשון היא רצה לברז של המים למלא את הקומקום. היא מגלה שכלום לא יוצא משם כי הצנרת שוב קפאה, ומתיישבת על הכיסא שבמטבח כדי להסדיר את הנשימה וכדי לא להתעלף מרוב תסכול. השפתיים שלה כבר קצת רועדות מקור ומהתחלה של בכי, אבל ברגע האחרון היא מתעשתת ואומרת לעצמה, “שום דבר לא יצא לך מהייאוש הזה, שום דבר." היא יורדת בריצה את כל עשרים וארבע הקומות, שזה שלוש מאות שלושים ושש מדרגות, והולכת ממש מהר כל הזמן ישר לכיוון רחוב פּוֹוַארסקָיָה, עשר דקות ברגל אם השלג עדיין מספיק קשה. במספר תשעים ושש נמצאת אקדמיית גנסין, שזה איפה שהמחירים של השתייה החמה הם הכי זולים בשביל הסטודנטים. לִידה קונה לעצמה כוס תה גדולה מפלסטיק, מחזיקה אותה חזק ככה שהיא מתחילה להרגיש את החום שלה אפילו דרך הכפפות.

כמה דקות היא מתעכבת בקפטריה ליד ההסקה, מתחילה להרגיש בכל הגוף את התענוג מזה שהמִפרקים שלה בכפות הידיים מתחילים קצת להפשיר. היא מרכינה את הראש לכיוון הפתח של הכוס, מאיפה שיוצאים האדים, ונותנת להם ללטף לה בחום את הפנים ולהשאיר עליהן קצת רטיבות שאחר כך שוב תקרר אותה. כל כך נעים לה עכשיו בגוף, אבל היא לא נותנת לעצמה להתמכר לתחושה, כי בראש שלה כבר רצה המחשבה שממילא תכף היא שוב תצא החוצה לקור והכול ייעלם.

לִידה מתחילה לרדת בארבע המדרגות שמפרידות בין הפתח של הבניין לרחוב, כשבמדרגה השלישית מלמעלה היא פתאום מחליקה על השלג שמכסה אותה ונופלת לישיבה. התה החם נשפך לה על המעיל מהפרווה של הדוב השחור וגם על כף היד, למרות שהיתה מכוסה בכפפה. כמה דקות היא רק ממשיכה לשבת שם מהבהלה ולא לעשות כלום, עד שהיא מרגישה כף יד חזקה שנוגעת בעדינות בגב שלה והבל פה חם מדגדג לה באוזן שמאל.

הבחור הצעיר שואל אותה אם הכול בסדר, אם משהו כואב לה ואם הוא יכול לעזור לה לקום. היא אומרת לו שרק שורף לה קצת בכף היד, והוא מוריד ממנה את הכפפה הרטובה, אומר לה שהמקום באמת מאוד אדום, לוקח קצת שלג מהאדמה ומניח לה איפה שהסימן. כמה שניות אחר כך הוא מוריד כפפה אחת שלו גם כדי לתת לה אותה וגם כדי לעשות בהזדמנות הזאת הכרה כמו שצריך. זה לא כל כך מסתדר, כי לפי היד שהוא תיכנן להושיט לה היא היתה צריכה להגיש לו את הנגדית, זו שפצועה. הם מצחקקים קצת במבוכה מכל הסיטואציה, והוא רק אומר שקוראים לו ניקיטה פטרוביץ', ובמקום לחיצת יד הוא מלביש לה את הכפפה שלו. הוא מרים אותה בעדינות ומלווה אותה הביתה, לא לפני שהוא מבקש ממנה רשות והיא כמובן

מסכימה.

מאותו יום ואילך שום דבר כבר לא כמו קודם. ניקיטה פ' סיים ללמוד ומיד מגויס כסולן למקהלה של הצבא. ללידה נשאר עוד סמסטר אחד לסיים, וכבר במקביל היא מתלמדת בקומיסריון החקלאות שמייעץ לקולחוזים בנושא של הזרעת פרות צעירות. הם נפרדים רק כשמוכרחים, זאת אומרת כשהיא באוניברסיטה או בעבודה וכשהוא בחזרות או בהופעות.

בתחילת כל יום הם רק מחכים לערב כדי להיפגש שוב, מדברים על היום שהיה, שותים בזהירות מהוודקה שצריכה להספיק לכל השבוע ונרדמים כמעט תמיד על הספה, כשהראש של לידה עמוק בשקע של הצוואר שלו. היא מריחה את השאריות של האוֹ דֶה קוֹלוֹן שנשאר עליו מהבוקר ומרגישה כמו ילדה ביום חורף קר במיוחד, כשהיא במיטה החמה בבית של אמא שלה. הוא עוצם עיניים ועובר עם הקצה של האף שלו על צד שמאל של הפנים שלה, מדי פעם מקרב את הפה שלו לשפתיים שלה רק כדי לרפרף. תמיד הוא מתעורר ראשון באמצע הלילה, לוקח אותה על הידיים ומעביר אותה למיטה, והיא בתנוחה כזאת של מתה עם הראש שמוט למטה, כמו בסרטים.

בבקרים ניקיטה פ' מעיר אותה עם שיר “הקוקייה האפורה". ישר לתוך האוזן הוא לוחש לה, “קוּ קוּ, קוּ קוּ, קוּ קוּ", בדרך כלל שש או מקסימום שבע פעמים, לפי השעה. “קומי, קומי סְיֶיראיָה קוּקוּשקָה, כבר עוד מעט מחר, היום מתחיל ותכף נגמר, היום מתחיל ותכף נגמר." פעמיים לפחות הוא שר לה ככה עד שבשלישית היא מתיישבת במיטה, משפשפת את העיניים.

בחודשים של הקיץ הם נוסעים ליאלטה או לסֶוַוסטוֹפּוֹל שבקְרים כדי להתרחץ בים השחור. יש להם לאדָה אדומה עם גג נפתח כמו באמריקה, ולִידה קושרת את המטפחת משי הירוקה על הראש כדי שהרוח לא תחריב לה את התסרוקת ולא תיכנס לה לאוזניים. ארבע שעות הם כמעט לבד על הכביש עם השירים ברדיו, ניקיטה פ' מלטף לה ברוך את הירך והיא ביד אחת מעסה לו את העורף. הוא מוריד את כובע הקיץ שלו וחובש לה אותו, והיא מסדרת אותו בזווית שיֵשב לה קצת באלכסון על הראש. מדי פעם היא פורשת את הידיים לצדדים ושואלת את עצמה מאיפה כל הטוב הזה בא לה.

לפני שניקיטה פ' יוצא להופעות, לידה הכי אוהבת להכין לו את המדים. היא עוברת בערך חמש פעמים עם המגהץ על הפסים בשרוולים שיהיו בולטים, וגם יסודי על המכנסיים. את כל המדליות שהוא צריך לתלות על הז'קט היא מבריקה עם חומר מיוחד ומאוד יקר, שרק החברים של המקהלה מקבלים בדיוק בשביל זה. היא מקפידה מאוד עם המדליות שכתובים עליהן דברים, כדי שלא תיווצר שכבה שחורה של לכלוך בין האותיות הקטנות, במיוחד עם הגדולה המוזהבת שכתוב עליה בצד אחד “אלכסנדרוב אנסמבל בשירות המולדת האהובה, רוסיה אמנו". היא צריכה אפילו להשתמש בקיסם של שיניים כדי לנקות בין הקרניים הצפופות בחריטה של השמש שבצד השני. אחר כך היא מברישה לו את הכובע מאבק, ואחרי שהוא לבוש, ענוד ומבושם, היא מצדיעה לו ובקול הכי נמוך שהיא יכולה היא אומרת, “הגנרל מוכן ליציאה." עוד חיבוק אחד ונשיקה, והיא כבר סופרת את הדקות שיחזור.

לפעמים, כשלא מוכרים את כל הכרטיסים, ההופעות פתוחות גם לבני המשפחה, ואז לִידה יכולה להתלוות לניקיטה פ' ולראות אותו על הבמה. בימים כאלה, כבר בבוקר היא מוציאה את השמלה שחור־לבן עם הצווארון של המלחים מהארון, ופורשת אותה על המיטה להתאוורר. בצד היא מניחה את התיק הקטן והלבן של היציאה ששמים בו רק דברים קטנים שחייבים, כמו מפתחות של הבית וכרטיס של המפלגה להראות בכניסה. אחר כך הם כבר ביחד במונית שבאה לאסוף אותם מהבית, יושבים צמודים במושב האחורי ומחליפים כמה מילים עם ואסילי רומנוביץ', הנהג הקבוע שהם כבר מכירים.

קצת לפני שמגיעים, כולם ככה בשקט, כל אחד עם המחשבות שלו. בדיוק כמו שעכשיו לִידה במונית לתל אביב מדמיינת את כל הסיפור הזה לעצמה, כשרק הקול של ציון מעיר אותה פתאום ואומר לה שהנה זה כבר פה, ממש מעבר לפינה.

ציון הנהג מוציא מתא המטען את הכיסא גלגלים, עוזר לה להוציא את שטפן מהאוטו ואומר לה שבתשע ורבע ייפגשו שוב בדיוק כאן כדי לחזור הביתה.

בכרטיסים שלהם כתוב שורה ראשונה, כיסאות ארבע־עשרה וחמש־עשרה, שזה איפה שיושבים כל המכובדים והזקנים, אבל קצת יותר בצד. ממש בקצה יש דלת שירות שהיא כל כך נמוכה עד שכל המטפלים והמטפלות הפיליפינים שחייבים לצאת ממנה כשמתחיל הקונצרט, מוכרחים להתכופף. קודם הם מושיבים את המטופלים שלהם ומסדרים להם את הרגליים עם נעלי הבריאות על הרצפה, ואז נבלעים בשורה עם כיסאות הגלגלים וההליכונים בתוך הפתח הלבן והקטן הזה, וחוזרים רק כשנגמר.

את הסידור הזה עם הכיסא גלגלים לִידה בכלל לא מכירה, כי זו הפעם הראשונה שלה עם סבא שלי במקום כזה של בילוי. למרות זאת יש לה תחושה פנימית עמוקה שהדרך הזאת שהולכים בה הפיליפינים היא ממש לא הדרך שלה.

לה יש כרטיס שקנו אותו בכסף בשביל מקום בתוך האולם מקדימה, ואת המקום הזה, אפילו לרגע אחד היא לא מוכנה לעזוב. היא מעבירה את שטפן למושב שלצדה, מבקשת מהסדרן בנימוס אם הוא בבקשה יכול לקחת את הכיסא גלגלים החוצה, וכשהכול ייגמר אז בבקשה גם שיחזיר.

לִידה עכשיו מתיישבת, מוציאה את הממחטה לנגב לעצמה את הזיעה מהפנים. בהתחלה עולה המנחה שהיא עובדת של השגרירות, אומרת כמה מילים של ברכה ומזמינה את השגריר. כולם מוחאים כפיים וכל מי שנמצא באולם ועדיין יכול להשתמש ברגליים שלו גם נעמד. מרוב התרגשות לִידה לא כל כך יודעת מה בדיוק להרגיש. מצד אחד, כבר אין לה סבלנות לחכות והיא רוצה שיסתיים כבר החלק של הדיבורים. מצד שני, הרגע שבו המקהלה תתחיל ממש לשיר, הוא הרגע שבו היא תתחיל את הספירה שלה לאחור עד שהכול פה יסתיים ואז כבר לא יהיה לה למה לחכות.

תוך כדי שהיא חושבת, כל האורות נכבים והווילון בצבע יין שמכסה את הבמה מתחיל להיפתח לאט לשני הכיוונים. השקט באולם מוחלט ודרוך, ככה שחוץ מאשר את נקישות המגפיים של הזמרים שנכנסים בשתי שורות ישרות לא שומעים יותר כלום. רק אחרי שגם החברים של התזמורת מתיישבים במקומות, הקהל שוב מתפרץ בקריאות התלהבות ומחיאות כפיים מאוד חזקות, והפעם גם אלה שבקושי יכולים להשתמש כבר ברגליים שלהם נעזרים במי שלידם ונעמדים. חמש דקות רצופות ככה עד שאפילו הזמרים מסתכלים אחד על השני במבוכה מול כל האהבה הזאת, ואז שוב שקט.

כל השערות בידיים של לידה סומרות ולא רוצות לחזור לשכב. גם דמעות מתחילות להרטיב לה את העיניים, אבל היא מחליטה שעוד קצת מוקדם מדי בשבילן, עדיף שתשמור אותן להמשך. היא מצמצמת את העיניים שלה כדי לקבל תמונה שהיא קצת מטושטשת אבל גם כללית ומפוארת של כל המקהלה ביחד, עם התזמורת. אחר כך, כשהגלויה הזאת כבר צרובה לה בראש, היא מכוונת את האישונים שלה למקסימום, עוברת על הזמרים אחד־אחד במהירות, עד שהיא מאתרת את זה ששלה.

מיד היא מזיזה את העיניים הצידה כדי לרגע אחד להירגע, ואז שוב מחזירה אותן כדי לעבור עליו לאט־לאט, מהרגליים ועד לראש. הפנים שלו בדיוק כמו שהיא זוכרת מאז וכמו בדמיונות שלה עליהם, רק שעכשיו הוא גם מחייך על הבמה בביישנות מה שפעם היה אסור כי לא היתה דמוקרטיה. הוא עומד בשורה האחרונה מתוך שלוש כי הוא שם מהגבוהים, ומאותו רגע העיניים של לידה רק עליו, ככה שהיא יכולה לספור כמה פעמים הוא ממצמץ או אם הוא זז אפילו מילימטר מהמקום שלו.

הם מתחילים בשירים המאוד מוכרים כמו "פּוֹדמוֹסקוֹבניֶה וֶצֶ'רָה" על הלילות של מוסקבה ו"פניקוּלי פַנִיקוּלָה" שעושה לה תמיד חשק לרקוד. ממשיכים באלה שקצת יותר מורכבים, מה שנקרא עם מסר, כמו "גַרְיָאצִ'י סְנְיֶיק", שזה אומר רק שלג חם, ואת המשמעות צריך לחפש לבד. הם אפילו מבצעים באנגלית את "איף אַיי הֶד אֶ הֶמֶר" ומאוד משתדלים להוציא בכל הכוח את האוויר כדי שההֶמֶר לא יישמע כמו חֶמֶר אלא בדיוק כמו שפיטר, פול ומרי שרו במקור.

הפה של לידה כבר לגמרי יבש והלב שלה עומד להתפוצץ עד שהיא כבר חושבת שהיא מרגישה דקירות כאלה קטנות בצד שמאל של החזה. אם לא שטפן היה מבקש ממנה בשקט קצת מים גם היא לא היתה שותה, ומשהו מאוד לא טוב היה קורה לה בגוף מכל ההתרגשות. היא מתחילה לנסות להרגיע את עצמה בדיבורים בקול סמכותי ודידקטי, מסבירה בין היתר בתנועות קטנות של הידיים שיותר טוב ממה שהיא מקבלת עכשיו לא יכול להיות, נקודה. השיחה הערה הזאת שמתנהלת לה בראש גורמת לה לא לשים לב שהשיר אַה נסטסיה כבר נגמר, ושניקיטה פ' כבר לקח שני צעדים לקדמת הבמה כדי לשיר סולו את "לֶבֶּד נִימוֹי", הבלדה העצובה על הברבור האילם.

עכשיו לִידה כבר פחות החלטית ואפילו קצת מבוהלת. היא מסתכלת על הרצפה בסוג של ענווה וממלמלת בלב שממש אין לה הסבר לכל הדברים המדהימים האלה שנופלים עליה ככה היום. שכנראה זה משהו מלמעלה שרוצה בטובתה ושאסור במקרים כאלה לדבר הרבה אלא רק להגיד תודה רבה, באמת תודה רבה. היא חייבת לגרש את הספקות ופשוט להתרכז במילים של השיר שהיא לא אוהבת לשמוע כשהיא עצובה כי הן עושות לה לבכות. "אבל עכשיו אני שמחה," היא לוחשת לתוך הממחטה הלבנה שצמודה לה לפה ומנסה לדמיין את עצמה שטה עם הברבור הלבן הזה בנהר שבדיוק התחיל להפשיר.

הוא היה לבן לגמרי, עם נוצות מטופחות, והיה לו צוואר ארוך ומושלם כמו בסיפורים. זאת אומרת שאם עוד ברבור היה עומד מולו מקור אל מקור, אז שני הצווארים שלהם ביחד היו משלימים צורה של לב. הוא היה חלק מלהקה אבל הרבה פעמים הוא אהב לשוט לבד למקומות שברבורים בדרך כלל לא שטים אליהם כמו החלקים היותר רחוקים של הנהר, איפה שהשלג של החורף עוד לא לגמרי נמס. שם, בסתר, הוא היה מתאמן בלהוציא מהגרון שלו צלילים קצת יותר ערבים וחזקים ממה שהטבע קבע בשבילו ובשביל כל הברבורים מסוגו. מין החלטה כזאת של הבריאה לנוון להם כמעט לגמרי את המיתרים וככה להגיד להם, "תהיו יפים ותשתקו".

לברבור הזה מהשיר לא היה קל להשלים עם זה. לא משנה איזה אירועים פקדו אותו בחיים, הוא אף פעם לא הפסיק לנסות. הוא ידע שמסתובבת בלהקה אגדה על זה שרק כמה שעות לפני המוות פתאום לברבורים האילמים נפתח הגרון והם יכולים לשיר בקולות מלאכיים, אבל זה נשמע לו אכזרי מדי, ועד שזה יקרה הוא גם לא רצה לחכות. הוא לא האמין שמשהו שמאוד רוצים כל החיים, דווקא לפני המוות מקבלים אותו, ככה שהשמחה עליו לא יכולה להיות שלמה.

בשלושת הבתים הראשונים של השיר, בית לכל שלב בחיים שלו, הוא שט כל פעם באביב לאזור של הקרח ומתאמן. "יֶה חַאצ'וּ פֶּט, יֶה חַאצ'וּ פֶּט", אני רוצה לשיר, אני רוצה לשיר. ניקיטה פ' שר את התפקיד של הברבור המיוסר וגרם לבערך אלף ממחטות לבנות לניגוב דמעות לצאת מהתיקים של הנשים בקהל ולסמן לו שהאולם כולו נכנע לקול שלו.

בבית הרביעי הברבור כבר מבוגר. הוא כבר הפסיק לנסות להילחם בטבע למרות שמדי פעם, כשהיה רואה את הברבורים הצעירים שטים באביב להתבודד, היה נזכר בעצמו ורק אז בחצי חיוך היה מאמץ לרגע את הגרון וחוזר לנוח.

הסוף של הסיפור הוא בבית החמישי והאחרון. הברבור כבר מאוד זקן וחולה, כל יום עוד כמה נוצות שלו נושרות. הוא בקושי יכול להחזיק את הצוואר שלו ישר, והמקור שלו כמעט כל הזמן נוגע במים.

יום אחד, פתאום, לכמה דקות הוא מתמלא בכוח חייתי שגם כשהיה צעיר הוא לא זוכר שהיה לו. הכוח הזה עושה לו ליישר את הצוואר כמו תורן לכיוון השמים, לנופף חזק מאוד בכנפיים, לרפרף אפילו כמה שניות עם הרגליים על פני המים ולהוציא קול מלאכי, צלול וחזק כמו שרק לעתים נדירות שומעים בטבע. כל כולו הוא התמסר לחוויה המופלאה הזאת, ככה שלשום דבר אחר לא היה אצלו מקום, וגם לא לשאלה איך זה יכול להיות שכל זה קורה לו ועוד במצבו.

מספרים שהקול הזה שהוא הוציא עצר לרגע את כל הברבורים ברדיוס של מאות קילומטרים מלהמשיך לשוט, וסימן להם שצריך מיד להתחיל לחזור הביתה, כי משהו חשוב עומד לקרות.

"לֶבִּידִינֶה אוּמֶר, אוּמֶר לֶבֶּד," ניקיטה פ' שר בעצב גדול. “הברבור מת, מת הברבור," ותופי הטימפאני של התזמורת מלווים אותו בתיפוף שהולך ומתחזק בהדרגה עד לשיא שאפשר להפיק מהם, ואז באמת מסתיים השיר.

יש שקט מצמרר לכמה שניות כי כל הקהל עדיין בתוך הסיפור וצריך כמה רגעים כדי לחזור למציאות. מי שמתעשת ראשון צועק בראבו, וכמעט מיד כל האולם נשטף במחיאות כפיים סוערות בקצב אחיד. התשואות האלה נמשכות די הרבה זמן וגורמות לניקיטה פ' להשתחוות לפחות עשר פעמים, עם אופציה ליותר.

ההנהלה של האולם מחכה עוד דקה בתקווה שההתלהבות תשכך קצת, וכשנראה שזה לא עומד לקרות הם פשוט סוגרים לאט־לאט את הווילון של הבמה, כי מוכרחים להתחיל את ההפסקה.

לִידה יושבת קפואה והדמעות עדיין זולגות לה מהעיניים. שטפן שם את כף היד שלו על שלה ואומר לה, “לידוצ'קה, זה החיים." הוא ממש לא רוצה להפריע, אז הוא מחכה עוד כמה שניות ואז שואל אותה אם אפשר עכשיו לאכול את הסנדוויץ' שהביאו מהבית. היא מרגישה שהיא צריכה עוד כמה דקות לבד עם עצמה, ואפילו קצת כועסת בלב על סבתא שלי בגלל הריח של הדגים והגבינה שיוצא לה פתאום מהתיק וקצת הורס לה את האווירה. לשנייה אחת היא עושה את עצמה לא שומעת, אבל מיד מתעשתת ומקנחת את האף עם הממחטה של הדמעות. “בטח אפשר, שטפן," היא אומרת לו, פורשת לו מפית קטנה של אוכל על הברכיים ומוציאה לו מהשקית חצי סנדוויץ', כשיסיים יקבל עוד.

לִידה אומרת לשטפן, “לא תודה", שכרגע היא לא מסוגלת לחשוב על אוכל ושאין לה בכלל תיאבון. שלא ידאג, היא מרגישה בסדר, זה הכול מההתרגשות. “כשתסיים את הסנדוויץ' אני אוכל איתך את התפוח," היא מבטיחה לו, מגישה לו את החצי השני ושמה את הזנבות התלושים של השפרוטים בשקית. היא מחליטה שבמקום לשקוע שוב בעצבות של השיר, עדיף לה עכשיו כמה שיותר להעסיק את עצמה, ועם הסכין הקטנה של הפירות היא מתחילה לקלף את הפינק ליידי.

“פַּזַ'אלסטָה, שטפן." היא מגישה לו רבע מהתפוח, ולעצמה לוקחת את הקליפה שמסולסלת כמו נחש מהקילוף, מסבירה לו שפה זה כל הוויטמינים.

למרות שלִידה מאוד מנסה שלא, כל הזמן הסיפור העצוב מהשיר עם הדמות של מי ששר אותו נדחפים לה חזרה לראש. היא שואלת את עצמה מה היא יכולה לעשות עכשיו, כשהם כבר גמרו לאכול ונשארו עוד עשר דקות שלמות להפסקה.

במקרה היא נתקלת בליפסטיק האדום שבתיק כשהיא מכניסה את הבקבוק של המים, והיא מחליטה שאין רגע יותר מתאים מזה להגשים את החלום שלה וללכת לחדש את השפתיים כמו גברת. שטפן גם אומר לה שהיא חיוורת כמו מת ולא יזיק לה להוסיף קצת צבע, גם אם זה רק בפָּנים.

היא אומרת לו שהיא הולכת רק לרגע לשירותים ושואלת אותו אם הוא צריך גם. היא שמחה לשמוע שלא, כי את מה שהיא מתכננת היא צריכה לעשות לגמרי לבד.

מרוב שהתור בשירותים ארוך, הוא מגיע כמעט עד לקפטריה, אבל אישה אחת אומרת לה שזה הולך צ'יק־צ'ק. לִידה מחליטה שאין לה סבלנות לעמוד ושבכלל היא לא צריכה תא אלא רק את המראה. היא מבקשת סליחה ונדחקת פנימה, אבל גם לשם אין לה סיכוי להגיע בגלל כל אלה ששוטפות ידיים וקצת מתעכבות כי הן לא יכולות שלא להסתכל על עצמן כאילו רק במקרה, תוך כדי.

היא מתחילה להרגיש כבר קצת מתוסכלת וחסרת אונים, אבל רגע לפני שהיא נשברת וחוזרת לאולם היא אומרת לעצמה, “להירגע, לידה, עכשיו להירגע", ומחליטה לא לוותר. היא מוצאת לעצמה את הפינה הכי פחות עמוסה בין הדלת ובין המתקן לייבוש ידיים ופותחת את התיק.

היא מוציאה מהתיק את הסכין שעדיין מבריקה מהמיץ של התפוח, ומנגבת אותה עם נייר כמו שסבתא שלי לימדה אותה שעושים. בעדינות היא מצמידה אותה לצוואר, מטה את הלהב שלה באלכסון שישקף את הפנים, ומסתכלת בו כמו במראָה כדי לסדר את הליפסטיק לפני הפינאלה.