שוליית הסנדלר

פרק 1

פברואר 2012. הימים הם ימי חורף קשים. בחוץ קר, גשום וסוער. השפעת שלטה בכול, וכדרכה הפילה חללים. מרפאות קופות החולים היו עמוסות, וחדרי המיון כמעט קרסו. ואצלי החום הגבוה סירב לרדת, תקף אותי מדי ערב בחמת זעם, שייט בבטחה באזור הארבעים מעלות, התיש וסחרר. שני כדורי אקמול הצליחו להוריד אותו במשך הלילה תוך הזעה קשה. הסדינים הרטובים ספגו את העדות האילמת לאותות המצוקה של גופי. גם כשהצלחתי להוריד את החום, הוא לא ירד לחלוטין אלא הסתפק בטמפרטורה שאפשרה לי לחזור לכאורה לשגרה. אבל עם לילה, כפי שנאמר, "היא שבה לבית אביה". החום שב וטיפס לגבהים חדשים, כאבי הראש תכפו, התיאבון הלך חלף לו וניצנים לא נראו בארץ.

ההנחיה של הרופאים היתה לשכב במיטה, לשתות תה בלימון, לקחת אקמול ולהמתין בסבלנות עד יעבור זעם. שקעתי ברחמים עצמיים. נזכרתי במחקרים פסיכולוגיים שלפיהם חום גבוה עלול לגרום לירידה דרסטית במצב הרוח, ובהמשך המדרון החלקלק אף לדיכאון. באותן שעות לא היה קשה לאבחן את הדיכאון שהחל להשתלט עלי. התה, הלימון והאקמול לא עזרו. החום המשיך לשטות בי, ואני בתגובה החלטתי להעמיד אותו במקום ולהסביר לו את גבולות הגִזרה. למרות החולשה חזרתי לשדר בכל בוקר ברדיו ובכל שבוע בטלוויזיה. השגרה תנצח, חשבתי לתומי, ואביס את החום שנהפך אצלי לאורח נוטה ללון.

"ניסים, אתה נראה לא טוב, אתה נראה חיוור ומותש", אמר לי אהוד ברק בחדר האיפור לפני תחילת השידור של תוכניתי "משעל חם". סיפרתי לו שכבר כמה ימים יש לי חום עיקש, ואני מרגיש נורא. ברק, בהומור הציני הידוע שלו, ענה, "עכשיו לא יהיה לי נעים להילחם בך כמו שאני רגיל מראיונות קודמים. עוד יגידו שניצחתי מראיין חולה".

את הריאיון צלחתי אך בקושי. ביציאה מן האולפן לקח ברק הצדה את איימי בת זוגי. "תשמרי עליו", ביקש ממנה. "משהו קורה לו, זה לא ניסים שאני מכיר. אני חושב שאולי כדאי לקחת אותו למיון".

ניבא ולא ידע מה ניבא, אך בל נקדים את המאוחר.

חזרתי הביתה, ושוב הריטואל של הימים האחרונים - שכיבה במיטה, אקמול, תה, מרק חם - אבל דבר לא עזר. החום המשיך לטלטל ולאותת. לא ידעתי לקרוא את הכתובת שהתנוססה על הקיר באותיות קידוש לבנה. מרוב ייאוש חיפשתי חומר על האויב החדש שלי. באינטרנט מצאתי מידע על כך שחום גוף של ארבעים מעלות עלול לפגוע בתפקודי הגוף וכן בתאי המוח. החלבונים בגוף עוברים שינוי במבנה המרחבי שלהם, והדבר עלול להיות קטלני. הבנתי שמולי ניצב אויב קשוח, וכדי להתמודד איתו אני זקוק לסיוע ארטילרי.

השתכנעתי ללכת למפגש עם רופאת המשפחה. ד"ר כריסטין הלפרין עלתה לישראל מגרמניה לפני שנים אחדות ונחשבת רופאה מעולה. היא קיבלה אותי כהרגלה בחביבות. קיוויתי שהיא תרגיע, תעודד ואולי תיתן איזה כדור קסם שיוריד במכה אחת את החום. אבל היא, אחרי עיון בבדיקות הראשוניות, הסירה את משקפיה, מחקה את החיוך התמידי שעל פניה ובמבט חמור פקדה: "ניסים, מכאן אתה הולך ישר למיון". כשהבחינה בספק שהתפשט על פני הוסיפה, "אני רצינית, ושלא תעלה בדעתך לחזור הביתה. הבדיקות בעייתיות, יש ירידה חדה בהמוגלובין, וזה בהחלט מדליק לי נורה אדומה".

בלב כבד, בתחושת חוסר אונים ובחשש הולך וגובר, קיבלתי את רוע הגזירה ונסעתי עם איימי למיון בבית החולים שיבא בתל השומר. הנסיעה היתה עטופה בשתיקה. רק בכניסה למתחם בית החולים סיננתי, "בואי נגמור עם זה מהר, שעה עד שעתיים ונחזור הביתה. אני לא אוהב בתי חולים". איימי אפילו לא טרחה להשיב לי. עדיין לא ידעתי שבעוד רגע אצא למסע הקשה של חיי, מסע גורלי שיטלטל אותי מן הקצה אל הקצה.

חדר המיון היה עמוס כיאה לימי החורף הזועפים. נכנסנו לחדר ההמתנה. מסביב רעש והמולה. חולים עם בני משפחותיהם ממתינים בתורים שהלכו והתארכו. הצפיפות בלתי־נסבלת. מאחת הפינות עולים קולות של כאב וקריאה דחופה לרופא. על הקירות תלויים מסכי פלזמה, ועליהם משודרים ללא הרף מספרים של המטופלים הנקראים לבדיקות. אבל הצוות הרפואי מתקשה לעמוד בקצב ובעומס. כולם עובדים שעות מוטרפות ובתקנים חסרים. העומס והמתח הרב ניכרים על פניהם. אחיות, מתמחים ורופאים רצים מחולה לחולה ומקריאה דחופה אחת לקריאת חירום אחרת. הכול, כמו בכתבות ובסרטים, עמוס ודרמטי. ואני בתווך.

חיפשתי פינה להסתתר בה. לא רציתי להיות שייך, להשתלב. לא רציתי להידחק ולא להיבדק. אולי החום יֵרד מאליו, קיוויתי, והם ישלחו אותי הביתה. מה לי ולחדר מיון? מה לי ולהמולה הזאת? זו לא הסביבה הטבעית שלי. החלטתי לא לנצל את החברות עם מנכ"ל בית החולים דאז, פרופ' זאב רוטשטיין, לקיצור ההליכים. עדיף להמשיך ולהסתתר בפינה כדי לשמור על אופציית הבריחה.

בארבע אחר הצהריים הגיע תורי. עכשיו נגמרו התירוצים. מנהל חדר המיון זיהה אותי במקום המסתור שלי והופתע לגלות שעדיין לא פניתי אליו. הוא הכניס אותי לחדר צדדי והחל לתשאל אותי על תולדות החום, כולל פרקיו, פסוקיו, אותיותיו ונקודותיו. הוא גם עיין בהפניה של הרופאה ובתוצאות הבדיקות שצירפה.

"אז בוא נסכם מה אנחנו יודעים עד עכשיו", אמר. הוא היה רציני מאוד, ללא בדל של חיוך על פניו. "יש לך חום גבוה שעולה ויורד כבר עשרה ימים, ואתה מרגיש נורא. הבעיה המרכזית היא שאנחנו לא יודעים מהי הסיבה לחום. לכן נשלח אותך מיד לסדרת בדיקות כדי לאתר את המקור שלו".

"שפעת", מיהרתי להתחכם.

הוא חייך בנימוס, אבל ניכר בו שלא אהב את ההתחכמות הזאת. "הבדיקות לא מראות את זה", מיהר להעמיד אותי במקום. "אולי יש משהו אחר. אנחנו חייבים לבדוק, חייבים לשלול. אתה צריך הרבה סבלנות".

והנה, אשר יגורתי בא לי. אם חשבתי שהביקור כאן יהיה קצר ויעיל, התברר שטעיתי. צריך להתרגל למציאות של חדר המיון: להיכנס למסלול התורים, להמתין לקריאת "המטופל הבא בתור", לקולות השבר ולזעקות הכאב מסביב. להפקיד את גורלך בידי הצוות הרפואי.

לפתע נזכרתי באריק שרון. הוא אהב להשתמש בדימוי של הקורלס, אותו משפך של גדרות שדרכו עוברות הכבשים, משפך שהולך ומתכווץ עד שרק כבשה אחת עוברת בו, ואז אפשר לערוף את ראשה. אמנם שרון נהג להשתמש בדימוי הזה בהקשרים פוליטיים, ובייחוד כדי לתאר את מצבו של יריבו ביבי נתניהו, אבל באותם רגעים בחדר המיון היתה התחושה שלי שאני בקורלס ואין מושיע.

תוצאות בדיקות הדם הראשונות היו תקינות. ניצלתי את הבשורה וניסיתי לשכנע את איימי לעזוב וללכת הביתה. "את רואה, אין לי כלום. לא מצאו כלום, סתם מתעללים בי. בואי נלך, אני מרגיש שהחום יורד". היא כמובן לא השתכנעה. כעבור כמה דקות מגיע מתמחה ומזמין אותי לסדרת בדיקות דם נוספות במטרה לאתר את מקור החום.

המתמחה, בחור החובש כיפה סרוגה, נמצא בסוף תקופת ההתמחות שלו. הוא אב לשני ילדים קטנים ומתגורר באחד היישובים בשומרון. הוא מספר לי תוך כדי הטיפול בי על התפקיד התובעני, הקשה והשוחק שהוא ממלא. "מזל שיש שבת", חייך, "אחרת לא הייתי מכיר את הילדים שלי. אבל אני אוהב את העבודה המטורפת הזאת, את הלחץ, את האדרנלין, את ההחלטות שצריך לקבל לאורך כל המשמרת. זו עבודה עם אתגר גדול".

תוצאות הבדיקות הגיעו עם רדת החשיכה. מנהל המיון החזיק בידיו את דפי הבדיקות. "הבשורה הטובה היא שהבדיקות יצאו בסדר גמור".

"אם ככה, אני כבר יכול ללכת הביתה?"

"לצערי לא. נצטרך לאשפז אותך. חייבים להמשיך בבדיקות עד שנגלה מה מקור החום, כך שאתה בפירוש לא יכול ללכת הביתה", פסק. לבשורה כזאת לא ציפיתי. זו בהחלט היתה מכה מפתיעה.

"אני לא מתאשפז, דוקטור", קבעתי חד־משמעית. "לא מסוגל, אני לא נשאר בבית החולים".

הרופא אמד את עוצמת ההתנגדות שלי וניסה לרכך אותה. "תבין, חייבים לעלות קומה בבדיקות כדי לאתר את מקור החום. את זה נתחיל מיד בבוקר, ולכן אני צריך אותך כאן".

"באיזו שעה מתחילים את הבדיקות?"

"שש וחצי".

"אז אגיע מחר בשש".

הוא חכך לרגע בדעתו, ואולי כדי לחסוך עוד ויכוחים נעתר.

יצאנו במהירות מבית החולים. העיקר לברוח. לצאת לעולם האחר, לעולם של הבריאים, של השפויים, להתכרבל מתחת לפוך במיטתי ולהזיע כהרגלי בעשרת הימים האחרונים. בחוץ היה לילה גשום, התנועה היתה כבדה והמחשבות טורדניות. תהיתי איך נהפכתי בתוך שעות לחולה שצריך "קומה שנייה" של בדיקות. מה מסתיר החום בגוף שלי? מה יהיה אם העניינים יסתבכו וירצו לאשפז אותי? פתאום התגלעו סדקים בעולמי הסדור, בשגרה שלי. תפנית לא צפויה בעלילה שבה רב הנסתר על הגלוי. נזכרתי בפסוק "ואין נסתר מנגד עיניך", ותהיתי מה משמעות ההסתרה הזאת ואיזו הפתעה מצפה לי. חוסר הידיעה רק הגביר את אי־הוודאות, ואיתה את חוסר האונים.

בלילה שב החום ועלה. במצב של נים לא נים חיכיתי בכיליון עיניים לעלות השחר.

בשש בבוקר, כמובטח, חזרתי לבית החולים. בחדר המיון רגיעה יחסית. אני נקרא לסבב נוסף של בדיקות דם. התוצאות מגיעות במהירות, אבל גם הן לא מפענחות את תעלומת החום.

"אנחנו משחקים בחפש את המטמון", אני אומר למתמחה.

"נכון, אנחנו מחפשים את הסיבה לחום ונמצא אותה", הוא זורם איתי. "השלב הבא במשחק הוא בדיקת האולטרסאונד, שאמורה להבהיר יותר את תמונת המצב ולעזור לנו לאתר את מקור החום. אני מבטיח לך שתוכל לראות את התמונות בשידור חי, על המסך".

אני נכנס לחדר צר מידות ובו מכשיר האולטרסאונד. הבדיקה מתחילה. אני במצב של שכיבה. אני במשחק, מחפש את המטמון עם טכנאית הרנטגן. היא מעבירה את מכשיר הבדיקה על הבטן. במיומנות רבה היא מתעכבת על כל איבר ואיבר ומצלמת אותו בזוויות שונות. בחדר דממה מוחלטת. היא, אני והמחשבות.

אני עוקב אחר תנועותיה בדריכות, מנסה לאתר בפניה סימנים מסגירים. שום כלום. פניה חתומות. לפתע הדממה מופרת, והטכנאית עוצרת את המכשיר על אחד האיברים, מקפיאה את התמונה ומשמיעה קריאת "אויש" מהדהדת. קראה ולא יספה עוד. רק "אויש" אחד גדול, חד וצלול.

אני נדרך. מנסה להציץ למסך, אולי אוכל לפענח את משמעות ה"אויש" הזה. אבל לנגד עיני רק תמונת מסך שחורה, גדושה בכתמים משונים. ה"אויש" נותר לא מפוענח.

ואז באה המכה האמיתית. "תמתין בבקשה", היא אומרת, "אני הולכת לקרוא לרופא".

אני לבדי בחדר הקטן המלחיץ, מבין שמשהו לא טוב מתרחש לנגד עיני. האם אני צופה בדרמה, או שמא אני הגיבור עצמו?

בעת ריאיון מתוח במיוחד בשידור חי בטלוויזיה, לעתים אני נוהג "לעזוב" בדמיוני את כיסא המראיין לשניות ולהתבונן מלמעלה, ממעוף הציפור, על המתרחש באולפן. הדבר עוזר לי לראות מזווית אובייקטיבית את פני הדברים בזירה ולהחליט החלטות: האם לשנות את קצב הריאיון? האם ללחוץ יותר על המרואיין? ואולי להרפות? זה עוזר לי מאוד בניהול הריאיון.

ברגעים הקשים של ההמתנה הדרוכה לרופא אני מנסה את התרגיל הזה, אבל גם ממעוף הציפור התמונה על המסך נראית שחורה ועגומה, וה"אויש" ממשיך להדהד בחדר. המתנה מורטת עצבים. כל דקה נדמית כמו נצח. הרופא והטכנאית מבוששים או חוששים לבוא. חוסר האונים והבדידות קשים מנשוא. "אתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי, אתה חופש כל חדרי בטן, רואה כליות ולב", אני נזכר בפסוק מיום הכיפורים, "אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך". אז אולי תגיד לי מה אתה רואה? מה מסתתר בתוכי? ההמתנה מתחילה לייצר בראשי סרטים דמיוניים, ועדיין לא תיארתי לעצמי שהמציאות תהיה חזקה יותר מכל סרט שעלה בהקרנת בכורה בדמיוני.

השניים חוזרים ונכנסים לחדר. אני מחפש על פניהם אותות וסימנים, אבל פניהם אטומות. חתומות. שום רמז. הרופא מיישיר מבט לעבר המכשיר, מתבונן בריכוז רב, מניע את מכשיר הבדיקה הלוך וחזור, ובכל פעם נעצר כדי להביט באותה נקודה. זוהי נקודת ה"אויש", אני אומר לעצמי.

כשהוא מסיים את הבדיקה, הוא מסיר את הכפפות ופונה אלי, "ניסים, אני צריך לדבר איתך. תיכנס אלי בעוד כמה דקות לחדר, ואסביר לך את המצב".

אני שומע רחמים בקולו, ומשום מה במקום פחד נופל עלי מין שקט מוזר. כאילו רוח חדשה מפעמת בקרבי. רוח מטלטלת. רוח קדים חמה ויבשה עוטפת אותי. צמרמורת. ואני נזכר בנביא יחזקאל שמתאר את הטלטלה שעוברת עליו: "היתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות".

והרוח לוקחת אותי הרחק מחדר הסי־טי של בית החולים, אך לא לבקעה בבבל, שם חי הנביא יחזקאל, אלא לשכונת בקעה בירושלים, למעברת תלפיות הסמוכה לה, בה עברו עלי ימי ילדותי הקשים.

הזיכרון הראשון שעולה הוא מגיל ארבע. הורי, אחי שאול ואני גרנו בצריף שקיבלנו בצדה המזרחי של המעברה. באחד מלילות הקיץ החמים השכיבו אותי הורי לישון על מיטת הסוכנות הקטנה שלי ויצאו לשאוף אוויר. זה היה הבילוי שלהם, לעשות סיבוב בשבילי המעברה, שבה התגוררו כעשרת אלפים עולים חדשים. כולנו הצטופפנו בפחונים, בצריפונים, באוהלים ובמבני פח בצורת חצי גליל, שבהם שכן צבא הוד מלכותו.

בצריף התנהלו כל חיינו. הוא שימש כחדר שינה, כמטבח, כחדר אוכל, כחדר רחצה ובשעת הצורך - גם כחדר אורחים. המיטה שלי היתה צמודה לזו של אבי, בפינה השמאלית של החדר. במרכז עמד שולחן אוכל רעוע, ולצדו - בפינה אחרת בצריף - היה המטבח, שם בישלה אמי את מעט האוכל שהיה לנו.

בחורף היה קר, רטוב ומקפיא. הגשמים הקשים של ירושלים לא ריחמו עלינו. החורף הראשון שלנו במעברה היה מהקשים שידעה העיר. הגשמים הציפו את כל שנקרה בדרכם: האוהלים, המיטות, ציוד המטבח, השבילים - הכול נסחף אל הוואדיות הסמוכים.

בקיץ היה החום במעברה בלתי־נסבל. במשך היום נהגנו לברוח החוצה, לחפש מחסה בחורשה קטנה סמוך לשכונת מקור חיים הקרובה. רק בשעות הערב אפשר היה לחזור "הביתה".

ילד קטן הייתי, ולמרות החום המעיק של אותו קיץ, 1953, נרדמתי בצריף הפרוץ לכל עבר. הורי היו בחוץ, ברחו מהחום. לפתע התעוררתי מצעקות אימה של אמי. היא רצה לעברי, ניערה אותי, לקחה אותי לידיה וחיבקה אותי, תופעה שהיתה די נדירה אצלה. ספק ישן ספק חולם, לא הצלחתי להבין מה משמעותו של פרץ האהבה הזה. במה זכיתי?

סיפור אותו לילה, שנעשה במהירות אחד הסיפורים הנפוצים במעברה, היה סיפור החתול השחור. חתול שחור חדר לצריף, קפץ עלי, התיישב על צווארי והחל ללקק אותי. ואני ישנתי שנת ישרים מבלי להרגיש בנוכחותו. אמי, שחזרה מהסיבוב הלילי, נכנסה לצריף והבחינה בחתול. לדבריה, הוא החל ללחוץ על צווארי ולחנוק אותי. הצעקות שלה הבריחו אותו. לשכנים שהתקבצו היא תיארה בדרמטיות איך היא הצילה את בנה הקטן מחנק ודאי.

לכמה ימים נהפכתי ל"גיבור" בעל כורחי. במקום שבו השעמום וחוסר המעש שלטו, הסיפור הזה תפח לממדים דמיוניים. בדיעבד אני מבין כי מה שהטריף את אמי, שהאמינה בכל נימי נפשה באמונות תפלות, היה צבעו של החתול. מבחינתה היה זה אות וסימן לעין הרע שדבקה בי ולבשורות רעות שעומדות להתרגש עלי ואולי על המשפחה כולה.

המשימה שלה, מאותו רגע שבו הצילה לכאורה את חיי, היתה להילחם בעין הרע ולבטל את הגזירות הרעות המתדפקות בשער. היא התגייסה כל כולה למשימה הקדושה הזאת: קראה ללא הרף בספר תהילים, הדליקה עשרות נרות והתפללה לצדיקים, בייחוד לנביא יחזקאל, נביא שחי בבבל ועבור יהודי עיראק היה דמות מופת ובעל יכולות רוחניות וקבליות נדירות. ואם לא די בכך, גם פנתה אל היידעונים שגרו במעברה, שיפעילו לטובתי את הקסמים ואת הכשפים שלהם.

היא לא המתינה זמן רב עד שצירפה דיבור למעשה ולקחה אותי לאישה זקנה שהיתה ידועה במעברה כבעלת כוחות מאגיים. מכשפה בעלת יכולות והישגים מוכחים. היא היתה אישה מבוגרת שגרה בצריף רעוע לא רחוק מבית הכנסת. הזקנה קיבלה אותי בחיבוק גדול, ולאחר מכן שאלה אותי שאלות על שינויים שאני מרגיש, על פחדים, על רעד בגוף, על חלומות רעים. אני לא זוכר מה השבתי, וזה גם לא שינה דבר מבחינתה. לה היה הדבר ברור לחלוטין: החתול השחור הטיל עלי עין רעה, אולי גם כישוף. לכן היא חייבת לפעול במהירות כדי להציל אותי, ויפה שעה אחת קודם.

ואכן, מיד התחילה בטקס, "ראסאסיה" בערבית. היא הקטירה קטורת שמילאה את הצריף בעשן, חיממה סיר שלתוכו זרקה עופרת והמתינה עד שהיא תימס. לאחר מכן שמה מגבת על ראשי ושפכה את כל התכולה לתוך צלחת שהחזיקה מעלי.

"תראי, תראי, מה אני רואה", זעקה לאמי, וזו זינקה מיד מהכיסא כדי לצפות בגילויים המרעישים. "את רואה את העיגולים שנוצרו? תראי גם את הסכינים שיצרה העופרת, אלה סימנים ברורים לעין הרע ולמלאכי חבלה שרוצים לפגוע בילד", פסקה המכשפה.

אמי שמחה לשמוע את האבחנה המדעית, אבחנה שחיזקה אצלה אף יותר את אמונותיה בכוחות מאגיים.

אבל בכך לא תם הטקס. "החתול הזה, יימח שמו וזכרו, גרם נזק לילד", הוסיפה הזקנה לתדלק את המשוכנעת. "אני מחממת עוד פעם את העופרת", היא הסבירה, "עד שכל הצורות שנוצרו ייעלמו והעופרת תיעשה שטוחה. רק אז אדע שהסרתי את כל הכישופים ושהילד ניצל".

כך עשתה מספר פעמים עד שהעופרת נעשתה שטוחה לגמרי. זו היתה מבחינתה עדות ניצחת לכך שהיא גברה על כוחות הרשע, או אם תרצו, היא הכניעה את ה"סטרא אחרא". זהו ביטוי קבלי המשמש שם כללי לכל כוחות הטומאה והרוע, והוא כולל את מלאכי החבלה, את השדים, את המכשפים, את הרוחות וכל כוח אחר שיש בו כדי לפגוע, ובמקרה הזה - לפגוע בי.

האמונה במאגיה על זרועותיה השונות פרחה ושגשגה במעברה בעיקר בשל מצוקות היומיום הכלכליות, שגרמו ללחצים ולבעיות נפשיות. גם העובדה שבני עדות המזרח גדלו בארצות מוצאם על ברכי האמונות האלו סללה את הדרך לחיפוש פתרונות בעולם הנסתר. יהודי עיראק, בדומה לעליות אחרות מארצות ערב, הביאו איתם צרור של אמונות מאגיות שנעשו שימושיות מאוד בתקופה קשה זו במעברה.

תליית בצל בפתח הדלת היא למשל סגולה למנוע משדים ומרוחות רעות להיכנס לצריף. סכין, מלח וספר תהילים מתחת לכרית הם מתכון בטוח נגד סיוטי לילה וחרדות. האפונה נועדה לביטול קללות ולמניעת מריבות בן בני זוג. ביצים אסור לתת לשכן בשעות הערב, כי הדבר מביא מזל רע הן לנותן והן למקבל. וכך הלאה, הרשימה ארוכה והיריעה קצרה מלהכיל אותה. במשך כשנה המשכתי ללכת למכשפה כדי שזו תבדוק אותי ותוודא שהשפעת החתול השחור סרה מעלי לחלוטין.

מנחם בגין, מנהיג תנועת חרות דאז, היה אולי ההוכחה לכך שעין הרע הוסרה ממני ושמזלי הטוב שב אלי. זה היה ביוני 1955. הייתי כבר בן שש, והימים הם ימי הבחירות לכנסת השלישית. בגין הגיע לאסיפת בחירות במעברה, שהיתה רוויה במאבקים פוליטיים סוערים ולעתים אף אלימים. פעילי מפא"י, המפלגה השלטת בראשות דוד בן־גוריון, רדפו והתעמתו עם פעילי תנועת חרות בראשותו של מנחם בגין. הקרב העיקרי היה על המודעות (הצבּע א - מפא"י; הצבּע ח - חרות) שנתלו במקומות מרכזיים במעברה.

וכך התפתח העימות: מיד לאחר שפעילי אחת המפלגות הדביקו את המודעות, באו יריביהם מהמפלגה היריבה וניסו להדביק עליהן את המודעות שלהם. די היה בכך להצית את האש. מיד פרצו תגרות, יידויי אבנים ובמקרים קשים הידרדר המצב עד כדי שליפות סכינים. הקרב לא התנהל מסיבות אידיאולוגיות, אלא יותר ממשחקי אגו, כבוד ומעל לכול - כסף. העסקנים שהגיעו מירושלים למעברה כדי לארגן את האסיפה באו כשבידיהם חבילות של מזומנים, ואת המזומנים חילקו ל"מצטיינים" שנלחמו בחירוף נפש בפעילי המפלגה היריבה.

ההמתנה לבואו של בגין התארכה, והרוב הדומם המתין בשקט ובסקרנות רבה לבואו. אבל היו גם אנשי הגרעין הקשה, רובם ממוצא מרוקאי, שהיו מוּנעים משנאה תהומית לשלטון מפא"י על העוול שגרם להם. אלה פתחו מיד בוויכוח קולני עם פעילי מפלגת השלטון. הם קראו לעברם את הסיסמאות של "לחם עבודה", "די לשלטון מפא"י" ו"רוצים כמו האשכנזים".

בצד עמד נג'י, שהיה פעיל מרכזי של מפא"י במעברה. הוא היה עיראקי שהעריץ את בן־גוריון והיה מוכן לעשות הכול להצלחת מפלגתו. הוא היה עובר מצריף לצריף ומנסה לשכנע את התושבים שהם חייבים להצביע מפא"י. "בן־גוריון הוא אבא שלנו", נהג להסביר, "ובלעדיו לא יהיו לנו חיים כאן. עוד מעט הוא יעביר אותנו לשיכונים וימצא לנו עבודה". הוא היה מתבל את דבריו בערבית עיראקית, והתושבים ראו בו את נציג השלטון במעברה. מדי פעם, בעיקר ערב הבחירות, היו באים נציגי המפלגה לבקר אותו ולצייד אותו בכסף כדי לחלקו למי שהיה ראוי לכך.

יום כזה, יום שבו מגיע למעברה בגין, יריבו המר של בן־גוריון, היה יום שחור עבור נג'י. בשעת בוקר מוקדמת הוא ארגן את אנשיו לתפוס מקומות באזור ההופעה כדי לקרוא קריאות בוז בזמן נאומו של בגין. ראוי לציין שהעיראקים, שלא כבני עדות אחרות, נחלקו בדעותיהם בין מפא"י, תנועת חרות והמפלגות הדתיות.

בגין מגיע ומתקבל בקריאות נלהבות: "בגין, בגין!" את דרכו מהמכונית לבמה הוא עושה בהליכה. הוא עובר בין קהל המעריצים כשחיוך גדול שפוך על פניו, מנפנף בידיו לכל עבר, ומעטים אף זוכים ללחיצת יד חמה. ואני, הילד הקטן שעמד בדרכו במקרה, זכיתי לחיוך, למבט וגם לליטוף על הראש. הייתי נרגש ונסער מכך שבגין נגע בי. העובדה שהאיש שכולם הריעו לו וקראו בשמו ליטף את ראשי - גרמה לי אושר צרוף. אבל יותר מכך: שמחתי על כך שסוף־סוף ניצחתי את עין הרע, שכן המזל האיר לי פנים. רק בי, מכל הילדים במעברה, נגע בגין. תחושה נפלאה מילאה אותי. הייתי ילד מאושר ברגע ההוא, חוויה נדירה במעברה.

בגין עמד על במה מאולתרת שהוצבה על משאית פתוחה. הוא נאם בהתלהבות רבה ותקף את השחיתות של מפא"י. באחד הגימיקים הוא שלף דולר, נופף בו לכל עבר וזעק: "תראו את הדולר הזה. ארצות הברית נתנה לממשלת מפא"י דולר עבור כל אזרח, אבל היא לקחה את זה לעצמה ולא נתנה אותו לכם. דולר מגיע לכל אחד מכם, אל תוותרו להם". התושבים הגיבו במחיאות כפיים סוערות ובקריאות קצובות: "בגין! בגין!"

בבחירות האלו של 1955 הצליח בגין להציב עצמו כחלופה לשלטון מפא"י. תנועת חרות בראשותו הצליחה להכפיל את כוחה לחמישה־עשר מנדטים ולהיות המפלגה השנייה בגודלה בכנסת, אחרי מפא"י שזכתה בארבעים מנדטים "בלבד".

עשרים ואחת שנה אחרי כן - ביולי 1976, שנה לפני המהפך הפוליטי - הייתי כתב צעיר במערכת "מבט לחדשות" של הטלוויזיה הישראלית. נשלחתי לראיין אותו כראש האופוזיציה בנוגע לאפשרות שישראל תתערב במשבר בלבנון, מדינה שהיתה אז בעיצומה של מלחמת אזרחים עקובה מדם. המיעוט הנוצרי ציפה שישראל תפעל לטובתו. ממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין היססה והתלבטה.

נכנסתי בהתרגשות רבה לביתו ברחוב רוזנבאום 1 בתל אביב. ידעתי מהסיפורים שבגין הוא אדם צנוע, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה. בדירה קטנה, ששטחה לא יותר מחמישים מטרים רבועים, היה מסדרון צר שנפתח לסלון, ששימש הן כחדר שינה והן כחדר עבודה. הריהוט בסלון כלל בסך הכול זוג מיטות, כוננית עמוסה ספרים ושולחן עבודה קטן מעץ.

ישבנו בסלון על שני כיסאות, זה מול זה, המצלמה מכוּונת אליו, ואנו מחכים לאות מהצלם להתחיל את הריאיון. אני מביט בו כלא מאמין. ממש חלום. הנה אני, הילד הקטן ממעברת תלפיות, יושב מול האיש הגדול הזה. הזיכרונות מאז צפים ועולים ומכים בי במלוא עוצמתם. התמונות רצות לנגד עיני: הוא מגיע במכונית שחורה, פעילי מפלגתו מקיפים אותו באהבה, והוא מחייך לכל עבר, לוחץ ידיים. הוא מלטף את ראשי ועולה לבמה מאולתרת לקול קריאות נלהבות של העולים: "בגין, בגין!"

אני שוקל להחזיר אותו לשם. למעברה. לשתף אותו. להזכיר לו. לספר לו על המפגש הראשוני בינינו. על שעות ההמתנה לבואו. על הליטוף שהעניק לי. על ההתרגשות שהציפה אותי. על הרושם העז שהשאיר וכמובן על הדולר ששלף. אבל אני מתבייש.

המשכתי להביט בו בשתיקה. גם הוא הביט בי. מובן שלא היה יכול לדעת על המתחולל בתוכי. נדמה לי שמבטו היה מבט חלול. הוא בוודאי חשב מה יגיד בריאיון על לבנון. רעד קל חלף בגופי. התמונות לא הרפו. התלבטתי בתוכי, אבל לא היה לי האומץ הדרוש להזכיר זאת.

זמן רב לאחר מכן עוד התייסרתי על שלא ניצלתי את ההזדמנות הזאת. אילו רק הייתי אוזר את האומץ הדרוש, הייתי שואל: "תגיד, אתה זוכר?"