שום דבר באמת
קליה מור
₪ 38.00
תקציר
גילי לוין היא רווקה צעירה בתל אביב של קיץ 2011, רגע לפני המחאה החברתית הגדולה. כל האנשים סביבה מזויפים. הם ממציאים לעצמם בני זוג, עונדים חיקויים של שעונים יוקרתיים ומעטרים את קורות החיים שלהם בשבחים. גילי חושבת שאין בחייה עניין של ממש. עד שיום אחד היא מאבדת את תעודת הזהות שלה.
ספרות מקור, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 221
יצא לאור ב: 2018
הוצאה לאור: ידיעות ספרים
ספרות מקור, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 221
יצא לאור ב: 2018
הוצאה לאור: ידיעות ספרים
פרק ראשון
גילי לוין חיה את חייה השגרתיים ללא הפרעות. היו אמנם נורות שנשרפו, מכונות כביסה שהתקלקלו ומזוודות שאיחרו להגיע. היו תורים שהתעכבו וטיפולי שיניים שכאבו ומחשבים שקרסו. היו כל טרדות היומיום הרגילות, אבל במינון הגיוני לכל הדעות. או לפחות לדעתה שלה.
גילי לוין היתה רכזת גיוס בחברת אופק טכנולוגיות, שישבה על גבול רמת גן בני ברק. אופק טכנולוגיות העמידה פנים שהיא בית תוכנה, למרות שלמעשה עסקה במיקור חוץ, כלומר בתיווך, במציאת מתכנתים ואנשי תקשורת לחברות אחרות ובגזירת קופונים על אותם מתכנתים ואנשי תקשורת. גילי לוין עזרה למצוא את המתכנתים ואנשי התקשורת האלה. היא היתה טובה בעבודתה.
מלבדה היו בחברה עוד שלוש רכזות, מנהל שיווק, מנהלת חשבונות, מנהלת משאבי אנוש ומנכ"ל. רכזות הגיוס דיברו בכל ארוחת צהריים על הבעלים שלהן, על שיעורי הספינינג והעיצוב שלהן בחדר הכושר, על הריאליטי שהן צופות בו ובעיקר על החתונה שלהן, שהתרחשה לפני שנתיים. הן עברו על כל המנות, על השמלה, על האורחים ועל הצ'קים. אף פעם לא נגמר להן מה להגיד. מנהל השיווק יצא לאכול צהריים עם לקוחות על חשבון החברה. הוא לקח אותם למסעדות יוקרתיות והביא את הקבלות למנהלת החשבונות. מנהלת החשבונות היתה מתמרמרת כשהיתה רואה את הקבלות. היא הביאה מהבית את האוכל שקנתה במכולת יום לפני. היא אכלה אותו לבד במשרד שלה. מנהלת משאבי האנוש דווקא אכלה עם רכזות הגיוס. היא התעניינה במה שהן סיפרו והעמידה פנים שיש לה חבר בשם רוברט, פיזיקאי מצליח שמתגורר בבריסל. מדי פעם רוברט היה מגיע לארץ ואז היא היתה שולחת לעצמה פרחים וקונה לעצמה מתנות בשמו. המנכ"ל, גוץ שמנמן בעל אצבעות נקניקיות, בקושי היה במשרד. אף אחד לא ידע היכן הוא אוכל את ארוחות הצהריים וגם לא רצה לדעת.
גילי לוין הרגישה שהיא מבזבזת את חייה בדיוק כמו שאר האנשים, ובדרך כלל לא הוטרדה מכך. היא לא ידעה לעשות דברים אחרת. היא לא חשבה שהיא צריכה לדעת. מאחר שבעל לא היה לה עדיין, וגם תוכניות ריאליטי לא כל כך אהבה, היא נרשמה למכון כושר ופקדה את שיעורי העיצוב. גילי לוין חיה את חייה השגרתיים ללא הפרעות מיוחדות. עד שיום אחד, לא בדיוק ברור איך ואיפה, היא איבדה את תעודת הזהות שלה.
היא היתה צריכה לאסוף חבילה מהדואר ולא הצליחה למצוא את תעודת הזהות שלה בשום מקום. לא במקומות שהיה סביר למצוא בהם תעודת זהות (מגירות, ארונות, תיקים) ולא בכאלה שהיה פחות סביר למצוא בהם תעודת זהות (מטבח, חדר אמבטיה, שירותים).
כמה ימים אחר כך, ביום שלישי, היא סיימה את עבודתה לשביעות רצונה. היא מצאה מתכנת בכיר שעונה על כל דרישות המשרה שהציב בנק הפועלים וזימנה אותו לריאיון ליום חמישי. אם דברים ילכו כשורה, אופק טכנולוגיות תרוויח ממנו סכום נאה וגילי תרוויח מחמאות ואת הזכות להמשיך לעבוד באופק טכנולוגיות. היא החליטה לפקוד את משרד הפנים בבוקר למחרת, להגיש בקשה לתעודת זהות חדשה ולהגיע לעבודה בצהריים. אם תזדרז אולי אפילו לא תצטרך לדווח על חצי יום חופש.
וכך עשתה. היא הגיעה לקריית הממשלה בדרך מנחם בגין, עמדה בתור שהתקדם די בזריזות, הניחה את התיק והז'קט בקופסה קטנה שעברה שיקוף ועברה דרך גלאי מתכות. זה עשה לה חשק לטוס לנופש בחו"ל והיא החליטה לבדוק אם יש דילים מפתים כשתגיע לעבודה. אחר כך עלתה במעלית, לקחה מספר ומילאה טופס בקשה לתעודת זהות חדשה כשחיכתה לתורה.
גילי ניגשה אל הפקיד הפנוי כשתורה הגיע. היא הגישה לו את מה שצריך והביטה בו מתקתק במחשב. "קוראים לך גילי לוין?" הוא שאל בפנים רציניות. "כן," ענתה גילי. "וזה מספר הזהות שלך?" הוא נראה מוטרד. היא הביטה שוב במספר, כדי לוודא. "כן, זה המספר," היא ענתה.
הפקיד קימט את מצחו.
"את בטוחה?" הוא שאל.
"מה הבעיה?" היא שאלה.
"גילי לוין היתה כאן אתמול. במקרה אני באופן אישי טיפלתי בה. חשבתי שאת גילי לוין אחרת אבל אני רואה שזה אותו מספר זהות. את לא גרה בסמטת הגפן 3, נכון?"
"לא. אני גרה בטיומקין 12," היא ענתה, ואז הוסיפה, "מה זה השטויות האלה?"
"אני לא יודע כרגע, אבל נצטרך לבדוק את זה. יש לך כאן עוד תעודות מזהות? יש לך רישיון?"
"לא," היא אמרה בבושת פנים. לא היה לה. גילי מעולם לא הוציאה רישיון.
"טוב, אנחנו נבדוק וניצור איתך קשר בימים הקרובים. כל הפרטים שלך כאן בטופס, כן?" חתם הפקיד.
היא הסכימה. לא היתה לה ברירה.
באותו יום אחרי שחזרה לעבודה הנושא פרח מזיכרונה. היתה עבודה שצריך לעשות. היו מיילים לשלוח וטפסים לתייק. כל אחת מרכזות הגיוס המציאה לעצמה גם חבר דמיוני. היו להן פטריק ואוון וליטל ג'וני, שלה היה מתיו, ובכל פעם שהן היו לבד הן היו מחליפות חוויות ומתפוצצות מצחוק. אחר הצהריים מנהלת משאבי האנוש סיפרה שרוברט לוקח אותה לוויקאנד בצפת, למלון רימונים. ברגע שמנהלת משאבי האנוש נכנסה לפגישה וסגרה את הדלת אחריה, מיהרו רכזות הגיוס להתקשר למלון רימונים ולבדוק אם יש הזמנה על שם רוברט או על שמה של מנהלת משאבי האנוש. כפי שציפו, לא היתה שום הזמנה כזאת, וזה ריגש אותן עד שהגיע הזמן ללכת הביתה, בשבע בערב.
גילי הספיקה להגיע לשיעור העיצוב שלה בשמונה וחצי. אחריו היא אכלה ארוחת ערב (מרק עדשים ושתי פרוסות לחם), האכילה את החתול המנומר שלה מקס ולבסוף השתרעה על הספה הגדולה בסלון והדליקה את הטלוויזיה. לא היה מה לראות. היא בהתה באיזה ערוץ, אחר כך בערוץ אחר, אחר כך בעוד אחד, ואז חזרה לערוץ הקודם. לבסוף הספיק לה. היה כבר אחת-עשרה וחצי והיא החליטה ללכת לישון.
אבל היא לא נרדמה. מצחו המקומט של פקיד משרד הפנים הטריד אותה. מי זאת הגילי לוין החצופה הזאת שמסתובבת עם השם שלי ועם תעודת הזהות שלי, איך זה שבדיוק אתמול היא הגיעה למשרד הפנים ודרשה או קיבלה תעודת זהות, ומה אני צריכה להבין מכל זה?
גילי לוין לא הצליחה להבין. היא התהפכה במיטה שעה ארוכה. וגם בבוקר, מיד כשהשתיקה את השעון המעורר, חזר מצחו המקומט של הפקיד להטריד אותה.
הגפן 3, היא חשבה, זה לא כל כך רחוק מכאן. אולי ארד שתי תחנות לפני בדרך חזרה מהעבודה ואראה מה קורה שם.
בעבודה היא כבר שכחה מכל העניין. המתכנת הבכיר שמצאה התגלה כטיפוס לא אמין. רוב מה שכתב בקורות החיים שלו היה מפוברק, והיא בילתה את היום בלמצוא מישהו אחר למשרה. אחר כך חברה התקשרה והן קבעו לקפה, כך שבסופו של דבר היא לא ירדה שתי תחנות לפני אלא תחנה אחת אחרי. ורק אחר כך, בסביבות עשר וחצי בלילה, כשחזרה ברגל מבית הקפה, נזכרה בגילי לוין המתחזה ומצאה את עצמה ממשיכה ללכת עד שהגיעה לסמטת הגפן 3.
על הגדר מול הבית נשען זוג שהתנשק בלהט. גילי עצרה לפני שראו אותה, מאחורי אחת המכוניות, והסתכלה.
"אתה לא נכנס אלי הביתה," אמרה הבחורה, שנראתה לגילי צעירה ממנה, ואם להודות באמת גם נאה ממנה, בקול רם ובהחלטיות.
"לא נכנס," הסכים הגבר, שאת פניו גילי לא הצליחה לראות, באותה קולניות. הוא היה גבוה ושחום, ונדמה לה שהיה מבוגר בהרבה.
הם המשיכו להתנשק.
"תשכח מזה, אמנון," אמרה הבחורה.
"לשכוח אני לא יכול," הוא ענה. "אני אעשה כל מה שתרצי, אבל לשכוח לא."
הבחורה הורידה את ידיו ממנה והלכה לעבר הבית. הגבר הלך אחריה. גילי התקדמה אל תוך הסמטה, אל מקום שממנו יכלה לראות את אפלוליות חדר המדרגות.
השניים נשענו על קיר חדר המדרגות והמשיכו להתנשק בלהט. גילי הרגישה את הלב שלה פועם חזק יותר מכרגיל. הבחורה הכניסה את המפתח אל חור המנעול. "תשכח מזה," היא אמרה. הגבר עמד מאחוריה, לקח בידו את כף ידה, הזיז אותה מהמפתח והניח אותה על הקיר. אחר כך הרים את שמלתה של הבחורה ופתח את רוכסן מכנסיו.
גילי לא ידעה מה לעשות. היא התקדמה עוד צעד אחד, כדי להיטיב לראות. היא ראתה את הבחורה היפה - כן, עכשיו היא כבר היתה משוכנעת שהיא יפה - קופאת במקומה, גבה מתקשת והיא רוכנת מעט לפנים, ואת הגבר - שעכשיו כבר היתה משוכנעת שהוא מבוגר מהבחורה בכמה שנים טובות - נצמד אליה. לרגע היה נדמה לה שהגבר מביט בה ומחייך, והיא קפצה לאחור בבהלה. אחרי כמה דקות וכמה התנשפויות שמעה את המפתח מסתובב ואת הדלת נפתחת ואז נטרקת.
היא נשארה שעונה על הגדר מול הבית. היה נדמה לה שהיא שומעת מתוך הדירה גניחות ואנחות, אבל יכול להיות שזאת היתה בכלל טלוויזיה בבית אחר. לבסוף, כשאזרה אומץ, נכנסה לחדר המדרגות. על הפעמון ליד הדלת היה כתוב בכתב יד "לוין". תיבת הדואר סיפקה את ההוכחה החותכת. גילי לוין המתחזה גרה כאן. גילי לוין המתחזה צעירה ממנה, יפה ממנה ועושה הרבה יותר סקס ממנה. סקס בחדר המדרגות.
המראה לא עזב אותה כל הדרך הביתה. גם לא כששכבה לישון. היד שהונחה על משקוף הדלת. הרמת השמלה. פתיחת הרוכסן. קישות הגב. הרכינה לפנים. גילי לוין המתחזה המופקרת הזאת, חשבה גילי לוין. היא רצתה לדעת עליה הכול.
למחרת היא עברה ליד סמטת הגפן פעמיים, פעם בצהריים ופעם לפנות ערב, אבל לא ראתה כלום. היא כתבה בגוגל "גילי לוין" וקיבלה 850 תוצאות. היתה שם גילי לוין אורתופדית ואחת רופאת משפחה, היתה עורכת דין וגם רואת חשבון. גם היא היתה שם, באיזה מסמך ישן שהיה קשור לאוניברסיטה, מהימים שבהם עשתה תואר ראשון בתקשורת ופסיכולוגיה. היתה אפילו גילי לוין אחת מנכ"לית מבשלה. גילי לוין המתחזה לא נראתה כמו אורתופדית, גם לא כמו רופאת משפחה. היא בטח לא נראתה כמו מנכ"לית מבשלה. אין ברירה אלא לעקוב אחריה.
בשבת קמה גילי מוקדם, התקלחה, התלבשה, מילאה את הצלחת של מקס ויצאה מהבית. היא הלכה לסמטת הגפן וחיכתה. כשעברו אנשים היא הביטה אל מעלה הכביש ואז אל שעון היד שלה, כאילו היא מחכה שיבואו לאסוף אותה. היא היתה רגילה לחכות.
כעבור קצת יותר משעה יצאה גילי לוין המתחזה מהבית. לבושה גופייה שחורה וחצאית מיני קצרה שחורה על טייץ ונועלת מגפיים גבוהים חומים. רגליה היו ארוכות וחטובות. גבה זקוף וראשה מורם. שערה גלי ארוך וזהוב. היא הרכיבה משקפי שמש ושפתיה היו משוחות אודם אדום. מתיק העור החום שעל כתפה השתלשל סוודר שחור.
גילי הביטה במעלה הכביש ואז אל השעון שלה, עיוותה את פניה כאילו אומרת "נו כבר, איפה הם" והגניבה מבטים. כשגילי לוין המתחזה התרחקה היא החלה ללכת אחריה. אחרי כמה דקות הן הגיעו לבית קפה ששוכן בתוך חנות ספרים. גילי לוין המתחזה נכנסה אליו. גילי הציצה פנימה וראתה שדי ריק בפנים, למרות ששבת. יהיה מוזר אם היא תיכנס ותשב גם. אבל יהיה פחות מוזר אם לא תיכנס לבד.
היא התקשרה למיקי, חבר שעמו נהגה להיפגש בימי שבת, וביקשה ממנו להגיע לשם בדחיפות. הוא הסכים. היא העבירה עוד חצי שעה בשמש הנעימה (היה נעים בחוץ, ובכל זאת ללבוש רק גופייה נראה לה מוגזם) עד שמיקי הגיע. הם נכנסו יחד לבית הקפה, דפדפו בכמה מהספרים שעל הדוכן ולבסוף התמקמו בשולחן שהיה קרוב מספיק לטעמה לזה של גילי לוין המתחזה, אבל לא קרוב מדי, כדי שתוכל לספר לחבר על גילי לוין המתחזה בלי שגילי לוין המתחזה תשמע.
גילי לוין המתחזה ישבה עם לפטופ וכתבה. מולה היו מונחים ספל קפה גדול וטלפון סלולרי. גילי ומיקי חלקו ארוחת בוקר. הארוחה היתה טעימה. מיקי סיפר לה על כל מה שקרה לו השבוע והיא סיפרה שהתחילה בדיאטה למרות שזה לא היה לגמרי נכון. היא התכוונה להתחיל דיאטה ולצורך כך קנתה משקל. כשהוא שאל אותה מה היה כל כך דחוף לה להיפגש דווקא כאן היא הנמיכה את קולה וסיפרה לו.
"למה פשוט לא דפקת לה בדלת ושאלת אותה מה הסיפור?" הוא שאל, ואז הוסיף, "לא כשהיתה עם הבחור, כמובן, בהזדמנות אחרת."
"מי יודע מה היא עושה או במה היא הסתבכה. אולי היא מסוכנת?" היא לחשה אליו, "חוץ מזה מאוחר מדי, זה כבר אבוד."
"את רוצה שאני אשאל אותה?" שאל מיקי.
"לא!" היא היתה החלטית. והוא הרפה.
אחרי שסיימו את ארוחת הבוקר ושתו את הקפה שלהם קמה גילי לוין המתחזה והלכה לשירותים.
"אני חייבת לראות מה היא כותבת שם בכזה מרץ," לחשה גילי והתרוממה.
"את השתגעת לגמרי, בחיי," אמר מיקי.
גילי עברה באגביות ליד השולחן של גילי לוין המתחזה והביטה במסך. היא לא נעצרה, כדי שאף אחד לא יראה מה היא עושה, אבל היא הצליחה לראות מסמך וורד פתוח וגם לקרוא את השורה הראשונה:
"כשנשלחתי לרוסיה לא ידעתי מה מצפה לי".
גילי חזרה לשולחן והתיישבה. היא רכנה קדימה ובעודה בוחנת את גילי לוין המתחזה יוצאת מהשירותים ומתקרבת אל השולחן שלה, חזרה באוזני מיקי על מה שקראה.
"רק מרגלת יכולה לכתוב כזה דבר," הוא צחק.
"זה לא מצחיק בכלל," היא לחשה. "מה יהיה אם יעצרו אותי ויכלאו אותי בגללה? מה יהיה אם... אם..." היא לא ידעה מה יכולות להיות ההשלכות.
"נראה לי שאם מישהי היתה צריכה לגנוב זהות, את היית צריכה לגנוב את שלה ולא להפך." הוא לא לקח אותה ברצינות. אף אחד אף פעם לא לקח אותה ברצינות.
"טוב די," היא נבהלה, "היא עוד תשמע אותנו."
הם שינו נושא.
הפלאפון של גילי לוין המתחזה החל לצלצל. היא ענתה. היה לה קול נעים.
"היי, מותק," אמרה גילי לוין המתחזה.
גילי שנאה שאומרים "מותק", זה נשמע לה המוני.
"כן, אפשר, למה לא, אני מסיימת עוד מעט. תעבור מפה ונלך?" היא אמרה, וסיכמה ב"סבבה, יאללה ביי."
"היא עושה לנו עבודה קלה," היא לחשה למיקי.
"לנו?!"
"כן, אתה בא איתי."
"לא, לא נראה לי."
הטלפון של גילי לוין המתחזה צלצל שוב. היא הביטה בו רגע. מבטה קפא. ואז היא ענתה.
"הלו. כן. כן." זה נשמע לגילי חשוד.
"האמת היא ש... הבנתי. בסדר. טוב, אז אני כבר בדרך." היא ניתקה.
גילי לוין המתחזה הזמינה חשבון. גם גילי הזמינה חשבון. גילי לוין המתחזה התקשרה למותק שקבעה איתו קודם וביטלה. "מצטערת, אני צריכה ללכת לעבוד בסוף," אמרה. "אני אתקשר אליך אחרי."
גילי לוין המתחזה שילמה. גם גילי ומיקי שילמו. הם יצאו מבית הקפה.
גילי לוין המתחזה הלכה מהר וגילי ומיקי בעקבותיה. הם ניסו לא למשוך תשומת לב. לבסוף הם הגיעו לרחוב צדדי בנווה צדק, שבתים פרטיים מפוארים ממלאים אותו. גילי לוין המתחזה אספה את שערה, הזדקפה עוד יותר מכרגיל, הוציאה מראה קטנה מהתיק החום ומשחה שוב את האודם האדום שלה, וכשסיימה להסתדר פתחה את השער, נכנסה אל החצר, הלכה בשביל המוביל אל הדלת ונקשה עליה.
כעבור דקה פתחה את הדלת אישה חמורת סבר, שערה השחור השזור שיבה אסוף מעלה בקפידה למין פקעת. פיה קפוץ.
"היכנסי בבקשה," היא אמרה לגילי לוין המתחזה.
גילי לוין המתחזה נכנסה.
"ראית מי זאת היתה?" שאלה גילי בתימהון.
"כן, היא מוכרת לי, היא היתה משהו בממשלה, לא?"
"כן, זאת אורנה משהו... אורנה... שפר! מוזר! מה היא עושה אצלה?"
"אולי היא גונבת זהויות בשביל אורנה שפר," אמר מיקי.
"אולי," היא לחשה, מתעלמת מהלגלוג בקולו, "אורנה שפר היתה שגרירה ברוסיה, לך תדע במה היא מתעסקת עכשיו."
גילי פתחה את השער בזהירות, כדי שלא יחרוק, התכופפה ורצה פנימה להציץ דרך החלון.
באמצע סלון מפואר מלא פסלים מפחידים ומסכות מפחידות עוד יותר עמדה כורסה ויקטוריאנית בעלת משענת גבוהה ועליה ישבה אורנה שפר. היא הביטה אל נקודה לא ברורה בחלל ודיברה בשקט. גילי לוין לא שמעה מה אמרה אורנה שפר, אך היה ברור שמילותיה נוקבות. היא לא חייכה אפילו לרגע.
גילי לוין המתחזה ישבה על כיסא מולה ורשמה במהירות את דבריה של אורנה שפר במחברת עבה.
מדי פעם הפסיקה אורנה שפר לדבר והרימה כוס תה מעוטרת מן השולחן העגול הקטן שניצב לפניה. עוד כוס תה היתה מונחת על השולחן, אך נראה שלגילי לוין המתחזה אין זמן או אומץ להושיט את ידה לעבר הכוס.
גילי יצאה מהחצר וסגרה אחריה את השער. היא דיווחה למיקי שאורנה שפר הכתיבה לגילי לוין המתחזה פקודות אפלות, שבוודאי קשורות לגניבת זהותה. "מדובר בכוחות חזקים," היא אמרה לו, "בעסקים פוליטיים מושחתים. אולי אצטרך להסתתר איפשהו, אולי אצלך."
"תשכחי מזה," אמר מיקי.
"עכשיו כשאני חושבת על זה," היא אמרה, "גם האמנון הזה שנכנס איתה הביתה היה לי מוכר. אני בטוחה שראיתי אותו איפשהו מתישהו."
"טוב, אני הולך הביתה, קבעתי עם יפתח," אמר מיקי, "אם יחטפו אותך תתקשרי."
מיקי הלך והשאיר אותה מול הבית המאיים של אורנה שפר המאיימת.
אם גילי היתה מעשנת היא היתה מוציאה עכשיו סיגריה, אבל היא לא עישנה. אולי אחרי שיחטפו אותי ויזרקו אותי לכלא אתחיל לעשן, היא חשבה, כולם מעשנים בכלא.
היא שמעה את הדלת נפתחת ומיהרה להתחבא מאחורי אחת המכוניות. היא כבר נהייתה טובה בזה.
"להתראות," אמרה ביובש אורנה שפר וטרקה את הדלת אחרי גילי לוין המתחזה.
גילי לוין המתחזה יצאה מן החצר והלכה במהירות. היא הוציאה את הפלאפון שלה מהתיק והתקשרה למישהו.
"יצאתי מאורנה," היא אמרה, "אתה בבית? יופי, אז אני תכף אצלך, רד למטה."
גילי לוין המתחזה פנתה ימינה בקצה הרחוב ואז שמאלה בפנייה קטנה. גבר נמוך כבן שישים, שערו מאפיר ומשקפיים עבים על חוטמו, עמד ברחוב. גילי לוין המתחזה פשפשה בתיקה, הוציאה טייפ מנהלים קטנטן, ומתוכו קלטת קטנטנה, ומסרה אותה לאיש. "תודה," הוא אמר ביובש. הוא הסתובב לעבר הבניין שבכניסתו עמד ונכנס אליו.
מי משתמש בטייפ מנהלים, הם חושבים שהם עדיין ברוסיה בשנות החמישים? תהתה גילי. היא רצתה לרוץ אל הבניין ולראות את השמות על תיבות הדואר, אולי אפילו לצלם כמה תמונות כדי לנסות להבין מאוחר יותר. אבל היא לא יכלה להרשות לעצמה לאבד את גילי לוין המתחזה, שהחלה לפסוע במהירות. היא החליטה לחזור לשם מאוחר יותר ולבדוק.
גילי לוין המתחזה הוציאה שוב את הפלאפון שלה והתקשרה למישהו. גילי לא יכלה לשמוע מה היא אומרת. משהו גירד לגילי לוין המתחזה בגב. היא גירדה והגופייה שלה זזה מעט וחשפה קעקוע גדול של מילים בשפה לא ברורה.
זה מהכלא הרוסי, חשבה גילי. היא ראתה כבר כמה סרטים שהתייחסו לזה. אולי היא שייכת למאפיה. כן, זה הכי הגיוני. גם לאורנה שפר מתאים להשתייך למאפיה.
גילי לוין המתחזה יצאה מנווה צדק ועלתה באחד העם. היא נכנסה לתוך אחד הבניינים. גילי חיכתה סמוך לבניין. היא כבר היתה רגילה לחכות. לא הרבה זמן אחר כך גילי לוין המתחזה יצאה משם עם מישהו, לא אמנון, מישהו אחר. צעיר, די נאה, בהיר, עיניים ירוקות. גילי לוין המתחזה בכתה. היא ניגבה את העיניים והלחיים. הדמעות המשיכו לזלוג.
"די, גילגיל, יהיה בסדר," אמר לה הבחור הנאה.
משהו התכווץ בלבה של גילי. היא ריחמה על גילי לוין המתחזה, למרות שהיא גם מתחזה וגם מופקרת. היא גם קצת קינאה בה, שקוראים לה ככה גילגיל בחיבה. לה לא היו שמות חיבה. רק מישהו אחד קרא לה בשם חיבה, וזה היה מזמן.
גילי לוין המתחזה והבחור הנאה נכנסו לתוך רכב. הם נסעו משם.
גילי שקלה לרגע לחזור לנווה צדק ולבדוק את תיבות הדואר, אבל אז ראתה שאם לא תחזור הביתה עכשיו תפספס את שיעור העיצוב שלה. היא החליטה לעשות את זה מחר.
גם באותו לילה התקשתה גילי להירדם. בהתחלה היא חשבה בבהלה שאולי הקפיאו את חשבון הבנק שלה בגלל הזהות הגנובה ושהיא לא תוכל להוציא כסף. היא קמה מהמיטה ופתחה את המחשב. נכנסה לחשבון שלה. הכול נראה כרגיל. היא חזרה למיטה. אחר כך היא חשבה שאולי גילי לוין המתחזה בכתה כי אורנה שפר נתנה את ההוראה לחטוף אותה או אפילו להרוג אותה, ואולי זאת הפעם הראשונה שהיא צריכה לעשות דבר כזה. מצד שני, היא לא היתה רואה על הפנים שלה בבית הקפה שהיא מזהה אותה? עד כדי כך היא טובה?
היא היתה מבולבלת. היא קמה שוב מהמיטה והלכה לסלון. היא הדליקה את הטלוויזיה וזפזפה. "חברים" בפעם המיליון, "חוק וסדר", אולי היא צריכה ללמוד מהם משהו עכשיו, סרט שראתה כבר, "לונדון את קירשנבאום".
היא התכוונה להמשיך לזפזפ אבל כשהמצלמה עברה מהם אל המרואיין היא קפאה. אמנון?
זה אכן היה הוא, כפי שהראתה הכתובית "אמנון פרץ, כתב מדיני ב'ידיעות אחרונות'". אמנון פרץ הסביר משהו על איראן. הוא נראה אחד שמבין באיראן. עכשיו גם האיראנים מעורבים, היא חשבה בפחד. זה באמת כבר יותר מדי.
לונדון וקירשנבאום עברו לאייטם על פיתוח ישראלי חדשני בתחום הטפטפות. היא כיבתה את הטלוויזיה וחזרה למיטה. אחרי הרבה מאוד זמן, הרבה יותר מדי, היא נרדמה.
גילי בקושי הצליחה להתעורר כשהשעון צלצל. בעשר בבוקר כבר מתחילה ישיבת צוות באופק טכנולוגיות, שבה היא צריכה להציג את ההצלחות שלה בשבוע שחלף ואת היעדים שלה לשבוע הקרוב. היא חייבת להיות מוכנה. היא התרוממה מהמיטה באטיות ואז נשכבה שוב. אם היא כבר גנבה את הזהות שלי, היא חשבה לעצמה, לפחות שתלך לישיבה במקומי. אבל היא בכל זאת קמה מהמיטה.
היא הגיעה לישיבה באיחור של כמה דקות. "בוקר טוב," היא לחשה במבוכה, "מצטערת."
"בוקר טוב לעלמה לוין," אמר המנכ"ל, "נחמד מצדך להצטרף אלינו."
מנהל השיווק חייך לעצמו. הוא הושיט את ידו למגש קרטון עמוס בורקס שהיה מונח במרכז השולחן ולקח בורקס תפוחי אדמה. הוא הכניס את הבורקס לפיו, פירורים פריכים התפזרו על חולצת הפולו השחורה שלו ולכלכו גם את הברייטלינג המזויף שנצנץ לו על מפרק היד. גילי שנאה את מנהל השיווק עם הברייטלינג המזויף וחולצת הפולו השחורה. הוא לבש אותה כמעט תמיד, חוץ מפעם בשבוע, אז לבש חולצת פולו כתומה. היא קיוותה שביום של חולצת הפולו הכתומה מנהל השיווק מכבס את חולצת הפולו השחורה.
הישיבה עברה בלי בעיות מיוחדות. גילי סיפרה על המתכנת הבכיר שאכזב, אבל אמרה שיש כבר מישהו אחר על הכוונת. זה לא היה לגמרי נכון. לא היה אף אחד על הכוונת. מנהלת משאבי האנוש הראתה לכולם טבעת יהלומים חדשה שרוברט קנה לה. הוא הביא לה אותה בוויקאנד במלון רימונים בצפת. זה נראה כמו משהו שמוציאים ממכונות אוטומטיות אחרי שמשלשלים לתוכן שקל. זה היה מביך. כולם התלהבו מהטבעת באופן מוגזם.
"וואו, כמה קראט זה?" שאל המנכ"ל.
המנכ"ל היה היחיד שהאמין למנהלת משאבי האנוש. לפחות ככל הידוע לכולם.
"אני באמת לא יודעת, אני צריכה ללכת לבדוק," הסמיקה מנהלת משאבי האנוש.
"אם את רוצה אני אבוא איתך היום בהפסקה לברר, יש פה חנות תכשיטים לא רחוק," אמרה אחת מרכזות הגיוס. היא היתה אכזרית. היא אהבה לראות את מנהלת משאבי האנוש מתפתלת בניסיון למצוא תירוצים.
"היום? השתגעת? את יודעת כמה עבודה יש לי?" אמרה מנהלת משאבי האנוש. "מחר אני לוקחת בגדים מהמכבסה ליד הבית שלי, יש שם חנות שאני מכירה, אני אעדכן אתכם, אל תדאגו," היא צחקה. אף אחד לא דאג.
מנהלת משאבי האנוש לא עשתה כלום לבד. היא לא ידעה לכבס, היא לא ידעה לבשל (אבל אם היו לה אורחים היא היתה קונה אוכל ביתי ואז מכניסה את האוכל הקנוי לסירים ומעמידה פנים שהיא הכינה אותו), היא לא ידעה להגיע ממקום למקום. רק לשקר ידעה. גילי שנאה גם אותה. היא פחדה שתהפוך להיות כמוה, ושעוד כמה שנים, כשגם היא תהיה בת ארבעים, גם לה יהיה חבר דמיוני. חוץ ממתיו.
גילי לא מצאה אף אחד למשרה בבנק הפועלים. היא גם לא מצאה אף אחד למשרה אחרת. היא לא יכלה להתרכז. התחשק לה לנהל רומן עם עיתונאי מדיני מסתורי, להיפגש בחשאי עם השרה והשגרירה לשעבר אורנה שפר, לעשות קעקוע בשפת סתרים במעלה הגב ושבכל פעם שתהיה מצוברחת איזה בחור יפה עם עיניים ירוקות יחבק אותה ויגיד לה "די, גילינקה, יהיה בסדר." היא הרגישה תקועה בחיים הבינוניים שלה. בחיים המבוזבזים שלה. בישיבות המטומטמות עם האנשים המטומטמים שרואים תוכניות ריאליטי והולכים למכון כושר. היא שנאה את מכון הכושר.
היא הרגישה את המחנק בגרון אבל עצרה את עצמה מלבכות. היא היתה חייבת לצאת משם. לצאת מהבניין האפור של אופק טכנולוגיות. לצאת מבני ברק, או רמת גן, או מה שזה לא יהיה. היא אספה את הדברים שלה ויצאה מהמשרד. "אני חייבת ללכת," היא אמרה לרכזות הגיוס האחרות. "הכול בסדר?" הן שאלו. "כן, אני חייבת לעשות משהו."
היא היתה מחוץ לבניין. היא נשמה נשימה ארוכה והלכה לתחנת האוטובוס. היא עלתה על הקו הרגיל לתל אביב. היא מצאה את עצמה יורדת שתי תחנות לפני התחנה שלה. היא מצאה את עצמה הולכת לביתה של גילי לוין המתחזה בסמטת הגפן 3. היא מצאה את עצמה יושבת על המדרגות בפתח הבניין ומחכה. היא לא ידעה למה היא מחכה ולמה. היא לא ידעה כמה זמן היא ישבה ככה, עד שניגשה ודפקה על הדלת של גילי לוין המתחזה.
גילי לוין המתחזה פתחה את הדלת.
"שלום," אמרה גילי לוין המתחזה במבט שואל.
גילי לא ענתה.
"אפשר לעזור לך?" ניסתה גילי לוין המתחזה שנית.
גילי ניסתה לדבר, אבל יצא לה מין גמגום מוזר.
"הכול בסדר?" גילי לוין המתחזה כבר נראתה מודאגת.
גילי לא ענתה. היא לא ידעה מה להגיד. ושום דבר לא היה בסדר.
"את צריכה ממני משהו?" גילי לוין המתחזה לא אמרה את זה בכעס. גם לא באיום. לא בשום צורה שהולמת מרגלת שעומדת לחטוף אותה, בכל אופן. היא אפילו חייכה.
גילי אמרה "אה... רק רציתי לשאול משהו," ואז השתתקה.
הפלאפון של גילי צלצל. היא הביטה בו. על הצג הופיע מספר לא מזוהה.
"כן?" היא ענתה.
"גילי לוין?" שאל קול גברי.
"כן."
"היי, מדבר אפרים ממשרד הפנים," אמר הקול הגברי.
"כן?" אמרה גילי כמעט בלחש. גרונה היה יבש.
"רציתי להתנצל על אי-הנעימות. הכול בסדר, מתברר שחלה טעות במערכת שלנו. העברנו את הבקשה שלך להוצאת תעודת זהות חדשה ונשלח לך אותה בדואר ברגע שהיא תהיה מוכנה," אמר הקול הגברי.
גילי שתקה לרגע. לבסוף אמרה, "אוקיי. תודה."
היא ניתקה.
"אז מה רצית לשאול?" שאלה גילי לוין הלא מתחזה.
"כלום כלום," אמרה גילי, "זאת היתה טעות בדלת, אני מתנצלת."
היא יצאה מהבניין והתחילה ללכת. היא לא ידעה לאן.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.