שומרי הסף

אברהם שלום

הכול קרה ביום אחד. אני חושב שזה היה ה-13 במארס 1938. הייתי כמעט בן תשע וחצי. החדר שלי היה כולו מכוסה במפות על הקיר. מפות של רכבות, מפות של כבישים, מפות של הרים וגבעות, זה תמיד היה ה"הוֹבִּי" שלי. כשהגרמנים נכנסו הסתכלתי כל פעם מאיפה הם באים, למה הם באים, מה הם מתכננים. ואז הגיע הצבא הגרמני. קודם כול מטוסי חיל האוויר בשמים, ואחר כך הצבא ברחובות. התלהבתי כמו ילד.

בלילה שבו נכנסו הגרמנים לווינה, העוזרת שישנה אצלנו לא חזרה הביתה. בבוקר היא באה ואמרה לנו: "התחתנתי." אמא שאלה: "עם מי?" והיא ענתה: "טייס גרמני." בשביל להפחיד את הווינאים, הגרמנים באו בעשרות רבות של מטוסים, ואחר כך השתוללו בבָּרים, ואחד מהם, מצאה חן בעיניו העוזרת שלנו. אז הוא לקח אותה ובא אלינו, היהודים, לבקש רשות לשאת אותה לאישה. אמרנו, "בבקשה, קח אותה." היא אמרה לנו, "תודה רבה!" ולמחרת נסעה איתו לגרמניה. היא לא שאלה את ההורים שלה. היא שאלה אותנו. זה מוזר. אבל אלה היו היחסים.

גרנו במרכז וינה. אבי היה שותף בבתי חרושת לטקסטיל בגרמניה. להורַי לא היתה הבנה בדת ולא בפוליטיקה. הם לא התעניינו בזה. אני לא ידעתי אפילו שעברית כותבים מימין לשמאל, ולא הכרתי את הצליל של השפה הזו. לא תמיד הייתי מודע לכך שאני יהודי. כשבא הכומר בכיתה א', להעביר את השיעור הראשון בדת, הוא בחר בי שאקריא את הפסוקים, ובתום ההקראה ציין אותי לשבח. כשבאתי הביתה והשווצתי לאמא, היא לא אמרה לי מילה, אבל הלכה למחנך שלי ואמרה לו שאני לא שייך לעסק הזה. אז הוא מיד הוציא אותי משיעורי הדת, אבל לא הכניס אותי לכיתה של היהודים. באותה כיתה היו עשרה יהודים שהיו רשומים בקהילה. אנחנו לא היינו רשומים בקהילה, אני לא מבין עד היום מדוע. יחד איתי נותרו בחוץ שני פרוטסטנטים, זוג תאומים - בן ובת. היות ולנו לא היתה כיתת דת, כל פעם שהיה שיעור דת, שיחקנו בכדור בחצר. כל הילדים קינאו בנו.

ואז, כשהגרמנים נכנסו לאוסטריה, הלכתי לחברים שלי שישבו על המרפסת לפני המלון שהיטלר נאם ממנו, ראיתי את זה. בתור ילד זה לא עושה עליך אותו רושם היסטורי. הוא בירך על איחוד גרמניה ואוסטריה. הוא לא היה גאון גדול אבל היה מטורף מספיק בשביל לשגע את כל העולם. אתה יושב למטה, הוא למעלה במרפסת ולמטה ההמונים צועקים עם דגלים ומצדיעים במועל יד. כשבאתי הביתה, אִמי אמרה לי: "מה, אתה ראית את היטלר, לא פחדת? למה ישבת במרפסת?" אבל הגרמנים לא עשו משהו נגד היהודים ביום הראשון. האוסטרים כן. פתאום הם קיבלו אומץ.

למחרת ליל הבדולח אמא שלחה אותי לבית הספר. זה היה יום שכל הילדים היהודים ידעו שאסור ללכת לבית הספר, ואמא אמרה לי: "לא, צריך ללכת לבית ספר, מה זאת אומרת!" אינני יודע אם הורַי היו מודאגים לפני הפלישה הגרמנית. אם כן, הם לא הסגירו זאת בפנַי. יחסַי עם ההורים היו יחסים "גרמניים", לא של "יידישע מאמע". מה שלא הייתי צריך לדעת הם לא אמרו. מין חשיבה כזאת מרובעת. מאותה סיבה אמא גם שלחה אותי באותו יום לבית הספר.

הייתי היהודי היחידי בכיתה, כי כל יתר היהודים לא באו. היה להם שׂכל. סבלתי מהצקות שונות וחטפתי לא מעט מכות, עד שהמורה בא והפריד ביני לבין התלמידים ושכבתי איזה שבועיים בבית. הפילו אותי על הרדיאטור של ההסקה המרכזית, וקיבלתי מכה רצינית. אחד מהם היה לו אבא במשטרה, אז הוא הנהיג את הקבוצה. אחרי המלחמה חיפשתי אותו בספר הטלפונים בווינה. שמו היה הוּבֶּרט לַייטנֶר.

למה זכרת את שמו?

אברהם שלום: כי הוא היה הכי נבזה. תלמיד גרוע, אבא מטומטם. שוטר. גם שם באוסטריה, המשטרה לא היו גאונים גדולים. הוא צעק הכי הרבה, הוא בעצמו לא נתן מכות כי הוא פחד, אבל הוא הנהיג אחרים.

אחרי השבועיים האלה ששכבתי בבית, לא הלכתי יותר לבית הספר. אמא פחדה לשלוח אותי.

היה לנו קרוב אחד, שגמר בדיוק את הגימנסיה. הוא היה מבוגר ממני בעשר שנים. יום אחד הוא נעלם, אמא שלו צלצלה לאמא שלי, ואמא אמרה לה, "אל תדאגי". אחרי שישה שבועות הוא חזר מרוסק לחלוטין. גמגם, דיבר שטויות. הפרצוף שלו רצוץ, העצמות שבורות, והעור תלוי. הוא נראה לא כמו בן-אדם. עיניים דומעות כל הזמן דם, משהו נורא. הוא לא יכול היה לדבר והוא לא רצה לדבר כמובן על מה עבר עליו בבוכנוולד. זה היה בתקופה ששלחו יהודים צעירים למחנה ריכוז, אבל לא הרגו אותם, אלא החזירו אותם כדי שייבהלו האחרים, כי הגרמנים היו מעוניינים שהיהודים יעזבו. והיהודים לא עזבו.

באותה עת אבא שלי היה בגרמניה. אחר כך הוא ברח משם וצלצל הביתה. אני זוכר שאמא אמרה לו: "אל תבוא. לא טוב פה." והוא התחיל להתעניין לאן אפשר להעביר אותנו. יום בהיר אחד באו מהמשטרה ואמרו שתוך שבועיים צריך לפַנות את הדירה. לא היה לנו לאן ללכת. אחרי שגורשנו מהדירה גרנו בפנסיון שהוגבל רק ליהודים. התחלתי ללכת לבית ספר של יהודים. בעצם הנאצים הם אלה שגילו לי שאני יהודי.

הדבר הכי משפיל זה לא מכות, זה הזלזול. הזלזול היה גורף. גם הקַצב והרופא - כולם זלזלו בך. אם עמדת בתור, תמיד היית צריך להיות אחרון. מי שבא אחריך, נכנס לפניך. כל מיני דברים קטנים כאלה. היית רואה יהודים לפני החנות שלהם, שוטפים את המדרכה או את הכביש, היה כתוב "יוּדֶן" על חלון הראווה, או שלט בבית קפה: "ליהודים וכלבים הכניסה אסורה." אלה היו הדברים המשפילים. כל הזמן מסתכלים עליך כתת-אדם. וזה מזכיר לי את הדברים פה.

זה לא דומה, אבל זה כן דומה. מתייחסים אל הערבים כאל אזרחים מדרגה שנייה. ואני מדבר על ערביי ישראל. להיות ערבי פה זה לא כמו להיות קתולי באנגליה, שגם הם מיעוט. אם הייתי צריך לבחור להיות פה יהודי או ערבי, לא הייתי רוצה להיות ערבי. וגם לא יהודי באוסטריה ערב המלחמה. קשה מאוד להשוות, אבל זה מזכיר. ואני עוד עזבתי את אוסטריה כשהצרות הגדולות באמת עוד לא היו.

עזבנו את אוסטריה לאיטליה במארס 1939. בינתיים אבי הגיע לתל אביב ובעזרת חבר השיג כסף לסֶרטיפיקָט, הוויזה הבריטית. באוגוסט הגיע הסרטיפיקט המיוחל, ואבי בא לאיטליה ולקח אותנו. הגענו לחיפה ביום שבו פרצה מלחמת העולם השנייה. באחד בספטמבר 1939.

אבא שכר לנו חדר ברחוב בן יהודה בתל אביב. העיר הזו היתה בשבילי כמו ארץ זרה. לא הבנתי אף מילה. ההורים שלי אמרו: "כן שפה, לא שפה - קודם כול תיכנס לבית ספר." הכניסו אותי לגימנסיה "שלווה" בצפון תל אביב. אמרו להורים שלי שכל הגרמנים באים לשם. ובאמת מצאתי שם כמה תלמידים שדיברו איתי גרמנית מעורבת עם עברית, אבל לא התחברתי אליהם. למדתי ערב-ערב עברית עם מורה פרטית, ולקח לי שנה עד שפתחתי את הפה. כאן, כשאתה עושה שגיאה, מיד מתנפלים עליך - אז לא דיברתי. אבל לעומת זאת הייתי טוב באנגלית, כשהם לא ידעו כלום, וגם גיאוגרפיה ומתמטיקה. איפה שלא היה צריך לדעת עברית, שם הייתי בסדר. בשבוע האחרון של כיתה ה' פתחתי את הפה כי הרגשתי שאני יכול להשתתף במשחק מחניים. מאז דיברתי בלי חוכמות.

מהר מאוד התאקלמתי. בסוף מלחמת העולם השנייה ההורים רצו לחזור לאוסטריה, ואני לא. הייתי כבר מושרש. אמרתי להם: "אתם רוצים לחזור, תחזרו. אני לא." אמי אמרה: "אם הוא לא חוזר, אז גם אני לא חוזרת." אז גם אבא שלי לא חזר. רק בגללי הוא לא חזר לאוסטריה. אבא שלי עד יום מותו לא ידע עברית. לא הצליח לכתוב, לקרוא, כלום. להיות פליט זה לא מוסיף חיים. הוא לא הסתדר פה. כל החבר'ה שהוא דיבר איתם דיברו איתו גרמנית וכשהוא היה צריך לעשות עסקאות עם ישראלים רימו אותו, והוא לא תפס את זה. אבי מת מצער כשהיה בן 64. הוא קיבל חמישה התקפי לב בשבוע אחד ומת.

אני הלכתי לפלמ"ח ב-46', בגיל 17. קודם הייתי בהגנה, בגדנ"ע, ואחר כך הלכנו לפלמ"ח, קבוצה שלמה. הרגשתי שאני ישראלי לכל דבר. אם בווינה היו לי קירות עם מפות, אז גם פה היו לי. בתיכון הייתי עושה הרבה טיולים. פעם הלכתי ברגל מיָגוּר לבית הערבה. ולמדתי להכיר את הארץ. מאוד אהבתי ללכת מכפר לכפר. לא היה כפר שלא הכרתי, יהודי וערבי.

מלחמת השחרור תפסה אותנו בהכשרה, בפלמ"ח. המ"מ שלנו היה גנדי, רחבעם זאבי. נלחמנו בכל החזיתות. התחלנו במשמר העמק, אחר כך בגליל, אחר כך באזור לוד-רמלה וכל מה שהיום הוא כביש שש, ואחר כך בנגב. גם במלחמת השחרור לא יכולתי לראות איך שהורגים ערבים סתם, אבל לא עשיתי כלום כי הייתי ילד. גנדי לא קרא אף פעם לערבים "ערבים". הוא קרא להם "ישמעאלים". זה היה מתוך זלזול, לא מתוך ראייה היסטורית או תנ"כית. אבל לא הבנתי את זה אז. חשבתי שזו עברית צחה.

בכ"ט בנובמבר ישבתי ליד הרדיו בקיבוץ מעוז, ושמעתי את תוצאות ההצבעה על החלטת החלוקה והקמת המדינה. אבל לא עבר אצלי כלום בראש. היינו כל כך עייפים מהפעילות והסיורים, שזה לא השפיע עלינו. מה גם שעוד לא הוכרה המדינה, זו רק היתה ההצבעה באו"ם.

הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948 תפסה אותנו בצפון, במָלכִּיה. כל הצבא הלבנוני התלבש על הגבעה שלנו, וזה היה היום הכי נורא שהיה לי במלחמה. חשבתי שלא אצא משם. הסתערו עלינו שלושת אלפים חיילים לבנונים עם משוריינים. לנו, לעומת זאת, לא היה כלום. לי היתה מרגמה זעירה של שני אינץ', ויריתי ממנה כמו מאקדח. התקיפו אותנו וכבשו מטר אחרי מטר אחרי מטר. מהמחלקה שלנו, שזו ההכשרה שלי, נהרגו לנו במלכִּיה הרוב. כבשו אותה מאיתנו, אנחנו ברחנו. אני זוכר שאני ברחתי עם המרגמה על הגב, אחרי שלא ראיתי אף אחד חי על ידי, רק אנשים מתים, ורצתי לתוך הוואדי למטה. כשהגעתי למטה התעלפתי.

אחרי שבועיים היינו צריכים לכבוש את זה חזרה. אחרי המפלה ההיא, לנוכח הפערים בכוחות, כששולחים אותך לכבוש את זה מחדש, אתה קצת חושש. לא ממש פוחד. פחד לא היה לנו, כי היינו צעירים. אבל הפעם באנו, ואחרי שתי יריות כל הערבים ברחו. הסתערנו למעלה וראינו שהקפה עדיין חם. הבורחים השאירו אחריהם תעודות, וראינו שזה לא צבא לבנוני. בשבועיים האלה הצבא הלבנוני עזב, והחליף אותו צבא הכנופיות הפלסטיני.

אלוף הפיקוד היה יגאל אלון ומפקד הגדוד היה דן לנר. הם באו להתפעל מהניצחון הגדול ובמקרה הייתי בסביבה, אז הם אמרו: "בוא, אברוּם, תספר לנו איך היה." אז אמרתי, "בפעם הקודמת זה היה צבא לבנוני, הפעם היו פלסטינים לא כל כך מאומנים. ברגע שהתחלנו לירות עליהם, הם ברחו. הנה התעודות." אז יגאל אלון כעס מאוד ואמר: "מה אתה מדבר, זה צבא לבנוני, זה לא כנופיות של פלסטינים!" כנראה להיות מפקד שמנצח בקרב על "גוּרנישטים",1 זה לא כל כך מביא הילה.

הייתי מ"כ סיירים. כבשנו כפר אחרי כפר, בלי התנגדות יתרה. אנחנו לא ביקשנו מהם להישאר, אם להיות עדין. אני זוכר שמישהו כבש את לוד ורמלה. אנחנו היינו בפריפריה של זה, ראינו שיירות של ערבים הולכים ברגל לרמאללה. אז אני לא יודע אם גירשנו אותם או שהם הלכו לבד. אבל בלי ספק הערבים עשו שגיאה אסטרטגית, בזה שנתנו לחברים שלהם להבין - "אין דבר, תיתנו ליהודים להתקדם, אנחנו נבוא יחד עם מצרים, סודן, עם כל הצבאות הערביים ונכבוש את זה בחזרה." אני לא זוכר איזושהי הוראה שקיבלנו, לגרש את הערבים. זה לפלמ"ח לא נתנו. עשו כאלה דברים, אבל את זה אני יודע מעדוּת שמיעה בלבד.

בתום מלחמת השחרור חיפשתי עבודה. חודשיים הייתי בקיבוץ רביבים, ראיתי שזה לא בשבילי, חזרתי לתל אביב, עבדתי על טרקטור במטעי זיתים איזה חודש-חודשיים, אחר כך נהגתי על טנדר של איזשהו פרדסן, ואז פגשתי את רפי איתן. הוא שאל אותי מה אני עושה. אמרתי לו: "כלום." אז הוא אמר, "אולי תעבוד בשירות הביטחון?" שאלתי מה זה. הוא אמר לי: "תופסים מרגלים, כל מיני אנשים, עושים חיים. ריגול נגדי."

לא הבנתי מה זה בכלל, אבל המילה מצאה חן בעינַי. אמרתי לו: "בסדר." נתנו לי טופס למלא ולא קרה כלום. אחרי שלושה חודשים שאלתי אותו: "נו, מה עם זה?" אז הוא הלך ובירר, ולמחרת בא מישהו עם טופס ואמר: "תחתום פה, ממחר בבוקר אתה עובד." שאלתי רק למה זה לקח כל כך הרבה זמן. אמרו שאני בא מקיבוץ רביבים, שזה "קיבוץ של אחדוּת העבודה", אז אני לא מהימן. רק מפא"י זה מהימן. לא הבנתי את זה, אבל בסופו של דבר נכנסתי לשם, ונתנו לי עבודה שלא מצאה חן בעינַי.

עזבתי ועשיתי תעודת בגרות, כי לא עשיתי שמינית מפני שהתגייסתי בסוף השביעית לפלמ"ח. אחר כך חזרתי לשירות ונתנו לי עבודה מבצעית בשטח עַרַאבֶּה, בגליל. גם זה לא מצא חן בעינַי. עשיתי שם שטויות. מטלות איסוף אינפורמציה על אובייקטים לא מעניינים. אז הלכתי לקורס קצינים של הצבא. ואחר כך חזרתי, והפעם כבר נתנו לי להיות מפקד מבצעי בירושלים. עשיתי מבצעים מהצד הזה של הגבול ומהצד השני.

היה לנו מבצע מעבר לקווים בירושלים בשנות החמישים. אז זו היתה ירדן. היינו צריכים לקחת חומר כתוב, לצלם אותו ולהחזיר. היה צריך לעבור את הקווים ולהישאר שם ולהתחבא בתוך אוטו וכל מיני פטנטים. אם היית נתפס, היו הורגים אותך או מחזירים אותך דרך מעבר מנדלבאום2 עם חצי אוזן. אני הייתי האחראי על המבצעים בירושלים, ובחרתי את האנשים למבצע. בחרתי אחד שהיה מומחה למנעולים, כי היה צריך לפרוץ מנעולים, בחרתי אחד שסמכתי עליו שאם אהיה בצרה אז הוא יעזור לי - זה היה רפי איתן - ואחד שעמד על הגדר של הגבול עם אוטו למקרה של תקלה, כדי שנוכל לרוץ אליו, להיכנס לאוטו ולהסתלק. ועשינו את זה. זה היה מבצע מודיעיני ראשון מעבר לקווים.

אחרי חודש עשינו את זה שוב, ואז קרא לי אִיסֶר הַראֶל, ראש המוסד שהיה אחראי גם על השירות, ורצה שאספר לו איך זה היה, כי זה היה תכנון שלי. הוא אמר: "אם אתה יכול לעשות כזה דבר מעבר לקווים, תעשה את זה באירופה." ואז הקמתי את היחידה למבצעים של המוסד.

איסר אמר לי: "סע לאירופה ותציע לי מה אפשר לעשות מבחינה מבצעית נגד מדינות ערב." הוא נתן לי חצי שנה בערך ללמוד את השטח. כיף חיים. נסעתי מארץ לארץ לחפש אובייקטים. אני דובר שלוש שפות, אבל מבין ומסתדר בחמש-שש. כך שלא הייתי צריך לשאול איפה זה ומה זה. אחרי חצי שנה חזרתי לארץ ועשיתי תוכנית, שהבאתי אותה לאישורו של איסר. אמרו לי, "אוקיי, צריך לגייס קבוצה של אנשים." כך התחלנו את העבודה המבצעית של המוסד באירופה.

לכידת אייכמן "אשרינו שיש לנו שירות ביטחון כזה" "ממפא"י ועד חרות מברכות סיעות הכנסת על הצלחת תפיסתו של אייכמן וסודיותו של המבצע."

הודעת ראש הממשלה, מר בן-גוריון, מבמת הכנסת, אתמול על לכידתו של רב-הטבחים הנאצי אדולף אייכמן והעמדתו בקרוב למשפט בישראל, היתה בבחינת אפתעה גמורה. דומייה עמוקה שהשתררה בכנסת, העידה כמאה עדים על הרושם העצום שעשתה ההודעה, הלאקונית והדרמטית כאחת, על נבחרי העם.

(ש' סביסלוצקי, "ידיעות אחרונות", 24 במאי 1960)

אברהם שלום: כשחזרתי מאחת הנסיעות, איסר קרא לי והוריד אותי כמעט מהמטוס ישר למוסד. "איך אתה מרגיש בארץ דוברת ספרדית?" הוא שאל. אמרתי לו שאני לא יודע כלום. הוא אמר: "אז תיסע לארגנטינה. יש לנו אולי סיכוי לתפוס שם את אייכמן." ידעתי שמחפשים אותו הרבה זמן בלא תוצאות, אבל אנחנו שלחנו איש מהשירות בשם צבי אהרוני, שהיה בעל יכולת באמת עיקשת למצוא דבר שהוא מחפש. איסר הראה לי תמונה ואמר לי: "תודיע לי אם אפשר לעשות מבצע. להביא אותו, לחטוף אותו. שלח לי רק מילה אחת או שתיים - אפשר, אי-אפשר."

אז נסעתי.

בינתיים רפי איתן, מפקד היחידה, הכין פה את האנשים ואת הציוד. עוד קודם חשבנו יחד על הצוות. צריך היה אנשים יודעי שפות, אנשים עם כוח פיזי. כוח פיזי זה לא אני, אבל שפות כן.

היו לי שתי תקלות בדרך. היות וכל הזמן החלפתי דרכונים, בסוף כנראה התבלבלתי קצת. הייתי צריך לקחת מטוס מפריז לבואנוס איירס דרך ליסבון. בליסבון הורידו אותנו מהמטוס, אמרו לנו לחכות בטרנזיט ולקחו לנו את הדרכונים. החייל הפורטוגזי שאסף את הדרכונים, בא לטיסות המעבר והתחיל קורא לאנשים: "אתה, בוא הנה. מה שמך? תן, תן את הדרכון." כשבא אלַי פרח לי השם הבדוי מהראש, ולא ידעתי מה להגיד. זכרתי שאני לא זוכר. בסוף נזכרתי שהיה לי דרכון גרמני, שהיה אז בצבע ירוק. איתרתי את הדרכון שלי בערימה שהיתה בידו, אמרתי לו, הנה הדרכון שלי. פתחתי והראיתי לו את התמונה, והוא לא שׂם לב לשום דבר חשוד. עליתי על המטוס ונשמתי לרווחה.

כשנרשמתי במלון בבואנוס איירס ונתתי את הדרכון הגרמני לפקיד הקבלה, הוא אמר, "אה, אתה מהמבורג?" אמרתי לו שאני מהכפר הזה והזה, על-פי סיפור הכיסוי. "כן? גם אני מהכפר הזה!" הוא אמר. נהיה לי רע. לא ידעתי כלום על הכפר שלו, בקושי ידעתי שהוא קיים, והנה אני פוגש מישהו מאותו הכפר... אמרתי לו: "תשמע, אני ממהר," והוא אמר: "אל תדאג, אתה רק תחתום, אני אמלא את השאלון." הוא נתן לי את השאלון אבל שוב שכחתי את השם, והדרכון אצלו. לא ידעתי מה לחתום. אז הוא שאל: "מה הבעיה?" ואמרתי: "שמע, שכחתי את הכסף שלי בתוך הדרכון." אז הוא אמר: "כן?" פתח את הדרכון ואין כסף. אמרתי: "אוי ואבוי, זה מפחיד, תראה לי רגע!" ולקחתי את הדרכון. הסתכלתי על השם, ומאז אני זוכר אותו עד היום. וַאלצנוֹפֶר.

אין לזה משמעות בגרמנית. כלום. לכן לא זכרתי את זה.

אחר כך נפגשתי עם צבי אהרוני ויעקב גת. נסענו לשטח, ראיתי בן-אדם בחושך הולך עם פנס מול המכונית שלנו, וכבר מרחוק ראיתי שזה אותו האיש כמו בתמונה. אמרתי - "הנה הוא!" וצבי אהרוני לחץ על הברקס. אמרתי לו: "אל תלחץ כי הוא עוד יתרגש מזה ויברח." הורדנו את יעקב גת, אמרנו לו: "תלך אחריו." הוא הלך אחריו איזה 200 מטר, עד שהאיש הגיע לאותו בית ששם צבי צילם אותו קודם צילום סמוי. סימן שזה אכן האיש שבתמונה. הסתכלתי מסביב, חושך מצרים, אין תאורת רחובות, אין בתים, אין כלום. אזור ביצוֹת. והחלטתי שיותר טוב מזה כבר לא יכול להיות. באותו לילה הברקתי לאיסר דרך איש קשר את מילת הקוד למוסד בתל אביב: "אפשרי."

אחרי שבוע הם באו, איסר ורפי וכל אלה. והתמקמנו. עד שהם באו עמדנו, יעקב גת ואני, ערב-ערב על איזה מעקה של רכבת לראות אם אייכמן בא באותה השעה. 18 ימים עשינו תצפיות עליו, לראות אם הוא לא משנה את הרגליו. הוא לא שינה. כל פעם הוא הלך עם פנס שמקדימה היה לו אור לבן ומאחור אור אדום כמו באוטו. והוא הלך נגד הכיוון כי זה יותר בטוח. האיש הזה לא התאים לנוף הארגנטיני. בוודאי לא של המעמד הנמוך. מסתבר שהוא החליף דירות שלוש-ארבע פעמים בבואנוס איירס, וכל פעם עבר לדירה פחות טובה. ככה הוא חשב להיעלם.

על המבצע עצמו התאמנו שלוש מאות פעם על שולחן חול באיזו חצר. עבדנו ועשינו תרגילי חטיפה בכל מיני בתי מבטחים. אני חושב שלקח איזה שבועיים-שלושה. רפי התאמן עם הצוות ואני התאמנתי עם רפי ובסוף הרכבנו שני צוותים. צוות אחד שלוקח את אייכמן אישית וצוות שני שנוסע מאחוריו שמא תהיה תקלה באוטו, ולוקח על עצמו את החשד במקרה שניתקל באחד ממחסומי המשטרה הרבים.

כל פעם הוא בא באותו אוטובוס, אבל בלילה של המבצע הוא לא בא. חיכינו עוד אוטובוס אחד, ואז הוא כן בא. שני אנשים התנפלו עליו, הכניסו אותו לתוך התעלה ומשכו אותו לתוך האוטו. הם נסעו ואני אחריהם. המשפט הראשון היה באוטו שאני לא הייתי בו. הוא אמר להם: "אני כבר נכנעתי לגורל שלי." הוא הבין שאלה ישראלים או יהודים. המשפט הבא שהוא אמר זה, "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ." נבהלנו. חשבנו שהוא יודע עברית. אבל הוא רק ידע משפט אחד, שלימד אותו הרב הראשי של בודפשט. אחר כך לא דיברו איתו כמעט.

נסענו במכוניות עם מספרים דיפלומטיים מזויפים והגענו לבית מבטחים ושם התחילה החקירה. רק צבי ואני ידענו גרמנית. צבי חקר אותו וחקר אותו ובסוף הוא הודה בשמו. הוא נתן שלושה שמות אחרים קודם, ובסוף אמר ששמו אדולף אייכמן. עכשיו היה צריך להוציא אותו.

ממש באותם ימים הגיעה משלחת גדולה במטוס אל על לחגיגות 150 שנה לרפובליקה הארגנטינית. אבא אבן בא עם המטוס הזה, בלי שהוא ידע למה. אל על לא קיימה עדיין טיסות לארגנטינה ורק בשביל המשלחת הם הביאו מטוס עם הטייס הראשי של החברה. העמדנו את המטוס בהַאנגָר של הטיפול הטכני, ורצינו להכניס אליו את אייכמן. עשיתי תהליך של הליכה חזרה דרך פשפש, ששם עמד חייל ובדק את הניירות. רציתי שהוא יכיר אותי וייתן לי כבר לעבור בלי ניירות. אז עשיתי את התרגיל הזה איזה עשר פעמים, עד שהוא באמת הכיר אותי. ואז אמרתי לו: "אני בא עם חברים שלי," וגם את זה עשיתי כמה פעמים. בסוף, בערב הקריטי, אני באתי עם אייכמן, במדי אל על, ועם עוד שלושה-ארבעה אנשים, והוא נתן לנו להיכנס כבר ככה. היה לנו רופא שהזריק לו מבעוד מועד זריקת טשטוש. השכבנו אותו ואמרנו שזה טייס אל על חולה. אף אחד לא שאל אותנו. זה עבר חלק. ראו אותי ונתנו לעבור. העלינו אותו למטוס חצי מטושטש.

הרגשת שאתה במבצע היסטורי שיהווה אבן דרך?

משק כנפי ההיסטוריה? אני לא בנוי לזה. אני בנוי לזה שהמבצע ידפוק, ושהוא ייסע ויגיע לבית המשפט. לזה אני בנוי. אני לא ראיתי שההיסטוריה מנשקת לי כל הזמן על הגב. מה שכן, כשהוא אמר לבסוף: "שמי אדולף אייכמן" - רווח לי. לחצתי את היד לצבי ונסענו מיד להגיד לאיסר. איסר שמח אבל לא אמר כלום. הוא היה טרוד כבר בדבר אחר. הוא כבר רצה לתפוס את מֶנגָלֶה.

1967 - המדינה הפלסטינית היתה רעיון שלנו "לטרון וג'נין נכבשו, צה"ל השלים הלילה כיבוש צפון סיני"

נכבשו רפיח, אל עריש, חאן יונס, דיר אל בלאח ועוג'ה. אבידות רבות לאויב. שלל רב נפל לידי צה"ל. אבידותינו - קלות יחסית.

("ידיעות אחרונות", 6 ביוני 1967)

"מה תתנו לערבים ומה תקחו מהם?" נשאל אמש שר הביטחון, רב-אלוף משה דיין - והשיב:

"ניתן שלום וניקח שלום."

(יוחנן להב, "ידיעות אחרונות", 8 ביוני 1967)

אברהם שלום: עד 1967 הבעיה שלנו לא היתה ערביי עזה והגדה המערבית של עבר הירדן. הטיפול ביעדים האלה היה של צה"ל, לא שלנו. בשירות עבדנו בעיקר נגד ניסיונות הריגול מצד מדינות הגוש המזרחי. היו לנו הצלחות יפות מאוד כמו פרופ' קורט סיטה, אהרן כהן, ישראל בר ומרקוס קלינגברג, שאמנם נתפס רק בשנות השמונים אבל ידענו עליו גם קודם. פתאום, ב-67', כל האובייקטים האלה נעלמו, כי הם היו מופעלים על ידי אנשי הקונסוליות והשגרירויות של מדינות הגוש הקומוניסטי, ואלה עזבו את הארץ בעקבות המלחמה.

זה דבר מדהים. 17 שנה הייתי בשירות ועבדתי כל הזמן נגד רוסים, נגד מודיעין ערבי, נגד מודיעין לא-ערבי, ופתאום אתה נשאר בלי אויב. הערבים נכנעו, ואתה נשאר כמו הכלב בתחרות הכלבים שמחפש את השפן. השפן נכנס לאדמה והכלבים מחפשים אותו ולא מוצאים אותו. אז גם אנחנו היינו כאלה.

אחרי 67' התחלתי להיכנס קצת יותר לשטח הערבי ולראות איפה אני יכול לעזור עם היחידה שלי. הייתי אז ראש אגף המבצעים, והערבים לא היו מוקד כזה בוער בשבילנו. כשהתחלתי להתעניין ראיתי דברים שלא מצאו חן בעינַי. אבל לא עשיתי מהומות כי חשבתי שככה צריך לעבוד, כנראה, מול ערבים. לא ידעתי ערבית וניזונתי מההסברים שנתנו לי המנהלים מתחתַי. המנהלים של השירות עצמם למדו במשך ארבעים-חמישים שנה איך לדבר אל ערבים בערבית. ערבית הם יודעים, אבל הם לא יודעים איך לדבר אל בני אדם כשווים אל שווים.

התחלנו לעבוד בגדה וברצועה, בתחום של האנטי-טרור, מבלי עוד לדעת בדיוק מה זה כי הטרור לא היה מפותח. האוכלוסייה לא היתה עוינת. בגדה החלפנו את הכובש הירדני שהיה יותר אכזרי מאיתנו. אני זוכר אחרי מלחמת ששת הימים, את הדבר הראשון שאמר לי אנואר נוסייבה: "שמע, יש לכם חיילים נפלאים, הם לא כמו החיילים הירדנים שהולכים למכולת ולוקחים עשרה ארגזים קוקה קולה ולא משלמים. אתם משלמים. לא אונסים נשים, לא כלום."

בינתיים, בשירות, היתה לנו קבוצה של אנשים, שהלכו מערבי לערבי בגדה ודיברו איתם. המטרה היתה להבין מה מניע את העסק הזה, את הפלסטינים. במקור רצינו לעשות שלום עם ירדן, לא עם הפלסטינים. כי מי חשב שהירדנים לא יחזרו? נואל חַטיבּ היה מושל הגדה מטעם ירדן. אתה באת אליו הביתה, והוא אירח אותך כאילו שהוא מלך אנגליה. הוא ישב על כורסה כזו, הוא היה יותר שמן ממני, ודיבר כאילו שהוא המושל מטעם המלך, ואני יושב מולו כמו פקיד.

ואז צץ הרעיון של מדינה פלסטינית. את הרעיון לא הערבים הגו. זה אנחנו. כמו שאנחנו המצאנו את החמאס ואת החיזבאללה. לא המצאנו. תרמנו לזה שזה יקרה, בזכות כל מיני "מומחים לערבים". הרי אין כזה דבר מומחים לערבים, כמו שאין מומחים ליהודים. הערבים אולי מומחים לערבים, היהודים לא.

אני התלהבתי מזה, אף שזה לא היה בתחום העיסוק שלי כראש המחלקה המבצעית. החיידק של מדינה פלסטינית נדבק אצלי בהדרגה, בלי שהרגשתי. הייתי משוכנע שזה חלק מהפתרון שאפשר יהיה לחיות איתו. למה תפס אותי הרעיון של מדינה פלסטינית? אני לא יודע, אבל חשבתי שזה יותר הגיוני מאשר לכבוש אותם. לְמה רצינו להגיע? לא ידענו בעצמנו, כי לא קיבלנו שום הכוונה מלמעלה. ברגע שאתה לא מקבל הכוונה מהדרג המדיני, אתה גם כן - בדיוק כמו עם השפן - אתה מחפש.

אבל איך אומרים בצורה צינית, "למזלנו" לאט-לאט התגבר הטרור. עד 72' היו פעולות טרור פה ושם, אבל ב-72' זה התחיל להיות רציני. גם בעזה וגם בגדה. פתאום היתה לנו עבודה. ברגע שאתה מטפל בדבר נקודתי אתה שוכח את האסטרטגיה. אז הפסקנו להתעסק עם המדינה הפלסטינית. ברגע שהפסקנו להתעסק עם המדינה הפלסטינית והתעסקנו עם הטרור, גם הטרור השתכלל, גם אנחנו השתכללנו, ופתאום היתה המון עבודה. גם בעזה, גם בגדה וגם בחו"ל. ושכחנו מהעניין הפלסטיני. בשנות ה-70 כבר היה טרור בקנה מידה כזה, שזה הצריך את מלוא המרץ שלנו, ואמרנו: "ממילא אין עם מי לדבר אצלנו, אז נעזוב את זה."

באותן שנים היינו צריכים לתפוס עשרות חוליות. היינו צריכים להביא את המודיעין כי בלי זה אתה לא יכול לעשות כלום. ולדעתי השירות הצליח בזה, מפני שהוא עבד בכפפות של משי ובעדינות יחסית. הצבא החזיק סוכנים ואנחנו החזקנו סוכנים, והסוכנים אהבו לעבוד איתנו, כי הצבא היה נוקשה ואנחנו דיברנו אליהם בשפתם. ולכן היו לנו המון סוכנים והמון הצלחות ובסך הכול שלטנו במלחמה בטרור. יכולנו להחזיק את הלהבה בגובה כזה שהמדינה יכלה לעשות מה שהיא רוצה, וזה חשוב. אבל זה לא פתר את בעיית הכיבוש. זה רק הביא לזה שבמקום עשרים פעולות טרור בשבוע, יהיו עשרים פעולות בשנה. וזה הבדל גדול.

הפוליטיקה הישראלית חשבה במונחים של עַם חזק, שלא ייתן לערבים דריסת רגל בנושאים שיכולים לפגוע בביטחון הישראלי הבודד, שזה עד היום ככה. פעם, ב-74', הייתי באיזו ישיבה במשרד הביטחון, ודיברו על חברון. יום קודם הכריזו עליה כעל עיר אבות, אז אמרתי: "חבר'ה, איך זו 'עיר אבות', יש שם מאה אלף ערבים ואף יהודי." בעיר חברון כבר היה אז את הרב משה לוינגר, וחשבתי שזו שגיאה לתת לו להיכנס לשם, אבל אחרי שעשו את השגיאה הזו היה צריך לצאת מזה. אמרתי גם שלא יכול להיות שעַם אחד ישלוט על עם אחר לאורך זמן, חבל על המאמץ הזה. הסתכלו עלַי כמו על משוגע, שאני בוגד בנצח ישראל, הבנתי ומאז למדתי את הלקח.

ולא אמרת את זה יותר לדרג המדיני?

אני אמרתי את זה כל הזמן למי שרצה לשמוע. שמיר רצה לשמוע, אבל לא בשביל לעשות מה שאני אומר, אלא בשביל לתת לי להוציא קיטור. בֶּגין, לא עניֵין אותו הערבים. הנוצרים בלבנון עניינו אותו. סאדאת עניין אותו. אבל הערבים בשכם עניינו אותו? הוא ידע איפה שכם?... על המפה. אולי. הוא לא היה בחיים בכפר ערבי, גם לא בישראל.

שמעון פרס, אמרתי לו הרבה פעמים, אבל הוא היה כאילו בדעתי. כאילו. אתה לא יכול להיות בדעתי ולהרשות ללוינגר להתנחל בחברון. לא יכול להיות שאני חושב שעַם לא יכול לשלוט אחד על השני ומצד שני עושים התנחלויות.

ראיתי שאין עם מי לדבר, בזמנו של פרס האווירה השתנתה - הוא לא דיבר בגסות על הערבים - אבל הוא עשה אותו הדבר כמו שעשו קודמיו. שמעון פרס, היה חשוב לו שיישמע וייראה אבל לא ייעשה.

אבל זה היה עוד לפניהם. גולדה היתה יהודייה מרוסיה, אמריקה. לא עניין אותה ערבי בתור תושב פלשתינה. עניין אותה היהודי שעולה או לא עולה ארצה וכמה כסף הוא מביא איתו. גם אשכול. אשכול לא ראה ערבים, אבל הוא לפחות דיבר אליהם בנימוס. מבין ראשי הממשלות בן-גוריון היה היחידי, שהיה לי רושם לפחות שהוא מכבד את הערבים כי גם היו לו חברים כאלה, אבל הוא היה מעט מדי זמן.

בסך הכול ראשי ממשלות ישראל לדורותיהם, על מפלגותיהם, לא התייחסו אל העם הפלסטיני. לא בתוך גבולות 67' ולא מחוץ לגבולות 67'. הם ראו שאנחנו מתגברים על הטרור נקודתית וזה הספיק להם.

מהשטח אני מקבל הלכי רוח נקודתיים, שאומרים שהערבים לא אוהבים את הכיבוש אבל הם סובלים אותו והם חיים עם זה, ושאין, בזמני לפחות, סיכון מיידי להתקוממות עממית. אנחנו משאירים את המצב ככה שהממשלה לא צריכה לדאוג מיידית. לא צריך לרוץ ולפַנות את השטחים בגלל זה.

זה מה שפוליטיקאים כל הזמן רוצים, גם באנגליה, גם בנורווגיה וגם בישראל. שיעזבו אותם לנפשם. שייתנו להם לנהל את העניינים שלהם הפנימיים, בלי להתייחס לכל הטענות והמַעֲנות של כל מיני מיעוטים. אם אתה יכול לפתור את זה בדרכים שלך, תפתור ותבוא עליך ברכה.

כל פעם פֶּרי היה מראה את הטבלה הזאת כראש מרחב - כמה אנשים נתפסו, כמה סוכנים יש לנו, כמה פיגועים מנענו, כמה פיגועים לא מנענו - וכל פעם זו היתה תמונה די ורודה. אבל נקודתית. לא היתה אסטרטגיה שם. רק טקטיקה.

עורף הראשים מאגף האבטחה "משלחת ישראל יוצאת ממינכן; מצוד בגרמניה על 15 מחבלים" "עם פתיחת האש עשו הישראלים הכלואים במסוקים ניסיון נואש להשתחרר מכבליהם."

מדוכאים ונכאים ממריאים הבוקר ממינכן 17 חברי המשלחת הישראלית לאולימפיאדה, במטוס מיוחד של "אל על", שהגיע אמש מישראל. אל המטוס הועלו, בשעה 8 לפי שעון ישראל, ארונותיהם של 11 קורבנות הרצח... מן הידיעות שליקטתי במשך 24 השעות האחרונות, עולה כמעט מעל לכל ספק שתשעת בני הערובה נהרגו על ידי שלושה מחמשת המחבלים שהיו על המסלול. הם ירדו כידוע משלושת המסוקים כדי לבדוק את מטוס הבואינג שהעמידו לרשותם, כדי לטוס בו למדינה ערבית, יחד עם בני הערובה. הצלפים וכוח המשטרה הגרמני פתחו באש על החמישה אבל הצליחו לפגוע רק בשניים מהם.

(דב עצמון, "ידיעות אחרונות", 7 בספטמבר 1972)

אברהם שלום: ב-72', אחרי הטבח באולימפיאדת מינכן, פיטרו את ראש אגף האבטחה הקודם, ומינו אותי. כשנתנו לי את האגף, אני מתבייש להגיד אבל לא השארתי שם הרבה אנשים. את רובם ביקשתי מראש השירות שייקח. לפני כן היו שם אנשים שלא ידעו מה זה אבטחה. מראש השירות ומטה. יוסף הַרמֶלין, ראש השירות, לא ידע מימינו ומשמאלו בעניין של אבטחה. לאורך כל הדרך בכל דרגות הפיקוד והניהול עמדו אנשים שלא מבינים באבטחה. בהחלט בגללם קרה מה שקרה במינכן. היום ראש השירות בטח היה נופל מזה. זה כמו שראש ממשלה נרצח. אותו דבר.

כשנכנסתי לתפקיד בחרתי לי 30-40 אנשים שהכרתי בתוך השירות וחשבתי שהם מתאימים והתחלנו לעשות עבודת מטה. לבנות אבטחה. דווקא המוח המבצעי הקלאסי של עשיית מלחמה טוב גם לאבטחה. בנינו מערכת שלמה של מטה בארץ, מטה לחוד לאל על, מטה לחוד לספנות, מטה לחוד למשרד החוץ, והכול בתוך השירות. והצבנו לוחמים בכל המקומות האלה וגם מנהלים לוחמים לשעבר. לא זקנים בני שישים אלא זקנים בני שלושים. ככה זה התחיל לעבוד. היו לנו איזה עשרה מקרים בשנתיים וחצי מאז שקיבלתי את התפקיד, שניסו להתנכל לנו, וניצחנו בכולם. היום חצי העולם הולך לפי השיטות שלנו.

מהן השיטות שלנו? קודם כול בוחרים אנשים טובים, עם שׂכל, ממושמעים. כשאומרים להם משהו לעשות, הם עושים אותו - ולא עומדים בצד כשאחד יורה ברבין. בעצם אתה לוקח ובונה את כל תורת ההפעלה של האבטחה בחו"ל ובארץ - של אישיות, של משלחות. אתה כל הזמן במתח טוטאלי. אם אתה ישן דקה - בדקה הזו זה קורה. לכן אתה עושה תרגילים, אתה מדבר עם אנשים, ואם אחד עושה פאשלה, אתה אומר לו: "לך הביתה." בלי משחקים. בתקופה ההיא העפתי עשרות. הכנסתי משטר. שנאו אותי כולם. היו אומרים, שכל פעם שאני נוסע לחוץ לארץ, אני חוזר עם איזה ראש של מאבטח תחת בית השחי... זה צחוק אבל זו גם חצי אמת. האמת היא שלא הייתי חוזר עם ראשים של מאבטחים תחת בית השחי. כשהייתי בא הם היו טובים. הייתי צריך לשלוח בודקים אחרים, והם אלה שהיו חוזרים עם הראש...

אבטחה מושתתת קודם כול על משמעת ועל שׂכל סביר. אתה לא צריך ללמוד רפואה בשביל להיות מאבטח, אבל אתה צריך לעשות את מה שמוטל עליך במאה אחוז. לא בתשעים ותשעה.

מאבטח צריך להיות ערני בצורה בלתי-רגילה. קשה מאוד להיות ערני שעה, שעתיים, שלוש. צריך להחליף אותם. כל החוכמה היא לא לדרוש ממנו דבר שהוא מעבר ליכולת האנושית. אתה צריך להיות ערני עד כדי כך שאתה יכול לירות את הירייה השנייה. את הראשונה אפשר רק לעתים נדירות לעשות - כשההוא עושה שגיאה, מוציא אקדח ולא יורה. אבל מוכרחה להיות משמעת בלתי-רגילה, אכזרית.

היו לנו במינכן ובווינה ובבריסל הרבה תקריות שבהן היינו היורה השני. אני זוכר שבבריסל היתה התקפה בשדה התעופה, והקב"ט שם חיסל את האירוע. או לַיילָה חַאלֶד בתוך המטוס, שזה אירוע קשה מאוד. היא או החבר שלה כבר היו עם רימון ביד. תחשוב רגע שרימון מתפוצץ במטוס בטיסה. אז המצאנו פטנטים שאפשר לזרוק רימון בתוך קופה בתוך מטוס, וכשזה יתפוצץ לא יקרה כלום. תפסנו אותה באמצע הטיסה ומסרנו אותה לבריטים.

כדי לשמור על כוננות ומשמעת כל הזמן עושים תרגילים. זה אל"ף-בי"ת. איך אתה יכול להחזיק במתח מערכת כזו ענפה, של אלפי אנשים, כשאתה לבד, יושב פה באיזה כיסא בתל אביב? רק על ידי תִרגולת ותרגולים, ועוד תרגולים. אני טס הרבה ואני רואה את זה בלוד. הם לא יודעים מי אני הרי. אז אני רואה איך הם פוחדים, לא מפני שאני אהיה מחבל - הם רואים שאני לא - אלא שאני אהיה אחד שמשתמשים בו כמלכודת. לא רק אני, כל אחד. אולי הוא מתרגל אותי עכשיו. ואז הוא פתאום נעשה יותר ערני. בודק יותר, מבלבל את המוח סתם.

בתל אביב זה מוגזם. פתאום אתה חושד במישהו, ואז הוא אבוד, הוא לא יֵצא מזה שעה. בייחוד אם הוא ערבי. אני לא מבין איך הם עומדים בזה, אני לא הייתי עובר את זה. זה משפיל. אבל מה יש פה לעשות? מרגע שאתה מאבטח ראש ממשלה עם 20-30 איש בעת ובעונה אחת, זה אבוד.

המינוי

אחרי שלוש שנים כראש אגף האבטחה (72'-75') התמנה אברהם שלום במקביל גם לתפקיד המִשנה לראש השב"כ, יוסף הרמלין. זמן קצר לאחר מכן הוחלף הרמלין על ידי אברהם אחיטוּב, שעמו היו לשלום יחסים לא קלים. למרות זאת, ולמרות חוסר ניסיונו המוחלט של שלום בתחום הערבי, המליץ אחיטוב בפני ראש הממשלה עם פרישתו ששלום יחליף אותו בתפקיד.

*

אברהם שלום: כשאחיטוּב עמד לפרוש בגין ביקש ממנו שני מועמדים. הוא אמר לו: "אתה, אל תגיד לי מי יהיה ראש השירות הבא. אני רוצה שני מועמדים, אני אבחר." אז אחיטוב נתן את שמי ושם של עוד אחד. בגין לקח אותנו לריאיון, כל אחד לחוד. הוא היה חולה, קיבל אותי בפיג'מה, ומאוד נהנה מהשיחה איתי, אבל אני חושב שהוא החליט עוד קודם. גם המועמד השני, אני חושב, אמר לו: "קח את אברום." ככה נודע לי. בכל אופן, למחרת הודיעו לי שהוא החליט עלַי.

אני מנסה להבין איך מינו אותך לראש שירות כשאתה אומר שלא היה לך ידע בנושא הערבי.

בתחום הערבי עסקתי רק דרך המבט המבצעי והטרוריסטי, לא בהיבט של מודיעין. אפילו לא בעקיפין. אחיטוב ביקש שאני לא אגע בנושא כי הוא נגע בזה. הייתי אמנם במשך חודשיים מנהל רצועת עזה, אבל זה היה זמני, כי זה שממונה היה חולה. כשמוניתי לראש שירות בשנת 80' הייתי כל יום, אחרי חצי יום עבודה במשרד, יוצא ליום וחצי בשטח, ומדבר עם הרכזים ועם החוקרים ומסתכל על הערבים. לקח לי שלושה-ארבעה חודשים עד שהבנתי איך זה עובד.

יובל דיסקין: מאברוּם לא היתה יראה, היה פחד. אפילו אנחנו פחדנו ממנו. הוא היה איש חזק וכוחני, חכם, חריף מאוד. עקשן גדול, לא מתפשר ו"כַּסחַן". כשמשהו לא נראה לו, ראשים היו עפים. הוא היה מגיע לפעמים לביקור ביחידות, והיו לו תמיד שאלות כאלו שאין סיכוי שתצליח לענות להן. למשל הוא היה יושב ושואל כמה מרצים יש באוניברסיטה א-נג'אח בשכם. אני יודע כמה מרצים? מה, אני סופר אותם כל יום? ואז הייתי מקבל בעיטה מיענק'לה פרי, שהיה אז ראש המרחב, והוא אמר: "אברום, יש שישים מרצים באוניברסיטה." אז אברום אומר לי: "מה, אתה לא יודע שיש שישים?" אני אומר: "לא." נגמר הדיון, תופס אותי פרי: "אתה לא מבין? כשאברום שואל, תענה! תגיד משהו! אחרת הוא לא יעזוב אותנו פה..."

כרמי גילון: אברוּם היה ראש שב"כ בתקופה מאוד קשה למדינת ישראל. הוא נכנס לתפקידו ב-80'. שנה וחצי לאחר מכן פרצה מלחמת של"ג. צה"ל בלבנון, יושב צפונית עד עליי, עד מצפון לביירוּת. כל ביטחון הפנים של כוחותינו בלבנון הוטל בבת אחת על השב"כ, שתחום אחריותו היו השטחים. וצה"ל מבקש מהשב"כ להתחיל לדאוג לביטחון כוחותיו. תוך זמן קצר ביותר, השירות, בראשותו של אברום, מקים נָפוֹת ברחבי לבנון, בצור, בצידון, בביירות, בעליי, בנבּטייה, בכל רחבי לבנון, מגייס סוכנים, וב-NO TIME השליטה של השב"כ בלבנון דומה לשליטה שלו בגדה המערבית. השירות אגב סובל אבדות בתקופה הזו - אסון צידון, שני אסונות צור - אבל סיכול הפיגועים הוא עצום. והשירות זוכה להערכה בלתי-רגילה, גם מהצבא, וגם כמובן משר הביטחון ומראש הממשלה.

אברהם שלום: השירות לא היה צריך בכלל להיות בלבנון. זה פשוט בֶּגין התעורר איזה בוקר, אני חושב שבגלל המזכיר הצבאי שלו, אפרים (פרוֹיקֶה) פורן, שאמר - "הנה פה נהרגים חיילים, תכניס את השירות שיעשה שם סדר." משהו כזה. אז בגין קרא לי ואמר: "פרויקה רוצה שתהיו שם." משהו כזה. זאת אומרת, זה לא היה רעיון שלו. אז אמרתי: "אני יכול לתרום לזה עשרה אנשים, זה כלום." אז הוא אמר: "תתחיל, נראה מה שיהיה."

בלבנון נתקלנו במציאות שלא הכרנו. חשבנו שאנחנו נתקלים בשִיעִים של הדרום, שרצו לגרש את הפַתְח וקיבלו אותנו בהתחלה עם אורז וסוכריות. הטרור התחיל והיו לנו שני אסונות צור. זה הִכה בנו קשה מאוד. איבדנו עשרים איש טובים. השירות לא יכול היה לעמוד בזה.

אם יש משהו שהרס את בגין, זו מלחמת לבנון. הוא לא יכול היה לסלוח לעצמו על זה ואני לא יודע אם הוא הבין שהובילו אותו לשם, שרון ורפול. הוא האמין בהם והם ראו שהוא מאמין בהם, אז הם לקחו אותו כל אחד ביד אחת ולאט-לאט הובילו אותו עד שהוא מצא את עצמו בטוח ומאוגף מכל הצדדים באנשים שרוצים מלחמה, אז גם הוא רצה מלחמה. הוא לא הבין בזה. כשבגין הבין שהוא הלך למלחמה הזו על סמך מודיעין גרוע זה אכל אותו, שרון ורפול הוליכו אותו שולל. אני חושב שהוא חשד בזה בסוף ימיו. לפני שהוא פרש היו לנו קצת שיחות על זה. הוא אמר שהוא מצטער. הוא לא הבין שזה כל כך הרבה קורבנות. הוא לא תפס את זה. אמרו לו 30 קורבנות. אני אמרתי לו 300. בסוף היו 600. זה אכל אותו.

לך כראש שירות לא היתה מילה בעניין מלחמת לבנון?

שלום: לא. בשלב ההוא עוד לא עבדנו בלבנון. המוסד עבד בלבנון והם האמינו לנוצרים. זו שגיאה של אנשים שלא מבינים בבני אדם. הלבנונים הנוצרים היו בערך הגזע האחרון שהייתי סומך עליו. הזמינו אותי פעם לארוחת ערב של בָּשִיר ג'ומייל והפמליה שלו עם המוסד. אמר לי בגין: "אני רוצה שגם אתה תבוא, תראה את האנשים האלה, למרות שזה לא עניינך." אז באתי. למחרת הוא שאל אותי: "נו, איך אתה מתרשם? ראית איך הם אוכלים? כמו אירופאים." אמרתי לו: "כן, אירופאים... זה גנגסטרים עם חינוך צרפתי." הוא אמר: "איך אתה מדבר!" ואמרתי לו: "תשמע, זאת ההתרשמות שלי."

ישבתי עם בשיר ג'ומייל והוא התפאר: "אני יושב ליד ראש השירות הישראלי, אני בשיר ג'ומייל. בעוד שבועיים אני אהיה נשיא לבנון!" כעבור שבועיים הוא כבר היה מת. שאלו אותי מי לדעתי ינצח במלחמה. אמרתי: "הערבים השיעים כמובן." שאלו למה. "כי הם יותר נחושים," עניתי, "הנוצרים האלה הם לא אנשים נחושים, הם לא אוהבים להילחם, הם לא יילחמו בכלום."

ואיך לא הקשיבו לך? אמרו שאתה היית אחד האנשים הכי חזקים בישיבות הממשלה.

שטות.

סיפרו לי שכשאברהם שלום היה מתרומם לדבר בישיבות הממשלה, היה מושלך הס בחדר.

כי כשהייתי מדבר ומישהו היה מדבר, הייתי מפסיק לדבר. אני לא חושב שזה נכון.

סיפרו שהיה לך כוח עצום, שקיבלו את דעתך בכל נושא ביטחוני שדיברת עליו.

קיבלו את דעתי כי לפעמים חשבו כמוני, לפעמים לא, לא תמיד אמרתי את דעתי. זה מאוד מוגזם.

לא היה לך כוח כזה?

לא. הלכתי לישיבות ממשלה יותר מאשר קודמַי. יוסף הרמלין הלך לישיבת ממשלה פעמיים בשנה אולי. אני הלכתי פעמיים ושלוש בשבוע. בגלל ראשי הממשלות, הם קראו לי. אני לא התנדבתי אף פעם. הם סמכו עלי. לא היו לי אמביציות פוליטיות. אני לא רציתי להיות, לא בליכוד ולא במערך. אז זה נוח לשמוע איש כזה, כי זה לא פוגע בהם, לא מאיים עליהם.

כשאתה בא להעביר נושאים שקרובים לעולמך, היה דיון מעמיק בממשלה על הדברים האלה?

לא. בדרך כלל הייתי מסכם את זה קודם עם ראש הממשלה, ולפעמים גם לא, והם היו מעבירים את זה. אני רוצה להיזכר במקרים שלא קיבלו את דעתי. אני חושב שאחד זה היה דמיאניוק. אני הייתי נגד להביא אותו. ומי ניצח? המפלגה. הם רצו את האַייכמן של הליכוד.

כרמי גילון: אני חושב שבעיניו של בגין כראש ממשלה, ואחרי זה שמיר, אברוּם היה האיש החשוב ביותר במעטפת הביטחונית שלהם. הייתי אומר שבשנותיו של אברום, אחרי שנים שהמוסד היה הגורם המודיעיני המוביל, השב"כ הופך להיות גורם מוביל. ואני חושב שמה שקרה לאברום זה שהוא הרגיש שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. הקריירה של אברום מרשימה בצורה לא רגילה. לעניות דעתי הוא צבר עוצמה אישית שלא היתה לאף ראש שב"כ בהיסטוריה עד יובל דיסקין. והעוצמה האישית הזאת הביאה להתחלקות הגדולה שלו בקו 300. וזה, אני חושב, קורה לאדם כשהוא מאבד את הבלמים של עצמו.

פרשת קו 300 "שר הביטחון מינה ועדת חקירה בפרשת האוטובוס החטוף"

שר הביטחון, משה ארנס, מינה אתמול ועדת חקירה לחקור את נסיבות מותם של שני מחבלים, שהורדו מהאוטובוס שנחטף לפני שבועיים בדרך לאשקלון. בראש הוועדה עומד האלוף (מיל') מאיר זורע, ששימש עד לפני זמן קצר כמבקר מערכת הביטחון. הוועדה תחקור את האירועים, שהיו בשעתיים שלאחר השתלטות חיילי צה"ל על האוטובוס החטוף. כזכור, פרסמו עיתונים במערב, על סמך עדויות של עיתונאים ישראלים שהיו במקום, ששניים מהמחבלים נראו בחיים כשהורדו מהאוטובוס. דובר שר הביטחון אמר אתמול, שמסקנות הוועדה יפורסמו לאחר שיוגשו לשר הביטחון.

("חדשות", 27 באפריל 1984)

יעקב פרי: פרשת קו 300 תופסת אותי ביום בהיר אחד בצהריים כאשר אני חוזר לדירתי בירושלים, ואני מקבל צלצול בטלפון האדום מאלוף פיקוד מרכז, אוֹרי אוֹר, והוא אומר לי שנחטף אוטובוס בדרכו מתל אביב לאשקלון, הוקמו מחסומים בדרך, האוטובוס הצליח להתחמק מהמחסומים, חלק מהדולקים אחריו ירו, והאוטובוס בכיוון רצועת עזה, מלווה כבר במרדף כולל מסוקים וכיוצא בזה. סגרתי את הטלפון. כשסגרתי את הטלפון אמרתי לעצמי, מה יש לך לעשות שם? יש מפקד מרחב, יש ראש שירות, יש אלוף פיקוד דרום, זה לא בגזרת האחריות שלך, ולא נסעתי.

לימים, היו כאלה שטענו שזה מה שהעניק לי את כתר ראש השירות.

אבי דיכטר: בקו 300 האוטובוס החטוף עצר באזור דיר אל בָּלַח, שהנָפָה שלי חולשת עליו. באותו לילה הייתי בנופש באילת עם המשפחה, והתקשרו אלי לפנות בוקר, סיפרו לי על האירוע. התארגנתי לעלות מאילת, ואמרו לי: "אין צורך, החבר׳ה שלך, סיירת מטכ"ל, נמצאים אוטוטו בפריצה לאוטובוס." אחרי זה אמרו לי: "שמע, פרצו לאוטובוס ויש שני מחבלים שנלקחו לחקירה." אני פותח את החדשות ושומע - "כל המחבלים נהרגו." אני זוכר שאמרתי לאשתי: "משהו מריח רע מאוד."

אברהם שלום: כשהאוטובוס נחטף הייתי בחיפה. אמרו לי "תבוא", אז באתי. כשאני מגיע אני רואה אוטובוס עם ארבעה חוטפים. הם עשו לי רושם של חובבנים. לאחד היה איזה נוזל ביד והוא איים עם הנוזל. אתה לא יכול לדעת אם הנוזל זה גז או מים מזוקקים.

אחר כך הצבא טיפל בזה, הרגו שניים ושניים כנראה יצאו שלמים. והִכו אותם מכות רצח. כל הצבא התנפל עליהם. כשקיבלנו אותם הם כבר לא נראו כמו בצילום המפורסם. הצילום היה לפני המכות. אמרו לי שכשקיבלנו אותם הם כבר נראו גמורים. חלק חשב שהם כבר לא בחיים. שברו להם את העצמות, אני לא יודע. היה לינץ'.

אתה לא ראית אותם פיזית, את האנשים האלה?

שלום: לא ראיתי אותם. אחר כך נתתי אישור לחסל אותם, אחרי שכבר כמעט גמרו אותם. היה לי אישור עקרוני מראש הממשלה שמיר, שהייתי יכול להחליט בעצמי, אם לעשות כזה דבר או לא. אמרתי לאהוד יתום, שהיה אז ראש אגף המבצעים: "באיזה מצב הם?" הם אמרו לי - "הם כמעט מתים" או שהחיילים אמרו "כמעט מתים." אמרתי - "אז תנו להם עוד מכה וזהו." אז הוא לא עשה ככה. הוא עשה איך שהוא תיאר, שזה נודע לי אולי שנה אחרי זה. אם הייתי יודע את מה שהוא הולך לעשות, לא הייתי מאשר לו. אבל זו חוכמה אחרי מעשה.

מה הוא עשה?

אני לא יודע. לדעתי הוא סתם לקח אבן ושבר להם את הראש. אבל הם לא היו במצב הכרה. אני לא יודע באיזה מצב הם היו. אם הייתי יודע שהוא עושה את זה ככה, לא הייתי מאשר לו. אבל הוא ראש אגף. הוא צריך לדעת בעצמו מה לעשות ומה לא לעשות. הוא גם יכול היה להגיד - לא. אם זה לא היה נראה לו. היו שם עוד כמה ראשי אגפים ואף אחד לא אמר מילה.

ואני עד היום מתלבט עם השאלה הזו של אהוד. שאלתי אותו: "למה, אהוד, למה כשראית שהם חיים, אני לא ראיתי אותם, אתה ראית אותם, אתה ראש אגף, אתה לא ילד." אז אהוד כנראה השתלהב ונתן הוראה לעצמו כי הוא נסע איתם בטנדר. עם נחמן טל ועם עוד שניים-שלושה. אחרי חודשיים חקרו אותו בוועדת זורע, אז הוא תיאר איך הוא הרג אותם ונפלו לי המכנסיים כי אני לא תיארתי לי שהוא כזה. אם הוא ראה שהם חיים, אז למה הרגתם אותם? "אתה אמרת לי שהם מתים, אז לא צריך להרוג מתים פעמיים." אז הוא דבק בגרסה שלו שהם היו כבר מתים ולא היה מה לעשות בכלל. שנה אחרי זה הוא שינה את דעתו. זה מאוד לא מצא חן בעינַי כי לא ידעתי להסביר את זה. אני עד היום לא יודע אם הם היו מתים או לא. אבל כשאתה לוקח אדם מחוסר הכרה, כל הראש שלו מפוצץ ואתה נותן לו עוד מכה, בּוֹקס, זה לא יהרוג אותו יותר.

אתה נתת את ההוראה להרוג אותם.

אבל זה נתתי אחרֵי שאמרו לי שהם כבר מתים.

מה יש לך, אברוּם? זה לא הגיוני. אתה לא תיתן הוראה להרוג אותם אחרי שהם כבר מתים.

לא, אני אומר שהם כבר מתים בלשון שלהם, אי-אפשר, אי-אפשר לחקור, ככה תבין את זה.

זאת אומרת, הם כבר כאילו היו במצב פיזי גמור כמעט?

כן. לי נודע הבְּרוֹך רק למחרת, כשראיתי את הצילומים בעיתון. ואז אמרתי - "איך זה קורה?" אז אחד מהאנשים בתמונה אמר שהוא אמר לי בשטח שצילמו אותו. אבל אני לא קלטתי שצילמו אותו עם המחבלים. ויש את התמונה הזו שמובילים מחבל אחד חי.

למה בכלל הורית להרוג אותם?

לא רציתי שהם יֵצאו חיים. זה היה המקרה הראשון של טרור אחרי הרבה זמן בתוך הארץ. הצבא, במקום להרוג את הארבעה, הרג רק שניים. בגלל פאשלה. לא רציתי עוד מחבלים חיים בבית משפט. זה היה מגביר את הטרור. לא היה טרור כבר. כמעט. פרט ללבנון בקושי. לא היו אובייקטים. אף אחד לא עמד לדין. כלום. היו רק בבתי כלא. אבל עם שני אנשים כאלה, אתה מעורר משפט כזה, אז עוד פעם שני גיבורים. וזה מעורר את כל הגל הזה מחדש. את זה לא רצינו. אני לא רציתי. אז חשבתי שצריך להשלים את המלאכה. ולא היו לי שותפים לזה פרט לראש הממשלה שמיר. ראש הממשלה היה שותף מלא. והוא, לפי ההוראות שלו פעלתי. הוא הרי נתן לי אישור להרוג אותם, כבר שנה קודם.

מה זאת אומרת? מה האישור אמר?

שחבלנים, אם אני מוצא לנכון שצריך להעלים אותם - מעלימים אותם.

ראש הממשלה נתן לך אישור?

כן. לא על זה, עקרוני.

היה אישור עקרוני, שכל מחבל - אם הוא נתפס - אפשר להרוג אותו?

לא. זה לא. אם אני מוצא לנכון שזה לטובת העניין, אז אפשר להרוג אותו. דיווחתי לשמיר איך זה קרה, אז הוא אומר לי: "יופי, טוב שעשיתם את זה. ערבי טוב זה ערבי מת." היתה לו סיסמה כזאת, "טוב שעשינו את זה." הוא נתן לי להבין שהוא מאוד מרוצה מהתוצאה הזאת ואני שכחתי מזה.

בהתחלה שמיר לא התרגש מכל העסק הזה. הוא רק אמר - "אוי ואבוי, צילמו אתכם. צריך להוציא אתכם מהעסק הזה." והוא עבד קשה. גם הוא וגם פרס יחד. ורבין. הם עבדו קשה שלושתם כדי שזה לא יֵצא, אבל לא הצליח להם. גם כל אחד מהם בסוף חשב על עצמו ועל המפלגה שלו. זה שתי מפלגות. שמיר הלך לשמעון פרס ולרבין שהיה שר ביטחון ואמר להם: "אתם גם נתתם אישורים כאלה, אז אם תזניחו אותנו, הליכוד, אנחנו נגרור אתכם איתנו." אז הם הלכו יחד, ולא סמכו לא על הצבא ולא על היועץ המשפטי ולא על אף אחד. אמרו לי כל הזמן מה לעשות ואיך להגיב. אני לא עשיתי שום דבר בלי תיאום. הייתי בטוח שיעמדו מאחורַי. ובאמת עמדו מאחורי. שנה. וזה לא יצא החוצה עד שבאו שלושת הפורשים מהשב"כ והוציאו את זה בכוח החוצה דרך היועץ המשפטי. דרך דורית ביניש. לא תיארתי לעצמי שאחרי שנה של תיאומים הפוליטיקאים יֵרדו מהעניין ויגידו: "לא ידענו."

יעקב פרי: אני חושב שאברוּם, אולי קצת היטשטשו אצלו הגבולות. מה בסמכות שלו, עבור מה הוא צריך לבקש אישור. ככה אני יכול להסביר את זה, אבל זו רק הערכה שלי. אברום מעולם לא ישב, בוודאי לא איתי, ופתח את סגור לבו ואמר מה בדיוק קרה. זה קורה כאשר ראש שירות מגיע למעמד מאוד-מאוד דומיננטי בקרב המערכת הפוליטית. צריך להיזהר מכך, מכיוון שהגבולות באמת עשויים להיטשטש. ישנם דברים מאוד ברורים במערכת של האחריות בין דרג פוליטי, בין קברניט, לבין ראש שירות. ועל כל פעולה שהיא לא במתווה השוטף, בנסיבות השוטפות, של השירות, אתה צריך לקבל אישור מראש.

על נטילת חיים למשל?

בוודאי. על דברים הרבה יותר פשוטים מכך.

אבל לפי מה שאברהם שלום טוען, היה לו אישור שניתן על ידי ראש הממשלה.

לא. אין אישור גורף. קח לדוגמה את נושא הסיכולים הממוקדים. על כל סיכול ממוקד צריך להיות אישור של דרג מדיני. אין דבר כזה שדרג פקידותי נוטל את הסמכות לידיו. וכך זה בנושא של האזנות סתר, כך זה בנושא של מבצעים מיוחדים, ואין שום סיבה שבמקרה של קו 300 זה יהיה אחרת. יכול להיות שלפעמים, כשאתה בתפקיד כראש שירות, אתה יודע לפרש ולהגיד מראש מה תהיה תשובת ראש הממשלה או תשובת שר כזה או אחר, אבל זה לא שׂם בידך את הסמכות.

יכול להיות מצב שבנובמבר יושבים ראש שירות וראש ממשלה ויש להם בנק של שמות ואז במארס לא צריך לקבל אישור מחדש?

אבל צריך להודיע כשהדברים האלה מתקיימים, כי הם יכולים ליפול על רקע מדיני שונה, על רקע אווירה פוליטית שונה. יכול להיות שראש הממשלה, כאשר יש היתכנות מבצעית, זה לא נוח לו מבחינה מדינית. אתה חייב לשים את הדברים האלה בפני ראש הממשלה. על אחת כמה וכמה בקו 300, כשמדובר באירוע מתמשך, שגם היה זמן להתייעץ, לשאול, לדווח, לומר. הדברים הם ברורים לחלוטין פה. לא יכול להיות פה מקום לטעויות, בוודאי בנושא של נטילת חיים.

למה לא התקשרת לשמיר באותו ערב למשל?

אברהם שלום: התקשרתי לרל"ש שלו. אני לא מתקשר בשתים-עשרה בלילה לראש הממשלה להגיד לו שהמחבלים מתים. זה לא...

אבל אתה לא היית צריך לבקש ממנו אישור על זה?

לא, לפי דעתי, גם הוא לא חשב ככה.

זאת אומרת שההסכם שלך עם שמיר היה בעצם שֶׁמתי שאתה מוצא לנכון שצריך להרוג...

וזה שעה לא סבירה וזה...

אתה לא צריך להתקשר אליו, אתה עושה את זה, אתה יכול להחליט בעצמך.

כן, כולם ידעו את זה שאני יכול להחליט בעצמי, אני, כשהוא נתן לי את האישור הזה. למחרת היתה ישיבת מטה אצלי והסברתי לכל המטה ששמיר נתן את האישור, את זה כולם זוכרים. למה סיפרתי את זה? זה היה חצי שנה או שנה לפני 300.

על איזה רקע שמיר נתן לך את האישור?

על רקע חבלנים בלבנון ועל רקע חבלנים בארץ. היו כאן מקרה או שניים, שלא מצאתי אותו. שהיה צריך לעשות את זה. שהיה צריך לטפל בערבים שעמדו לעשות פיגוע, או שעשו פיגוע. והוא אמר לי: "אם אתה לא יכול למצוא אותי אז תחליט לבד." אמרתי: "אז אתה נותן לי את האוקיי?" הוא אמר: "כן, אני נותן לך את האישור לעשות את זה." ואני השתמשתי בו ואז הוא התחרט. הוא לא עמד מאחורַי עד הסוף.

היו מקרים שבהם אתה התקשרת לשמיר, ביקשת לירות במחבל והוא אמר לך, "כן, תעשה את זה"?

כן.

לפני קו 300?

גם לפני וגם אחרי.

גם בתוך ישראל?

זה אני לא זוכר.

הרי אתה זוכר הכול. בלבנון זה קרה? קו 300 היה הראשון בארץ?

לא, לא. אני לא זוכר. זה יותר מדי דברים. כשזה לא עולה לכותרות אז אתה לא זוכר. יכול מאוד להיות שכן.

אתה לא זוכר?

לא זוכר. זה יפליא אותי אם כלום לא קרה. ליצחק שמיר היתה דעה על טרור מאוד דומה לשלי. הוא ואני היינו ביחסי עבודה קרובים, יַעְנִי אני מהפלמ"ח והוא מהלח"י, והוא דיבר איתי במונחים של חברים לנשק, למרות שהיינו משני קצווי הקשת הפוליטית. אבל זה לא הפריע לי ולא הפריע לו. הכרנו עוד מהמוסד.

והוא השאיר את זה לשיקול דעתך? על סמך מה?

השיקול שלי צריך להיות כזה שאני יכול להסביר. למשל שאני לא רוצה שהטרור יקבל ניצחון מקומי. בעזה. אם השניים האלה חיים אחר כך המשפט יימשך שנה, אם לא שלוש, והם יגידו שהיינו כאלה והיינו כאלה. ככה קוברים אותם ושלום על ישראל.

אז השיקול שלך אמר - אני לא רוצה שיהיו פיגועי מיקוח, שיהפכו אותם לקדושים.

בדיוק. היו לנו עוד שבויים בלבנון אני חושב. של הנח"ל. זה היה השיקול שלי. כשיש לך מקרה של טרוריסט שאתה יכול לחסל אותו, אז תחסל אותו. זה מתקבל על הדעת. סמכו עלי שאני לא אשתמש בזה לרעה. ואני פישלתי בזה, כי לא ראיתי את הצלמים. לא ידעתי. אם הייתי יודע שמצלמים אותם, לא הייתי נותן את ההוראה. אין לי שום ייסורי מצפון על שיקול מוסרי של להרוג שני טרוריסטים שממילא היו כבר מתים, כמעט.

אנשים שהרימו את הידיים... טרוריסטים שהרימו את הידיים.

טרוריסט, שמרים את הידיים, את הרגליים, זה לא חשוב לי. רצו הרי להרוג אותם קודם. הצבא לא יודע לירות טוב. אם היו נותנים את זה לימ"מ,3 הם היו מתים.

בדיעבד שמיר אמר כל מיני משפטים, כמו "אני ידעתי מה שראש ממשלה צריך לדעת," מה זה? הוא קובע מה הוא צריך לדעת? הרי אני סיפרתי לו! אני חיפשתי עֵד שיגיד ששמיר היה בתמונה, כי אמרתי שזה יכול להרוס את השירות ואנחנו עשינו הרבה דברים כאלה קודם, לא עם אבן אבל עשינו.

מה זאת אומרת "עשינו הרבה דברים כאלה קודם"?

הרגנו ערבים, כמו בסרט שאתה עושה.

במה? לא תקיפות ממזל"טים.

לא, אבל היו דברים דומים, כל אחד בטכנולוגיה של התקופה. עשו דברים יותר גרועים, כשאני עוד לא הייתי ראש שירות. ואני כל הזמן חיפשתי אחד שיגיד לשמיר: "תשמע, אתה אישרת לו את זה."

נחמן טל (מפקד האירוע מטעם השב"כ) אומר: "מה זאת אומרת 'שמיר לא ידע'?" הוא שאל אותי אם אלה שהיו בטנדר, שראו את המכה של אהוד, ישתקו. שמיר שאל אותו. אז אמרתי לו: "אז למה אתה לא אומר לנו את זה? זה הרי היה משנה את כל החקירה הזאת." ביניש רצתה שאנחנו נגיד שהרגנו אותם, נסגור את הקֵייס, להעיף 11 איש מהשירות. הממשלה התנגדה, בעצם אז הממשלה זה רבין, פרס ושמיר - הם היו יד אחת כל הזמן. כי הטענות של זמיר וביניש היו ששמיר, לא שהוא לא ידע, שהוא ידע אבל שהוא לא נתן לי אישור. אז אמרתי: "איך זה יכול להיות? הרי הוא אישר לי את זה." וסיפרתי את זה בישיבת מטה חצי שנה לפני האוטובוס. אז ראובן חזק אמר: "אני הבנתי שזה רק בלבנון מותר." עכשיו, על שמיר הפעילו לחצים מהמפלגה שלו, ואמרו, "אם אתה תודה בזה," במה שנחמן טל אומר, "שידעת אבל שאלת אם הם ישתקו, אז אנחנו יכולים ללכת הביתה. אנחנו הליכוד."

והאישור הזה שאתה אומר ששמיר נתן - הוא היה תקף ללבנון?

לא, אני לא הזכרתי את לבנון בכלל.

זאת אומרת שמבחינתך זה היה אישור תקף לכול.

כן.

ומה שאמרת לי שעשיתם, שחיסלתם עוד מחבלים בתקופה הזו, זה היה גם בישראל או רק בלבנון?

זה היה רק בשטחים.

יהודה, שומרון ועזה.

ולבנון.

אז עשיתם את זה?

עשינו.

אז מה פתאום בא ראובן חזק סגן ראש השירות ואומר אני חשבתי שזה רק ללבנון?

הוא אמר את זה אז, אבל תשאל אותו שנה אחרי זה הוא כבר לא אמר. ככה הבנו, ככה הוא אמר, ככה הבנו.

אבל אתם הרגתם פלשתינאים בשטחים לא בצורה כזאת, אולי בצורה אחרת, אני לא יודע באיזה צורות הרגתם אבל עשיתם את זה

עשינו דברים דומים,

סגן ראש השירות או משנה לראש שירות כמו שאתה אומר - פתאום אתה מתעורר, שנתיים אחרי שקרה המקרה הזה?

על זה הוא אמר, בדיון בקיבוץ שאלו אותו את השאלה הזאת - הוא ענה עשיתי טעות, הוא לא יכול להסביר את זה.

אבי דיכטר: הנושא של קו 300 הוא דוגמה ממחישה להתנהלות שבקצה שלה מישהו חשב שיש לו סמכות להכות עד מוות מישהו. קשה לי לומר מה היתה ההנחיה שנתן ראש שירות, אבל ברור לחלוטין שזה עובר כשאין שום גורם שעוצר ואומר: "אני את הפקודה הזו לא מבצע, מפני שהיא בלתי-חוקית בעליל ומתנוסס מעליה דגל שחור."

עמי איָלון: מה אנחנו עשינו בקו 300? אנחנו הרגנו מחבל שידיו קשורות, שהוא כבר לא מאיים עלינו. באיזו זכות? אבל בשירות ביטחון כללי של אותן שנים, לא היה מושג שנקרא "פקודה בלתי-חוקית בעליל". המושג הזה נולד בצה"ל אחרי הרצח בכפר קאסם. זאת אומרת, צריך היה לקרות רצח של 47 אזרחים - זקנים, נשים וטף, על מנת שאנחנו נבין שיש גבול לציות, ונתרגם את זה הלכה למעשה, שזה שלב שלא רק שאתה רשאי להפר פקודה אלא חובה עליך לא לציית. אבל כל זה לא הגיע אל שירות ביטחון כללי, עשרות שנים אחרי כפר קאסם. אנחנו באמצע שנות ה-80. שירות ביטחון כללי מוביל את הלחימה בטרור. והטרור הוא טרור קשה. ברצועת עזה, ביהודה ושומרון. והטעויות שהשירות עשה, זה לא משום שאנשי השירות בנויים גנטית אחרת. שירות ביטחון כללי, בשביל הביטחון עבר את גבול המותר בדמוקרטיה. המחויבות האינסופית להגן על אזרחי מדינת ישראל הביאה את אנשי השירות לעשות דברים שהדעת לא סובלת. הדיונים האלה לא היו בשירות במהלך שנות ה-80, ואלה הדיונים שהיינו חייבים לעשות. אתה צריך להבין שבשירות ביטחון כללי לפתוח את הפצע של קו 300, שגרם להתפטרותו של ראש שירות, זה לא דבר של מה בכך.

אבי דיכטר: בתור ראש שב"כ עשיתי כינוס והבאתי את כל הגיבורים של קו 300, כולל אברוּם. אברום לא הסכים לבוא בהתחלה, ושכנעתי אותו. זה היה אחד המהלכים הכי חשובים שעשיתי כדי לסגור את הפרשה. הבאתי את כולם למפגש בקיבוץ צובה, והיה שם דיון מאוד משמעותי. באמת. תהליך הזדככות של ארגון. לשבת ולנתח את קו 300. ואברום ממש הודה: "טעיתי." בכוונה התעקשתי שקו 300 יועבר בקורסים. אני חושב שכל מי שהיה בקו 300 הבין שזו היתה טעות, שהם עשו דברים שאסור היה לעשות, חוץ מאחד, שנדמה לי שעד היום לא משוכנע שקו 300 היתה תקלה. כל השאר כבר מבינים את הטעות ובעיקר מבינים איך זה יכול לקחת ארגון ולזרוק אותו לתעלה לא נכונה. זאת ללא ספק הטראומה הכי קשה של השירות. כארגון שתהליך קבלת ההחלטות שלו מראש השירות ומטה היה פשוט לקוי.

עד קו 300 לא היה בשירות המונח הזה של "פקודה בלתי-חוקית"?

אברהם שלום: אני לא הייתי יכול לענות על זה חד-משמעית. זו שאלה לא טובה.

למה?

כי אי-אפשר לענות עליה בכנות.

אני לא מבין את התשובה שלך.

זה... יש לך בעיה. אני בזה גמרתי את ההסבר.

זאת אומרת שלא היה מושג של "פקודה בלתי-חוקית"?

לא, אני לא זוכר כזה דבר. לדעתי כן היו כאלה, ולא התגלו. ולכן הם לא עלו בכותרות. זה הכול.

אתה גם אמרת לי את זה. שבעצם במהלך השנה הזאת התבצעו הרי...

למה בשנה הזאת?

גם לפני?

גם לפני וגם אחרי.

רק שזה לא התגלה.

כן.

אבל זה קרה. ואם זה קרה ואנשים לא נענשו?

אני לא עונה על זה. אתה שואל שאלות שמזיקות למדינת ישראל, אני לא עונה עליהן.

קו 300, הטיוח "סתירות בין עדות שמיר לעדותו של ראש השב"כ."

ראש השב"כ היוצא אברהם שלום סיפר בחקירתו במשטרה כי יצחק שמיר ניהל מגעים עם ראשי השב"כ כדי להבטיח שהאנשים שהיו מעורבים בהריגת המחבלים באוטובוס בקו 300 - לא ימסרו פרטים ב"ועדת זורע". שלום סיפר בחקירתו כי ימים אחדים אחרי האירוע באוטובוס דיווח אישית לשמיר על פרטי האירוע כולל הריגת המחבלים. הוא סיפר, כי לפני האירוע באוטובוס הוא קיבל הנחיה כוללת, שלפיה מחבלים לא יצאו חיים מפעולות מהסוג הזה.

(אורלי אזולאי כץ, "ידיעות אחרונות", 4 בספטמבר 1986)

אבי דיכטר: ב-1986, כשהתחילו ועדות החקירה לעבוד, באו אלי הביתה חבר׳ה צעירים שהיו צריכים להעיד, ואמרו לי: "תראה, אנחנו צריכים להעיד בוועדה ויש פגישת הכנה." אני הבנתי מה זה פגישת הכנה, שזו פגישה לתאם, להנחות אותם ולתדרך אותם. ואמרתי לשניים מהם: "תראו, בסוף אתם לא יכולים לשקר בוועדה חיצונית. אם אתם תשקרו, אתם תצטרכו לעמוד מול המראה ולהתגלח בעצמכם, ואין שום סיבה שתיחתכו מפני שהחלטתם לשקר לוועדה." היתה לי תחושה ששכנעתי אותם, בדיעבד הסתבר לי שלא. הם הלכו, העידו שקר בוועדה על-פי התדרוך שהם קיבלו. ואגב, מאז השניים האלה, כשהם רואים אותי, תמיד עוברים לצד השני של הכביש.

יעקב פרי: אני תמיד שאלתי את עצמי, אם הייתי נקרא על ידי אברוּם, על ידי ראש השירות, והוא היה מבקש ממני למסור בוועדת חקירה גרסה מסוימת, שאני הייתי יודע שהיא איננה מדויקת או איננה שלמה, אם הייתי מסכים או לא הייתי מסכים, והתקשיתי לתת תשובה לעצמי. כאשר אתה נמצא בתוך המערכת עצמה, וראש השירות הוא הסמכות העליונה, והמערכת היא חממה, היא מערכת סגורה, היא מערכת מלטפת, מאוד אינטנסיבית, אני לא יודע מי מאיתנו היה קם, תופס עוז ואומר לו - "אני מסרב ללכת" או "אני מסרב לומר".

בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו, ראש שירות, או שוטר, או חייל פשוט בגולני, גם מגיע אל עצמו. ואני מעריך שזה מה שקרה גם לאנשים שעסקו בפרשת קו 300. אלה בסך הכול אנשים שהבינו שאם הם לא יעשו עשייה מניפולטיבית, ואני מדבר במיוחד מהצד של אברום, הוא מחר נשפט על רצח. כשאתה נידון על רצח, אין לשופט שיקול לתת לך עבודות שירות.

אברהם שלום היה צריך להישפט על רצח לדעתך?

לא. חד-משמעית לא. אני לא חושב שהיתה כאן כוונת רצח, במובן הפלילי של המילה. אם אתה שואל לדעתי, הוא עשה טעות בשיקול דעת. אין בכלל ספק. שיקול דעת שעלה גם בחיים... במקרה הזה של מחבלים, אבל חיים לכל דבר. הם בשר ודם.

שיקול דעת?

אבל שיקול דעת מוטעה.

לא מפני שזה התגלה, אתה מתכוון.

לא. עצם הפעולה.

כשהפרשה התפוצצה ופורסמו תמונות המחבלים החיים, טענתם בוועדות החקירה שיצחק מרדכי, אלוף פיקוד הדרום, הוא שהִכה אותם.

אברהם שלום: זה לא נכון שרצינו להפליל את איציק מרדכי. אנחנו לא אמרנו בוועדות החקירה דברים שלא היו. מה שהעידו שם אנשים של השירות, של הצבא, זה הכול בדיוק מה שהיה שם. לא העידו דברים בלתי-נכונים. רק לא אמרנו שנתתי הוראה לתת מכה אחרונה כדי שהם לא יגיעו לבית החולים חיים.

אז כל הטענה, שהשב"כ העלים ראיות ושיקר בעדויות, איננה נכונה?

אתה מדבר על דבר אחר. אתה מדבר על ועדת זורע. שם לא אמרנו שפעלנו לפי הוראת ראש הממשלה. אמרנו, שאנחנו מודים בכול חוץ מבזה שאנחנו הרגנו אותם. למה? כי אז היינו צריכים להגיד שזו היתה שיטה. ואת זה אמרו לנו גם היועצים המשפטיים שלנו, שלא היו טובים, וגם ראש הממשלה שאיתו הייתי בקשר בעניין הזה שלוש-ארבע-חמש פעמים ביום. כי הוא נתן לי הרי אישור להרוג אותם. עוד שנה קודם. היה לי אישור לעשות את זה. אבל האישור הזה עומד, הוא אומר גם שהוא עומד מאחורי זה וזה לא קרה.

ומה בנוגע לטענה על תיאומי עדויות בשירות ועל כך שיוסי גינוסר היה חפרפרת בתוך ועדת זורע כדי לדווח לך?

בגלל שמיר.

מה זאת אומרת "בגלל שמיר"?

שמיר רצה שגינוסר יספר לו מה הוא עושה. הייתי אצלו שם.

יוסי גינוסר בא לשמיר וסיפר לו מה קורה?

לא כל הזמן, פעם-פעמיים. שמיר אמר: "אל תדאגו, ושלא יהיה לכם ספק, אנחנו נגן עליכם עד הסוף," אז כולם נרגעו. אבל בינתיים התפתחה קְליקָה בתוך השירות, שראובן חזק ארגן אותה, בשביל להפיל אותי על מזבח הצדק העולמי. את זה אני לא סובל.

ראובן חזק עשה את זה כדי להפיל אותך? אבל הוא ממילא היה היורש שלך. לא שאלת את עצמך למה הוא עושה את זה?

כן.

אבל?

לא יודע.

לא עניין אותך?

עניין אותי.

דיברת איתו?

אלא מה.

מה הוא אמר?

מה שאני אמרתי, זה שאני צריך ללכת בגלל הצדק, ולא רק אני אלא גם הוא. מהעסק הזה אין לצאת נקי. אבל הוא רצה לצאת נקי לגמרי. אתה לוקח את כל הדרעק ואתה שׂם על השכן שלך.

אני לא מבין את הטענה שלך. מה זה "אתה לוקח את כל הדרעק ושׂם על השכן שלך"? הרי הוא רק הפסיד מזה שהוא יצא נגדך.

הוא טעה, עובדה שאם הוא היה שותק הוא היה ראש שירות. אמרתי לו, "תחכה עוד חודשיים, אני בכל מקרה הולך." אז הוא אמר: "לא." הרי זה היה אחרי שהוא דיבר עם דורית ביניש ועם זמיר וזה דברים שאני לא הייתי בטוח בהם, כי אני לא עקבתי אחריהם. הם חשבו שאני מאזין להם. זה שטויות. אני לא עושה כזה דבר. כשאמרתי לשמיר שהוא הולך להחליף אותי, שמיר אמר: "בוגד לא מחליף אותך."

יעקב פרי: למה החליטו ראובן חזק, רפי מלכא ופלג רדאי לעשות את המעשה שהם עשו, עד היום אני יכול לנסות ולהבין. אבל אני לא מקבל את המניעים שלהם כפי שהם מסבירים אותם. ראובן חזק שהיה המועמד הטבעי, הבלעדי והחד-משמעי ללא עוררין להיות ראש השירות הבא, אחרי אברוּם, הלך לאברום ואמר לו: "אתה מעלת באמונם של עובדי השירות. אתה לא דייקת בדבריך בשביל להיות עדין, וכדאי שתקום ותלך." אברום כבר היה בסיומה של הפרשייה, והוא אמר לראובן: "לך אתה הביתה!" ואז החליטו ראובן חזק ורפי מלכא ופלג רדאי ללכת לדורית ביניש וליצחק זמיר שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה. בסופה של הפרשייה הזאת, מובן שאברום הגיש את התפטרותו. אבל זה היה אחרי ניסיון ההפיכה של השלושה. רפי מלכא, ראובן חזק ופלג רדאי - הם היו מאָשיוֹת השירות, הם היו מהיסודות הכי מוצקים גם מבחינה מקצועית, גם מבחינת הערצה אליהם בשירות, גם מבחינת היכולות שלהם וגם מבחינת מה שהם עשו. זה כאילו שרבע מטכ"ל קם היום, ניסה לעשות הפיכונת ובסוף הלך הביתה.

אברהם שלום: שלושת החבר'ה האלה - ראובן חזק, רפי מלכא ופלג רדאי - פתחו את השירות לעיתון. ואז לקחה הפרקליטות את הנדוניה הזו ועשתה מזה משתה רומי. הם הלכו לראש הממשלה ורצו לעשות איזה "דיל" וראש הממשלה זרק אותם מהחדר כמה פעמים. והיועץ המשפטי לא הלך אף פעם לבד, תמיד הלך עם הפרקליטה. ושמיר לא סבל את זה. וגם שמעון פרס נמאס לו כל העסק הזה, ורבין, אף הוא היה קצר רוח בעניין. הוא רצה שיֵרדו מזה. שישכחו את זה. והוא רצה לשכנע את היועץ המשפטי, והיועץ כבר היה מוכן לסלוח, אבל אז באה הפרקליטה והסיטה אותו לא לסלוח. אני לא בקיא בזה. לא התעסקתי עם זה כל כך. כי חשבתי לתומי שזו בעיה של הפוליטיקאים להוציא אותנו מהבוץ. אני מאוד מאוכזב מאנשים שבהתחלה, כשצריכים אותך, עומדים מאחוריך ועל ידך ולפניך ומלמעלה ומלמטה, וכשזה מתחיל לגעת בהם או במפלגה שלהם, אז הם נוטשים את כל העקרונות ואת כל מה שאמרו קודם ושוכחים הכול. זה נורא.

עד היום, בהיסטוריה של מדינת ישראל, לא היה דרג מדיני שהתגייס בחירוף נפש כזה כדי להוציא דרג מבצעי מהבוץ כמו ששמיר ופרס עשו בקו 300. הם החליפו יועץ משפטי לממשלה, נלחמו שהפרשה לא תסתבך, סובבו את בג"ץ, העניקו חנינה עוד לפני שהמקרה הגיע לבית משפט. אתה חושב שהם פחדו שאם תפתח את הפה בבית המשפט, גם הם יואשמו וילכו למשפט?

לא הייתי פותח את הפה.

מה זאת אומרת? היו מאשימים אותך ברצח.

אם הייתי מואשם לבד לא הייתי הולך בחירוף נפש כזה. אבל הם ניסו להאשים 11 איש מהשירות, ואת זה לא הייתי נותן.

זאת אומרת שאם היו מאשימים אותך בלבד בהוראה לרצח, אתה היית מתקפל?

לא הייתי מודה, אבל לא הייתי נלחם משׂר לשׂר. אופוזיציה-קואליציה.

מתי אתה מבין שאתה צריך להתפטר?

אני, ביום הראשון הצעתי לשמיר להתפטר. הוא אמר - "שלא תעֵז". חצי שנה-שנה הוא עמד מאחורַי. זה לא שהוא זנח אותי מיד. אבל כשהוא ראה שהיועץ המשפטי מתגבר עליו, אז באו הנסיכים שלו - דן מרידור ואהוד אולמרט - ואמרו לו: "אם אתה לא תרד מאברוּם, אז הליכוד ייפול." וזה שכנע אותו. הוא לא רצה שאני אתפטר בכלל, הוא חשב שאני אעבור מתפקיד ממשלתי אחד לשני אחרי כל הפרשה. הציע לי להיות שגריר. אמרתי לו: "אני לא מעוניין, לא יכול וזה גם לא יועיל." לא רציתי להישאר בתפקיד שאני מקבל משכורת ממשלתית. בינתיים היועץ המשפטי העביר את זה למשטרה, והמשטרה בדקה את זה בצורה מאוד חובבנית וגם אמרה דברים לא נכונים. ואז בא הרעיון הגאוני הזה של החנינה, שעד היום אני לא יודע אם עשינו טוב שלקחנו אותה או לא. אני כבר לא התייחסתי לפוליטיקאים ברצינות.

כי?

כי ראיתי שזה לא אנשים שאפשר לסמוך עליהם. משאירים פצוע בשדה. לא בשבילי.

אתה הפצוע?

לא רק אני. כל השירות.

יעקב פרי: אמרו עובדי השירות... אנחנו נשלחים ערב-ערב, בוקר-בוקר, יום-יום, כל חיינו, למשימות שהן חלקן בשולי החוק, חלקן על יד החוק, חלקן חוקיות, אף אחד לא נותן לנו גיבוי. אם אנחנו ניתפס, אין מי שיגן עלינו. היטיב להתבטא יוסי גינוסר שאמר: "אותנו שולחים לצינורות הביוב, אנחנו מחטטים בצינורות הביוב, יוצאים גם מכוסים במה שהביוב מספק, ואף אחד לא דואג לשטוף אותנו, או לתת לנו כתף חמה. אנחנו לבד במערכה. אנחנו יתומים."

יובל דיסקין: אני לא ידעתי מה קרה ב-300. אני חושב שרוב האנשים חוץ מאלה שבאמת השתתפו באותו אירוע, לא ידעו מה היה. עד שיום אחד הודיעו לכל הרכזים בשומרון להגיע לפגישה עם ראש המרחב במזבלה בקלקיליה. זה התאים למצב כנראה... וישבנו שם לא רחוק מהמזבלה ויענק'לה פרי, שהיה ראש המרחב, נתן לנו איזושהי גרסה. אני אפילו לא זוכר מילה במילה מה היא היתה, אבל לדעתי זו היתה עדיין גרסה מעובדת של האירועים. אבל הבנו שיש פה אירוע גדול.

אני חייב לומר שלמדתי על הפרשה הרבה יותר מהתקשורת מאשר מהשירות באותה תקופה. החוויה האמיתית שלי מקו 300 היא דווקא מהפרטים שהתבררו בהמשך הדרך בתקשורת, כשאתה מתחיל להבין מה באמת היה שם, מה עשו אנשים מסוימים בשירות. כל הסיפור שלקחו שבויים והרגו אותם - שזה דבר בלתי-נתפס. גם באותן שנים בשירות זה היה בלתי-נתפס. והטיוח שהיה סביב הפרשה, שגם זה היה בלתי-נתפס. אתה בא לארגון שמחנכים אותך מהיום הראשון ומסבירים לך כמה אתה שונה, כמה אתה אחר, כמה אנחנו ישרים, כמה אנחנו נורמטיביים, ופתאום אתה מגלה שבארגון שלך קרה כזה דבר. באופן אישי חוויתי אכזבה עמוקה מאוד. זה לא הארגון שהבנתי שאני הולך אליו.

ואז מתחיל הדיון הפנימי, האם צריך להגן על האנשים האלה שהשתתפו שם? האם הם עשו את זה ברשות או בסמכות או לא? האם מגיעה להם חנינה או לא? ועוד כל מיני דברים כאלה. היום, מפרספקטיבה של ראש שירות, אני יותר חושב על זה. על מה היתה מערכת היחסים בין יצחק שמיר כראש ממשלה לבין אברוּם כראש שירות באותן שנים, והאם נכונה הטענה של אברום ובכירים נוספים בשירות, שלפיה בעצם מה שנעשה נעשה בסמכות וברשות, או בהסכמה כלשהי בין אברום לבין ראש הממשלה. אני טוען שהיום זה לא יכול להיות. היום יש דברים שלדעתי לא יכולים להיסגר בצורה הזאת בין ראש ממשלה לראש שירות. זה דבר שהשתנה באופן דרמטי. אבל אני חושב שיכול להיות שאז היתה יותר תחושה, נניח אצל אברום או בכירים אחרים, שהמטרה כן מקדשת קצת את האמצעים.

היום אני מנסה להסביר את זה גם למנהלים צעירים בשירות - שהמטרה היא מאוד חשובה, אנחנו ארגון משימתי, אנחנו צריכים להביא תוצאות, אבל אם תשיג את המטרה בדרך לא ראויה, אתה בסוף משמיד את עצמך כארגון. כשאין לדברים תשתית מוסרית ברורה, בסופו של דבר אתה נפגע כארגון, כאדם, וגם אם השגת את התוצאה, זה לא שווה את זה.

קו 300, "האנשים הכי נקיים"

ב-1980 החל לכהן ראש שירות חדש (אברהם שלום) ששירת עד שלהי 1986. הוא מצא כבר כשהתמנה, נורמה מבוססת ורבת שנים (של מתן עדות שקר בבית משפט). ואולם בעוד שקודמו היה מודע לבעיה, חש שלא בנוח בעטייה ולכן הדחיקהּ, הרי ראש השירות הזה כבר לא חש שקיימת כלל בעיה. "כשאני חושב על מלחמה במחבלים," כך אמר לנו, "אני לא חושב בהקשר של בית המשפט הישראלי. לי חשוב שהמחבל האשם יבוא על עונשו." במסגרת עדותו, נשאל על ידינו שמא גם הוא כקודמו, הדחיק את הבעיה. תשובתו היתה מאלפת. "זה לא עניין של הדחקה," אמר. "אתה מדחיק משהו כשאתה מודע לו. זה לא עמד אצלי על הפרק כלל." הוועדה רואה גם בו אחד האחראים לקיומה של השיטה הפסולה הנדונה כאן, ולכך שהאריכה ימים עד שהתנפצה בקול רעש גדול.

(מתוך דו"ח ועדת לנדוי, ועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא

בית המשפט העליון לשעבר, השופט משה לנדוי, לבדיקת חקירות השב"כ. הוועדה הוקמה לאחר פרישתו של שלום ולאחר פרשת קו 300, בעקבות הרשעתו של קצין צה"ל הצ'רקסי עיזאת נאפסו בעוון ריגול ובגידה על סמך הודאה שקרית שהוּצאה ממנו בעינויים. הדו"ח פורסם בנובמבר 1987)

אמרת לי שכשמונית לראש שירות ביטלת חלק מהאישורים שהיו לאגף החקירות בזמנו לאמצעי חקירה חריגים.

אברהם שלום: היו להם כל מיני פטנטים, כמו שיש לאמריקנים בעיראק. אני לא יודע אם הם שמעו להוראות שלי, כי אי-אפשר היה להיות בכל חקירה, אבל זה היה אגף בעייתי. הם עשו יותר מאשר הרשו להם, החוקרים, והפסקנו את זה. וגם גירשנו, אני חושב, איש או שניים מהחוקרים. הם הרביצו. אסור היה להרביץ, מותר היה לתת סטירת לחי.

תסביר לי איך זה מסתדר אצלך - מצד אחד שלא ירביצו ומצד שני להרוג מחבלים שנכנעו.

זה כמו שאתה מצד אחד יכול להיות מרצ ומצד שני חייל בסיירת מטכ"ל. איך אתה יכול לעשות את זה? עובדה.

אבל פה זה מצד אחד ראש שירות שאוסר על החוקרים שלו להכות, אבל מצד שני אומר - "תהרגו אנשים שנכנעו".

זה לא שייך אחד לשני. זו בדיוק החוכמה אצל מפקד - לדעת להבדיל בין דברים שמותר לעשות, ראוי לעשות, צריך לעשות ואסור לעשות.

להרוג את המחבלים בקו 300 היה ראוי לעשות?

לפי התוצאה לא.

רק לפי התוצאה?

רק לפי התוצאה.

זאת אומרת שאם לא היה שם עיתונאי, זה היה בסדר?

אם הוא לא היה בא, בכלל לא היינו יודעים על זה.

וההיבט המוסרי של העניין?

בטרור אין מוּסר. קודם כול תחפש את המוסר אצל הטרוריסט.

ואם הוא מרים ידיים ונכנע?

זו לא בעיה של מוסר.

אז בעיה של מה זה?

זו בעיה טקטית בכלל. לא אסטרטגית.

תסביר לי.

אני לא יודע להסביר יותר טוב. צריך שיהיה אדם מספיק אינטליגנטי כדי להבדיל בין דבר שהוא לכאורה בעיניך נראה כדבר אכזרי, מול אותו בן-אדם שלמחרת בבוקר, או אחרי חמש דקות, משחרר שורה ארוכה של ערבים מפני שהם, יש להם ילדים בבית. אני יודע? משהו כזה. כל אחד שיש לו אחריות על משהו, יש לו דילמות כאלה כל יום, אם הוא חושב עליהן. זה גם אצלנו.

אז מבחינתך, ההחלטה להרוג את שני המחבלים...

אתה תמיד שׂם את זה שחור ולבן. יש החלטות ש...

שני מחבלים שנתפסו נהרגו.

אבל למה אתה נתפס לזה?

אני מנסה להבין את המוסר בעניין.

אין מוסר בעניין הזה! במלחמה בטרור, שכח את המוסר. בפצצה של טון - שכח את המוסר. אין מוסר. מה אצלך זה מוסר? אתה שואל שאלות שלדעתי הן לא מוסריות כי הן מזיקות למדינה.

למה הן מזיקות למדינה? תסביר לי את האמירה הזאת.

אתה, כשאתה מפרט דברים שבעיניך מפוקפק בהם העניין המוסרי, הם בהחלט בגדול מזיקים למדינה. התשובות מזיקות. גם השאלות, כי אתה צריך לענות ככה... אני לא עונה לך ישר, אני עונה לך ככה.

כן, אני שׂם לב.

אז תפסיק לשאול. עשיתי שגיאה עם שני הטרוריסטים האלה, אני לא חושב שזה מעשה חכם. עשיתי שגיאה, לא הייתי צריך לעשות את זה ושילמתי. אמנם היו לי שותפים, אבל הוצאתי אותם מהבורות וזהו.

אבל אתה אומר שהשגיאה היא שעשית את זה לעיני מצלמות העיתונות.

לא, השגיאה היא שבכלל עשיתי את זה. לא בגלל העיתונות, אלא עקרונית.

שגיאה מוסרית או מבצעית?

שתיהן.

אז למה אמרת לי, "טרוריסטים שנתפסו, אני בעד להרוג אותם"?

אני בעד להרוג אותם כי הם יחזרו עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. הילדים שלהם, הבני דודים שלהם. אבל לא כל טרוריסט ולא בכל מקרה. אני חושב שטרוריסטים - שזה חלאת אדם, כל אלה שמתאבדים - לא יכולים לחיות בצד החברה הרגילה. אז אני לא רוצה לעזור להם.

יש אִמרה שבן-גוריון אמר לנו פעם: "אתם עושים את העבודות הכי מלוכלכות של המדינה מפני שאתם האנשים הכי נקיים."

מה זה אומר?

שמותר לעשות דברים שהם קצת ככה על הגבול של החוק, לא להרוג, אבל רק לנו מותר לעשות את זה כי אנחנו נקיי כפיים - לא לוקחים שוחד, לא נהנים מזה הנאה אישית כזאת או אחרת. עד היום אומרים את זה בשירות, אני חושב. לא יודע אם זה עוד נכון היום, אני מקווה שכן.

אבי דיכטר: זה לא רק ראש שירות, זה סט שלם של מנהלים שחשבו שאפשר להתנהל בתחום האפור. הרי בסופו של דבר בקו 300 היו מעורבים אנשים ברמות מאוד בכירות, שקיבלו פקודות והעבירו פקודות. לא היה מצב שראש השירות נותן הנחיה ובכיר עוצר את ההנחיה אצלו, אלא הפקודות המשיכו. לימים, כשהייתי כבר ראש השירות, אני זוכר שבאחד הדיונים המקצועיים שר בכיר מאוד אמר לי: "תראה אבי, את זה לא צריך להביא לדיון, זה בתחום האפור." אמרתי לו: "סלח לי מאוד, אני לא מוכן שהשירות יעבוד בתחום האפור. אני לא מכיר תחום אפור. יש שחור, שזה אסור. יש לבן, שזה מותר. ובזה זה נגמר."

קו 300, היום שאחרי

הוא היה פעם האיש הכי חזק במדינה עם שר ביטחון חלש (משה ארנס), וראש ממשלה אדיש (יצחק שמיר). אדם ששלט בגורלות של אנשים. שיכול היה להזיז כפרים ממקומם, מרגלים מפילגשיהם, ראשי ממשלות לפעולה. האיש שישב על בנק האינפורמציה הכי גדול במזרח התיכון. האיש החזק במדינה. ואז יום אחד, באה הנפילה. בתוך פחות משנתיים עזב האיש את משׂרתו, את חבריו ובעצם את ארצו ומולדתו. ומאז הוא נודד בעולם. ובאופן פחות לירי ניתן לומר: האיש לא מצא עבודה הולמת בארץ, אז נסע לחו"ל. ניסה מזלו בניו יורק, בלונדון ובבירות אחרות, אירופאיות. ושם הוא עובד ונודד וחי לבד.

(רונית ורדי, "מעריב", 1992)

איך עוברים את כל התקופה הזאת?

אברהם שלום: אצלי זה בקלות עבר. באמת בקלות. מיום ללילה.

אני מדבר על התקופה שבה אתה עדיין ראש שירות וכולם סביבך מדברים, וכל הזמן יש פרסומים בעיתונות.

אני למדתי לא לקרוא. זה לא הפריע לי כל כך. הפריע לי, אבל זה לא גרם לי למשברים נפשיים או משהו כזה.

אצל מי אתה פורק את הכאב? את התסכול והכעס?

אברהם שלום מצביע על עצמו.

רק בפנים?

כן. את השגיאות שלי אני פורק בפנים, הצלחות שלי אני גם פורק בפנים.

המשפחה לא סבלה מזה? אשתך, הילדים? איך הם התמודדו עם קו 300 למשל?

לא דיברנו על זה בכלל.

אבל זו בטח אחת התקופות הכי קשות בחיים שלך.

כן, אבל לא התעלפתי מזה, ידעתי שאני צודק.

אתה מדבר עם אשתך? אתה פורק באיזשהו מקום?

לא.

לבד עם עצמך?

כן, זה הכי בריא. למה לי להזיק לאחרים?

כשקשה לי, אני מתקשר לחבֵרה שלי לשתף אותה.

לא היתה לי חבֵרה בחיים, היתה לי אישה אינטליגנטית מאוד.

שהבינה אותך בלי לדבר?

בלי. פעם טסתי באווירון עם אלי זעירא. הוא היה טייס. והתרסקנו, בסיני, לפני שהיו כבישים. זה היה אחרי מלחמת ששת הימים. טסנו חזרה משארם, שישה איש במטוס קטן. באמצע הדרך בין שארם לאילת, המנוע דמם, אין מנוע. זעירא היה טייס די מוכשר. אני לא יודע אם טייס חיל אוויר צעיר היה מתנהג יותר טוב ממנו. לסֶסנָה4 כזה יש כושר דאִייה. מוגבל, אבל יש לו. הוא כל הזמן ניסה לרדת כאילו הוא נוחת, אבל במהירות גדולה. בדקה עברנו 4,500 רגל. בסופו של דבר המטוס נתקע עם האף באדמה, אבל לא נפצענו. זה היה נס, אבל איבדנו קשר עם העולם. אלִי שידר קריאת חירום, אבל אף אחד לא שמע אותו. אחרי איזה שעתיים עבר מטוס ארקיע, לא יודע מאיפה. היה לנו ראי, אותתנו לו עם השמש, והטייס דיווח לחיל אוויר, שהוא מצא אותנו. אחרי רבע שעה באו שני מטוסי קרב, טסו מעלינו, ואחרי שעתיים באו שני הליקופטרים לחלץ אותנו. בשדה דב נתנו לנו שמפניה לכבוד זה שלא נהרגנו. הייתי צריך להגיע הביתה בשש או שבע, והגעתי בעשר. אשתי אמרה: "איפה היית?" אז אמרתי: "תשמעי, התרסקנו עם המטוס של אלי." אלי גר פה שני בתים לידינו. היא אמרה: "זו לא סיבה לאחר." ובזה נגמר הסיפור. אז אתה שואל אותי אם היא הבינה אותי? הבינה.

אמרת לי שזוכרים אותך בגלל קו 300, ולא זוכרים כל מה שעשית לפני.

נכון.

למה?

לא יודע. זה הכי בולט. זכרו אותי גם קצת בשביל אַייכמן אבל זה עבר. כי אין "ניוּז" בזה. זה לא "ניוז אייטם".

זה כואב?

לא. אני בכלל לא חושב על זה. זה לא היה קשה במיוחד. דווקא יצאתי מזה בסדר. שמחתי שלא עברתי לשוק הסֶמי-ממשלתי אלא לשוק הפרטי וזהו. צריך בקרה, צריך משמעת וצריך להגיד, זה אסור וזה מותר, וצריך לתת את הדין. אני נתתי את הדין על הטיפשות שלי. קרה לי. ככה זה בחיים.

"כלומניקים" (יידיש).

מעבר הגבול בין ירדן לישראל.

ראשי תיבות של "יחידה מרכזית מיוחדת": היחידה ללוחמה בטרור שהוקמה במשטרת ישראל ב-1974.

מטוס חד-מנועי, בעל ארבעה מושבים וכנף עליונה קבועה.