שומרת הסופים הטובים

1

רורי

26 במאי 1985 – בוסטון

לא יכול להיות שיום ראשון. כל כך מהר?

רורי חבטה בכפתור הנודניק בשעון המעורר וקרסה חזרה על הכרית בתקווה שהיום הזה ייעלם. חמש דקות אחר כך שב השעון וזמזם, מה שאמר רק דבר אחד: איכשהו, שבוע נוסף נבלע במלואו. נעלם בעננת משלוחי מזון, סרטים ישנים ולילות בלתי נגמרים של צלילה לסופים טובים בחיים של אחרים.

ספר בכריכה רכה נחבט ברצפה כשהעיפה מעליה את השמיכה והניחה רגליים על הרצפה. 'ורד בחורף' של קתלין ווּדִיוויס, אותו סיימה אתמול בסביבות ארבע לפנות בוקר. היא בהתה בו, פרוש לרווחה לרגליה כציפור שקיפחה את חייה. בעבר לא הייתה חסידה גדולה של רומנים רומנטיים, ואילו עכשיו בלעה אותם בקצב, בעונג אסור שעורר בה בושה קלה, כאילו מדובר בהתמכרות להימורים או לפורנו.

היא הרימה את הספר וזרקה אותו לסלסילת נצרים מלאה בעוד עשרה בדיוק כמוהו, שחיכו להימסר לתרומה. חבילה נוספת ניצבה ליד דלת הכניסה ועוד אחת בתא המטען שלה. אימא שלה כינתה אותם אוכל זבל למוח. אבל מבטה כבר נדד לערמת הכותרים החדשים שהמתינו על השידה ליד המיטה. הלילה חיכה לה החדש של ג'והנה לינדזי.

היא חיטטה בערמת מעטפות הדואר הסגורות שהניחה ליד מיטתה, כולל הקטלוג ללימודי תואר שני ממנו התאמצה להתעלם, עד שאיתרה לבסוף את הרולקס העשוי פלדה וזהב שהעניקה לה אימה כשסיימה תואר ראשון. כצפוי, הוא נעצר, והתאריך שהופיע בבועת הזכוכית המגדילה פיגר אחרי המציאות בשלושה ימים. היא כיוונה מחדש את השעה וענדה אותו על פרק ידה, ועברה להתמקד בהכנת ספל קפה חזק. היא לא תצליח להתמודד עם היום הזה בלי קפאין.

במטבח הסתכלה על סביבותיה בתחושת ייאוש גוברת – הכיור המלא כלים, הפח העולה על גדותיו, שיירי המשלוח מליל אמש מ'תענוגות המזרח' שנשארו על הדלפק. היא התכוונה לסדר אחרי האוכל, אבל אז התחיל 'קציר הגורל', והיא לא הצליחה להתנתק מהסרט עד שגרייר גָרסון ורונלד קולמן התאחדו לבסוף. כשהצליחה להתגבר על הבכי, כבר שכחה לגמרי מהמטבח. ועכשיו לא היה לה זמן, אם רצתה להספיק להגיע לצד השני של העיר עד אחת־עשרה.

בזמן שמזגה חלב לקפה היא שקלה לרגע לבטל – כאב גרון או מיגרנה, או הרעלת קיבה לא נעימה – אבל היא כבר הבריזה פעמיים החודש, כך שהפעם לא הייתה לה ברירה.

במקלחת ערכה חזרה לקראת החקירה שידעה שתגיע: שאלות על הלימודים שלה, התחביבים, התוכניות לעתיד. השאלות לא השתנו מעולם, ונעשה קשה יותר ויותר להעמיד פנים שאכפת לה מכל הסיפור. למען האמת, לא היו לה באמת תחביבים, המחשבה על חזרה ללימודים עוררה בה אימה, ועתידה לוט בערפל. אבל היא תעמיד פנים ותגיד את הדברים הנכונים, כי זה מה שציפו ממנה. ומפני שהחלופה –קפיצת ראש לתוך הבור השחור שהשתלט על חייה – הייתה מתישה מכדי להתמודד איתה ברצינות.

היא פסעה ברגליים יחפות לחדר השינה, מנגבת את שערה תוך כדי, משתדלת להתנגד למשיכה המוכרת מכיוון השידה לצד המיטה. לאחרונה עשתה לעצמה הרגל להתחיל כל יום במכתב או שניים של הָקס, אבל הבוקר לא היה לה זמן לכך. למרות זאת מצאה את עצמה פותחת את המגירה התחתונה ומוציאה את הקופסה ששמרה שם. ארבעים ושלוש מעטפות ממוענות בכתב ידו הדק והמפוזר, כמו חבל שקשר אותה אליו ומנע ממנה לשקוע למצולות.

הראשון הגיע לתיבת הדואר שלה רק חמש שעות אחרי שהטיסה שלו המריאה מלוֹגן. הוא שלח אותו בדואר מהיר, להבטיח שיגיע ביום הנכון. את הבא כתב כשישב בשער העלייה למטוס, ואחד נוסף בטיסה עצמה. בהתחלה הם הגיעו כמעט מדי יום, ואז נרגעו לאחד או שניים בשבוע. עד שהפסיקו להגיע.

היא הציצה בתמונה שניצבה ליד מיטתה, זו שצולמה במסעדה בקייפ בסוף השבוע, אחרי שהציע לה נישואים. דוקטור מתיו אדוארד הקסלי – הקס לכל מי שהכיר אותו. היא התגעגעה לפניו, לצחוקו, לבדיחות הטיפשיות, לשירה הזייפנית, לאהבתו לטריוויה ולביצים המקושקשות המושלמות שהכין.

הם נפגשו באירוע צדקה שנערך למען האגף החדש לטיפול נמרץ ילודים של המרכז הרפואי טָאפְטס. החיוך שלו המס לה את הברכיים, אבל מה שחתם את העסקה היה האישיות שהסתתרה מאחורי אותו חיוך.

הוריו היו מורים בחינוך המיוחד שדגלו בחינוך מתוך דוגמה אישית, והטמיעו בו מגיל צעיר ערכים של נתינה ועזרה לזולת. בשנת הלימודים הראשונה שלו באוניברסיטת קרוליינה הצפונית, משאית עמוסה בולי עץ חצתה את פס ההפרדה על הכביש המהיר והתנגשה חזיתית ברכב של הוריו. אחרי הלוויה הוא עזב את הלימודים אבוד ומריר, ובילה את הקיץ עם חבורת גולשים באיי אאוטר בנקס על תקן בטלן חוף, מטשטש את עצמו ברום קפטן מורגן.

בסופו של דבר הוא התעשת, חזר לאוניברסיטה והמשיך ללימודי רפואה. הוא תכנן להתמחות ברפואה פנימית, אבל אחרי שבוע בסטאז' במחלקת ילדים, התוכנית השתנתה. כשסיים את ההתמחות הצטרף לארגון רופאים ללא גבולות כדי לספק טיפול רפואי לילדים בדרום סודן, לכבד את זכר הוריו המנוחים.

זה היה אחד הדברים שהכי אהבה אצלו. הסיפור שלו לא היה מושלם. מתיו הקסלי לא היה ילד שמנת עם קרן נאמנות. הוא עבר בחייו אירועים שערערו אותו עד עמקי נשמתו, אבל התייצב חזרה ומצא דרך לתרום לזולת. היה קשה להיפרד ממנו בבוא הרגע, אבל היא התגאתה בעבודה שהתחייב לבצע, גם אם המכתבים ששלח היו קשים לקריאה.

באחד מהם התוודה שהתחיל לעשן. כולם פה מעשנים כמו משוגעים. אולי כדי להסתיר את הרעד בידיים. כולנו מותשים. באחר כתב על עיתונאית בשם תרזה שהגיעה לשם מטעם הבי־בי־סי ואיך היא הייתה החיבור שלו לעולם שבחוץ. הוא כתב גם על עבודה, על ימים לא נגמרים במרפאות מאולתרות ועל ילדים שנעשו נכים, יתומים, מבועתים. זה היה נורא מכפי ששיער, אבל עשה אותו רופא טוב יותר – קשוח יותר, ובו זמנית גם רחום יותר.

הקצב היה שוחק, הטראומה הרגשית עמוקה מכדי שיוכל להביע אותה בכתב. אנחנו כל כך מפונקים בארצות הברית. אנחנו לא מסוגלים לתפוס את היקף הברבריות והזלזול בחוק, ממדי העוני המחפיר והיעדר האנושיות הבסיסית שמהם סובלים אנשים במקומות אחרים. כשרואים מה מתרחש פה מבינים שמה שאנחנו עושים, כולנו, זו רק טיפה בים.

זה היה המכתב האחרון.

שבוע, שבועיים, שלושה חלפו בלי מענה למכתביה. ואז, יום אחד, כשהאזינה לרדיו הציבורי, הבינה למה. ממשלת ארצות הברית אישרה כי חוליית מורדים חמושה חטפה שלושה נציגים זרים בפשיטה השכם בבוקר בדרום סודן, ביניהם רופא אמריקאי, אחות מניו זילנד וכתבת בריטית בשליחות מטעם הבי־בי־סי והמגזין 'וורלד'.

עברו כמה ימים עד שהתקבל אישור סופי למה שכבר ידעה – הקס היה האמריקאי שנחטף – אבל לא היה כל רמז לגבי מקום הימצאו. לא פרטים על המשאית שעדי ראייה ראו נוסעת משם, לא תיאור של הגברים שהכריחו אותם לצאת מהמרפאה באיומי נשק ולא מידע על גוף כלשהו שלקח אחריות, דבר שבדרך כלל מתרחש בארבעים ושמונה השעות הראשונות אחרי האירוע. הם נעלמו כלא היו.

חמישה חודשים עברו מאז, והיא עדיין המתינה. לטענת מחלקת המדינה לא חסכו במשאבים ועקבו אחרי כל קצה חוט. שמונה שבועות קודם לכן נערכה פשיטה לילית על בקתה נטושה בלוב, אחרי שהתקבל דיווח כי נצפתה אישה המתאימה לתיאור העיתונאית הנעדרת, אך עד שנכנסו לשם הבקתה כבר הייתה ריקה ודייריה נעלמו מזמן.

על פי הגרסה הרשמית של מחלקת המדינה הם ממשיכים לפעול בשיתוף פעולה עם מספר ארגונים הפועלים למען זכויות אדם, כדי לאתר את כל אנשי הצוות ולהבטיח את שובם בשלום, אבל האמת הייתה שלא התקבל כל מידע חדש, כך שהסיכויים לתוצאה חיובית הלכו ופחתו.

רורי הביטה בקופסה, כמהה להוציא מכתב או שניים ולחזור למיטה, אבל ציפו לה במקום אחר. אפילו בשני מקומות, אם מחשיבים את ההבטחה לפגוש את ליזט ב'נשיקות סוכר' אחר הצהריים.

כעבור עשרים דקות היא לקחה את התיק והמפתחות והעיפה מבט אחרון במראה. מכנסיים לבנים וחולצת כפתורים נטולת שרוולים, ממשי בגון אפרסק בהיר. שערה הלח היה אסוף בקוקו. שכבה יחידה של מסקרה, אחת של ליפ־גלוס, ועגילי יהלום צמודים פשוטים. לא בדיוק עומד בסטנדרטים, אבל בסטנדרטים של אימא שלה ממילא לא היה אפשר לעמוד.