שומרת הספרים החבויים

1

ורשה, פולין

אוגוסט 1939

זוֹפיָה נוֹבָאק התיישבה על שוֹקיה על הדשא הקיצי החמים, וחברתה יָאנינָה כרכה במגושם תחבושת סביב ראשה. שאר הבנות מתנועת המדריכות ישבו בזוגות בחצי גורן תחת עצי האלון בפארק וָאזֶ'נקי והתאמנו על כישורי עזרה ראשונה. אף כי המלחמה המאיימת על פולין לא תגיע לעולם לוורשה.

ועדיין, כדאי להיות מוכנים, לכן כל תושבי העיר החלו להתכונן, כל אחד בדרכו הייחודית. פאפא, מצידו, אגר ציוד רפואי בבית החולים, ואילו אימא של זופיה עמדה בתורי מכולת אינסופיים כדי למלא את הארונות שלהם עד להתפקע בשימורי מזון. בכל רחבי העיר הודבקו כרזות שביקשו מגברים להתייצב לגיוס בבתי ספר יסודיים, ותחנות רדיו מילאו את האוויר בהלמות מוזיקה פטריוטית.

ומשום כך קורות חיי מאת הֵלֶן קֵלֶר היה מונח בילקוט של זופיה, חומר קריאה נוסף בהשראתה של רשימת הספרים שהיטלר החרים בגרמניה.

זופיה התירה את התחבושת מראשה, ובעזרת הבד קיבעה סד לשוֹק הרגל של יאנינה. "איך זה?"

"זה נוח." יאנינה הניעה את הרגל. "אולי כדאי לך בשנה הבאה לבחור לימודי רפואה כמו אבא שלך."

במקום לענות זופיה סקרה את מלאכת כפיה.

"החלטת מה את רוצה לעשות אחרי בחינות הסיום?" יאנינה דיברה בעדינות, אבל אפילו קולה לא היה יכול לרכך את ההחלטה המעיקה שהכבידה על זופיה כל הזמן.

זאת הייתה שנתן האחרונה בתיכון. עוד בחינת סיום אחרונה לפני סוף הלימודים, ואז הן יהיו בנות שמונה־עשרה – בגירות. העולם כולו נפרש לפניהן כמו מסלול המראה אל העתיד.

לכולן, חוץ ממנה.

"את נשמעת כמו מַטקָה," רטנה זופיה.

אף כי זה לא היה נכון באמת. העדינות האופיינית ליאנינה לא דמתה כלל לנימה החותכת של אימא של זופיה. בין שהתעקשה שזופיה תתלבש יפה יותר, תצא יותר מהבית או תזדרז לבחור לה מסלול קריירה – משהו רווחי, כמו רפואה – זה תמיד היה בנימה תובענית. ובדיוק בגלל זה זופיה קראה לה בצורה רשמית יותר, מטקה, ולא מאמא.

אימא של יאנינה הייתה מָאמא. כזאת שמחייכת ושואלת איך היה המבחן, ובימים רעים מציעה חיבוק תחת ביקורת.

אולי משום כך יאנינה תמיד הייתה טובה ומתחשבת כל כך. אופיה החביב הוא שהביא לחברוּת ביניהן לפני שנים רבות, בילדותן. זופיה אף פעם לא הייתה חברותית, והעדיפה להתבודד עם ספר במקום לפתוח בשיחה עם אנשים שהיא לא מכירה. היא גם הייתה הנערה הכי גבוהה בכיתה והרגישה בולטת כמו ברווזון מכוער בין אפרוחים. ביום הראשון של יאנינה בבית הספר היא ניגשה אל זופיה בביטחון מעורר קנאה לחלוק איתה את עוגיות החמאה בצורת פרח שאִמה אפתה, ומילאה את השתיקות בפטפוט ערני. זופיה חיבבה אותה מייד.

עכשיו יאנינה הזיזה את רגלה ובדקה את התחבושת של זופיה. "אם אני נשמעת כמו מטקה, אז אני חוזרת בי." התחבושת הרפויה השתחררה, הקשר המסודר נפתח, והבד נשמט מרגלה. אחד הסדים נפל על הדשא.

"רואים שרפואה זה לא המסלול בשבילי." זופיה הרימה את הסד וניסתה לעטות חיוך אדיש. "אני חושבת שפאפא מבין את זה."

אביה היה רופא מנתח מהולל בוורשה. שמו יצא לפניו, והיא ידעה שאין לה סיכוי להגיע לקרסוליו, במיוחד כשאינה מסוגלת בכלל להתחייב לשום עתיד.

"את אוהבת לקרוא." יאנינה נשפה כדי להעיף קווצת שיער כהה מעיניה החומות. "אולי תלמדי ספרות." היא התנשפה בהתרגשות והזדקפה. "אולי את יכולה להיות סופרת, כמו מַרתָה קְרָקוֹבסקָה."

זה נשמע מגוחך אף על פי שיאנינה דיברה ברצינות מוחלטת. לזופיה אולי לא היה מושג מה היא רוצה לעשות בחיים, אבל היה ברור לה שמרתה קרקובסקה היא לא. הסופרת הזו טוותה מעשיות רומנטיות סוחפות על אוהבים שנפגשים במהלך תלאות מלחמה. כל סיפור שלה עלה על קודמו, והם כולם נגמרו בזוג מאושר ומסופק עם חתול קָליקו קטן.

אבל זופיה לא האמינה ברומנטיקה, ולא היה לה קול לירי כמו לקרקובסקה. היא אינה סופרת, זה בטוח.

זופיה משכה את הסד השני מהרגל של יאנינה וגלגלה את התחבושת לכדור מסודר. "כבר קראת את קורות חיי?"

עיניה של יאנינה ניצתו. "כן. איזו אישה מדהי –"

"לא," קרא קול מהצמד שישב לידן.

חברתן מָריָה נענעה את ראשה, מטלטלת את תלתליה הבלונדיניים, זרועה פרושה לעבר בת זוגה מתנועת המדריכות, שכבר עטפה אותה עד המרפק. "אסור לכן לדבר על הספר עכשיו, אני בקושי שומעת אתכן."

"אז בספרייה." יאנינה פנתה בחזרה לזופיה, ובעיניה ניצוץ שובב. "הרי ברור שאת רוצה לשנות נושא, אז בואי נדבר על משהו נחמד יותר. נגיד, עד כמה את מצפה ללימודים מחר."

זופיה רטנה, ומריה הפנתה את הראש בחיוך שקט.

מתמטיקה הייתה נושא משעמם ומייגע, סתם מספרים בלי שום אתגר אמיתי. שיעורי ממשל היו יבשים יותר מהאבק שהצטבר על ספרי הלימוד, שהיא בקושי פתחה בשנה האחרונה. אפילו שיעורי אמנות היו נוראיים. זופיה אמנם העריכה את היופי באמנות, אבל שיטות היישום שלה לא עניינו אותה. והיא ממש, ממש, ממש שנאה להתמודד עם כישוריה המוגבלים, כשהטילו עליה להתנסות במלאכה בעצמה. וכן הלאה לגבי שאר המקצועות, כל אחד מלהיב פחות מקודמו.

כולם חוץ מספרות. מהמקצוע הזה היא נהנתה.

לפחות באוניברסיטה הקורסים יותאמו למסלול שלה. יהיה אשר יהיה.

המפקדת של קבוצת המדריכות שלהם, קריסטינה, מחאה כף כדי למשוך את תשומת ליבן, כך שיאנינה לא נאלצה לשמוע את התשובה העוקצנית של זופיה, עד כמה היא ממש לא מצפה ללימודים מחר.

"יישר כוח על העבודה היום, מדריכות." קריסטינה סקרה את מעגל הבנות שישבו בזוגות, ראשה זקוף בסיפוק. "המלחמה עם גרמניה מתקרבת, ופולין חייבת להיות מוכנה. לפחות אנחנו יודעות בוודאות שתנועת המדריכות מוכנה."

חמימות הציפה את חזהּ של זופיה לשמע המילים האלה.

תנועת המדריכות הייתה ארגון צופים שנועד להכין לחיים נערות ונשים צעירות – להקנות להן כישורים חברתיים, ערכים פילנתרופיים ויכולת להגיש עזרה לציבור בכל דרך שבה היא תידרש.

אם גרמניה אכן תתקוף, הפעילות של המדריכות תעזור לפולין.

זופיה השתייכה לדור שנולד במדינה חופשית אחרי שפולין החזירה את ריבונותה במסגרת חוזה ורסאי. פולין נלחמה על עצמאותה יותר ממאה ועשרים שנה. מגיל צעיר הלעיטו אותם בסיפורי גבורה ואומץ, עד שעיניהם זרחו בפטריוטיות, וגאווה פולנית פעמה בליבותיהם.

ארצם אמנם לא הייתה עצמאית זמן רב – זה אך חגגו עשרים שנה לעצמאותה – אבל היא הייתה מוכנה להיאבק עד חורמה עד הניצחון.

הגרמנים מן הסתם ייווכחו בכך בקרוב.

"מה אַנטֶק אומר על המלחמה?" שאלה יאנינה כשהן קמו מהדשא.

זופיה העבירה יד בשֹערה הגלי כדי להחליק אותו שוב אחרי נסיונות החבישה של יאנינה.

כמו רוב הגברים והנערים בוורשה, אחיה ראה בעצמו אסטרטג־צבאי וסיפק תחזיות לגבי התקיפה המאיימת. המפה שהדביק על הקיר בחדרו הייתה מכוסה נעצים עם ראש אדום שייצגו את הצבא הגרמני, מרוכזים בנקודות התקיפה הפוטנציאליות.

"הוא חושב שהיא תתחיל בגְדַנסק." היא שמרה על טון קליל. אנטק אמנם היה מבוגר מזופיה בשנה, אבל זה לא אומר שהיא סמכה על הערכות המצב שלו. "אולי זה יקרה לפני שהלימודים יתחילו מחר."

"זופיה," נזפה יאנינה. "אסור להגיד דברים כאלה."

זופיה הסירה עלה עשב שדבק לברכה ונשאה אל יאנינה מבט מחויך. "אולי תבואי מתישהו לראות את המפה שלו."

יאנינה האדימה, בדיוק כפי שזופיה ציפתה שיקרה. הן היו חברות כבר יותר מעשור, אבל עד השנה אנטק מעולם לא שם לב ליאנינה. אז הוא החל להביך את עצמו בכל ביקור שלה אצלם, מעד בלשונו ועטה חיוך מוזר, שהרטיט שריר קטן תחת עינו הימנית.

ואף כי יאנינה הכחישה שהיא מחבבת אותו, זופיה הבחינה במבטים החשאיים ובהסמקות הבלתי נמנעות.

מריה התקדמה לצד זופיה, עיני הדבש החומות שלה בורקות כמו ענבר בַּלטי. "אנחנו עדיין הולכות לספרייה? פאפא היה בפריז לא מזמן ואמר שייקח גם אותי בנסיעה הבאה שלו. אני חייבת לעבור על עוד ספרים."

"עוד?" הקניטה יאנינה.

כמו כל פרנקופילית ראויה לשמה, מריה ידעה הכול על פריז. ולא, לא היה די בכך שוורשה היא "פריז של מזרח אירופה". היא רצתה את פריז עצמה. את ה־פריז של העולם כולו.

שלוש הנערות פסעו בנחת לעבר רחוב קוֹשיקוֹבָה, נצמדות לצללים כדי להימלט מהשמש הקופחת של סוף אוגוסט. בימים אלה הן ביקרו בסניף המרכזי של הספרייה הציבורית של ורשה כמעט כל יום, לא שזה הפריע לזופיה.

בעבר הן הלכו לפעמים לקולנוע או לקנות גלידה מאחד המוכרים בפארק, אבל המחסור במטבעות לאחרונה הִקשה את המצב.

השמועה אמרה שהיטלר פקד לרוקן את פולין מכל מטבעות הכסף שלה, כך שהם לא יוכלו לשלם עבור דברים קטנים כמו בול דואר או גלידה.

"אפשר סוף־סוף לדבר על קורות חיי?" יאנינה העיפה מבט חד במריה, וזו גיחכה.

"עכשיו, כשאני יכולה לשמוע ולהשתתף ואני לא עטופה כמו מומיה, כן." סנטרה הזדקף מעט לאות שקיבלה את מבוקשה.

"ההישגים שהלן קלר הגיעה אליהם בחייה פשוט מדהימים." יאנינה דחקה את מריה במרפק. "כמו שעמדתי לומר קודם."

"לכן חשבתי שזאת בחירה טובה לקריאה משותפת," אמרה זופיה. היא זו שהציעה שהן יתחילו לקרוא את רשימת הספרים המוחרמים בגרמניה כהתרסה מול היטלר. מריה ויאנינה הסכימו, אבל לא לפני שמריה האשימה אותה בניסיון לתת להן שיעורי בית לחופשת הקיץ. ברגע שיאנינה הסכימה, מריה הצטרפה. זה היה הספר המוחרם הרביעי שהן קראו.

זופיה פנתה להביט בחברותיה וכמעט מעדה על סדק במדרכה. "ידעתן שהיא כתבה מכתב להיטלר ולסטודנטים הגרמנים ששרפו ספרים?"

"באמת?" הגבות של מריה התרוממו.

מנקה ארובות עבר ברחוב, ושלוש הנערות נגעו מייד בכפתור במדי המדריכות שלהן. לא חבל לפספס סגולה למזל טוב, כשמלחמה עומדת בפתח?

כשהאיש התרחק, זופיה זנחה את המחשבות על האמונה הטפלה וחזרה לספר. "מיס קלר תרמה את התמלוגים שלה לחיילים גרמנים שהתעוורו במלחמה הגדולה, ואז גרמניה שרפה את הספרים שלה. אחרי כל מה שעבר עליה, כל מה שהיא שרדה, היא מדברת על צדק בנועם ובאצילות." נימת הערצה התגנבה לקולה, ומה הפלא? זופיה ראתה בהלן קלר אישה מדהימה עוד לפני שקראה את הספר על כל המכשולים שעליהם התגברה בחייה.

הן חלקו יחד את הציטוטים האהובים עליהן, שמריה סימנה בעותק שלה במלבני נייר גזורים בקפידה, ופנו לרחוב קושיקובה. כשנכנסו לספרייה הנמיכו את קולן מתוך כבוד. אולם הכניסה עדיין הדיף ריחות צבע טרי וטיח, אף על פי שעברה יותר משנה מאז בנייתו של האגף החדש.

עובד מלתחה הנהן לעברן כשהן עברו. לאיש המסכן לא הייתה הרבה עבודה בחודשי הקיץ, והמתלה האלגנטי מאחורי שולחן הכתיבה שלו התהדר לכל היותר בכובע מזדמן.

"אני שמחה שמיס קלר ציינה גם את השיעורים עם המורָה שלה." יאנינה הובילה אותן למעלה. מובן שהיא העריכה את מאמצי ההוראה, הרי היא עצמה תכננה להיות מורה.

שתי נערות מוכרות במדי מדריכות ירדו במדרגות כשהשלישייה הייתה בדרך למעלה – דָנוּטָה וקָאשָׁה.

דנוטה, הגבוהה מהשתיים, עצרה בפנים נפולים כשראתה אותן. "מאוחר מדי ללכת למפגש?" היא הביטה בתסכול בנערה הבלונדינית לצידה. "אמרתי לך שנפספס אותו."

חברתה קאשה טפחה על כתפה וחייכה אליה באהדה. קאשה אף פעם לא חסכה בחיוכים. "אבל סיימנו את השיעור האחרון כאן. אנחנו הולכות להיות ספרניות."

השתיים דיברו כל הקיץ על השיעורים המיוחדים שהן לומדות בסניף המרכזי של הספרייה. הן סיימו את השנה האחרונה בתיכון לפני כמה חודשים.

"אבל הן התאמנו על עזרה ראשונה." דנוטה נאנחה.

"אני בטוחה שנוכל להשיג את החומרים מקריסטינה ולהתאמן קצת בעצמנו." קאשה הביטה בהן לשם אישור. "ובטח יש ספרי לימוד שתוכלי לקרוא."

יאנינה הנהנה. "זופיה בטח תוכל לבקש מדוקטור נובאק להמליץ על כמה כאלה."

זופיה משכה בכתפיה באופן לא מחייב. פאפא ודאי יציע משהו אם יהיה בבית, אבל זה לא קורה לעיתים קרובות.

"על מה דיברתן כשעליתן במדרגות?" שאלה קאשה.

"על ספר של הלן קלר," ענתה מריה. "אנחנו קוראות אותו במסגרת מועדון הקריאה שלנו."

המילים זה אך יצאו מפיה, וכבר זופיה פלטה אנקה. אם יש מועדון שסובב סביב ספרים, סביר להניח שאחרים ירצו להצטרף אליו, ואם זה יקרה, הקבוצה הקטנה שלהן תאבד את האינטימיות שמאפשרת להן לחלוק דעות ומחשבות בלי שיפוטיות. במיוחד כשמדובר בדנוטה, שניסתה להתעלות על כולן בידע, מן הסתם מפני ששני הוריה היו פרופסורים.

דנוטה השתנקה בהתרגשות וירדה שתי מדרגות, כך שכעת הייתה בגובה עיניהן. "מועדון קריאה?"

"איזה מין מועדון קריאה?" פניה של קאשה אורו בסקרנות.

זופיה נאנחה בשקט.

"אנחנו קוראות ספרים שהיטלר החרים." מריה שלפה מהתיק את ספרה של הלן קלר, והכרטיסיות הקטנות שנמעכו בפנים התעקמו כעת. "זה מועדון קריאה אנטי־היטלראי."

יאנינה עיקמה את האף. "לדעתי אנחנו צריכות שם יותר טוב למועדון."

"זה לא מועדון," טענה זופיה. "אנחנו רק מדברות על ספר שכולנו קראנו."

"טוב, אם זה דיון על ספרים, אנחנו רוצות להשתתף." דנוטה שילבה זרועות על חזהּ בהתנשאות. "חוץ מזה, אני כבר קראתי את קורות חיי, וסביר להניח שגם את כל שאר הספרים שתבחרו. התובנות שלי יהיו מועילות מאוד. יש ספרים שקשה מאוד להבין אם אתן –"

"היא מנסה להגיד שנשמח מאוד להצטרף אם יש לכן מקום." קאשה הציעה חיוך מקסים. "והיא מבטיחה לא להתפרץ יותר מדי, נכון?"

דנוטה קפצה שפתיים.

"נחשוב על זה," אמרה זופיה בזהירות.

רק זה חסר לה, שדנוטה תתחיל להגיד להן איך הן אמורות לפרש את הספרים.

דנוטה עמדה להתעקש, אבל קאשה דחפה את עצמה מהמעקה, אחזה בזרוע חברתה והובילה אותה במורד המדרגות. "מושלם, תודה," היא אמרה.

אם יהיה להן מזל, אולי יעבור מספיק זמן, והשתיים פשוט ישכחו ממועדון הקריאה.

כשהן הגיעו למעלה, גברת בֶּרמָן ישבה לשולחן הקבלה. הספרנית האהובה על זופיה. היא לא רק המליצה על הספרים הכי טובים, אלא גם תמיד התייחסה אליהן בסבלנות, ופעם אפילו הציעה ללמד את יאנינה יידיש.

זופיה ידעה שהרעיון קסם ליאנינה, אבל שאימא שלה לא תסכים. אפילו יאנינה לא ידעה את כל הפרטים, אבל מתברר שדוד שלה נהרג לפני עשרים שנה מפני שהיה יהודי. זה השפיע קשות על אימא של יאנינה, עד כדי כך שעברה הפלה טבעית ולא הצליחה להרות שוב עד שיאנינה נולדה, שלוש שנים לאחר מכן.

מחשש לביטחונה של יאנינה, בני הזוג שְׁטַיינמֶן חגגו רק את החגים החשובים, כגון ראש השנה וחנוכה, וביקשו מיאנינה לא לספר לאנשים שהיא יהודייה.

זופיה הייתה רוצה להבטיח לחברתה שכיום היא מוגנת בפולין החופשייה, אבל אלימות אנטישמית והפרדה על רקע דת לא היו נחלת העבר. בשנים האחרונות זופיה ראתה במו עיניה החרמות של בתי עסק יהודיים, חלונות מנופצים בבתי מגורים ובחנויות וכתובות נאצה על קירות. אפילו באוניברסיטת ורשה היו ספסלים נפרדים לסטודנטים יהודים והגבלה על מספר הנרשמים.

זה עורר בה הערצה כלפי סבא וסבתא של יאנינה שלא הסתירו את זהותם, ואפילו כלפי ההורים של יאנינה שהמשיכו לחגוג חלק מהחגים. זה גם עורר בה מודעות לְמה שגברת ברמן ודאי נאלצה לעבור כדי להגיע לתפקידה בספרייה.

העולם היה מלא בנשים מופלאות.

כשמריה החלה לנדוד לעבר מחלקת השפות הזרות, גברת ברמן משכה את יאנינה הצידה. "יש עותק חדש של EWA במחלקת כתבי העת, אם תרצי לראות את המתכון החדש."

המגזין השבועי פרסם מתכונים מהמטבח היהודי ועצות לתחזוקת הבית, כולם כתובים בפולנית, ויאנינה יכלה לקרוא ולהכין אותם עם סבתה, שאותה שתיהן כינו בחיבה בָּאבִּי. היא הייתה הטבחית הכי טובה בוורשה, ולמזלה הרב זופיה זכתה לטעום את התבשילים שבאבי ויאנינה הכינו על פי המתכונים מהמגזין – כולם מתובלים באהבה, כמו שבאבי תמיד אמרה. זה המרכיב החשוב ביותר.

אחרי שבחרו ספרים חדשים הן ירדו לאולם ההשאלה החדש כדי לרשום אותם בדלפק, כל אחת עם ספר לבחירתה פלוס עותק של הגלגול מאת פרנץ קפקא, הספר הבא של מועדון הקריאה האנטי־היטלראי.

יש להודות, אכן שֵם נוראי.

למחרת בבוקר, יללת אזעקה חריגה העירה את זופיה בטלטלה. היא הזדקפה לישיבה באחת, המצעים מתעופפים סביבה במערבולת, ומחשבותיה הסתחררו כשדלת חדרה נפתחה בתנופה.

"מתקפה אווירית." עיני התכלת החיוורות של מטקה היו פעורות לרווחה, וקולה נשמע דקיק מאי־פעם.

שריקת מטוסים נשמעה מבעד לאזעקה, מרעידה את השמשות.

מטקה התכופפה בצווחה, אף על פי שהמטוסים היו בחוץ.

"זופיה," היא זעקה, "הגרמנים כאן."