שומרת הערים האבודות 6: רדת הלילה

+ היום הראשון +

"תראו! אני מרגיש יותר טוב!" אמר קיף, נופף בזרועותיו וכמעט הפיל את מנורת השולחן המכוערת שניצבה ליד מיטתו. לא שהיה לו אכפת — היו לו תוכניות גדולות להרוס את כל הרכוש של אלוואר ברגע שיסיים להסתתר שם.

"ייתכן שהייתי מאמין לך," אמר לו אלווין, "אילו לא היית חורק שיניים עם כל תנועה שלך."

"מה? ככה אני מחייך עכשיו!" קיף הידק את הלסת וזקף גבה אחת. "רואה? זה המראה המהורהר והמסתורי שלי."

"ככה קוראים לזה?" שאלה רו, התיישבה לצידו והקפיצה את המזרן בכוח כזה, שקיף כמעט פלט צווחה. "כי לי זה נראה כמו מישהו שרוצה מאוד להיראות כמו ילד רע."

אלווין גיחך.

קיף נעץ בהם מבט זועף, והצטער שכמה מהשיקויים החביבים עליו אינם ברשותו. אמש הצליח להגניב קצת "הַס מוּמָס" לארוחת הערב של רו וגרם לה לאבד את קולה למשך שמונה שעות מופלאות. אבל היא הצליחה איכשהו למצוא את כל השיקויים שאגר, אפילו את אלה שהסתיר היטב.

הנסיכה הייתה מיומנת.

הוא היה די בטוח שהיא גם שׂמה "קִלקולבֶּטֵֶן" בארוחת הבוקר שלו, כנקמה — אבל אם כך קרה, רו הייתה אמורה לסבול לפחות כמוהו כשהשיקוי יחל לפעול.

"אני בסדר, טוב?" אמר לאלווין. "אני יכול לסבול קצת כאב."

"אתה תסבול כל החיים אם לא תקשיב לי," תיקן אותו אלווין. הוא הבזיק כדור אדום סביב פלג גופו העליון של קיף והביט בו בריכוז מבעד למשקפיו. "בדיוק כפי שחשבתי. מצבך החמיר היום."

קיף השליך מעליו את השמיכות. "בסדר. אז השכיבה במיטה לא עוזרת. אני לא צריך ל —"

הוא רק הניח כף רגל אחת על הרצפה, ורו הטילה אותו בחזרה על המיטה בחבטה שגרמה לו לעווית של כאב, כאילו גרֶמלין מכרסם את הריאות שלו.

"שניכם צריכים להירגע," הזהיר אלווין, "או שאקח את קיף אליי הביתה ואציב את בּוּלהוֹרן בעמדת שמירה."

"אממ... הוא בסך הכול קילו של פרווה," אמר לו קיף. "אני חושב שאצליח להתמודד איתו."

"תנסה. אשמח לראות את זה." אלווין פשפש בתרמילו ושלף ממנו שיקוי בצבע סגול כהה. "אבל אני מעדיף שפשוט תיקח עוד מנה של מְחדֵש רקמות ותנוח."

"אני תמיד יכולה לפשׂק את השפתיים הקפוצות האלו ולשפוך לך את השיקוי לתוך הגרון," הוסיפה רו בחיוך שחשף את כל שיניה החדות.

קיף הושיט יד אל הבקבוקון. שנים של התמודדות עם אביו לימדו אותו שקל יותר להעמיד פנים שהוא משתף פעולה. הוא גמע את התרופה, אף על פי שהייתה מסריחה אף יותר מהדירה המחניקה של אלוואר.

הערת ביניים: הוא היה די בטוח שהוא לא רוצה לדעת מדוע המקום מצחין כמו ציפורניים רקובות. או מדוע אלוואר חש צורך לכסות במראות כל משטח אפשרי.

"נסה לא להיראות אומלל כל כך," אמר אלווין ולקח ממנו את הבקבוקון הריק. "זה רק לשבוע ימים."

"אבל אתה מבין כמה פעמים פוסטר יכולה כמעט למות בתוך שבוע? במיוחד כשאימא שלי מנהלת את העניינים?" ענה לו קיף.

אלווין נאנח. "אני יודע. אבל אתה צריך להתחזק."

"וחוץ מזה, היא לא רוצה לראות אותך," הזכירה לו רו. "הי, אל תסתכל עליי ככה, אתה יודע שזה נכון."

זה היה נכון.

וההכרה בכך עוררה בקיף בחילה גרועה מזו שעורר ה"קלקולבטן".

הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על פרץ הרגשות של סופי, שהיכה בו כשעזבה את מרכז הריפוי. לא היה שם רק כעס. היה גם עלבון. וגם אכזבה עצומה שהקשתה עליו לנשום.

אלווין טפח על כתפו. "תן לה זמן, היא תירגע —"

"אין לי זמן," אמר קיף בחדות. "ייתכן שהיא יוצאת ממש עכשיו לרדת הלילה."

"אם זה נכון, אני בטוח שהיא מסוגלת להתמודד עם זה," אמר לו אלווין. "אני יודע שאנחנו אוהבים להקניט את סופי בגלל כל התאונות שקורות לה, אבל האמת היא שהיא שורדת. ויש לה הרבה קרובי משפחה וחברים רבי־עוצמה שיכולים לגַבּות אותה."

"אני אמור להיות אחד מהם," התעקש קיף.

"אם כך, טפל בעצמך. ככל שתנוח יותר כך תחלים מהר יותר. ואם זה משפר את הרגשתך, אבדוק בכל יום מה שלומה ואעדכן אותך, אבל רק אם תבטיח להישאר במיטה."

"בסדר," מלמל קיף והתחפר מתחת לשמיכות.

"הו, יופי!" אמרה רו. "עברנו מהכחשה לפרצוף חמוץ. יהיה כיף!"

קיף שלח אליה מבט נוקב.

הוא לא החמיץ פנים.

טוב, נו, אולי קצת. אבל הוא גם רקם מזימה.

בהזדמנות הראשונה שתהיה לו הוא יחמוק מדירתו של אלוואר ויגיע מייד להייבנפילד.

לא היה אכפת לו מה כולם אומרים. סופי זקוקה לעזרתו.

+ היום השני +

"יש לך עשר שניות לטוס בחזרה למיטה," הזהירה רו, בלי להביט בו אפילו מעבר לכתפה, "או שאקשור אותך ואכסה אותך בחיידקים טורפים."קיף התעלם מהכאב החד שחש במותנו כשנופף מעלה־מטה בזרועותיו וריחף באוויר. "את מצפה ממני להאמין שיש לך חיידקים טור —"

רו זינקה אליו מהקצה השני של החדר, חסמה את החלון כדי שלא יוכל לרחף לכיוונו ושלפה בקבוק שחור קטן משריון החזה שלה. היא טפטפה טיפה אחת על אצבעה. הטיפה הֵמֵסה את עורה בין רגע ויצרה בו חור מדמם.

קיף חזר למיטתו.

רו חייכה. "ילד טוב."

+ היום השלישי +

"אם זה תכסיס..." אמרה רו, ולא טרחה להשלים את האיוּם. ידה, שהייתה מונחת על חרבה, עשתה זאת במקומה.

"שום תכסיס," הבטיח קיף. "אני באמת זקוק לעזרה שלך. מצאת את מלאי שיקויי התעלול שלי בקלות, ואני מקווה שתוכלי למצוא בקלות כזאת גם את מה שאימא שלי החביאה בקנדלשייד."

"אבל מה דחוף כל כך?"

"אלווין נמצא כאן עכשיו, והוא צריך להזניק אותך לשם, כי לי עדיין אסור לצאת מהמיטה המטופשת הזאת."

"נכון," אמר אלווין. "ודרך אגב, אף אחד מאיתנו לא יעזוב לפני שתיקח סם הרדמה. ואני רוצה לראות אותך בולע את כל המנה."

קיף אחז בלבו. "אלווין, אלווין, אלווין. אחרי כל מה שעברנו, אתה עדיין לא בוטח בי?"

אלווין הוציא בקבוק עגול ושקוף. "לא."

רו גיחכה.

"בסדר." קיף הושיט יד אל השיקוי. אם זה מה שצריך כדי שרו תצא לקנדלשייד, הוא יתמודד עם זה.

"אתה באמת חושב שאימך החביאה שם משהו חשוב?" שאל אלווין כשקיף גמע את סם ההרדמה המתוק והסמיך.

"אני מקווה."

יחד עם החדשות הנפלאות על כך שהחלמתו תימשך לנצח, אלווין גם הודיע לקיף שסופי כבר הייתה ברדת הלילה, ושמשפחתה לא הייתה שם.

אלווין לא מסר לו פרטים נוספים, רק אמר שכולם בסדר. אבל קיף ידע שסופי ודאי מבוהלת עד מוות.

הוא צריך להשיג עבורה עוד רמז שיעזור לה לאתר את הנסתרים.

"יהיה לי סיכוי טוב יותר למצוא את מה שאתה מחפש," אמרה רו, "אם תיתן לי להרוס את המקום."

"מבחינתי זה בסדר. את יכולה לעשות כמה בלגן שאת רוצה. ותקבלי נקודות בונוס אם תרסקי את הפסל של אבא שלי."

"יוּ הוּ! מתחיל להיות מעניין בארץ האֶלפים!"

רו אמרה עוד משהו, אבל קיף לא הצליח להבין מה אמרה. אוזניו החלו לצלצל וראשו הסתחרר.

הוא שקע בין הכריות והרגיש שיד לוחצת בעדינות על כתפו.

ואז צלל אל חלומות מרחפים; מרביתם התמקדו בעיניים החומות עם ניצוצות הזהב שלעולם לא יצליח לשכוח.

+ היום הרביעי +

קליק! קליק! קליק!

רו נכנסה אל החדר בצעדים רועמים. "אם תשמיע את הרעש הזה עוד פעם אחת, אני אדחוף את החתיכות האלה למקום שבאמת לא ימצא חן בעיניך."

"מה, הרעש הזה?" שאל קיף, וגלגל בידו את ארבע החתיכות המוזרות, העשויות מתכת מעוקמת בצבעי כסף וזהב. רו הביאה לו אותן מקנדלשייד.

הוא ניסה לחבר אותן זו לזו במשך שעות.

למעשה, הוא כבר היה מוכן להשליך אותן ברחבי החדר. אבל עכשיו, כשנודע לו שהרעש מעצבן את רו...

"מצטער," אמר לה. "אני צריך לגלות מהן החתיכות האלה ואין לי שום דבר אחר לעשות, מכיוון שמישהי לא מרשה לי לצאת מהמיטה."

קליק! קליק! קליק! קליק! קליק!

האנחה של רו הרעידה את הקירות.

+ היום החמישי +

"לעולם לא תצליח לפצח את זה!" צרחה רו כשקיף המשיך עם הקליק־קליק־קליק.

"את סתם כועסת כי גם את לא הצלחת," צעק קיף בחזרה.

קודם לכן היא חטפה מידיו את החתיכות כדי לנסות לחבר ביניהן והייתה כל כך מרוצה מעצמה, שקיף התגלגל מצחוק כשנכשלה. מאז הוא הצליח להתאים זו לזו שלוש מתוך ארבע החתיכות. אבל החתיכה האחרונה הייתה עקשנית להפליא.

רו נכנסה אל החדר ובידה בקבוק של לק כחול. הציפורניים החדות ביד האחרת היו צבועות למחצה. "לא, אני כועסת כי אתה עושה את זה רק כדי לנסות לשפר את היחסים עם החברה הקטנה שלך, וזה לא יעבוד."

קיף שקשק וניער את פיסות המתכת ברעש רב יותר.

אבל אחרי כמה שניות הוא לא הצליח להתאפק ושאל, "למה זה לא יעבוד?"

רו גיחכה. "וואו, נפלת חזק, מה? לא, אין צורך להכחיש. זה כל כך ברור עד שזה חמוד ממש. במיוחד משום שאין לה מושג בכלל. אתה יודע, נכון?"

קיף גלגל את עיניו.

והוא היה מוכן לפתוח בוויכוח. אבל משום מה נפלט מפיו המשפט, "כן, אני אמפת."

"הוֹווו, זה נכון. וואו, אפילו לא חשבתי על זה." רו צחקקה, חצתה את החדר והתיישבה לידו על המיטה. "זה בטח משגע אותך."

"די משגע, כן," מלמל קיף.

הוא התאפק מלהזכיר שהמצב מסובך עוד יותר.

"אתה מבין מדוע, כן?" שאלה רו, ומרחה צבע כחול על ציפורן נוספת. "מה הסיבה שהחברה שלך לא קולטת כמה אתה מחבבבבבב אותה?"

הוא נאנח. "כי בזמן שגדלה, היא שמעה כל אחת ואחת מהמחשבות הפחות מדהימות שחשבו עליה — אפילו ההורים שלה ואחותה וכאלה. אז עכשיו משהו בה תמיד מניח שלכולם יש דעות דומות עליה, למרות שהיא כבר לא יכולה לשמוע אותן."

רו מצמצה. "טוב, לא ציפיתי שתהיה כל כך כבד איתי."

קיף משך בכתפיו. "זאת האמת."

"אני לא אומרת שלא. אה, מעולם לא חשבתי שהיכולות האֶלפיות שלכם יכולות להתאכזר אליכם כל כך. אפשר להוסיף את זה לרשימת הסיבות שגורמות לי לשמוח שאני לא אחת מכם. אבל לא על זה דיברתי."

הייתה לו תחושה שהיא לא תניח לו לשכוח לעולם אם ישאל אותה, אבל... "בסדר, גברת חכמולוגית, מה התיאוריה שלך בנוגע לחור השחור הפוסטרי?"

היא הרימה את ידה ונשפה על ציפורניה הכחולות. "תבין, זאת הבעיה שלך. אתה הופך כל דבר לבדיחה, וזה משדר יותר מדי מסרים מבלבלים, במיוחד כשמדובר במישהי שבעיות מורכבות מטרידות אותה."

"אולי. אבל פוסטר לא מוכנה ליותר מזה, תאמיני לי."

ושוב הוא עצר את עצמו ולא רמז לה על כל הבלגן עם המרובע־שהפך־עכשיו־למשולש. אבל הוא ידע שרו חדת אבחנה, ובוודאי תבין את זה בעצמה בקרוב.

"טוב, אני רק אומרת: אם אתה רוצה שהיא תסלח לך, זה לא יעבוד אם תגיד לה 'הנה, סופי, קחי את הדבר המוזר הזה של אימא שלי.' במיוחד אם תיכנס לשם כאילו אתה לבדך הצלת כרגע את המצב. היא לא זקוקה לגיבור. היא זקוקה לחבר. אז אם אתה רוצה לבקש סליחה, תן לה מתנה אמיתית."

לצערו, הוא היה חייב להודות שהיא צודקת.

הוא הצליח להימנע איכשהו מלומר ש"מתנות זה הקטע של פיץ," והתוודה: "אני לא יודע מה לתת לה."

"אז אולי כדאי שתחשוב על זה."

כן, אולי כדאי.

"ואל תסתכל עליי," הוסיפה בזמן שהתקדמה לעבר הדלת. "אלא אם אתה זקוק לעצות בענייני נשק. כי אין לי מושג מה גורם לכם, האֶלפים, להתעלף מהתרגשות. אבל בבקשה, אני מתחננת, מתחננת: רק שלא יהיו בזה נצנצים!"

+ היום השישי +

"הצלחתי!" צעק קיף והניף את אגרופו באוויר. זה כבר לא כאב. גם לא כשנופף בשתי זרועותיו.

רו הציצה לתוך החדר. "הצלחת להחליט מה לקנות לחברה הקטנה שלך?" שאלה.

"לא. טוב... בערך. אבל התכוונתי לזה!" הוא הרים ריבוע כסוף־מוזהב. "הצלחתי להתאים את החתיכה הרביעית! אני אפילו יכול לפרק את זה ולהרכיב מחדש. עכשיו אני יודע מה הטריק."

"בסדר, אבל... מה זה?"

"אין לי מושג," הודה קיף.

רו חייכה בלגלוג. "טוב שאתה כבר לא מנסה להסתער פנימה ולהוכיח שהצלת את המצב, כי זה בהחלט לא יעבוד."

"הי, זה עדיין חשוב," התעקש קיף. "לאימא שלי הייתה סיבה להסתיר את זה."

"אני בטוחה," הסכימה רו, ופיתלה את העגיל שבאפה. "אבל בוא נקווה שהמתנה שאתה חושב עליה יותר מרגשת."

"ייקח לי קצת זמן ליצור אותה, אבל היא בהחלט תהיה שווה יותר מכל המתנות שהיא קיבלה עד עכשיו."

הוא חש רצון עז להתחיל לעבוד מייד.

אבל תחילה היה עליו לקבל אישור לצאת מהמיטה, ולכן הוקל לו מאוד כשאלווין בדק אותו בערב וסוף־סוף הודיע לו שהחלים.

"אבל אני עדיין רוצה שתנוח הלילה," הזהיר אלווין. "מנוחת ההחלמה שלך תסתיים רק בבוקר."

"עדיף כך," אמרה לו רו אחרי שאלווין עזב. "עכשיו יש לך זמן להחליט מה יגרום לחברה שלך לסלוח לך."

קיף משך בכתפיו. "אני כבר יודע."

"חנפנות?" ניחשה רו.

"בטח, והרבה."

אבל הייתה לו תוכנית גם לְמה שיקרה אחרי כן.

ומרגע זה ואילך, הייתה לו רק מטרה אחת: להיות כל מה שסופי תזדקק לו.

לא הגיבור.

לא זה שמנהל את הכול.

רק זה שמוכן להקשיב ולעזור ולהיות שם בשבילה.

חבר.

עד שתהיה מוכנה ליותר מזה.