הכול
"הי, תחת נוצץ... אפשר לשאול אותך משהו?" אמר קיף והביט אל הרִיק השחור המצמרר.
הוא שנא את החלל הריק, ולא רק מפני שפעם אחת כמעט נלכד בו.
היה שם שקט מדי.
חסר מדי.
בודד מדי. והוא כבר הרגיש בודד כל כך.
אולי מפני שנאלץ תמיד לשקר, להתחמק משאלות או להימנע מהשתתפות בשיחות כדי להסתיר את כל הסודות על הזמן שבילה בארץ בני האדם.
ואולי מפני שנראה שהיכולות שלו לא משתפרות, אלא נחלשות.
ואולי מפני שהחברים שלו היו עסוקים וצברו הרבה חוויות בלעדיו, ועכשיו הם נראו לו שונים.
בכל מקרה, הוא פשוט הרגיש... לא בעניינים.
וזאת כנראה הסיבה שביקש את עצתה של אימא אליקורן המגוננת מדי ושאל, "פוסטר נראית לך שונה בזמן האחרון?"
סופי! סופי! סופי!
קיף נאנח. "כן... חשבתי שזה מה שתגידי."
כישורי השיחה של סילבני לא היו מוצלחים במיוחד.
"אני לא יודע," מלמל, ספק לעצמו, ספק לסילבני. "אולי זה רק מפני שאני לא יכול עכשיו לקרוא את הרגשות שלה – ואגב, אני שונא את זה – אבל... אני מרגיש שהיא מתחמקת ממני. כמעט שלא ראיתי אותה בימים האחרונים, ובמעט הפעמים שנפגשנו היא הייתה ממש שקטה ומתוחה, והקמט המתוק בין הגבות שלה לא נעלם לרגע. ואני לא חושב שהיא מתנהגת ככה ליד אחרים. אני חושב שזה בגללי."
קיף! קיף! קיף!
"את בעצם אומרת לי שגם את חושבת שזה בגללי?"
קיף! קיף! קיף!
קיף הבין שהתשובה חיובית.
וזה לא היה אמור להפתיע אותו.
הוא היה די בטוח שהוא אפילו יודע למה פוסטר נבוכה כל כך לידו...
הם עוד לא דיברו על המכתב.
מיליון פעמים הוא חשב להעלות את הנושא, אבל...
הוא הרגיש שלא הוא צריך להתחיל בשיחה.
הוא הרי כבר כתב את הווידוי המביך שלו.
אולי השתיקה שלה... מסגירה את התשובה?
ואם יאלץ אותה לדבר על זה, זה לא יהיה כוחני וגס־רוח מצידו?
ואולי הוא סתם רכרוכי ומחפש תירוצים כדי שלא יצטרך לראות את פירורי התקווה האחרונים שלו שוקעים בבריכה של עצבות?
לדבר! לדבר! לדבר! אמרה לו סילבני, וקיף תהה אם יכלה לשמוע את מחשבותיו. סופי! קיף! לדבר!
"אולי," אמר קיף, וקיווה שבזה יצליח להשתיק את המסרים הבלתי פוסקים.
אבל סילבני חזרה שוב ושוב סופי! קיף! לדבר! היא ביקעה את הריק ושיגרה אותם בחזרה להייבנפילד. דמות בלונדינית מוכרת חיכתה לו שם, מתחת לענפי עץ הפנאקס.
סופי! סופי! סופי! חברה! חברה! חברה! נידבה סילבני.
"הכול בסדר?" שאל קיף כשירד בקפיצה מגבה של סילבני וניגש אל סופי.
פוסטר הנהנה. היא נשמה עמוק ואמרה לו, "כן, אני רק... חיכיתי לך."
הלב של קיף קיפץ בחזהו כמה פעמים – ואז צנח בחבטה כשהיא הוסיפה, "והתחלתי לחשוב שלא תחזור."
הוא התעסק בשכמייתו ותהה אם הוא תמיד ייתפס בתור "הבחור שבורח כל הזמן". "סליחה. רציתי לראות מה יקרה אם אדבר בקול של אימא שלי כשסילבני תטיס אותי בחלל הריק. חשבתי שאם אצליח להגיד כמה מהמילים הנכונות בזמן שאני שם, החפץ שאימא שלי החביאה יטוס לי ישר לידיים."
"וזה עבד?"
"לא ממש. ואם את רוצה לדעת, החלל הריק לא נעשה יותר מלהיב. זה רק חושך ועוד חושך – והוֹ! הי! עוד חושך! אני בטוח שטאמי שלנו יאהב את זה, אבל כמה שאני שמח לראות צבעים שוב!"
הוא לא התאפק ולכסן מבט אל הטוניקה שלה.
פוסטר נראתה מדהים בכל צבע שלבשה.
היא נראתה חמודה אפילו כשהייתה מכוסה בבוץ.
אבל כשלבשה אדום היא הייתה יפה במיוחד.
כאילו הצבע קיים רק בשבילה. וייתכן שזאת המחשבה הכי מגוחכת ורגשנית שעלתה בראשו אי פעם. אבל הלחיים של פוסטר האדימו כשקלטה את מבטו המעריץ, והיה לו קשה שלא להתרגש קצת.
"אתה יודע, יכולת לקחת אותי איתך," אמרה חרש, וליבו קפץ שוב, עד שאמרה, "או לפחות להשאיר לי עוד פתק שיאמר לי איפה אתה."
שניהם קפאו – ומוחו של קיף צרח, מהר! תגיד איזו בדיחה מצחיקה!
אבל הם צריכים לנהל את השיחה הזאת מתישהו, לא?
אם היא מוכנה עכשיו, הוא יצטרך להתמודד.
הוא העביר יד בשערו ונשך את שפתו התחתונה, והשאיר את ההחלטה בידיה.
"רוצה לטייל קצת?" שאלה.
הלב שלו צנח שוב, כי הוא היה די בטוח ש"לטייל קצת" פירושו: הי, בוא נלך לאיזה מקום מבודד כדי שלא יראו אותך בוכה.
אבל לפחות הוא יקבל תשובה סוף־סוף.
זה טוב, ככה נוכל להישאר ידידים, ניסה לומר לעצמו. נראה שרווח לפוסטר כשהוא הנהן, והוא תהה אם גם היא חושבת כמוהו.
הוא ניסה לקרוא את הרגשות שלה כשהובילה אותו בין שדות המרעה, אבל חש רק בהמהום פועם, לא ברור.
כן, יש שם משהו עוצמתי ובעל משמעות.
אבל הוא לא היה יכול לפענח אותו.
"אנחנו הולכים למקום מסוים?" שאל, כדי לשבור את השתיקה המעיקה.
"לא ממש," הודתה. "אני רק צריכה לזוז. הייתי תקועה במקום אחד יותר מדי זמן."
"מוכר לי," מלמל קיף. "ואם אין לך יעד מוגדר, אתמול בלילה אחרי האימון עם גריידי מצאתי את המקום הכי מגניב בעולם."
אם אין ברירה וליבו עומד להתרסק, עדיף שזה יקרה במקום יפה, לא?
הוא הוליך אותה לתוך החורשה, הראה לה את אחד העצים המוזרים שבו ישן וסיפר שבאחד מהם יש גחליליות זעירות שמכסות אותו מבפנים בגיצים של אור כחול.
"נשמע מדהים."
הוא היה מאמין לה אלמלא התחילה לגרד את זרועותיה, כאילו המחשבה על חדר מלא חרקים גרמה לעורה לעקצץ.
קיף ניסה להחליט אם יקניט אותה על זה, אבל אז הבוהן שלה נתקלה בקצה אחד השורשים והיא מעדה קדימה, התנגשה בגבו ונתלתה עליו כמו דוב צונח.
"סליחה," אמרה, ורק כעבור רגע קלט...
שהיא לא מרפה ממנו.
"את בסדר?" שאל. "הקרסול נפגע?"
"לא. רק... אה... מנסה לשמור על שיווי משקל."
הקול שלה נשמע צייצני ומקסים.
"אולי ככה?" שאל קיף, אחז בידה והחליף מקום כך שעכשיו הלכו זה לצד זה.
רק כעבור רגע הבין מה עשה. הוא עצר את נשימתו וקיווה שלא ייתקל במכת חום מוזרה ויעורר אצלה עוד יכולת.
אבל החום שחש היה נעים ומרגיע.
ובינתיים מוחו התחיל לצרוח, אהההההה – אנחנו מחזיקים ידיים!
וזה היה נכון.
פוסטר לא משכה את ידה מידו.
מה זה אומר???
"זה כל כך מוזר," היא מלמלה. "אני רגילה שאתה מרגיש את כל הרגשות שלי. מוזר לי שאתה לא מעיר לי עליהם כל הזמן."
"את מספרת לי?" רטן.
"סליחה – לא התכוונתי –"
"זה בסדר, פוסטר. אני יודע למה התכוונת. שתדעי, אני עדיין יכול להבחין ברגשות מסוימים – בעיקר אצלך. אני די בטוח שהרגשות שלך יהיו תמיד חזקים יותר משל כל אחד אחר."
"באמת?" שאלה. הוא הנהן והיא חייכה.
"אני רק... הייתי רוצה לחזור למה שהייתי," התוודה קיף. "קשה לא לראות את התמונה כולה. אני כבר לא מאמין לאף תחושה שלי – אם את מבינה למה אני מתכוון."
היא הנהנה, ושניהם השתתקו שוב.
אבל הפעם זאת הייתה שתיקה טעונה.
כאילו איזו אנרגיה הלכה ונבנתה ביניהם.
קיף הוליך אותה לעבר קיר של צמחים מטפסים וחש שליבו מגביר את הקצב.
"הנה זה," אמר והסיט את מסך הצמחים.
"וואו," התנשפה סופי כשנכנסה אחריו לקרחת היער ומתחה את צווארה כדי להתרשם מהמראה כולו.
קיף חשב שהאלפים הם אלופי הנצנצים, אבל אין ספק שהתואר ראוי לגנומים שטיפחו שם מאות מטפסים רכים מכוסים בפרחים מנצנצים שיצרו מעין חופה זוהרת.
גם הקרקע הייתה מכוסה בפטריות צבעוניות זוהרות.
למען האמת, נראה כאילו הם הגיעו לארץ מהאגדות של בני האדם.
"שמעת על המקום הזה?" שאל קיף.
"פלורי הזכירה אותו – אבל לא הייתה לי הזדמנות לבדוק בעצמי. היא ניסתה לשכנע את סנדור להיפגש כאן עם גריזל, כי כל כך רומנטי כאן."
שניהם קפאו שוב, ובנקודת המגע של כפות ידיהם חש קיף בפרץ של רגשות.
אולי אלה רגשות של פחד וחרטה, חשב – אבל זה לא הגיוני.
הוא עמד לשאול אותה מה קרה, אבל היא הידקה את אחיזתה בידו ואמרה לו, "אני שמחה שבאתי הנה איתך. גם אם זה קצת במקרה."
קיף עצר את נשימתו.
"נכון שאמרת לי שהתגברת על כמה דברים אחרי שעזבת את הערים האבודות," הוסיפה. המילים נפלטו מפיה בקצב הולך וגובר, כאילו התאמצה לבטא אותן לפני שתתחרט. "ואני בטוחה שזה כולל גם את מה שכתבת לי בפתק שלך."
רגע – מה?
לזה היא חשבה שהתכוונתי?
הוא רצה לומר לה שהיא טועה לגמרי, אבל היא המשיכה לדבר.
"ונכון שאמרת שכרגע אתה לא מעוניין במערכת יחסים. אני מבינה אותך," הוסיפה חרש. "אבל... זה קצת מעציב אותי. בעיקר כי אני מבינה שפספסתי הזדמנות להיות עם מישהו מדהים שיודע להצחיק אותי ומוצא דרכים להיות נוכח כשאני זקוקה לו. וזה בסדר. זאת אשמתי, ואני לא מנסה... לגרום לך לחבב אותי שוב מתוך אשמה. חשבתי שכדאי שתדע למה אני מתנהגת עכשיו קצת מוזר לידך. אני מנסה להבין איך לחזור להתייחס אליך בתור ידיד, וזה לא קל כי רק עכשיו התחלתי להבין כמה אתה חשוב לי."
בזמן שדיברה היא עצמה את עיניה בחוזקה.
ובינתיים, קיף הפסיק לגמרי לנשום.
לולא החמימות שזרמה בין כפות ידיהם השלובות, הוא היה עלול לחשוב שנרדם איפשהו ועוד מעט יתעורר ויגלה שכל זה היה חלום.
אבל זה היה מציאותי מאוד.
והמילים הבאות שלו יהיו חשובות מאוד.
"סופי?" הוא לחש. הוא חש צורך לקרוא לה בשמה.
הוא רכן אליה ונשם שוב את שמה, ואז היא פקחה את עיניה לאט ונראתה כל כך מוחשית וכל כך מתוקה ואמיצה ונהדרת ו...
איך?
במה זכה שהנערה המדהימה הזאת תביט בו במבט כזה?
הוא לא ראוי לה.
לעולם לא יהיה ראוי לה.
אבל זה לא אומר שהוא לא ישתדל להיות ראוי לה – בכל נשימה ובכל רגע ובכל יום שתרצה להיות איתו.
"את מבינה," לחש קיף, כי הרגיש צורך לתת לה הזדמנות אחרונה לשנות את דעתה, "שאם נעשה את זה... יכול להיות בלגן גדול."
סופי הסיטה את מבטה ובעטה בבוהן באחת הפטריות. "כי אני לא מתאימה לשידוך?"
הוא היה פורץ בצחוק מהאבסורד שבדבר, אבל הרגע הזה היה רציני מדי.
"לא, מבחינתי המועצה יכולה להאכיל את הגורגודון ברשימות השידוך שלה," הרגיע אותה. "אבל... לא שיקרתי כשאמרתי שאימא שלי יכולה לנסות להשתמש בכל מי שֶיָקר לי כדי לפגוע בי."
"כן, אבל אני די בטוחה שגם כך אני בראש רשימת המטרות של אימא שלך," הזכירה לו. "ואני מוכנה להתמודד איתה."
היא טפחה על נדן הפגיון שלה.
קיף תפס את ידה לפני ששמטה אותה ועטף את כף ידה בידו. הוא הרגיש שאחיזתה בטוחה.
לא היה לו צל של ספק שהיא תילחם ותשתמש בכל נשק שברשותה. אבל...
"יכול להיות שזה לא יספיק כדי לעצור אותה."
"אולי לא," הסכימה סופי. "אבל אני לא פוחדת ממנה. ואני לא אתן לה לנהל את החיים שלי. אז אם זאת הסיבה היחידה –"
"נראה לי ששנינו יודעים שזאת לא הסיבה היחידה," קטע אותה קיף. הוא רצה שתהיה ממש ממש בטוחה.
אבל הוא לא היה מסוגל להזכיר את פיץ.
והוא לא היה יכול שלא להתקרב אליה עוד קצת, עד שחש את נשימתה על לחיו כששאל, "את רוצה שאפרט לך את כל הסיבוכים האפשריים?"
סופי הנידה את ראשה לשלילה. "מה שחשוב לי הוא רק ההרגשה שלך," לחשה. "אם אתה עושה את זה" – היא הרימה את ידיהם הצמודות – "רק כי אתה לא רוצה לפגוע בי –"
הוא שילב את אצבעותיהם והניד בראשו.
זה הזמן לדבר, והוא חייב למצוא את המילים הנכונות, כי אם יהרוס את מה שקורה עכשיו הוא לעולם לא יסלח לעצמו.
"תאמיני לי – זה מה שרציתי מהרגע שראיתי אותך בפעם הראשונה, כששוטטת במסדרונות באמצע השיעור מכוסה כולך בעיסה אלכימית," אמר לה. "ידעתי מייד שפגשתי מישהי מיוחדת במינה – ומאז כל דקה איתך הוכיחה לי כמה זה נכון. השאלה היא אם זה מה שאת רוצה באמת." הוא לחץ חזק את ידה ותהה אם היא חשה ברעד שלו כשאמר, "אני לא יודע מה את מרגישה – וזה ממש מפחיד."
רגע ארוך חלף, וקיף היה די בטוח ששניהם הפסיקו לנשום.
ואז פוסטר התרוממה על קצות האצבעות, רכנה קדימה והביטה ישר בעיניו. היא קירבה את שפתיה אל שפתיו – אבל השאירה ביניהן רווח קטנטן.
לרגע חשש שהיא שינתה את דעתה.
ואז הבין שהיא משאירה את זה בידיו.
שהיא נותנת לו אפשרות בחירה.
והוא ידע בדיוק מה הוא רוצה.
קיף צמצם את המרחק ביניהם, הצמיד את פיו לפיה, ו...
זה היה מושלם.
ההתאמה המופלאה של השפתיים שלהם כשמוחו זעק, סוף־סוף! הוא היה חייב להתאפק שלא להניף אגרוף בהתלהבות.
הוא תמיד ידע שיהיה מדהים לנשק אותה.
אבל הוא לא ידע שזה יכול להיות הכול בשבילו.
רגע אחד מושלם שהוא רצה שיימשך לנצח.
אבל הרגע חלף, כמובן.
הוא אפילו היה הראשון שהתנתק לבסוף ונטה לאחור כדי לבחון אותה באור המנצנץ. הוא היה חייב לדעת. "את בסדר, כן? אין חרטות?"
החיוך שלה היה מרהיב.
"לגמרי לא," אמרה, והוא ידע שהיא מתכוונת לכך.
הוא השעין את מצחו על מצחה וקיווה שהוא ראוי לאמון שלה.
"אני לא רוצה להרוס את זה," לחש. "בבקשה, אל תיתני לי להרוס את זה."
"מבטיחה," היא אישרה והרימה את סנטרה כדי לגנוב עוד נשיקה חפוזה.
אבל מישהו כחכח בגרונו. ושניהם התנתקו והתרחקו זה מזה במהירות.
בבקשה, שזה לא יהיה גריידי!!! התחנן קיף אל היקום.
למרבה המזל זאת הייתה פלורי, וחיוכה הרחב הוכיח שהיא ידעה בדיוק מה הם עשו.
"אני ממש מצטערת להפריע," אמרה להם. "אבל באו לבקר אותך, מיס פוסטר. וחשבתי שתרצי להתארגן קצת לפני כן."
"הכול בסדר?" שאלה פוסטר. היא החליקה בידה על שערה ומחתה את פיה.
"נראה לי שכן," אמרה פלורי. "אבל הוא רצה לחפש אותך, ומפני שידעתי איפה את חשבתי שעדיף שאקרא לך בעצמי."
"בטח. אממ. תודה," אמרה פוסטר והגניבה מבט אל קיף. היא נראתה המומה ומרוצה כאחד, ואולי קצת לחוצה.
קיף חייך והפריח אליה נשיקה, בתקווה להקל על המתח.
"את מוכנה?" שאלה פלורי.
פוסטר העיפה מבט אחרון בקרחת היער המנצנצת וקמט נראה בין גבותיה, כאילו היא מודאגת מכל השינויים שקרו זה עתה. וכשהביטה שוב בקיף, הוא לחש, "אני מוכן לכל דבר."
"מצוין," אמרה פלורי וסימנה להם לבוא אחריה, "כי אני לא יודעת כמה זמן כדאי לתת לו לחכות."
"לו?" שאלה פוסטר. היא נפנפה בידה מול לחייה והחליקה את שערה כשהתאמצה להשיג אותה. "מי זה?"
"את תראי."
קיף מחה את פיו וסידר את שערו, והלך אחריה. הוא שמר על מרחק בטוח של כמה מטרים ביניהם – וניסה לא לרקוד מרוב שמחה – עד שיֵדעו מיהו האורח המסתורי.
ואיזה מזל ששמר על מרחק, כי כשנכנס להייבנפילד הוא ראה שם את גריידי ואדליין – ואת הפיצסטר.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.