פרולוג
ליאם
אומרים שהפחד הוא הרגש החזק מכול, שבזמן אמת מבטל את כל הרגשות האחרים, אבל הוא לא.
אני עומד על גגו של גורד השחקים הגבוה ביותר בסן דייגו, אורות העיר פרושים לפניי ואצבעות רגליי היחפות מציצות מעבר לקצה, ויש רגש שגובר על הפחד שלי.
ייאוש.
הרגש הזה שואב כל דבר אחר, ממש כמו חור שחור אחרי סופרנובה.
אני רק רוצה לסיים עם זה. שש־עשרה שנים בעולם הזה הספיקו לי בהחלט, ואני רוצה להפסיק לחשוב, להפסיק להיות, פשוט להפוך לעבר, לסיים את החיים המחורבנים האלה.
לבחור איך לעשות את זה הוא כל מה שנשאר לי.
אני נושם נשימה עמוקה ומביט באוקיינוס השקט, זוהר לאור ירח, ונפרד ממנו לשלום לנצח.
אני מנסה למקד את מבטי בעוברים ובשבים אי שם למטה, אבל הם נראים מזעריים עד כדי כך שהם הופכים חסרי משמעות.
ברגע שאני מכופף מעט את ברכיי כדי לקפוץ, פרץ אדרנלין סוער מכה בי ומסחרר את ראשי, אבל קול עמוק ועוצמתי הוא זה שגורם לי לעצור.
"לא."
הוא נשמע שלֵו לחלוטין, בניגוד לסערה שמתחוללת בתוכי, אבל כוחני באופן שאי אפשר להסביר במילים.
אני מסתובב בפראות ונתקל בגבר גדול־ממדים העומד תחת תאורת הניאון שבסמוך למדרגות החירום, ועיניו, שהן העיניים היפות ביותר שראיתי מעודי, מהפנטות, שילוב מרהיב של יער־עד פראי ושל אוקיינוס כחול ועמוק, הן שגורמות לי לקפוא על מקומי.
אני מאבד את היכולת לנשום וליבי מחסיר פעימה.
הגבר העוצמתי מתחיל לפסוע לעברי בביטחון שמטלטל אותי, מאלץ אותי לאחוז במעקה, שואב ממני את כל כוחותיי עד שאני כמעט מאבד שיווי משקל, אבל במקום לקפוץ אל מותי, אני קופץ בחזרה אל הגג, נוחת על רגליי ומכוון אליו את האקדח שטמון בכיסי.
"עוף מפה!" אני מצווה בקול העמוק ביותר שאני מסוגל להפיק ודורך את האקדח. אין לי מושג אם הצלחתי כי זו הפעם הראשונה שאני מנסה.
"לא משכת עד הסוף, הוא לא דרוך."
משהו בחוסר הפחד שלו מצליח לטלטל אותי, אך אני חושק את שיניי ומושך שוב, חזק הרבה יותר, עד שנשמע קליק מזוין. "טוב יותר? עכשיו עוף לי מהעיניים לפני שארסס אותך."
"תירה." הוא מטה את ראשו וניצוץ של להט נדלק בעיניו.
אני קופא, לא מאמין למשמע אוזניי, אבל אז, באופן שאני לא יודע להסביר, משהו בו מצליח להלהיט אותי, פועם בתוכי בחוזקה, הולם בוורידיי ובראשי.
"חבל להשחית את הפרצוף שלך, גבר. הנשים של סן דייגו יבכו עליך, והרבה. אני מזהיר אותך בפעם האחרונה, תעצור בדיוק איפה שאתה."
חיוך מרושע מרים את זוויות שפתיו. "תירה, בוא נראה אותך." הוא דוחף את ידיו לכיסיו, משדר חוסר אכפתיות.
אני עומד ומביט בו, ניצב מולי במרחק של עשרה מטרים לכל היותר, וזיעה קרה מכסה את מצחי בזמן שאצבעותיי מלטפות את ההדק.
בלי התראה, אני מכוון אל רגליו ויורה. קול נפץ מחריש אוזניים נשמע, ושבריר שנייה לאחר מכן עננת אבק נישאת אלינו ממקום הפגיעה, אבל הוא נותר לעמוד במקומו, משדר ביטחון מוחלט והיעדר פחד.
"מי אתה?"
"הבעלים של הגג המזוין הזה." הוא מתקדם לעברי.
אני חוזר ומטפס על המעקה. "אני לא אמשיך לעמוד על הגג שלך עוד הרבה. תן לי למות בשקט, בזמן שלי."
נראה שהוא לא מתרשם מהדרישה שלי מפני שהוא ממשיך להתקרב. "אפשר לראות שאין לך יותר מדי מושג איך יורים באקדח."
מכעיס אותי שהוא מבין את זה, גם אם זו האמת.
"אתה רוצה שאירה בך? כי הפעם אני כבר לא אכוון לרגליים," אני זועם.
"איך אדע אילו יכולות יש לך אם לא תירה כמו שצריך?"
אני מניד בראשי ומסנן, "אתה לא שפוי."
"רד מהמעקה המזוין, ליאם נולן," הוא אומר, הכריזמה המטורפת שלו מטלטלת אותי בעוצמה.
"איך אתה מכיר אותי?" אני נאחז במעקה ומתנשם, מתנגד לצורך להיכנע לו ולציית.
"אימא שלך מוכרת למשטרה." הוא נעצר במרחק של מטר ממני, לא יותר.
"אתה שוטר מחורבן?" קולי רועד ואני כבר לא מצליח להסתיר את הלחץ שלי.
"לא בדיוק," הוא אומר, ספק בגאווה ספק בזחיחות, "רוצה להראות לי איך אתה יורה?" הוא מושיט לי את ידו, "אקח אותך למטווחים שלי."
הלב שלי פועם בחוזקה. "מחפשים אותי. רוצים להרוג אותי. אם יראו אותך איתי, יחפשו גם אותך," אני אומר בכנות.
חיוך מרושע נמתח על שפתיו. "קדימה, שיבואו."
לראשונה זה זמן רב, שביב של תקווה מאיר את החושך שבתוכי, אבל אני מקשה ומוסיף, "הם האנשים המסוכנים ביותר בסן דייגו."
הוא מהנהן כלאחר יד, אומר לי ללא מילים שהוא לא מתרשם, ואז מעביר את ידו על לסתו. "סיימת? כי הפרעת לי באמצע הוויסקי. זו הפעם האחרונה שאני אומר לך לרדת."
אני לא מתכוון לסבך אותו בחרא שלי.
כלומר בחרא של אימא שלי.
אני מניד בראשי ומביט לאחור, משחרר את ידיי מאחיזתן במעקה וקופץ אל מותי, אבל בן־רגע ידיים גדולות ועוצמתיות לופתות אותי בפראות והעולם מסתחרר סביבי, ועוד לפני שאני מבין מה קורה גבי פוגע בחבטה עזה בבטון, אבל לא זה שנמצא שבעים ומשהו קומות למטה, אלא בזה של רצפת הגג.
הגבר הזר מצמיד אותי לרצפה, אגרופו אוחז בצווארון חולצתי. "עכשיו סיימת," הוא קובע ואז טופח על הלחי שלי בתנועה שאני לא מצליח לפענח את משמעותה.
הוא הציל את חיי בקלות לא נתפסת, אבל בכל זאת אני מעיף את ידו בפראות ומתיישב, מסדיר את נשימותיי.
"למה אתה עוזר לי?" המום ומבועת, אני נועץ בו מבט.
"כי אני יודע איך אתה מרגיש."
התשובה הפשוטה תופסת אותי לא מוכן, ועוד לפני שאני מספיק להתעשת, הוא מסתובב וצועד בחזרה אל מדרגות החירום.
"אגב, אתה מדמם מהמותן. זה פצע ירי."
שיט, שכחתי מזה לגמרי. מרוב אדרנלין איבדתי את תחושת הכאב.
"אז מה, אתה מתכנן לתפור אותי?" אני מתגרה בו, מתאמץ להוציא אותו משלוותו, ואפילו שהגב שלו מופנה אליי אני יודע שהוא מגחך.
"פצע כזה לא מצריך תפרים, ילד. אל תחמיא לעצמך."
אני מנער את ראשי ואז קופץ ונעמד לצידו, מביט בו בהערצה שעד כה ניסיתי להסתיר ושואל בסקרנות, "יש לך שם?"
הוא מביט בי מזווית עינו, מבטו קשוח. "אתה תמיד שואל שאלות מטומטמות, ליאם?"
חיוכי מתרחב וצחוק מאיים לפרוץ מפי. ככל שאני מנסה להיזכר, אני לא זוכר מתי צחקתי בפעם האחרונה.
"תקרא לי ריי. עכשיו רד מהגג המזוין. הפעלת את כל החיישנים."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.