שומר לך סוד

שלושים ושמונה שנים... שלושים ושמונה שנים של חיים מלאי תהפוכות, עליות, מורדות, נפילות, התרסקויות ונסיקות. פעם למעלה, ומשם למטה. לפעמים נדמה שאין כל קשר בין סיטואציה לסיטואציה והכול תפור ומודבק בדבק הכי חזק שקיים, דבק החיים.

נולדתי למשפחה שכנראה גורלה נחרץ ומראש נגזר עליה להתפורר. כנראה שהחומר שממנו מורכבת עמידות המשפחה וחוזקה מעולם לא היה קיים שם. אולי הוא היה קיים פעם מזמן, לפני שאני נולדתי והגחתי לעולם. כנראה ששחיקת השנים וחוסר ההתאמה בין הוריי הם אלה שפוררו והעלימו את אותו החומר לחלוטין, כך שלא היה סיכוי שתהיה לי משפחה רגילה וסטנדרטית כמו שרואים בסדרות ובסרטים. כך, בלי הרבה ברירות אני נאלץ להתבגר מהר מאוד ואולי מהר מדי...

נחשפתי לעולמם של הבוגרים מוקדם והבשלתי טרם זמני, סוג של ילד-זקן כזה, ילד בעל נפש של אדם מבוגר.

פעם, באחד הלילות התעוררתי לקול יבבה שנשמע דומה לבכי אשר בקע מהקומה התחתונה שבביתי. בתחילה לקח לי זמן כדי להבין כי אכן מדובר בבכי ולא בחתול שמיילל בחוץ, ולאחר שהתעשתי, החלטתי לרדת למטה כדי לברר מהו מקור הבכי. הסתובבתי כדי לרדת ממיטתי. הנחתי את רגליי על רצפת החדר כשהן גרובות גרבי צמר עבות ואחת מהן משתרבבת בחצייה החוצה.

התחלתי לפסוע לכיוון מדרגות הקומה התחתונה בתוך כדי מישוש קירות המסדרון שהוביל אליהן.

כשהתחלתי לרדת במדרגות, ברקע עדיין יכולתי לשמוע את אותו קול בכי מריר, אותו קול שהלך והתגבר וככל שהתקדמתי יותר לכיוון מקורו הפך להיות חזק ואנושי יותר. כשהגעתי לקומה התחתונה נגלה לפניי חדר הסלון כשהוא כולו הפוך ומבולגן. רהיטים הפוכים והמוני שברים של חלקי חרס וזכוכיות על הרצפה. במבטים מהירים ומבוהלים חיפשתי אחר אותו הקול המייבב שבעקבותיו ירדתי למטה אך משום מה הקול נדם ונעלם.

בעודי עומד המום בין שברי הרהיטים, נעצר מבטי על הספה הדו־מושבית שעליה שכבה אישה בתנוחה מכונסת ומתגוננת והיא משמיעה קולות משיכת אוויר מאף מנוזל.

אימא, אימא, מה קרה לך? שאלתי, ומייד רצתי לכיוונה כשאני דורך על רסיסי החלקים השבורים שמכסים את רצפת הסלון.

אני בסדר, אני בסדר, אימא הזדקפה וניסתה להתעשת ולהפגין שהכול בסדר איתה.

סימני חבורות בכחול ושחור בצבצו מבעד לשרוול חולצתה הקצרה וכאשר שמה לב לכך שאני מנסה לשלוח את ידי הקטנה לעבר האזור הפגוע, משכה מייד את שרוולה כלפי מטה כדי לכסותו והפריעה לי מלהמשיך.

לאחר כמה שבועות התחיל הבית להתרוקן מתכולתו הגלויה וארגזים החלו להיערם זה על זה כמגדלים בכל מיני מקומות בבית. מפאת גילי הצעיר, לא ממש הבנתי את פשר הדברים ולא ייחסתי משמעות לנעשה, עד לאותו הרגע שהתרחש לאחר כמה ימים. באותו הבוקר הגיעו מובילים והחלו לפנות את הארגזים שנערמו בפינות החדרים השונים. אני שמגיל אפס הייתי מכור למכשיר הטלוויזיה, קלטתי בזווית העין כי האנשים הזרים האלה שמתרוצצים בביתי מתכופפים ומתכוונים להרים את מכשיר הטלוויזיה שלי מהרצפה. אותו מכשיר שסיפק לי שעות של הנאה ולא חשוב מה היה נפלט מהמסך הקעור הזה שמשדר בצבעי שחור-לבן. את הכול הייתי גומע בשקיקה אנרגטית חסרת רסן.

ברגע ששמתי לב כי אותם האנשים מתקרבים למכשיר הטלוויזיה, אני זורק את אחד הצעצועים שהיה לי ביד ורץ באמוק לכיוונם, בשילוב צעקות של 'תעזבו לי את הטלוויזיה! היא שלי!!! תעזבו את הטלוויזיה שלי!!!'. וכאשר הגעתי אליה, חיבקתי אותה בלפיתה חזקה והתחלתי למרר בבכי קורע לב בשילוב משפטי חרדה לגבי גורלה של הטלוויזיה. אותם המובילים שלדעתי מעולם לא נתקלו בסיטואציה כזו, נעמדו לרגע, נסוגו כמה צעדים לאחור הסתובבו ויצאו משם כאילו בלעה אותם אימא אדמה. למוחרת אותו היום כבר מצאתי את עצמי אצל הורי אימי, בביתם של סבא וסבתא שלי המתגוררים בעיר אחרת. את אותו מכשיר הטלוויזיה שהתמכרתי אליו כבר לא ראיתי ופחות נעצבתי לגביו.

כנראה אחת מהסיבות הייתה שלסבא וסבתא שלי היה מכשיר אחר ואף משוכלל יותר כי בו כבר ראיתי את התמונות בצבעים ולא בשחור לבן.

לימים נודע לי מאימא שלי כי אותם המובילים שברחו מהמקום בזמנו, נעמדו מחוץ לבית ובכו לנוכח הסיטואציה שהתרחשה, ושאותו הגורם שביקש לקחת את הטלוויזיה לא הסכים לוותר עליה, אף שהיא הציעה לשלם עליה, והוא לקח אותה בכל זאת...

בימים הבאים מצאתי את עצמי מבלה בחצר ביתם של סבא וסבתא, נחשף לשמש קיצית חמימה וטובה. סבתא הייתה נעזרת בי בניכוש עשבים שוטים שצמחו בגינת הירק שלה ומלמדת אותי איך לקטוף את עלי התרד המתאימים לפשטידה שלה, ואילו סבא היה נעזר בי כדי לגרוף ולנקות את כמות העלים העצומה שהשירו עצי הגויאבה והשסק בחצר הקדמית של ביתם שבינתיים הפך להיות ביתי הזמני.

ואם הזכרתי את עצי הפרי שבחצר, הרי אלה אותם העצים שלמדתי לטפס עליהם ולבלות שעות בין ענפיהם הסבוכים ולאכול את פירותיהם העסיסיים שלעולם לא אשכח את טעמם המופלא. את שעות השינה שלי העברתי במיטת האורחים המתקפלת שהייתה בחלקו התחתון של מין מזנון מוזר בפינת האוכל שבביתם של סבא וסבתא. במשך כל אותה התקופה ששהיתי אצל סבא וסבתא, בכל ערב היה סבא מזיז את השולחן ואת כיסאות פינת האוכל ומושך מתוך המזנון את המיטה המתקפלת בעלת מזרן המעוטר בפסי תכלת כדי שאוכל ללכת לישון.

זכור לי שאהבתי מאוד את תחושת רכות המזרן המיוחד הזה ולימים נתקלתי בתחושה דומה לתחושת מזרן שכזה במיטות הפוטון הזולות בעלות מזרני כותנה סרוקה שמכרו לנו כשגרנו בדירות שכורות באזורי תל אביב השונים. כעבור כמה חודשים עזבנו את ביתם של סבא וסבתא שלי ועברנו, אימא, אחי הגדול ואני, לדירה שאימי שכרה - דירה משלנו.

התחלתי ללכת לגן חדש. מושיקו ודניאלה, החברים הטובים שלי מהגן הקודם כבר נשכחו והכרתי חברים חדשים שאיתם יצאתי להרפתקאות ורכשתי חוויות חדשות כמו בפעם שעשינו 'מלחמה' עם חבורת ילדים משכונה סמוכה ואין לי מושג על מה. בגינה הציבורית שליד הבית, אני והחברים שלי התבצרנו באחד המתקנים שהיה בצורת משושים עשויים מפיברגלס. במלחמה הזו שערכנו שתי הקבוצות זרקנו זה על זה פחיות, בקבוקים, אבנים וכל הבא ליד. והינה אני מוציא את ראשי מפתחו של המתקן שבו אנחנו מתבצרים ורואה רבע בלטה אפורה. אותה בלטה או מרצפת בשפה יותר אינטליגנטית שמרצפת את הרחוב עפה לכיווני ופוגעת בראשי בחוזקה. עוברות עשרים שניות ופרץ דם ניגר על כל פלג גופי הימני. אני שם יד על המקום וטס משם לבסיס האם שלי - לבית שלי.

כאשר אימא שלי פותחת את הדלת, היא כמעט מתעלפת מהמראה שנגלה לעיניה: ילד שותת דם מהראש ומטה ואני באומץ עיקש אך מהול בפחד פן תיקח אותי לבית חולים, מתעקש כי הכול בסדר וזה יתרפא ויעבור לבד. ואכן חוץ מצלקת שמסתתרת מתחת לשער ראשי, הכול חזר לקדמותו.

החודשים עוברים וכך גם אנחנו. מסיבה כלשהי אנו מפנים את הדירה השכורה שבה אנו מתגוררים ועוברים לדירה שכורה אחרת הנמצאת בסביבה, ממש כמה רחובות מהקודמת. אימא שלי עובדת במשרה מלאה פלוס כדי לקיים את אחי ואותי וכמובן כדי לשלם את ההוצאות שאני מאמין שהיו גבוהות. באותה התקופה אני יכול להעיד שמבחינה חומרית לא חסר לי כלום ולמעשה ההפך הוא הנכון. אולי היה לי יותר מדי...

אבי שהיה גר בעיר מרוחקת מאיתנו מרחק של כמה שעות נסיעה, היה נוהג לשבץ אותנו בלו"ז שלו כאשר היה מגיע לאזור המרכז לסידורים. הוא היה קופץ לבקר אותנו לאיזו שעה, פחות או יותר, ובמקרה הטוב היה מקדיש קצת יותר ולוקח אותנו לאיזה בית קפה או מסעדה. אבל תמיד היה מפצה אותנו וכנראה גם את מצפונו בשטר של כסף בערך גבוה מאוד כך שתמיד יכולתי להרשות לעצמי פינוקים. לי ולחבריי.

אחי ואני לא היינו כאלה מחוברים. כנראה גם מפני שהפרש הגילים בינינו היה שמונה שנים לטובתו. זאת אומרת שהוא היה הגדול בינינו ויכול מאוד להיות שהוא היה בסרט משל עצמו על החיים ואני לא יכול להאשים אותו על כך.

הייתי ילד עגלגל פלוס ולא פעם יכולתי להרגיש שהוא, אחי, מתבייש בי ומעדיף שלא יקשרו בינינו וידעו שאנחנו אחים. אני נזכר שבאחת הפעמים הוא תכנן ללכת למשחק כדורסל בעיר שלנו - משחק אמיתי של הליגה - וביקשתי ממנו להצטרף אליו כדי להחליף את הזווית של הצפייה מבעד לטלוויזיה, לראות ולהרגיש איך זה להיות בקהל אמיתי, להרגיש את המתח ואת שמחת הקהל הצוהל כשהכדור נכנס ברשת הסל. הוא סירב בתוקף שאצטרף עד כדי כך שממש רב עם אימא שלנו ויצא מהבית בטריקת הדלת. למיטב זיכרוני זו הפעם הראשונה והאחרונה שביקשתי ממנו משהו עד עצם היום הזה.

אני הייתי ילד עצמאי מאוד – 'ילד מפתח' - מאותם הילדים שמפתח הבית היה תלוי על צווארם כדי שלא יאבדו אותו. מדי יום, כשהייתי חוזר מבית הספר לבית עשיתי כמעט הכול לבד, החל מלהכין לעצמי אוכל, להתקלח ובכלל להעסיק את עצמי. חברים לא היו חסרים לי ובשכונה למטה הרגשתי טוב מבחינה רגשית. אפילו הייתה לי חברת נפש בשם נוגה שיחד היינו מבלים די הרבה ביחד ונראה היה שמצאתי לי מקום מבטחים איתה, מעין safe zone.

אך גם הפעם זה לא החזיק מעמד יותר מדי זמן וכעבור שנתיים-שלוש שוב נאלצנו לעבור דירה אך הפעם לעיר הסמוכה. ואני, שכבר ביססתי את מעמדי והתמקמתי לי באזור הנוחות שלי בשכונה ובבית הספר, נאלצתי שוב לוותר על כל זה ולהתחיל מחדש במקום אחר, בעיר אחרת. אני זוכר שכמה חודשים לאחר שעברנו למשכננו החדש בעיר הסמוכה עדיין היה קשה לי לוותר על החברים הישנים והייתי נוסע באוטובוס לבקר אותם, מנסה להחזיק ולהחיות בכוח את מה שכבר נגזר דינו למות. ובאמת, לאחר כמה חודשים שחררתי את העבר וכהרגלי בחיי הקצרים, המשכתי הלאה.

זה ממש לא היה פשוט לחדור לגרעין מלוכד של כיתה וחבורה של ילדים שרובם גדלו יחד והכירו עוד מימי הגן ואני ילד זר, ילד שמן שמגיע מבחוץ, לא מכיר לא את הסביבה ולא את הנפשות הפועלות, לא את המורים, לא את מבנה בית הספר ולא את הסביבה של הבית. הכול חדש, זר ולא מוכר.

תהליך ההתאקלמות לא היה קל. במהלכו היו לי כמה מריבות אלימות ונוסף על כך עברתי חרם קצרצר אך לבסוף רכשתי את מקומי.

צחוק הגורל הוא שהחברים הכי טובים שלי עד היום הם אותם אלה שרבו איתי והובילו את החרם עליי.

הזמן עבר לו, העבר הפך כבר לעבר ותקופת הבגרות החלה.פתאום הדימויים בראש לגבי בנות הפכו לדימויים על נשים, ועיתוני פורנו וסרטים כחולים כבר לא היו מביכים אותנו ולמעשה הפכו למעניינים. החבורה הגדולה של אותם ימי בית הספר הצטמצמה לכמה חברים איכותיים ומלוכדים שייתנו הכול זה למען זה. בילינו שעות וימים שלמים יחד. הברזנו מבית הספר, שרפנו זמן בים, יצאנו לבלות ולילות רבים נשארנו ערים עד הבוקר. חלק מהחברים הכירו בנות זוג. הזוגיות החדשה, האהבה הראשונה ופרפורי ההתאהבות תבעו את שלהם והחבורה המגובשת החלה להתפרק. אט-אט התחלתי להרגיש שאני נשאר בצד ולבד. פחות זמני איכות עם חברים, פחות צחוקים והנאה עד הבוקר ומהר מאוד מצאתי את עצמי חוזר לאהובתי הישנה והנאמנה – הטלוויזיה. גומע תוכניות על כל דבר ומשלב עם זה אוכל. והתוצאות לא איחרו לבוא, ואני שגם ככה הייתה לי נטייה להשמנה, תפחתי עוד ועוד והמרחק מזוגיות ובנות זוג רק הלך וגדל. לזכותם של חבריי ייאמר כי הם לא הטיפו לי או דיברו איתי על נושא ההשמנה או הנראות שלי. הרגשתי נורא. רציתי גם לאהוב ולהיות נאהב, רציתי גם להרגיש את פרפרי האהבה, אבל אף אחת לא הסכימה לעבור איתי את מחסום הידידות ולרצות להיות בת זוגי. כל כך רציתי לתת ולהעניק אבל תמיד מצאתי את עצמי ישוב בצד ומסתכל על האחרים מתנשקים ומתחרמנים, ומשתמשים בי כנהג של החבר'ה.

הדיכאון והייאוש העצימו עוד יותר את הבריחה שלי לאוכל ושם מצאתי נחמה וכמובן שהלכתי והשמנתי עוד ועוד והגעתי למשקלים מטורפים. כשכל חבריי קיבלו זימונים לצבא, צו ראשון ושני, קיבלתי גם אני, רק שאצלי - עקב משקלי - דחו אותי ואת הגיוס שלי עד אשר ארד במשקל. כך יצא שכל שנה קראו לי להישקל ומשנה לשנה רק עליתי יותר ויותר במשקל. לבסוף בגיל 21, הוועדה הרפואית של הצבא החליטה לפטור אותי משירות צבאי לצמיתות.

מכאן החל בתוכי מהפך עצמי והחלטתי לקחת את עצמי בידיים. התחלתי בתהליך דיאטה עצמאי ובמשך שנה וחצי הורדתי ממשקלי כמאה ק"ג ואפשר לומר שנולדתי מחדש. כן, ממש כך. החיים שלי נחלקים לשני חלקים: התקופה שלפני הדיאטה והתקופה שלאחריה. כל מה שאני אכתוב כאן הוא הכי קרוב לאמת. זהו סוג של יומן אישי שאני משתף אותך בו ונותן לך את הזכות להציץ בחיי האישיים ובמה שחוויתי מעתה ואילך.