שושנים 1: שושנים

 1 הָאוּבַּטקֶר, טקסס, אוגוסט 1985

במקומו ליד המכתבה שלו הפך אֵיימוס הַיינס את האחרון שבשני דפי המסמך המשפטי שהתבקש לקרוא. פיו היה יבש כחציר, ולרגע הוא יכול רק למצמץ בתדהמה ובזעזוע אל מול מרשתו וידידתו משכבר הימים שישבה לפני שולחנו, אישה שהוא העריץ — וכיבד — במשך ארבעים שנה וחשב שהוא מכיר אותה. הוא בחן את הבעת פניה בחיפוש אחר רמזים שהגיל אכן השפיע בסופו של דבר על כישוריה, אבל היא הביטה בו במלוא חדות העין שבה נודעה. הוא לחלח את פיו ברוק ושאל, "הנספח הזה אמיתי, מרי? מכרת את החוות ושינית את הצוואה שלך?"

מרי טוליוֶור דוּמוֹן הנהנה, וגלי שערה הלבן העשוי בתסרוקת מוקפדת לכדו את האור שזרם מדלתות הזכוכית. "התשובה היא כן, לשתי השאלות, איימוס. אני יודעת שאתה המום ושזו אינה דרך יפה לגמול לך על כל שנות השירות והמסירות שלך, אבל היית נפגע מאוד אילו הפקדתי את העסק הזה בידיו של עורך דין אחר."

"זה נכון," אמר. "עורך דין אחר לא היה מנסה לשכנע אותך לשקול שוב את הנספח הזה — לפחות את החלק שניתן לתיקון." לא היתה שום דרך להציל את חווֹת טוליוור, מטעי הכותנה העצומים של מרי שאותם מכרה בחודש שעבר במשא ומתן חשאי, עובדה שהוסתרה מנכדת אחיה שישבה בלי לדעת דבר בלוּבּוֹק, טקסס, כמנהלת חווֹת טוליוור מערב.

"אין מה לתקן, איימוס," אמרה מרי בנוקשות מה. "את הנעשה אין להשיב, ואין שום סיכוי לשנות את דעתי. אתה רק תבזבז את זמנך ואת זמני אם תנסה לעשות כן."

"רייצ'ל עשתה משהו שפגע בך?" שאל בשקט וסובב את כיסאו לעבר מזנון. הוא הושיט את ידו אל כד ושם לב שידו רועדת כשמזג מים לשתי כוסות. הוא היה מעדיף משהו חריף יותר, אבל מרי לא נגעה באלכוהול. "בגלל זה מכרת את החוות ושינית את הצוואה?"

"אלוהים אדירים, לא," אמרה מרי ונשמעה מבועתת. "שלא תחשוב כך, אפילו לרגע. נכדת אחי לא עשתה דבר חוץ מלהיות מי שהיא — טוליוור לפני ולפנים."

הוא מצא מפיות והסתובב להושיט למרי כוס. היא ירדה במשקל, אמר בלבו. חליפתה המחויטת היתה תלויה עליה מעט, ופניה העגלגלות — שהיו עדיין מדהימות, בגיל שמונים וחמש — נראו כחושות יותר. "העסק הזה" גבה ממנה את מחירו, כפי שראוי ונכון, לכל הרוחות, חשב, והבזק של כעס עבר בו. איך היא יכולה לעשות זאת לנכדת אחיה, לנשל אותה מכל מה שציפתה לרשת — מהאדמות ומהבית של אבות־אבותיה, מזכותה לחיות בעיר שהם השתתפו בייסודה? הוא לגם לגימה ארוכה מהמים וניסה להרחיק מקולו את הכעס כשהעיר, "מפיך זה נשמע כמו פגם."

"זה מה שזה, ואני פועלת לתיקונו." היא הרימה את הכוס שבידה ושתתה בצמא, ואחר כך הצמידה את המפית אל פיה. "זאת מטרת הנספח. אני לא מצפה שיהיה לך מושג מה טיבה של המטרה הזאת, איימוס, אבל פֶּרסי יֵדע, בבוא העת. וכמוהו גם רייצ'ל, ברגע שאסביר את זה."

"ומתי בדעתך לעשות זאת?"

"אני טסה מחר ללובוק במטוס של החברה, כדי להיפגש איתה, היא לא יודעת שאני באה. אז אספר לה על המכירה ועל הנספח, ואקווה שהנימוקים שלי ישכנעו אותה שעשיתי את הדבר הטוב ביותר בשבילה."

הטוב ביותר בשבילה? איימוס הציץ בה מעל לכוס שבידו בפליאה ספקנית. מרי כבר היתה מצליחה יותר למכור פרישוּת למַלח. רייצ'ל לעולם לא תסלח לה על מה שעשתה, בכך הוא היה בטוח. הוא רכן קדימה ונעץ בה עיניים אומרות נחישות. "מה דעתך לנסות את הנימוקים קודם עלי, מרי? איזו סיבה יכולה להיות לך למכור את חווֹת טוליוור, שרוב חייך עמלת להקימן? למה להוריש את סומֶרסֶט דווקא לפרסי וורוויק? מה הוא יכול לעשות במטע כותנה? פרסי הוא איש של עצים, בשם אלוהים. הוא בן תשעים! ולהוריש את אחוזת טוליוור לחברה לשימור אתרים זה... ובכן, זאת תהיה סטירת המחץ. את יודעת שרייצ'ל ראתה תמיד את הבית הזה כבית שלה. היא מתכננת לחיות בו את שארית חייה."

"אני יודעת. ולכן אני מונעת אותו ממנה." היא נראתה אדישה, יושבת זקופה כמוט וידה מעוקלת על ידית מקל ההליכה הנטוע ברצפה כעוגן, נראית לעין כול כמלכה על כס מלכותה עם מקל ההליכה כשרביט. "אני רוצה שהיא תקים לה בית משלה במקום אחר, שתתחיל מחדש על קרקע חדשה," אמרה. "אני לא רוצה שהיא תישאר כאן ותחיה את חייה על פי בשורת הטוליוורים."

"אבל... אני לא מבין." איימוס פרש את ידיו בתסכול. "חשבתי שלזה הכנת אותה במשך כל השנים הללו."

"זו היתה טעות — טעות אנוכית מאוד. תודה לאל שנוכחתי בטרגדיה של טעותי לפני שהיה מאוחר מדי, ושהיו לי התושייה וגם... החוכמה לתקן אותה." היא נופפה יד בתנועה פוטרנית. "אל תבזבז את האנרגיה שלך ושלי בניסיון לשכנע אותי להסביר, איימוס. זאת חידה, אני יודעת, אבל סמוך עלי. המניעים שלי לא יכולים להיות טהורים יותר."

במבוכתו ניסה דרך אחרת. "לא עשית את זה מתוך איזו מחשבה שגויה בקשר למה שנדמה לך שאת חייבת לאביה, ויליאם, נכון?"

"בשום פנים ואופן לא!" ניצוץ של רגזנות הבזיק בעיניה. הן נודעו כ"עיניים של טוליוור" — ירוקות כאזמרגדים נדירים, סימן היכר שירשה מהצד של אביה במשפחה, יחד עם השיער שהיה פעם שחור וגומת החן שבמרכז סנטרה. "אני בטוחה שהאחיין שלי יכול לראות את זה בצורה כזאת — או כך, ליתר דיוק, תראה את זה אשתו," אמרה. "היא תחשוב שעשיתי את הדבר הנכון והראוי כשנתתי לוויליאם את מה שהיה שלו כל הזמן." היא השמיעה נחירה קלה. "אליס טוליוור רשאית לחיות באשליה שמכרתי את החוות מתוך רגשי אשמה שהיו לי בגלל מה שאני חייבת לבעלה. אבל לא עשיתי שום דבר מכל זה למענו, אלא למען בתו. ואני בטוחה שהוא יבין זאת." היא השתתקה, ופניה עטויות הקמטים הדקים נראו מהורהרות, ספקניות. אחר כך הוסיפה בפחות ביטחון עצמי, "הלוואי שיכולתי להיות בטוחה בקשר לרייצ'ל..."

"מרי..." איימוס חיפש את הקול המשכנע ביותר שלו. "רייצ'ל קורצה מהחומר שלך. את חושבת שאת היית מבינה אילו אביך שלל ממך את הירושה שלך — המטע, הבית, העיר שחבה את לידתה למשפחה שלכם — ולא משנה כמה מוצדקות היו סיבותיו?"

לסתה התהדקה מתחת לרפיסות הקלה של סנטרה. "לא, אבל חבל שהוא לא עשה את זה. הלוואי שהוא לא היה מוריש לי בכלל את סומרסט."

הוא פער לעומתה את פיו בהלם אמיתי. "אבל למה? היו לך חיים נפלאים — חיים שחשבתי שרצית להוריש לרייצ'ל, כדי שתמשיך את מורשת המשפחה שלכם. הנספח הזה הוא כל כך..." הוא העביר את גב ידו על המסמך, "מנוגד לכל דבר שחשבתי שקיווית שיהיה לה — לכל דבר שהנחת לה לחשוב שאת רוצה שיהיה לה."

ישיבתה בכיסא נעשתה רפויה יותר, כמפרשית גאה שהרוח נשאבה לפתע ממפרשיה. היא הניחה את מקל ההליכה על ברכיה. "הו, איימוס, זה סיפור ארוך כל כך, ארוך מכדי להיכנס אליו כאן. פרסי יצטרך להסביר לך את כולו באחד הימים."

"להסביר מה, מרי? מה יש פה להסביר?" ולמה באחד הימים, ולמה פרסי? הוא לא יניח לדקרור של דאגה לה לרפות את ידיו. הקמטים סביב עיניה ופיה נראו עתה עמוקים יותר, ועורה המושלם החוויר מתחת לגון הזית שלו. הוא רכן בנחישות עמוק יותר מעל המכתבה. "איזה סיפור אני לא יודע, מרי? קראתי כל דבר שנדפס אי פעם על הטוליוורים והוורוויקים והדומונים, שלא לדבר על כך שחייתי ביניכם במשך ארבעים שנה. הייתי שותף לכל דבר שהשפיע על כל אחד מכם מאז הגעתי להאובטקר. כל סוד שאולי שמרתם לעצמכם היה יוצא החוצה. אני מכיר אתכם."

היא השפילה לרגע את עפעפיה ולֵאות ניכרה בעליל בקמטיהם החומים במקצת. כשנשאה את מבטה הוא היה רך מחיבה. "איימוס, יקירי, אתה נכנסת לחיינו כשהסיפורים שלנו כבר היו גמורים. הכרת אותנו במיטבנו, כשכל מעשינו העצובים והטרגיים כבר היו מאחורינו, ואנחנו חיינו עם תוצאותיהם. ובכן, אני רוצה למנוע את רייצ'ל מלעשות אותן שגיאות שאני עשיתי ולחסוך ממנה את הסבל מאותן תוצאות בלתי נמנעות. אין לי שום כוונה לעזוב אותה בעודה נתונה לקללת טוליוור."

"קללת טוליוור?" איימוס מצמץ בבהלה. סגנון מוזר כזה לא היה אופייני לה. הוא תהה אם הגיל בכל זאת השפיע על מוחה. "אף פעם לא שמעתי ולא קראתי משהו על קללת טוליוור."

"הוא אשר אמרתי," היא השיבה ושיגרה אליו את חיוכה האופייני, לא יותר מהרמת שפתיים מעל שיניים שלמרבה הפלא — בניגוד לאלה של בני גילה, ובניגוד לשיניו שלו — עדיין לא הצהיבו לגוון של קלידי פסנתר ישנים.

הוא סירב להשלים עם הדחייה. "מה בקשר לתוצאות האלה?" דרש לדעת. "היתה בבעלותך אימפריה של כותנה שהשתרעה לרוחב הארץ. בעלך, אוֹלי דומון, היה הבעלים של אחת מחנויות הכולבו המובחרות בטקסס והחברה של פרסי וורוויק נמנית כבר עשרות שנים עם החמש מאות של כתב העת 'פורצ'ן'. אילו 'מעשים עצובים וטרגיים' הוליכו לתוצאות כאלה, הייתי רוצה לדעת."

"אתה חייב להאמין לי," אמרה וזקפה את כתפיה. "קללת טוליוור קיימת, והיא השפיעה על כולנו. פרסי יודע את זה היטב. וגם רייצ'ל תדע, כשאראה לה הוכחות לקיומה הבלתי מעורער."

"הורשת לה המון כסף," המשיך ואמר בעקשנות. "נניח שהיא תקנה אדמות באיזשהו מקום, תבנה שם עוד סומרסט ותשריש שושלת חדשה של טוליוור. ה... הקללה הזאת שאת מדברת עליה עדיין תהיה תקפה?"

בעיניה עלה זיק בלתי ניתן לפענוח. שפתה התעקלה במרירות חשאית. "שושלת פירושה בנים ובנות שיעבירו הלאה את לפיד האבות. במובן זה הטוליוורים מעולם לא היו שושלת, עובדה שאולי החמצת בספרי ההיסטוריה שלך." דיבורה היה טעון אירוניה. "לא, הקללה לא תהיה תקפה. ברגע שחבל הטבור למטע ייחתך, הקללה תעבור מן העולם. לשום קרקע בשום מקום לא יהיה הכוח להפיק מאיתנו את מה שהפיק סומרסט. רייצ'ל לעולם לא תמכור את נשמתה כמו שאני עשיתי למען אדמת משפחה."

"את מכרת את נשמתך למען סומרסט?"

"כן, פעמים רבות. גם רייצ'ל עשתה זאת. ואני גומלת אותה מהנטייה."

הוא צנח במקומו, מובס. הוא התחיל לחשוב שאמנם החמיץ כמה פרקים בספרי ההיסטוריה. הוא ניסה עוד נימוק אחד אחרון. "מרי, הנספח הזה מייצג את מילות הפרידה האחרונות שלך ליקירייך. חשבי איך יכולים תנאיו להשפיע לא רק על הזיכרון שיישאר לרייצ'ל ממך, אלא גם על היחסים בינה לבין פרסי, שבידיו תהיה הבעלות על זכויותיה מלידה. אלה מילות הפרידה שבהן את רוצה שיזכרו אותך?"

"אני מוכנה להסתכן בפרשנותם השגויה," אמרה, אבל מבטה התרכך. "אני יודעת עד כמה אתה מחבב את רייצ'ל ושאתה חושב שאני בוגדת בה. אני לא בוגדת בה, איימוס. אני מצילה אותה. הלוואי שהיה לי היום זמן להסביר לְמה אני מתכוונת בכך, אבל פשוט אין זמן. אתה חייב להאמין לי שאני יודעת מה אני עושה."

הוא כיסה בידיו את הנספח. "שאר היום שלי פנוי. סוזן הזיזה את כל הפגישות שנקבעו לי לאחר הצהריים. יש לי כל הזמן שבעולם כדי שתסבירי לי על מה מדובר פה בכלל."

היא הושיטה את זרועה על השולחן וכיסתה את ידיו המסוקסות, הגרומות, בכף ידה הדקה וכחולת הוורידים. "אולי לך יש זמן, יקירי, אבל לי אין. אני חושבת שהגיע הזמן שתקרא את המכתב שבמעטפה האחרת."

הוא העיף מבט במעטפה הלבנה שהוציא ופניה כלפי מטה, שלא כמו זו שהכילה את הנספח. "את זה תקרא אחרון," הורתה לו, ולפתע — בהבזק חד של אינטואיציה — הוא הבין למה. לבו החסיר פעימה, הוא הפך את המעטפה וקרא את מען השולח. "מרכז רפואי בדאלאס," הפטיר, וחש שמרי הסבה את ראשה ממנו ואחזה במחרוזת הפנינים המפורסמת שלצווארה, שבעלה אוֹלִי נתן לה, פנינה לכל יום נישואים, עד מותו. חמישים ושתיים פנינים היו שם עכשיו, גדולות כביצים של יונק דבש, והמחרוזת תאמה היטב את מסגרת המחשוף חסר הצווארון של חליפת הפשתן הירוקה שלבשה. בפנינים אלה הוא קיבע את עיניו לאחר שגמר לקרוא את המכתב, בלי שהיה מסוגל להעתיקן אל פניה.

"סרטן כליות, עם גרורות," אמר בצרידות, ופיקת הגרון הבולטת שלו זזה בעצבנות. "ואין מה לעשות?"

"אה, הדברים הרגילים," היא אמרה והושיטה את ידה אל כוס המים. "ניתוח וכימותרפיה והקרנות. אבל כל אלה רק יאריכו את ימי, לא את חיי. החלטתי לוותר על הטיפולים."

צער צורב כחומצה מילא אותו. הוא הסיר את משקפיו, עצם את עיניו בחוזקה וצבט את גשר אפו כדי לעצור את הדמעות. מרי לא אהבה גילויים דביקים של רגשות. עכשיו ידע מה היא עשתה בדאלאס בחודש שעבר, מלבד הסדרת המכירה של חוות טוליוור. הם לא ידעו שום דבר — לא נכדת אחיה ולא ידידה הוותיק פרסי, ולא סאסי, סוכנת הבית שלה במשך יותר מארבעים שנה, וגם לא פרקליטהּ הוותיק והמסור... כל אוהביה. כמה מתאים למרי להחזיק את הקלפים האחרונים שלה צמוד כל כך לחזה.

הוא הרכיב שוב את משקפיו ואילץ את עצמו לפגוש את עיניה — עיניים שעדיין, למרות הקמטים שיצרו להן מסגרת, הזכירו לו את צבעם של עלי אביב מבליחים בין טיפות גשם. "כמה זמן?" שאל.

"הם נותנים לי עוד שלושה שבועות... אולי."

בכניעה למאבקו עם הצער פתח איימוס מגירה שבה החזיק מלאי של ממחטות. "אני מצטער, מרי," אמר והצמיד את ריבוע הכותנה הלבן אל עיניו. "אבל יותר מדי נוחת עלי בבת אחת..."

"אני יודעת, איימוס," אמרה, תלתה את מקל ההליכה על זרוע הכיסא, הקיפה בזריזות מפתיעה את המכתבה, ניגשה אליו והצמידה את ראשו אל חזה העטוי פשתן. "ידענו שהיום הזה יבוא... שנצטרך להיפרד. אחרי ככלות הכול, אני מבוגרת ממך בחמש־עשרה שנה..."

הוא לחץ את ידה הכחושה כל כך והשברירית. מתי היא נהייתה ידה של אישה זקנה? הוא זכר שהיתה חלקה וללא כתמים. "את יודעת שאני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותך?" אמר ועיניו עצומות בחוזקה. "זה היה בכולבו דומון. את ירדת במדרגות בשמלה בצבע כחול מלכותי, והשיער שלך הבהיק כמו סטן שחור מתחת לנברשות."

הוא הרגיש בחיוכה מעל ראשו הקירח. "אני זוכרת. עדיין היית במדים. אז כבר ידעת מי הוא ויליאם ובאת לברר איזה מין אנשים ידחפו נער כמוהו לברוח מהבית. עלי לומר שבאמת נשמעת קצת המום."

"הייתי מופתע."

היא נשקה לקודקודו ושחררה אותו מאחיזתה. "תמיד הייתי אסירת תודה על הידידות בינינו, איימוס. אני רוצה שתדע את זה," אמרה וחזרה לכיסאה. "אינני נוטה לרגשנות, כידוע לך, אבל היום שבו נקלעת לקהילת מזרח טקסס הקטנה שלנו, היה אחד הימים היותר מוצלחים בחיי."

איימוס קינח את אפו בממחטה. "תודה, מרי. עכשיו עלי לשאול אותך, פרסי יודע על... מצבך?"

"עדיין לא. אספר לו ולסאסי כשאחזור מלובוק. באותה הזדמנות אטפל גם בסידורי הלוויה שלי. אילו תכננתי אותה קודם לכן היתה כל העיר יודעת על מותי הקרוב עוד לפני שהייתי מספיקה לצאת מהחניון. מקום בהוספיס הוזמן לשבוע אחרי שובי. עד אז אני רוצה שמחלתי תישמר כסוד שלנו." היא הניחה את רצועת התיק שלה על כתפה. "ועכשיו עלי ללכת."

"לא, לא!" מחה וזינק מכיסאו. "עדיין מוקדם."

"לא, איימוס, כבר מאוחר." היא הושיטה את ידה אל עורפה ופתחה את קרס המחרוזת. "הפנינים האלה הן בשביל רייצ'ל," אמרה והניחה אותה על השולחן. "אני מבקשת שתיתן לה אותן בשמי. אתה תדע מהו הזמן המתאים לעשות זאת."

"למה שלא תיתני לה אותן בעצמך כשתיפגשי איתה?" שאל ואש בוערת בגרונו. היא נראתה מצומקת בלי הפנינים, ובשרה זקן וחשוף. מאז מותו של אוֹלי, שתים־עשרה שנים קודם לכן, היא כמעט לא נראתה בלעדיהן. היא ענדה אותן לכל מקום, ועם כל דבר.

"היא עלולה לא להסכים לקבל אותן אחרי השיחה שלנו, איימוס, ומה אעשה בהן אז? אסור להשאיר אותן לשיקול דעתם של אוצרים באיזשהו מוזיאון היסטורי. תחזיק אותן אצלך עד שהיא תהיה מוכנה. הן כל מה שיישאר לה ממני ומהחיים שהיא ציפתה שיהיו לה."

הוא נתקל בשולחן ולבו הלם בחוזקה. "תרשי לי לנסוע איתך ללובוק," הפציר. "להיות איתך כשתספרי לה."

"לא, ידידי היקר. נוכחותך שם עלולה להקשות על שניכם אחר כך, אם העניינים ישתבשו. רייצ'ל חייבת להאמין שאתה בלתי משוחד. היא תזדקק לך. יקרה מה שיקרה, כך או אחרת, היא תזדקק לך."

"אני מבין," אמר בקול סדוק. היא הושיטה את ידה והוא הבין שהיא רוצה שהם ייפרדו עכשיו. בימים הבאים אולי לא תיקרה להם ההזדמנות הזאת, לומר שלום בפרטיות. הוא עטף את כף ידה הצוננת בשתי כפותיו הגרמיות, ועיניו נמלאו דמעות, למרות נחישותו להשאיר את הרגע הזה במישור המכובד שבו חיה כל חייה. "שלום, מרי," אמר.

היא נטלה את מקל ההליכה. "שלום, איימוס. דאג לרייצ'ל ולפרסי בשבילי."

"את יודעת שאעשה זאת."

היא הנהנה והוא התבונן בה, בעשותה את דרכה אל הדלת בנקישות מקל ובמאמץ לשמור על זקיפות הקומה והיציבה המלכותית האופייניות כל כך של מרי. היא פתחה את הדלת ולא הסתכלה לאחור, אלא שיגרה אליו נפנוף יד קל מעבר לכתפה כשיצאה החוצה, וסגרה אותה מאחוריה.