שושנים 2: עשבים

בלילה של האחד בינואר 1979, שעתיים אחרי פרוס השנה החדשה, ראתה אֶמה בנסון צלב על הירח. עטופה בחלוק הפלנל הישן שלה, לאחר שהתעוררה בשל אי־שקט מוזר, היא יצאה אל מחוץ לבית העץ שלה בעיר שבה גרה כל חייה, עמוק בַּפֶּנהנדל של טקסס, ונשאה את מבטה אל החיזיון הפלאי. היא התבוננה בצלב בתחושה מטרידה שהוא אות מבשר רעות המיועד אליה אישית.

למחרת הודיעו לה שבנה, היחיד שנשאר בחיים משני ילדיה, ואשתו, נהרגו בתאונת דרכים בדרכם הביתה ממסיבת ערב השנה החדשה. המתקשר הזדהה כד"ר רַיינלֶנדֶר, שכן וידיד קרוב של סוני ושל כלתה. הוא אמר שהוא ואשתו יחזיקו אצלם את בתם בת האחת־עשרה של בני הזוג, קתי, עד שבית המשפט או הגוף המוסמך יחליטו מה לעשות בילדה.

"מה זאת אומרת, בית המשפט?" שאלה אמה.

היא שמעה אנחת כאב. "אני מדבר על אומנה, גברת בנסון."

אומנה. נכדתה, בשרה ודמה, תגדל בצל קורתם של זרים?

אבל מי עוד יקבל אותה? לאן עוד תוכל ללכת? לא נשארו עוד קרובי משפחה. כלתה של אֶמה היתה בת יחידה, שאומצה בידי בני זוג שעברו זה כבר את גיל הפוריות, ועתה לא היו עוד בין החיים. בנה, בּאדי, נהרג בווייטנאם. היא היתה קשר הדם היחיד של הילדה, אבל קתי פגשה אותה רק פעם אחת ומן הסתם כבר שכחה אותה, כי אֶמה חששה ששמה ומקומה במשפחה הוזכר, אם בכלל, בבית בנה רק לעתים נדירות.

אבל היא שמעה את עצמה אומרת, "אם תרשו לקתרין־אן להישאר אצלכם עד שאגיע, דוקטור ריינלנדר, אקח אותה איתי הביתה."

אמה, שמעולם לא טסה במטוס ונסעה ברכבת רק פעמיים בימי נעוריה, הזמינה טיסה מאמרילו לסנטה קרוז, קליפורניה, ובשש שעות הריתוק שעברו עליה במושב האמצעי בשורה שלה — עם צמר גפן תחוב באוזניה כדי לחסום את המולת התפרעותו ונדנודיו של בן הארבע חסר הסבלנות שישב מאחוריה — היא תהתה בדאגה באיזו מידה השפיעו הגֶנים של בנה השני על בתו. היא שמה לב שתשע פעמים מתוך עשר קורה שבנות בכורות דומות לאבותיהן, לא רק במבנה הגוף ובמזג אלא גם באופי, ואילו בנים בכורים הם הדים של אמותיהם. בנה הבכור באדי הוכיח שאינו יוצא מן הכלל הזה.

אבל בדמו של סוני, שנולד אחריו, לא זרמה אפילו טיפה מהמוֹהַל של אילן המשפחה. כמי שהיה יהיר, חומרני, טיפוס שחשב שמגיע לו הכול ובעל חמלה במידה שיכלה לעבור בקוף מחט, הוא נועד לדעתו לתוכנית נשגבת מזו שלתוכה נולד. "יועדתי למשהו טוב מזה," זכרה אותו אמה קובע ופוגע בה עמוקות. ובשעת הכושר הראשונה שהזדמנה לו הוא יצא לתקן את הטעות שעשה הטבע. הביתה הוא חזר רק לעתים נדירות, ואחרי נישואיו לאישה שהיתה שותפה לרעיונותיו הארציים, חזר פעם אחת בלבד. הוא אמר שהוא בא כדי להכיר לאֶמה את אשתו ואת בתו, אבל הוא בעצם בא ללוות את דמי ביטוח החיים של אחיו ששולמו לה לאחר שהוא נהרג. היא סירבה. העוינות של סוני כלפיה נמשכה, ואף תוגברה על ידי אשתו האופנתית, שעיקמה את חוטמה למראה הסביבה שבה גדל בעלה, ובקושי הצליחה להסתיר זאת. מסלידתה של כלתה הבינה אֶמה שגם אם השמים יֵרדו לארץ היא לא תחשוף את בתה למקום הולדתו של בעלה ולאישה חמורת הסבר והעניינית שגידלה אותו. ואֶמה אכן הבינה נכון, כי הם לא שבו עוד וגם לא הזמינו אותה לביתם בקליפורניה. אבל היא זכרה היטב את בת הארבע הקטנה, הילדה העדינה, הנשית והמדהימה ביופייה, שכמעט רק למשמע ה"שלום" של אֶמה נמלטה אל המקלט הבטוח על ברכי אביה ודחתה כל ניסיון למגע איתה.

אֶמה החליטה שהילדה סובלת מפינוק מצער. די היה להביט בבגדים ובצעצועים היקרים, לשמוע את הדיבור התינוקי המתפנק, לראות איך הוריה עמדו במצב הכן להיענות לכל משאלה ובקשה שלה, כדי לדעת שכשתגדל יהיה בה התוכן של קוביית סוכר. ועם זאת, היא היתה יצור קטן ומצודד עם השיער הבלונדיני המתולתל של אביה והעיניים הכחולות הגדולות, הניבטות — בביישנות או בהסתייגות, אֶמה לא ידעה — מתחת לריסים ארוכים, שכאשר ישנה נחו כנוצות פוך על העיקול הקטיפתי המתוק של לחייה. לאמה היתה תמונה אחת של הילדה, שצולמה באותו ביקור ועמדה על שידת הלילה שלה.

קתרין־אן היתה עכשיו בת אחת־עשרה, אולי יורשת של היחידה הכימית שהעבירה את המאפיינים התורשתיים מהורה לילד, מי שהחינוך ואורח החיים של מדינת מולדתה כבר עיצבו את אישיותה. איך שותלים ילד כזה, שבא מדקלים וחוף הים והורים מתירניים, בערבה ובשיחים קוצניים ובהשגחתה של סבתא שעדיין סברה שילדים יש לגדל כך שיבינו שהם יקרים ללב אך אינם מרכז היקום? הילד במושב שמאחוריה במטוס היה דוגמה טובה לחינוך המודרני של ילדים. ילד שגם אם הוא מרותק למקום אחד, לא יצפו ממנו, חס וחלילה, לכבד את עור התוף של הסובבים אותו.

אמה ידעה שסוגיות אלה יהיו בהכרח קונפליקטים בסיסיים, שייתכן שלעולם לא תתגבר עליהם, אבל היא הבינה את החובה המוטלת עליה, ובגיל שישים ושתיים היתה מוכנה להעמיד את לבה בסכנת האובדן של עוד ילד.