שחיתויות קטנות

יום ראשון, 29 במרס (הלילה שבין שבת לראשון)

שפמו היה נוקשה מתמיד. נוקשה כל כך שזבוב היה יכול להתהלך עליו בדיוק כמו שחטוף מתהלך על גשר של ספינת שודדי ים. אלא שאין בעולם הזה שום זבוב שמסוגל לשרוד בחדר קירור בטמפרטורה של שלושים מעלות מתחת לאפס: גם לא נֶסטוֹר צָ'פינוֹ, רב־טבחים, קונדיטור ששמו הלך לפניו בזכות פוֹנדַנט השוקולד שלו ובזכות אותו שפם בלונדי קפוא. וכך עלולים למצוא אותו כעבור כמה שעות: עיניו פקוחות לרווחה, המומות, אבל בלי לאבד את הכבוד העצמי שלו, כי ציפורניו אמנם שרטו את הדלת, אבל מחגורת סינרו עדיין ביצבצה מטלית המטבח, למרות שאין שום טעם להתגנדר בשעה שמאחורי גבך נסגרת מאליה, קלאק, דלת של מקרר וֶסטינגהָאוּס בגודל של שני מטרים על מטר וחצי משנת 1980.

ואותו קלאק הוא הצליל האחרון שמגיע לאוזניך מהעולם שבחוץ בטרם תשתומם על מזל הביש שלך, לא יכול להיות, לעזאזל, כי חוסר האמון תמיד קודם לַפַּחד, ואחריו: אלוהים אדירים, דבר כזה לא קרה לי אף פעם, למרות ששומרי הבית הזהירו אותי לפני שעזבו, ולמרות שבמָקום בולט למדי במטבח תלויה רשימת אמצעי זהירות משמימה בשלוש שפות, כולל הנחיה להרים את הבריח כדי שהדלת של חדר הקירור לא תיסגר מאחוריך בטעות. עם ענתיקות כאלה, לך תדע מה יכול לקרות. בשם ישוע וכל הקדושים, לקח לי שתי דקות, שלוש דקות לכל היותר, לסדר בערמה את עשר הקופסאות שלי עם טראפלס השוקולד הקפואים. אבל הדלת השמיעה קלאק, ובכך אין לו ספק. קלאק, נסטור, נדפקת. קלאק, ומה עכשיו? נסטור מביט בשעון: המחוגים הזרחניים מורים על ארבע לפנות בוקר, קלאק, ועכשיו הוא תקוע בחשכה מוחלטת, בתא ההקפאה הגדול של בית הקיט הזה, שכבר כמעט התרוקן אחרי אותה מסיבה שנכחו בה כשלושים מוזמנים... אבל תחשוב, תחשוב, לעזאזל, הוא אומר לעצמו, מי נשאר ללון בבית?

בוא נראה: בעלי הבית, כמובן. וגם סֶרָפין טוּס, ידידם הוותיק של בני הזוג, שהגיע ברגע האחרון. נסטור פגש אותו במקרה כמה שבועות קודם לכן, אם כי רק לזמן קצר מאוד. וגם עובדי הקייטרינג שלו, לָה מוֹרֶרָה אִי אֶל מוּאֶרדָגו,2 הוא ביקש מהם להישאר כדי שיעזרו לו לקפל ביום המחרת: קַרלוֹס גַרסִיָה, ידידו הטוב, והבחור החדש (נסטור תמיד מתבלבל בשמו). קארֶל? קארוֹל? כן, קארל, מפַתח הגוף הצ'כי הזה, שיודע לעשות הכול, החל בהקצפת חלבונים עד שמתקבלת קציפה לבנה ונוקשה, וכלה בפריקה של מאה ארגזי קוקה־קולה, וכל זה בלי להניד עפעף ותוך שהוא מפזם לעצמו את השיר הקריבי "דמעות שחורות", אבל במבטא ברטיסלבי כבד.

מי מהם ישמע את קריאותיו, מי ישעה למהלומות שלו על הדלת, לבעיטות החוזרות ונשנות, בום־בום, שמהדהדות בראשו כאילו בעטו לו במוח? לא ייתכן, לכל הרוחות, שלושים שנה במקצוע ומעולם לא קרתה לו תאונה, תראו מה זה צחוק הגורל. מי היה אומר, נסטור, שבבת אחת ינחתו עליך כל הצרות? עברו רק כמה חודשים מאז גילו לך סרטן בריאות, אבל די שתתחיל לעכל את הבשורה המחרידה הזאת, כדי שתכף ומיד תינעל בחדר קירור חשוך. אלוהים אדירים, למות מסרטן זה איום ונורא, אבל בסופו של דבר, זה קורה לחמישית מהאנושות בערך. לעומת זאת, לקפוא למוות בקוֹסטָה דֶל סוֹל — זו כבר איוולת.

תירגע, יהיה בסדר. נסטור יודע שגם במקרה של מכשירים ישנים, היצרנים האמריקנים תמיד חושבים על הכול. איפשהו, אולי קרוב למשקוף של הדלת, אמור להיות כפתור חירום שאמור, שמוכרח להפעיל את האזעקה במטבח, ואז ישמע אותו מישהו; אבל קודם צריך לשמור על קור רוח ולחשוב. כמה זמן יכול אדם בז'קט לבן ובמכנסי כותנה משובצים להחזיק מעמד בטמפרטורה של שלושים מעלות מתחת לאפס? יותר ממה שנדמה, גבר, חזק ואמץ, ובקור רוח לא מבוטל (בהתחשב בנסיבות) ידו מטפסת במעלה הקיר ובמורדו, לא ימינה! זהירות, נסטור. באותו רגע נתקלו אצבעותיו בחפץ קפוא ודקיק. אלוהים אדירים, בכל חדר קירור מאוחסנים יצורים מתים, ארנבות, שפנים בעלי שפמים זקורים...

לפתע פתאום, בלי שום סיבה הגיונית, נסטור נזכר במר טֶלדי, בעל הבית, אבל במוחו לא עולה דמותו מלפני כמה שעות, אלא הדמות שזכורה לו מלפני עשרים או עשרים וחמש שנה. מובן שבזמנו לא היה שפמו המפורסם של אֶרנֶסטוֹ טֶלדי דליל וארוך כמו שפם ארנבת (גם היום הוא לא כזה), אלא משיי וגזום בקפידה בסגנון אֶרוֹל פלין. ואותו שפם לא התעקל ולו במעט כשראה אותו בסלון בפעם הראשונה, וכל חזותו אומרת אדישות. אבל אין זה מפתיע כלל ועיקר, שכן אין שום סיבה שאדון נכבד כמו טלדי יקדיש תשומת לב למשרתי הבית, ועל אחת כמה וכמה שיזכור רב־טבחים שראה רק פעם אחת ויחידה לפני עידן ועידנים, אי־שם בשנות השבעים, במהלך ערב מסעיר ומצמרר גם יחד.

ידו של נסטור ממששת עוד חלק מהקיר. עכשיו קצת שמאלה... אבל תמיד לנסות להישאר קרוב למשקוף... הנה, תכף הוא מוצא את הכפתור הגואל: האמריקנים, כידוע לכול, הם עם שקול עד מאוד בנושאים כאלה: הם לא היו מתקינים כפתור מצוקה במקום שהגישה אליו קשה או מסובכת. בואו נראה... אלא שלפתע שוקעת היד בתהום שחורה פי כמה, או שכך לפחות נדמה לו, ואז נסטור מחליט לזנוח את החיפוש השיטתי ולחזור למהלומות: שש... שבע... שמונה (מאות) אלף בעיטות הוא מחטיף לדלת העיקשת. בתולה קדושה מלוֹרֶטוֹ, המדונה מלוֹס דוֹנָדוֹס, מָריָה גוֹרֶטי וג'וֹבָני בּוֹסקוֹ... בבקשה, שמישהו יתעורר ויחליט לרדת לנשנש משהו במטבח, אולי מישהו, או מישהי שסובלת מנדודי שינה, אולי אָדֶלָה. כן, שתבוא אדלה, בשם אלוהים.

אדלה היא אשתו של טלדי. איך הזמן אוהב להתעלל בפנים יפות, אומר לעצמו נסטור, שכן ברגעים קשים המחשבות נוטות לנדוד למקומות הכי בנאליים. אדלה היתה כבת שלושים כשהכיר אותה בדרום אמריקה. עורה היה משיי כל כך... נסטור מותח את ידו לפנים ו... איכס! הוא שוב נתקל בארנבות המתות, הארורות. הן עדיין שם, עם הפרוות והשיניים הלבנות שלהן שבוהקות בחשכה, מתעלמות מהחוקים של אורות התעתוע, אבל איפה אדלה...?

לא. נדמה שגם היא לא זיהתה אותו כשנפגשו לסגור את הפרטים האחרונים, למרות שלאדלה טלדי היו גם היו סיבות לזכור אותו. כי אמנם חלפו שנים רבות מאז, אבל השניים נפגשו בכמה וכמה הזדמנויות, תמיד בביתה של הגברת; לא פעם מצאה אותו משוחח עם אנטוניו רייג, טבח הבית שלה, במעונה המרוחק בבואנוס איירס, "הא! נסטור, שוב אתה כאן," נהגה לומר לו ברגעים האלה, ולפעמים היתה מקצרת: "צהריים טובים, נסטור." אבל תמיד פנתה אליו בשמו הפרטי; כן, כך היתה פונה אליו אדלה טלדי בשעתו: "צהריים טובים, נסטור," ולפעמים אף היתה מוסיפה: "מה שלומך? הכול בסדר?" בטרם יצאה מהמטבח, מותירה אחריה את הניחוח המובהק של אוֹ דֶה פָּטוֹ בעוד שני הטבחים ממשיכים לשוחח, לסחור בשמועות על אודותיה, כמתבקש אפילו כשמדובר באנשים דיסקרטיים ביותר: כי מי יכול לעמוד בפיתוי לדבר על אדם שזה עתה נעלם כשהוא מותיר אחריו עקבות נהדרות כל כך?

עכשיו קול מבחוץ הוא שגורם לנסטור להזדקף. הטבח מסוגל להישבע ששמע רחש מאחורי הדלת. הוא מכיר היטב את צלילי המטבח, ועתה אין לו צל של ספק: מקור הקול בזרם שמפיקות מכונות הסודה, אלא שזה שנים שום בית לא מחזיק במכשירים כאלה, ומכל מקום, קול חלוש כל כך לעולם לא היה מצליח לחלחל מבעד לדלת המשוריינת של חדר הקירור. סנטה חֶמָה גַלגָני, מריה החסודה הכול־יכולה, הוא מתחנן, אל תיתני לכפור להשתלט על מוחי, בבקשה, בלי שטויות ובלי הזיות, אני חייב לשמור על קור רוח כדי שאוכל למצוא את הפעמון הזה שאמור להציל אותי; אילו הייתי נמצא בבית קיט בעונת התיירות, האור בתא הארור הזה היה פועל, וכל זה לא היה קורה לי.

אבל, כידוע, נורה שרופה לא מעניינת איש, כאשר לאורך כל השנה גר בבית זוג שומרים זקנים שכל תפקידם הוא לוודא באי־חשק שגנבים לא נכנסים לאחוזה. אנשים רק נהיים רשלנים עם הזמן, איזה חוסר אחריות, איזה חוסר מקצועיות, חושב נסטור. ובכל זאת, הוא לא יכול לתת לכפור ולאימה להשתלט עליו. עליו להמשיך לגשש בעלטה. הפעמון בטח נמצא בקרבת מקום, בכך אין לו ספק. קיומו של כפתור מצוקה כבר לא תלוי ברשלנותם או בעצלנותם של השומרים, אלא בטכנולוגיה המתקדמת של היצרן האמריקני, שלעולם לא היה מעז לייצר חדר קירור שבו אדם יכול לקפוא למוות כמו קרטיב... והנה שוב נשמע קולו של בקבוק הסודה, ונסטור מתעלם ממנו כי אין שום היגיון בדבר, אף על פי שהצליל מזכיר לו בית עסק קטן במדריד שעד היום פועלים בו כל מיני מכשירים מהסוג הזה, נוסף על עוד מגוון צעצועים: מכונות שמוכרות מסטיקים עגולים, קופות רושמות מימים עברו, מכונות תקליטים שמשמיעות שירי נעורים משנות החמישים או השישים... אמצעי בידור עתיקים שעומדים לרשותם של מבוגרים גחמנים ושל נערים יפי תואר — כי כל הצעירים בברים האלה יפים כמו מלאכים, והם מלוּוים תמיד באדונים חנפנים שמשתוקקים להזמין אותם לגזוז בטעם פירות... אבל את כל הדברים הללו מוטב לו לנסטור לשמור לעצמו, שכן מאז ומעולם היו השתיקה והדיסקרטיות נר לרגליו. גזוז פירות, חושב נסטור, הוא המשקה החביב על סרפין טוס, האלמן המכובד שכמעט שפך את כל השרי שלו על מכנסיו כאשר נתקל בנסטור פנים אל פנים. לא, לא, איש לא צריך לדעת מה נסטור גילה. ובעיקר לא אדלה וארנסטו טלדי: אין ספק שהדברים החשובים בחייו של אדם תמיד נעלמים מעיני חבריו הקרובים ביותר. וזאת בניגוד אליך, ידידי, הוא חושב לעצמו, שמכיר את סודותיו הכמוסים של סרפין, וגם את הסודות של רוב האנושות — הוא מוסיף; אבל טבעי שאחרי שלושים שנה במקצוע, ועם כל הנדודים שעברו עליו, בנאדם ישמע דברים. יֶדע זה כוח, מאמין נסטור, אבל רק בתנאי שלא משתמשים בו. ליתר דיוק, רק בתנאי ששומרים על פרופיל נמוך ומקשיבים מהצד, משימה שקל לו עד מאוד לבצע, משום שאיש לא שם לב למשרתי הבית, בטח לא לאותו טבח מקצועי שסולד מרכילות. ואף על פי כן ממשיכות הידיעות לזרום אל הכירות ומתערבבות עם מקצפות המרנג ועם נוגט השקדים.

סרפין... אין ספק ששמו הפרטי הולם אותו, חושב נסטור, ולפתע פתאום הוא נזכר במפגש הראשון שלו עם מר טוּס, ואחר כך גם במפגש השני שלהם, ושני המצבים מעלים חיוך על שפתיו, כי זה אמנם לא הזמן להתעסק בשטויות, אבל העניין אינו נתון לשליטתו: להשגחה העליונה יש חוש הומור משונה, סרפין השֹרף, לא פחות ולא יותר... כאילו חזה הגורל שאותו אדון תמים למראה יבלה את שארית ימיו מוקף במלאכים.

מישהו צוחק. מהעבר השני של הדלת נשמע צחוק בבירור. בלתי אפשרי. הוא מרמה את עצמו, הכפור פשוט החל מסתנן מבעד לאוזניו, לפיו ולאפו, כאילו ניסתה מקדחה דקיקה לחדור לכל נקבי גופו, לקדוח חור בראשו ולהרדים כל נוירון ונוירון במוחו. והדבר האחרון שנסטור צריך עכשיו הוא נוירונים מטושטשים מהכפור, כי הרי ככה בדיוק מתים אנשים בהרים: מטושטשים מהטמפרטורות הנמוכות, כשחיוך מטופש מרוח על פניהם... הוא חושב. לא נכון, אידיוט, לא זה לא חיוך, זו העוויה, ואת זה כל אחד יודע. אבל מה זה משנה, בעוד זמן קצר, באופן בלתי נמנע, יתחלף ההיגיון שלו במחשבות מעוותות.

מספיק. בוא נחזור למחשבה שקולה: מי עוד יכול לחלץ אותי מאלה שנמצאים בבית? השוליה שלי כאן קרלוס גרסיה, בחור יוצא מן הכלל, באמת; וגם קארל, או קארול, או איך שקוראים לו, אה, וגם החברה שלו, קלוֹאֶה, שהתעקשה להתלוות אליו למקרה שיזדקקו לעובדים נוספים. מספיק שאחד מהם יופיע, מישהו מוכרח להתייצב במטבח בתוך דקות ספורות, כי נסטור מאמין, הוא בטוח, שמתישהו, בזמן שהשתולל, נלחץ כפתור המצוקה, ושאלוהים יברך את מפעלי וסטינגהאוס. כן, האגרופים החוזרים ונשנים שהטיח בקיר בטח פגעו בפעמון הגואל, ועכשיו זה רק עניין של זמן עד שתיפתח הדלת; אבל לפי שעה הוא חייב לעשות משהו כדי שהנוירונים שלו לא יקפאו ויובילו אותו למעשה טירוף. אנשים מתנהגים כמו בהמות כשנבצר מהם לחשוב בהיגיון. נסטור מכיר את התופעה הזאת מסרט תיעודי שראה פעם בטלוויזיה: זה קרה אפילו לחוקרים בקוטב שהתפשטו, ועירומים כביום היוולדם פתחו בריצה כמו חבורה של משוגעים בלב מדבר. אז כדאי מאוד שתירגע, נסטור, ושתימנע משטויות כאלה, אבל בעיקר שלא תעז להתרחק מהדלת; חשוב מאוד שתמשיך להיצמד אליה, להכות בה ולצרוח. אסור לך להתרחק ממנה, אפילו לא בכמה סנטימטרים, כי חשכה היא תופעה בוגדנית, ואם תאבד את חוש הכיוון, לא תוכל להבחין עוד בין היציאה לבין הקיר הנגדי של החדר החשוך הזה. אפילו לא הפוגה קלה, נסטור, אפילו לא מילימטר. הבעיה היחידה היא הקור הזה, שחודר דרך האף והפה, וגם דרך האוזניים... וזה מה שיהרוג אותו בסוף, הוא ישתגע, אוי מדונה הקדושה מאלכסנדריה.

נסטור מסתכל בשעון. המחוגים הזוהרים שלו מורים על ארבע ורבע. הזמן זוחל, כאילו עצר מלכת. באותו רגע עולה בדעתו לאטום את כל נקבי גופו, עד האחרון שבהם... טוב, חוץ מהנחיריים, כי זה כבר בלתי מתקבל על הדעת. את האוזניים, למשל, אפשר לסתום. אבל במה? בחומר היחיד שעומד לרשותו: בדפי נייר. בדפים מתוך הפנקס השחור שלך, נסטור? אלא מה, קַאצוֹ3 מטומטם שכמוך, ברור שמתוך הפנקס השחור. ולהרוס במחי יד את רשימת הקינוחים המגוונת, את האוסף האחד והיחיד, עם המתכונים מכל העולם, עם מתכונים שמקורם בבתים החשובים ביותר באירופה, וגרוע מכך: להשחית את המפה המדוקדקת (והסודית) שכל כך...? הנה לך סימן מובהק שהנוירונים שלך מתחילים לקפוא, זקן אידיוט שכמוך, מה זה חשוב עכשיו? ונסטור שולף פנקס עבה בעל כריכת גומי מהכיס הפנימי של הז'קט הלבן שלו: אם רק תאטום את עצמך מפני הקור, אם רק תחזיק מעמד עוד קצת, הכול יסתדר, בכל זאת מדובר בתחושת בטן, ותחושות הבטן של נסטור לעולם אינן מכזיבות. מבעד לדלת נשמע רחש שמלווה ברחש נוסף, הפעמון מבית וסטינגהאוס פועל, הוא פועל! סוף־סוף מישהו שמע אותו, ובקרוב תיפתח הדלת. הוא ניצל. ובאמת, כמה טיפשי מצדו להישאר לבדו במטבח עד שעה מאוחרת כל כך, כמה טיפשי מצדו להתעלם מאמצעי הזהירות בדיוק כשהוא עומד להיכנס לחדר קירור ישן, ועוד בבית זר. אבל הנה, זהו, הדלת עומדת להיפתח... קלאק. ושוב קלאק.

איזה מזל, כי הראש שלו כבר החל להתמלא בשטויות (ובחרדות) מופרכות בגלל הקור.