שטוקהולם

א

1.

אף פעם אל תבחרי עבודה שתלויה בטעמם של אנשים צעירים. לא מוזיקה, לא בגדים, לא יופי, לא אוכל. לא שאין להם טעם, לחלקם דווקא יש. אבל את לא רוצה בגיל שישים לנסות לנחש אותו. את רוצה לשכוח שהם קיימים.

בירידה לאלוף שדה נזכרה בזה. אי־אפשר לומר שלא הקשיבה לאבא שלה, ובכל זאת הנה היא בת שישים ושמונה ובדרכה אל דור, יועץ פייסבוק בן אולי עשרים. בדמיונה היה רזה ונמוך, זה המקסימום שהצליחה להפיק מקולו בטלפון; אולי בגלל שמו, קצר כל כך, לכמה בנאדם הוא כבר יכול להספיק.

היא ניסתה להתרכז בווייז. מה פה לעזאזל זה המסלול הימני. היא בחרה באחד מהם, אקראית. הווייז לא מחה. תודה לאל.

חבל שהיא לא ניצולת שואה; זה היה מוריד אותם מהתביעה הזאת. פתאום תפסה את זה, באיחור מרגיז, ומיד נמלאה חרטה וגם כעס, כאילו אם היתה מבינה את זה מוקדם יותר היה בכוחה לשנות זאת.

כשהיתה קטנה דווקא רצתה להיות ניצולת שואה. ניצולת שואה וענייה, אלה היו החלומות שלה, שנדמו בעיניה נפרדים לגמרי, שני סגנונות חיים שונים בתכלית. ההורים שלה היו צברים, צברים עם עברית מושלמת, במיוחד אבא שלה, וזוהרה שנאה את זה. מילא עניים, עניים היא לא באמת הכירה, רק מהספרים, ילדים בני־מזל שצריכים לאסוף פני לפני כדי לרכוש יום אחד בובת סמרטוטים בלי עין; אבל ניצולי שואה היא דווקא הכירה, כמעט כולם סביבה, והחיים שלהם היו יותר מעניינים.

בשנים שחלפו מאז סיפרה את זה פעמים רבות, גם בדייטים, הסיפור הזה עורר באנשים חיבה; אבל זה היה מעושה, מעובד, ואילו עכשיו הרגישה את תחושת הפספוס נוגסת בבשרה ממש, כדרך שהיתה נוגסת כשהיתה בת עשר: היא נולדה למוצא הנכון, ברגע הנכון בהיסטוריה; ובכל זאת, לא.

היא ניסתה לחשוב מחשבות קצת פחות אינפנטיליות, אבל האוויר ששאפה רק ליבה את עלבונה. זאת לא אשמתה. לא סתם זה קרה לה דווקא איתו, תקלה ראשונה בעשרות שנות כתיבה, כשמאחוריה עשרות רבות אם לא מאות ספרי זיכרונות משפחתיים פרי עטה, ללא רבב. להגיד עליה שהיא מחפשת את הצהוב? למה, כי מעניין אותה לשמוע קצת על הילדה הכי מפורסמת בעולם, כשהיא פוגשת מישהו שהכיר אותה? כי היא חושבת שזה עשוי להציל את הספר, שעומד להיות הספר הכי משעמם שהיא כתבה בחיים שלה?

הוא היה אדם גועלי, גס רוח. התחשק לה שהוא ימות, זאת היתה האמת. שיחלה וימות או ימות מיד, שיסחט בכך עד תום את כוחותיה של המשפחה הזאת, ילמד אותם שיעור שלפני או אחרי המוות על פרופורציות או משהו, ויפטור אותה מהתביעה, שהולכת להרוס את החיים שלה.

שוב ושוב דמיינה את זה — את המייל, את שיחת הטלפון, צבי קיבל דום לב בלילה, צבי מת, צבי מת בשנתו, התאמצה לרכך, מיתת נשיקה, שיהיה מיתת נשיקה — אבל העורכת שבה היתה מתקוממת, רודפת אותה אל תוך המיצובישי לנסר: מדוע נחוץ בכלל מוות? כלום אין אדם עשוי לשנות את דעתו רק בכוח ההיגיון? לשם מה הקיטש הזה, שגם מסִפרי הזיכרונות הפרטיים שהיתה מפרסמת התעקשה לנכש, מכלה שעות שאינן מגולמות בחשבונית על הסברים ארוכים לנכדות ולבנים, בטח שסבא שלך אהוב הכי בעולם, זה ברור, זה מורגש מכל מילה בספר, לכתוב את זה בכל שורה שנייה זה רק מחליש, אתה מבין? זה שוחק את הרגש, ובכל זאת היו בדרך כלל מוסיפים לגרסה האחרונה הרבה "יקר" ו"האהובה" ו"הכי בעולם", מנצלים את הסעיף בחוזה שקובע כי "על פי שיקול דעתו הבלעדי של מזמין העבודה", ולא עזר שהכניסה את המילה "סופי" לשם הקובץ.

פעם אמר לה מישהו, הבנאדם בן שמונים, למתי בדיוק אנחנו שומרים את הרגש הזה שכל כך חשוב עכשיו לא לשחוק אותו, וזוהרה חישבה את הפרש השנים בינה ובין אבא שלו, הוא עמד אז על שש עשרה, ותהתה אם זה נכון ותקף גם לגיל שישים ומשהו, ואיך יודעים מתי כדאי פתאום להתחיל לבזבז את הרגש, לנהוג בו בפזרנות לא אלגנטית, אולי כפי שמבזבזים ירושה כשאין ילדים על הפרק.

בפנייה לרחוב נפערה במדרכה חתיכה יפה של כחול לבן, וזוהרה מיהרה פנימה, מתאמצת שלא לראות בנס הקטן סימן. ובאמת משסיים הסמסונג גלקסי לבלוע אל קרביו את ההודעות ולפרוש אותן בקול דנדון, נותרה על המסך רק הודעה טרייה אחת, מגרופון, טיול סאגווי בשמונים ותשעה שקלים, מיקסר קיי־מיקס באלף מאה ואחד עשר שקלים, שקיות ואקום לאריזה במחיר מיוחד.

2.

בין החניה ובין הבית של דור הפרידו כמעט חמישים מספרים, עשרים ומשהו בניינים, כולל אחד ארוך־ארוך, מרכז מסחרי קטן ועוד קופת חולים, וזוהרה התחילה להתחרט שלא אמרה לו בכל זאת לבוא לקריית אונו. שיקפוץ. שיתאמץ. היא משלמת לו מספיק. אבל בטח אין לו אוטו, בטוח אין לו אוטו, למעשה היא לא שאלה בכלל, עצם השאלה נשמעה לה כמו חוצפה בורגנית. וגם אם יש לו אוטו, מי רוצה להורות לבחור הצעיר הזה לספור מעגלי תנועה עד לחטיבת הביניים על שם יצחק רבין, לחכות שיניח את רכבו הלעגני במרחביה של המדרכה האפורה, ואחר להוליכו במעלית הזריזה אל דירת ארבעת החדרים שבקומה השביעית, שנגיעות של אדום, כפי שכינתה זאת נילי כשהלכה איתה לחפש ידיות ברחוב הלח"י, רק הדגישו את היותה דירה לבנה.

לבית היו שתי כניסות, וזוהרה סקרה את תיבות הדואר. זה מה שחסר לה, לטפס עכשיו שלוש קומות לחינם ואז שלוש נוספות, רק כדי שיתברר בסוף שזה היה הבית הראשון בכל זאת — דלתות לבנות על גבי דלתות לבנות, ולך תחפש סימן בבתים האלה, לך תנחש אם הגלויה של מרילין מונרו על הדלת היא סימן לשותפים, ואם יכול להיות שכאן גרים מלניק אפילו שכתוב חלש "חבס" על הפעמון.

בשנים האחרונות היא פיתחה ניסיון בדברים האלה, כשחיפשה דירה באזור הזה, לא באזור הזה בדיוק אבל בתל אביב. לבסוף התחילה להיעזר במתווך, שסיפק לה להפתעתה שירות לא צפוי: לא רק איתור הדירות, בעולם בכלל ובמעבה הבניינים, אלא גם תיווך בינה ובין הצעירוּת האיומה שהיתה לעתים ממתינה מעברה השני של הדלת, שותפים שהקרקע מתחת לרגליהם תכף נמכרת, נשים בהיריון, גברים צעירים, חביבים מאוד ולא מדי נאים. ואת כל הפרץ הזה של תאים מתרבים היה המתווך בולם למענה בגופו בן הארבעים פלוס, מציע תחנה נוספת בדרך הארוכה מדי בינה ובינם, מרכך את הפער, שלעתים נדמה לה שאי־אפשר לשאת אותו.

על תיבה מספר שמונה נכתב בעט "דור ופרנצ'סקה", הפרנצ'סקה לבדו נכתב גם בלועזית, Francesca, ליתר ביטחון. מעניין מהיכן היא, למי היא משאירה סימן, תבואו להציל אותי, כמו אי־טי.

היא עלתה במדרגות ודפקה בדלת. הוא אמר, זוהרה, כקובע עובדה, ולפניו חיוך קטן, והיא אמרה, דור? והוא אמר, נעים מאוד, סוף סוף לשים פרצוף לקול שבטלפון, בואי תיכנסי, רוצה לשתות משהו? והוא ניגש יחף אל המקרר ואמר, יש גם דיאט קולה בלי גזים, והיא אמרה, מים זה מצוין.

הוא היה רזה ודי גבוה, בן עשרים וחמש, אולי עשרים ושמונה. הוא הזכיר לה את אריק שרון הצעיר, של ה־101, אבל לא נראה כמי שהדמיון למנוח רודף אותו; למעשה, נראה לה שהוא לא מזמן גמר. אבל אנשים צעירים נראו לה תמיד כאילו הם גמרו לפני רגע, והיא גירשה את התמונה, שנראתה תמיד אותו דבר.

הוא מזג לה מים ממתקן ואמר, בואי, נשב כאן? והוביל אותה אל פינת עבודה רחבת ידיים, שהשקיפה דרך חלונות ישנים אל חצר ירוקה. היא התיישבה על כיסא פלסטיק ירוק ואמרה, אז מה, איך זה עובד? והוא אמר, אין פה איך זה עובד, יש פה מה את צריכה, ובשאיפה שאני יכול לעזור. קודם כול אני הסתכלתי קצת בפייסבוק, ראיתי מה הולך שם, אני מבין בעצם שאת כתבת להם לא נכון את הספר ליום הולדת של הסבא, משהו כזה? וזוהרה אמרה, לא, לא, לא, ממש לא נכון, ודור אמר, אין בעיה, תספרי לי במילים שלך, וזוהרה אמרה, אוקיי.

3.

דווקא עם מירון היא הסתדרה מצוין. מההתחלה, מהמייל הראשון ששלח לפי הכתובת באתר, לפרטים ויצירת קשר, זד קו תחתון יור סטורי אט ג'ימייל נקודה קום, הוא הבין עניין, אולי קרא תחת "על התהליך" ו"דוגמאות" ו"מי אנחנו", ואולי סתם היה לו שכל, כי לפעמים באמת נדהמה מכמות השאלות של לקוחותיה, ספר, ספר משפחתי, מה כאן כל כך לא מובן.

מירון היה רופא עור, אבל לא מאלה שנילי היתה מספרת עליהם בנאומה הקבוע, שזוהרה שמעה אולי שלוש מאות פעם, רופאים זה האנשים הכי לא משכילים שיש, אני אומרת לך את זה בתור רופאה, זאת פיקציה וכנראה הפיקציה הכי נפוצה, אנשים מבלבלים שבע שנים של לימודים עם השכלה, אבל תאמיני לי, זה אנשים שעד גיל חמישים קבורים בהתמחות ובלחצוב להם איזה מיני־קריירה, הם לא רואים אור יום, לא רואים בני אדם, חוץ מחתיכת מעי או איזה מערה באף, אחר כך הם פותחים מרפאה פרטית ואז בכלל, בבוקר בציבורי, משם טסים עד עשר בלילה לקליניקה ובין לבין ניתוחים פרטי פעמיים בשבוע אחה"צ, זה אנשים שלא ראו סרט ולא קראו ספר ארבעים וחמש שנה, אין להם מושג ירוק מהחיים שלהם, זה בורים מוחלטים, תאמיני לי.

בשלב מסוים הפסיקה זוהרה לנסות ולחתוך את המונולוג, אני יודעת, אני יודעת, בורים מוחלטים, סיפרת לי, גם כי גילויי טרחנות מצדה של נילי תמיד ניחמו אותה במידה מסוימת, וגם בגלל שעם הזמן גילתה שהנאום חילחל עמוק כל כך, עד ששיכנע את זוהרה לגמרי ונדמה כמו אמת שבאה ממנה, ובכך הביאה לה תועלת: כשהיתה ניצבת מול רופאים — אפילו רופאים פרטיים, כשלא היתה לה ברירה, למשל עם הסוכרת — היתה מוחלת ביתר קלות על הכעס הכבוש שביעבע תדיר מן העבר השני של השולחן, על קוצר הרוח שנדמה מרוסן בקושי לטובת שמונה מאות שקל פלוס מע"מ, וכל שהיתה רואה לנגד עיניה היה הבורים האלה עם האצבעות הגסות ועודף המשקל, שלא ראו הצגה מאז הבר מצווה של אילי גורליצקי. לא שהיא ביקרה בתיאטרון בזמן האחרון, אבל לצורך העניין.

היא נפגשה עם מירון בבית קפה, הוא הגיע לזה שהעדיפה ולא עשה עניין, אפילו שגר ברחובות. מובן שבדרך דמיינה אותו גרוש, אלמן; אבל כבר כשהתיישב ירד העניין מהפרק. הטבעת שלו היתה ותיקה כל כך עד שנדמתה רקועה באצבע, שערות שחורות קטנות מרימות ראשן מתחתיה אך בקושי רב, והיתה בו נינוחות של מי שאינו מעלה על דעתו שבדידות תיתכן.

היא הרגישה איך גופה כולו מנמיך קצת את הווליום, קומתה רפה, היא כבר לא צריכה להרשים אותו בשביל אהבה, רק בשביל כסף, ובכל זאת התגלגלה השיחה מעבר לנחוץ, ואחרי שסיפרה לו איך זה עובד — פעם הבת של יהודה, שעבדה אצלה קצת אחרי הצבא, הציעה לה להוסיף באתר לשונית "תכלס", אבל זוהרה סירבה — ומה האפשרויות, גם מבחינה כספית אבל בעיקר מבחינה מהותית, אפשר שהספר יספר את הסיפור של אבא, אפשר שזה יהיה הסיפור של כל המשפחה, יש אפשרות לספר שהוא יותר אלבומי במהות, או להציג את זה ממש כספר פרוזה, והיא ראתה שהוא מתעניין מאוד, לא רק בגלל אבא שלו אלא בכלל, פשוט כי זה מעניין, ומה היא למדה כדי להגיע לדבר כזה, ואיך בכלל מגיעים לכזה מקצוע, סיפרה לו גם על התיאוריה שלה, שכל הסופרים הגדולים בעצם כותבים את סיפור חייהם שוב ושוב בדרך כזאת או אחרת, עמוס עוז ואפלפלד ברור, אבל גם אשכול נבו ואפילו אתגר קרת, היא סיפרה את זה בזהירות מסוימת כפי שסיפרה מאז שמישהי פעם אמרה לה, פעם אחת ויחידה בעשרות שנים של סיפור, נו, ברור, זה אל"ף בי"ת של ביקורת ספרות ותיאוריה, וזוהרה נפגעה קצת, זה אולי אל"ף בי"ת של ספרות ותיאוריה אבל לא כפי שהיא עושה את זה, מדגימה על "געגועי לקיסינג'ר" ועל "ארבעה בתים וגעגוע" כפי שעשתה בזמנו בסדנאות לכתיבת זיכרונות, כשהיו מצליחים בספרייה לאסוף מספר משתתפים מינימלי. ובאמת מירון התרשם מזה, הוא קרא כמעט כל ספר שהזכירה, והעובדה שהודה מיד שלא קרא את "סיפור על אהבה וחושך", זה חור בהשכלה והוא לגמרי יודע, רק הוסיפה משנה אמינות לשאר הנהוניו.

היא אמרה לו שהיא מכירה את כל תולדות הציונות דרך דמויות המשנה — כלומר, גם דרך דמויות המשנה: זאת שהיתה הגננת של רבין, ההוא שרכב עם שמיר על סוס — כל אחד בעולם, היא למדה זה מכבר, עשה עם מישהו מפורסם משהו; שהיא מרגישה שיש בידה היסטוריה אלטרנטיבית, ובמובנים מסוימים מהימנה יותר, של ארץ ישראל.

היא לא סיפרה איך לפני כמה שנים, בחתונה של אחינועם, הבן של עמוס, פגשה את שולה חן, שהיתה איתה בלהקת הנח"ל, מתברר שהיא קרובה של הכלה איכשהו. הן החליפו קצת חוויות, למען האמת לא היו המון, ושולה התיישבה איתם בשולחן במקום בשולחן שהועידו לה. וכשסיפרה לשולה מה היא עושה, שהיא מכירה את כל תולדות הציונות דרך דמויות המשנה — כלומר, גם דרך דמויות המשנה — אמר פתאום יהודה, זה באמת כמו שאת תמיד אומרת, זוהרה, גם את עצמך דמות משנה כשחושבים על זה, זאת שהיתה הסייד־קיק של שולה חן, מתאים ליהודה לומר דבר כזה, ובכל זאת זוהרה היתה המומה, שאפשר בכלל לראות את הדברים כך, ומה עוד היא לא רואה.

היא הציעה למירון שייקח קטלוג וקצת זמן לחשוב על זה, להתייעץ עם המשפחה, אבל הוא אמר שאין צורך, אפשר מבחינתו להתחיל לעבוד, הם ילכו על ספר שמגולל את סיפור החיים של אבא, הילדות באמסטרדם, הגירוש לווסטרבורק, וכמובן העלייה לארץ, פלוס תמונות, החלק של התמונות מאוד חשוב כאן, גם לאבא, שהוא אדם מאוד ויזואלי וסנטימנטלי, וגם לנכדים, ולנינים, זה ספר שנועד לשמש אותם לדורות, ויש להם בבית תמונות מדהימות, דברים נדירים גם ברמה היסטורית מהחפירות הארכיאולוגיות של אבא, וזוהרה אמרה, אני מחכה כבר מאוד לראות אותן, זה היה נכון. הוא נתן לה צ'ק על שליש מהסכום.

בשבועות שלאחר מכן הם נפגשו פעם־פעמיים בשבוע, בדרך כלל בבית שלו ברחובות, מירון הביא לשם את האחיות שלו, את הילדים, את הנכדים, את כל מי שזוהרה רצתה לראיין. וכך למדה, בתיאום מושלם עם לו"ז ההתקדמות שצורף כנספח לחוזה, על המשפחה שאיבד צבי דה־האן ועל זאת שבנה, על העסק שהקים, למיפוי, ועל תחביבו שהקדיש לו את כל עתותיו, חפירות, ארכיאולוגיה, מתל קסילה עד תל גזר, מקומראן ועד עכו, ממערת האיגרות ועד יריחו.

בתמונות נראה צבי עם יגאל ידין, רוברט מקאליסטר, אהוד נצר ואחרים — מתוכם רק את נצר לא הצליחה לזהות — ובכל זאת נראה בדרך כלל זר למקום, חבוק באופן מגושם עם אנשי הכפיים, כמין מנהל עבודה או שגריר שהביקור נרשם לו בלו"ז בלי ידיעתו. דבר בו לא רמז על התשוקה לעתיקות שכולם הרבו כל כך לדבר עליה, וזוהרה תהתה אם יצליח בקולו לשנות את הרושם העז שהותירו התמונות.

בני המשפחה ביקשו שלא תפגוש אותו; הם רצו שהספר יהיה הפתעה. אבל לבסוף שיכנעה אותם זוהרה שכדאי, מאוד כדאי, אין להשוות בכלל ספר שנכתב על סמך מסמכים ועדויות של בני משפחה בלבד וספר שגיבורו היה מעורב בו, מה גם שהגיבור חי וזו הזדמנות פז, אולי הזדמנות אחרונה.

בכתב התביעה נכתב כך: יודגש עוד כי הנתבעת היא שדיברה על לבם של בני המשפחה וביקשה, בניגוד למסוכם בחוזה (ר' נספח 1), להיפגש עם מר דה־האן פעמים מספר, וכך קרה כי מר דה־האן ציפה מאוד לא רק לאירוע החגיגי כי אם גם לספר זיכרונותיו. ייתכן מאוד כי לולא היה מצפה לכך אדם קשיש זה שבריאותו רעועה, היו יכולים בני המשפחה, עם היוודע דבר הרשלנות, לגנוז את הספר לדיראון עולם, והדברים לא היו מסיבים למר דה־האן עוגמת נפש רבה כל כך, שלא להזכיר את המצוקה הפיזית שנגרמה לו (ר' נספחים 17-6).

4.

באחת מפגישות ההכנה האחרונות עם מירון, רגע לפני שפגשה את צבי בפעם הראשונה, הזכיר, כבדרך אגב, את השם מרגוט. זוהרה עצרה אותו: מי? מירון התפלא: מרגוט, אחות של אנה. איזה אנה, שאלה זוהרה, ומירון אמר, אנה פרנק, כאילו אמר אנה כהן.

זוהרה חשבה שלא שמעה טוב. אבא שלך הכיר את אחותה של אנה פרנק, שאלה, ומירון אמר, לא סיפרתי לך? איך לא סיפרתי לך, הוא היה איתה באיזה קבוצה ציונית או משהו. הוא גם פגש אותה, וזוהרה שאלה, את מי, ומירון אמר, את אנה. פעמיים אפילו, נדמה לי.

זוהרה נדהמה. הוא דיבר על זה פעם? שאלה, הוא סיפר על זה? ומירון אמר, סיפר לנו. סיפור יוצא מן הכלל, לא? וזוהרה התאמצה למשול ברוחה, שלא יברח לה הסקופ מבין הידיים, הוא עוד עלול לחפש לו ביוגרף אחר, סדרי גודל אחרים, לא בתשלום בכלל, לסרב לשלם לה את שכרה, תגידי תודה שאני נותן לך את זה, וזוהרה התאפקה ולא שאלה כלום ורק האזינה בחצי אוזן כשהפליג לעניינים אחרים, מוחה קודח מפנטזיות; זה סיפור ברמה של ה"ניו יורק טיימס", לא פחות. טוב, אולי קצת פחות, אבל עדיין.

5.

בלילות שלפני הפגישה נרדמה בקושי, מגגלת לעייפה את אנה ואת מרגוט ואת הבית ואת העץ, מוצא לא מספק לציפייה; וגם לתקווה מסוימת, יש להודות, שהסיפור הכביר ישנה גם בחיים שלה משהו.

היא גוללה זיכרונות אפשריים מפי צבי, מגלמת גם את עצמה, נדהמת במקומות הנכונים, אנה פרנק היתה קצת מאוהבת בך, איזה סיפור, נדמה לך שהיא היתה מאוהבת, רק נדמה לך, בסדר, אני מבינה, ועדיין, מסייגת לטובת איזו אמינות משונה, להזכיר לעצמה שהיא נורמלית; בדמיונה כמעט טרף אותה בסיפוריו, עוצר במאמץ רק בגלל שאלותיה.

אבל צבי שפגשה נדמה כמי שדבר אינו בוער בו, אולי למעט איזו רוגזה, שזוהרה לא ירדה לסופה. בכל פעם שנפגשו חלק איתה מחדש את הניתוח שלו לקריסת העיתונות בארץ ובעולם — איש לא הצליח לשכנע אותו שהיא לא עיתונאית — איך התקשרו אליו מ"ידיעות" והציעו לו לעבור אליהם מ"מעריב" בשמונים שקלים לחודש, גם לחברים שלו הציעו והם עברו, אלא מה, את מכירה מישהו שלא היה עובר, וכשהתקשרו מ"מעריב" לשאול למה, לא הסכימו שם להוריד את המינוי מתחת למאה עשרים, שזה שיגעון כלכלי, זה דבר שאי־אפשר מבחינה עסקית להסביר אותו, ואז ביקש שזוהרה תסביר אותו, בתור מישהי מהתחום. אחר כך היה מספר איך בשנות השישים הוא היה כתב תיירות ב"הארץ", ואז מונה רשימת שמות שלא שמעה מימיה, כולם כתבים ועורכים שעבדו שם בזמנו, ועל כל אחד שואל אם היא הכירה אותו. משפנו סוף סוף לעניין, היה משיב לשאלותיה ב"תקופה מעניינת מאוד" או "חוויה מרתקת"; זוהרה הרגישה שהיא עצמה יכולה לספר על החפירות בתל מגידו ביתר שאר רוח, רק על סמך דברים שקראה בוויקיפדיה.

היא התקשתה להכריע מי הוא שנפל בפח: צאצאיו של דה־האן, שהתפתו לציירו כאקסצנטרי רק על שום הולנדיותו וארכיאולוגיותו, שני האסים של האקסצנטרים; או שמא היא, ששמעה דברים שלא היו שם. על אנה, על כל פנים, לא אמר דבר, והיא לא שאלה. במקום זאת נתנה לו לדבר, מקליטה ומקליטה שעות ארוכות של שעמום, מעמידה הצגה מיומנת של עניין. זאת השיטה: לתת להם לדבר על מה שמתחשק להם, לקנות את אמונם.

בפגישתם הרביעית תיאר את ילדותו, כמו סיכום בנקודות לקראת מבחן בהיסטוריה: עליית הנאצים, הגזרות על יהודי הולנד, הגירוש למחנות המעבר. זוהרה התעקשה: ספר לי על אמא, ביקשה, ספר לי על אבא, בשלב הזה כבר הכירה אותם בשמותיהם, ליאון, מרים. וכשהוסיפה ושאלה סיפר יותר משציפתה, משיב לשאלותיה בקמצנות אבל בדייקנות, עד שהצטיירה לבסוף איזו תמונה.

כשהיה בן שמונה עשרה, סיפר — זוהרה חישבה מהר, 1941 — הצטרף לתנועה ציונית הולנדית, התחיל לחשוב על עלייה. זוהרה נדרכה: זה זה. ובאמת צבי אמר, כמו לפי הזמנה: שם גם הכרתי את מרגוט פרנק, אחותה של אנה פרנק, מחברת אותו יומן מפורסם.

הוא אמר זאת בטון של מספר סיפורים מיומן, מין גרסה מקשישה של יוסי אלפי, כאילו אגר כל חייו את כושר התיאור ואת הבעות הפנים והקפיד שלא לבזבזם, הכול לטובת הרגע הזה. היא גילתה שאצבעה רועדת על פני הדף, שהיא בקושי רושמת, בקושי נושמת. מזל שהיא גם מקליטה.

היא חיכתה עוד רגע, אבל צבי לא אמר כלום. לבסוף אמרה, אתה יכול לספר עליה קצת? וצבי ספק את שפתותיו בעווית של מחשבה, כמי שנתקל בפעם הראשונה בשאלה הזאת, ואז אמר, היא היתה ציונית, כמו כולנו, התעניינה מאוד בחדשות שהגיעו מארץ ישראל. את ה"מאוד" הדגיש.

כשהבינה שזה סוף המשפט שאלה, אתה יכול לתת דוגמה, אולי? וצבי אמר, הם פחדו שהנאצים ייכנסו לפלסטינה, מאוד פחדו, וזוהרה שאלה, מי פחדו? וצבי אמר, בארץ ישראל. את חושבת שהם לא פחדו ללכת כצאן לטבח? הם פחדו. דברים כאלו אנחנו שמענו.

היא שאלה, והיא דיברה על זה? על החדשות האלה, על הפחדים, מעבר למה שהיא כתבה ביומן, וצבי אמר, אינני יודע אם כתבה יומן, וזוהרה חשבה שזהו זה, בשנייה אחת הוא הפך סנילי, המתג קפץ וזה קרה בנוכחותה, איזה חוסר מזל, והיא אמרה, אנה פרנק לא כתבה יומן? וצבי אמר, אנה! אני דיברתי על מרגוט.

לא נורא, חשבה. מההתחלה. וממילא גם מרגוט מעניינת, והלוא עליה לבדה אפשר לכתוב רומן. אתה יכול לספר קצת על הפעם הראשונה שפגשת את אנה? שאלה, וצבי אמר, אנחנו באנו ללוות את מרגוט, היינו הולכים ביחד, שניים שניים או שלושה שלושה, זה היה דבר רגיל אז, וזוהרה שאלה, באת לקחת אותה מהבית? לתנועה? וצבי תיקן, באנו, אף פעם לא לבד, הפעם הדגיש את ה"אף פעם", וזוהרה אמרה, אתה היית בתוך הבית? אתם הייתם בתוך הבית? וצבי אמר, לא היו אז אוספים מלמטה, לא היה כזה דבר, וזוהרה חייכה ואמרה, ואתה יכול לתאר קצת את הבית? וצבי חזר על השאלה כמנסה לפענחה, לתאר את הבית, וזוהרה אמרה, בית רגיל, מפואר, לא מפואר, איזה פסל מיוחד, לא משנה, אם אתה זוכר אולי קצת לתאר אותו, וצבי אמר, זה לא המחבוא, וזוהרה אמרה, סליחה? וצבי אמר, הבית שהם גרו בו, זה לא המחבוא של המשפחה, המחבוא היה במקום אחר, וזוהרה אמרה, אני יודעת, אני יודעת, בדיוק בגלל זה זה מעניין, את המחבוא אפשר לראות גם עכשיו, גם אני הייתי במחבוא, וצבי אמר, אז תתארי את המחבוא, וזוהרה אמרה, מה פירוש לתאר את המחבוא, וצבי אמר, בספר, תתארי את המחבוא, זה החלק החשוב. זה גם מה שמעניין את האנשים. היא אמרה, אני חושבת שמה שמעניין זה דווקא הצדדים הפחות מוכרים, וצבי אמר, אני חולק עלייך. בית זה בית, זה מקום פרטי של אדם, וזוהרה אמרה, גם יומן זה דבר פרטי, וצבי אמר, היומן זה מסמך. הבית זה רכילות.

היא התחילה להרגיש שיש פה דבר שחומק ממנה. כל מי שראה פעם את אנה פרנק חולפת בצדו השני של הרחוב כתב ממואר בשני חלקים, וכאן יש אדם שפגש אותה ולא מספר דבר. הוא היה עוין, עד עוין, ובדעתה של זוהרה עלה פתאום שאולי המציא את זה, המציא שהוא פגש את אנה פרנק, שקר קטן לילדים ולנכדים, לא מזיק, שעכשיו מבקש פתאום פומבי.

היא ביקשה לחלץ את האמת מתוך פניו, אבל שום מזימה או אשמה לא נרקמו בהן; רק קוצר רוח ובוז תחת אצטלה של נימוס מאומץ, קצוב בזמן. הוא לא המציא את זה. הוא לא מסוגל. הוא איטר־דמיונו לגמרי.

היא אמרה, אוקיי. ומה, ואיך התרשמת ממנה, ומיד הוסיפה, מאנה, וצבי אמר, היא היתה ילדה, בת אחת עשרה או שתים עשרה, אבל ילדה יוצאת מן הכלל, וזוהרה פערה עיניים בהתלהבות, מבקשת לעודדו, אבל צבי לא המשיך וזוהרה שאלה, יוצאת מן הכלל באיזה מובן? וצבי אמר, באיזה מובן, במובן שזאת ילדה בת אחת עשרה שכתבה מסמך שלומדים היום בכל מוסד, בכל בית, וזוהרה הינהנה במרץ, ואמרה, באמת מסמך מאוד יוצא דופן, אבל, אני מתכוונת יותר ברמה האישית, במה אתה הרגשת את הייחודיות שלה, כלומר, כבר אז אפשר היה להרגיש אותה? וצבי אמר, בפירוש כן, וזוהרה חיכתה רגע — היא מוכרחה להפסיק לעשות את הטעות הזאת — לפני שאמרה, במה, מה, היא היתה פתוחה, היא היתה סגורה, היא היתה שובבה, היא הציקה לאחותה? כל דבר שאתה זוכר, וצבי שתק רגע והביט בה במבט שלא ידעה לפרשו ואז אמר, תביטי, אני יודע מה את מחפשת, אני חששתי מזה, אני גם אמרתי למירון, וזוהרה אמרה, מה אני מחפשת? וצבי אמר, את מחפשת את הצהוב, מה שנקרא, את הרכיל'עס, וזוהרה אמרה, אנה פרנק זה צהוב? וצבי אמר, אנה פרנק כתבה יומן, זה דבר שכל אחד מוזמן לקרוא אותו. אבל איך היא היתה, אם היא היתה שובבה, אם היא הציקה לאחותה, ואת ה"הציקה" אמר בשאט נפש, עד שזוהרה הרגישה כמי שבעצמה מציקה לנספות, מחרידה אותן מקבריהן, וצבי המשיך, בשביל זה כותבים ספר, בשביל לספר שאנה פרנק הציקה לאחותה? וזוהרה אמרה, אני סתם נתתי דוגמה, אתה יכול לספר גם שהיא אהבה לעזור לחתולים, שהיא אהבה להכין מרק, לא משנה, וצבי אמר, אהבה לעזור לחתולים? תביטי, וזוהרה אמרה, אלה סתם דוגמאות, אתה יכול לספר כל דבר, וצבי אמר, תביטי, תביטי, זה ספר מכובד, על השואה, על המשפחה, זה לא ספר בשביל רייטינג, וזוהרה אמרה, איזה רייטינג, זה חמישים עותקים לבני משפחה, וצבי אמר, אני נתתי לך סיפור יפה, תכתבי אותו יפה, תכתבי אותו מכובד, וזוהרה אמרה, איזה סיפור נתת לי? היא באמת לא הבינה, וצבי אמר, על אנה פרנק, על החשיבות שלה, תכניסי את זה בספר ואני חושב שזה יהיה יפה מאוד, וזוהרה אמרה, אבל החשיבות שלה ידועה, צבי, בשביל החשיבות שלה יש ספרי היסטוריה, פה יש לך הזדמנות לספר לעולם דבר חדש, להאיר את האישה הזאת באור מיוחד, וצבי אמר, בשביל זה אני מרשה לך לכתוב את מה שאמרתי, וזוהרה אמרה, מה שאמרת על מה? וצבי אמר, איך שאני רואה אותה, את המקום שלה בהיסטוריה, קיבלת פה נקודת מבט.

היא שתקה רגע. לא ייתכן שבזה זה נגמר. מוכרחה להיות דרך. זה המבחן שלה, מבחן המבחנים, הגרנד־פרי של ספרים בהזמנה.

היא אמרה, אולי תספר לי, רק לי, וביחד נחליט אם כותבים ואיך כותבים ומה? אני לא אכתוב שום דבר בלי האישור שלך, אין צורך בכלל לומר את זה, אני גם לא יכולה, וצבי אמר, לשם מה? וזוהרה אמרה, לשם מה? לשם המזכרת, לנינים, לנכדים, לשם המשפחה שלך, לשם ההנצחה, וצבי אמר, אני ביקשתי משהו, בואי תכבדי את זה, וזוהרה אמרה, אני מכבדת את זה מאוד, צבי, אני באמת מכבדת את זה, וצבי אמר, את מכבדת את זה משום שאין לך ברירה, וזוהרה הפסיקה לדבר והביטה בו, ולרגע עמדה באוויר איזו אמת מכוערת על החיים שלה, על המקצוע, שרק בזכות שורה ארוכה של הצלחות, שרשרת ממוזלת של אי־תקלה, לא נחשפה קודם לכן.

6.

האירוע נקבע לעשרים ושבעה באוגוסט, חמישה ימים לאחר יום הולדתו התשעים של דה־האן. בני המשפחה שכרו את אולם האירועים של דיוויד אינטרקונטיננטל והזמינו כארבע מאות קרובי משפחה, קולגות בדימוס ומכרים — בהם זוהרה עצמה, שכמובן לא התכוונה לבוא. בכניסה לאירוע יוצבו מעמדים עם עותקים מהספר — הם היו מרוצים כל כך מן התוצאה שהזמינו חמש מאות, אחד לכל אורח וקצת סְפֵּרים — ובשיאה של התוכנית האמנותית יקראו הנכדים קטעים מתוכו, כשברקע מוקרנים העמודים על גבי מסך ענק.

כרגיל, הספר היה מוכן בזמן; למעשה הוא היה מוכן כמעט שבועיים קודם למועד, והימים שנותרו הוקדשו להחלטות אחרונות בעניין התמונות, בעיקר לבטים הקשורים לסדרן. בעצה אחת עם מירון הוחלט לשים דגש מיוחד על התמונות, ובין לבין נשזר סיפורו של דה־האן: למעשה היה זה סיפורה של תקופתו, פלוס אזכור שמותיהם של בני משפחה ספציפיים וציטוטים שחתמו את הפסקאות — היתה זו תקופה מרגשת עבורי ועבור המדינה, אומר דה־האן, שכולנו למדנו בה רבות.

בתשעה עשר באוגוסט נשלחו החומרים אל בית הדפוס; כעבור יומיים הספר חזר. זוהרה העיפה מבט בכריכה שנחנקה תחת הניילון כמו גופה: "כצאן לטבח", זה השם שנבחר, למגינת לבה של זוהרה ובניגוד לעצתה; היא הציעה "מקלף את השכבות", וגם זה אחרי שנפרדה בתוגה מ"אני ואנה", שליווה אותה בינה לבינה זה זמן.

מילא. העניין הזה מאחוריה.

7.

במוצאי שבת קיבלה מייל ממירון. בשורת הנושא נכתב: "לצון לטבח". רעד של שביעות רצון עבר בה למקרא שמו. היא אהבה את ההודעות האלה, הודעות התודה, רציתי לספר לך שהתגובות היו מדהימות, כולם נורא התפעלו מהמקצועיות, מהרמה; לרגע קצר אפילו עלה בדעתה שאולי הוא בכל זאת מתחיל איתה, למרות אשתו, הוקסם ממנה בעל כורחו ואולי עכשיו כשהם כבר לא קולגות, ומכאן הכותרת הנגיד מבודחת, מין ניסיון מגושם לשנינה. ובעודה מחשבת אם תיעתר, ודאי שתיעתר, אלא מה, נגלל גוף המייל לנגד עיניה, ובו תמונה, חלק ג', ומתחת, לצון לטבח, ובשורה הבאה, פולין 1943, וזוהרה זיהתה מיד את עמוד השער לחלק גימ"ל בספר, אבל אצלה בספר לא כתוב לצון לטבח, כתוב כצאן לטבח, כמובן, במקרה את זה היא זוכרת באופן מיוחד, אולי שעתיים בילתה בניסיון להסביר לצבי ששם החלק לא יכול לחזור על שם הספר, זה לא אלגנטי, אבל צבי התעקש, טבח זה דבר לא אלגנטי, הוא אמר, גורם לה שוב ושוב להרגיש כמו נערה פוחזת שכל השואה הזאת לא עושה עליה שום רושם.

היא עשתה reply, כתבה, הי מירון, מה שלומך? טוב לשמוע ממך. איך היה האירוע? ואז, בשורה חדשה, מה שלחת לי? חוששתני שלא הבנתי, אבל לפני ששלחה את ההודעה החליטה לוודא, והיא קמה מהמחשב והלכה לחדר העבודה, ארבעה עותקים מהספר עוד נחו שם בתוך הניילון הפצוע, העותקים שלה, וזוהרה שלפה אחד ונרגעה, כצאן לטבח, סיפור חייו של צבי דה־האן, הכול בסדר, ודיפדפה הלאה, שם הספר וההוצאה והעורכת וההקדשה והתודות והשיר של אבא קובנר, לרגע חששה ששלחה את הקובץ הלא נכון אל בית הדפוס אבל מובן ששלחה את הקובץ הנכון, וזוהרה דיפדפה אל חלק גימ"ל, מוצאת בקלות את העמוד הנקי, הלבן, לצון לטבח, פונט עשרים ושתיים, והאותיות השמנות מביטות בה בתוכחה, כאומרות, לקח לך הרבה זמן להגיע.

לרגע התבלבלה: הצירוף כמו איבד ממשמעותו, מוכרח היה לאבד, איך אומרים באמת, איך כותבים את זה, לצון כטבח או לצאן כטבח או לצאן לטבח או מה, כי מה שכתוב לנגד עיניה מוכרח להיות נכון, מוכרח להיות הנכון, כי זה בספר, ובשעה שסיכמה בינה ובינה שזה לא קרה, אסונות כאלה לא קורים, פשוט ככה, כי לא, נזכרה איך הכתיבה את הכותרת לטלי, הגרפיקאית שלה, שהיא גאון גרפי, אין מה לומר, אבל בשום דבר אחר בעולם הזה היא לא מבינה פשוט כלום, וטלי חזרה, לצון לטבח? וזוהרה אמרה, לצון לטבח זה מצחיק, וטלי אפילו לא הבינה למה וזוהרה הסבירה לה כדי לא להרגיש בודדה, וטלי הקלידה את זה בכותרת כדי לשעשע את זוהרה עוד יותר, לתרום את חלקה, וזוהרה אמרה, תשני את זה, תשני את זה, וטלי אמרה, הנה, תסתכלי שאני משנה שלא יהיו פדיחות, וזוהרה הסתכלה, אז איך בכל זאת, ושוב נמלאה אותה תחושה משונה, שזה קרה בוודאות ובוודאות לא קרה, האם שמרו את הקובץ הלא נכון, או לא שמרו בכלל, או אולי זה נכנס לה ככה לראש, התיישב שם באותו הרגע כצירוף תקין, מן המניין, ובעצמה הקלידה אותו שוב באחד מאינספור הגלגולים והקבצים והתיקונים וההגהות, בהיסח הדעת, כך או כך זה באחריותה, המילים הן באחריותה, היא לא תוכל להאשים את טלי, אבל הקריאות, הקריאות האחרונות, היא קראה את זה וגם מירון, או המשפחה, כולם קראו ואיש לא נתן את הדעת, וזוהרה נזכרה בתרגילים האלה, מצגות שמעבירים לפעמים במייל, טקסט שלם שאפשר לקרוא ולהבין אף שהאותיות באמצע המילים מתחלפות ביניהן, ובכל זאת מצליחים לקרוא ברצף ובלי שום בעיה רק על שום הצילום בעין, על שום מראה המילים המוכר, והנה הוכיחה את התרגיל על חשבונה.

היא התקשרה אל מירון. היא אמרה, אני פשוט המומה. אני לא מבינה איך קרה דבר כזה. איך לא שמנו לב, גם אתם קראתם הלוא, ומירון אמר, מה זה קראנו, ריפרפנו, לא קראנו מילה במילה — אחר כך זוהרה הצטערה, עורך הדין שלה הצטער, שלא ניהלה במייל את השיחה הזאת — סמכנו עלייך, וזוהרה אמרה, אני לא יודעת מה להגיד לך, מירון, בחיים לא קרה לי דבר כזה.

הוא אמר, שטויות, וזוהרה אמרה, זה לא שטויות, מירון, זה בחיים לא קרה לי, ומירון אמר, את מאמינה לי שאף אחד במסיבה לא שם לב? את יודעת מתי גילינו את זה? בן אחות של אשתי שלח לנו את זה היום בווטסאפ, חוץ מזה אף אחד לא שם לב, וזוהרה אמרה, אני כל כך מתנצלת, מירון, אני לא יודעת, אני אדבר עם הגרפיקאית שלי, אולי משהו שם קרה בדרך, ומירון אמר, הכול בסדר, זוהרה. כולנו בני אדם.

8.

אחרי שהידרדר הכול, כשתרה אחר סיבה, שזה לא יהיה סתם, אקראי כל כך, נוגעת בזיכרונה בכותרת השחורה כפי שנוגעים בסיר רותח, כי את הספר עצמו לא פתחה שוב, לא יכלה, תהתה אם איכשהו רצתה לחבל בו, בספר, להכאיב לצבי או לנקום בו, בעצמה לא היתה בטוחה על מה, או שזה סתם פסיכולוגיזם בחצי שקל. טעויות קורות. היא טעתה.

היא דיברה על זה עם אבישי. הוא אמר, בי"ת. זוהרה אמרה, מה בי"ת? ואבישי אמר, פסיכולוגיזם בחצי שקל, זוהרה. לא לכל דבר יש סיבה.

9.

ביום שלישי, כשהטרגדיה כבר נפרסה לפרוסות דקות שאפשר איכשהו לבלוע, קראה טלי הגרפיקאית משולחנה, וואי, איזה קטע, וזוהרה אמרה, מה, וטלי אמרה, את מוכרחה לבוא שנייה, וזוהרה רכנה מעל המחשב של טלי וזיהתה מיד את עמוד הפייסבוק של "הסיפור שלך", עם מכונת הכתיבה שפולטת תמונות בשחור־לבן, ונחיל אותיות צפופות על המסך, מין זחל אפור ולא סימטרי, וטלי אמרה, מישהו העלה את זה ותייג אותנו, וזוהרה לא הבינה על מה היא מדברת, מה זה תייג, מי זה אותנו, והיא אמרה, תקריאי לי שנייה, אני בלי משקפיים, וטלי קראה, קבלו עמוד מתוך ספר שהוזמן במיוחד מחברה מקצועית, שני סימני קריאה בסוגריים, ליום ההולדת התשעים של סבא שלי, האשטאג המטאפורה המושלמת ליחס לניצולי שואה, וזוהרה אמרה, מה זה שטאג, וטלי אמרה, זה כאילו, הם כאילו אומרים בקיצור שזאת מטאפורה מושלמת לניצולי שואה, וזוהרה אמרה, מה מטאפורה פה, וטלי אמרה, לא יודעת, וזוהרה אמרה, אבל מה זה, איך הם יכולים לשים את זה אצלנו, אני לא מבינה, וטלי אמרה, הם עשו לייק לעמוד, הם יכולים לפרסם לנו על הוול, אבל אנחנו יכולים להוריד את התיוג, וזוהרה אמרה, אז תמחקי, וטלי אמרה, הבעיה היא שזה רק שֵר, יש להם כבר עשרים וארבעה שֵרים ב, בואי נראה, בערך שש שעות.

היא שאלה, זה הרבה? וטלי אמרה, די הרבה, כן.

10.

ביום שישי הגיע כתב התביעה. זוהרה נבהלה: אולי מישהו מבני המשפחה שלא מעודכן, אולי זה קשור איכשהו לפייסבוק. היא הלוא דיברה עם מירון.

היא התקשרה אליו. הוא אמר, את ראית מה הולך בפייסבוק? וזוהרה אמרה, אבל אתה בעצמך אמרת שאף אחד לא שם לב לזה, ומירון אמר, אז מתברר ששמו לב, ועוד איך שמו לב, את יודעת שהתקשרו אלי מאורלי וגיא, וזוהרה אמרה, אבל זה בעדך, לא? ומירון אמר, מה בעדי? וזוהרה אמרה, שהם כתבו את זה בפייסבוק, זה הנכד שלך, כלומר, הבן אחות שלך, הוא כתב את זה נגדי, שאני הייתי לא בסדר, ומירון אמר, זה לא משנה, זוהרה, זה כבר רץ בכל הפייסבוק, זה הטבח של סבא וסבתא שלי תחת הכותרת לצון לטבח, את מבינה את זה? את הפכת את אבא שלי לבדיחה.

היא אמרה, אני אחזיר לך את הכסף מירון, היא שמרה את זה, התלבטה אם לבזבז את זה כבר אז, בשיחת הטלפון במוצאי שבת, אבל עכשיו כבר לא היתה ברירה, היא תפסיד את הכסף, אין מנוס, ובדמיונה נערמו בחיפזון ובלי סדר משמעויות של הדבר הזה, מינוס ארבעים אלף ש"ח, ומירון אמר, זה כבר לא עניין של כסף, זוהרה, זה לא העניין בכלל, וזוהרה הביטה במספר שניבט אליה מן הדף, מאתיים שבעים וחמישה אלף שקל.

11.

יותר מכול נדהמה זוהרה מן הזריזות: רגע היו כאן יחסים שכולם פרטיות ונוסטלגיה, זה אבא שלי והוא היה ככה, עכשיו אספר לך על הלילה שבו מתה אמא, ובזה שלאחריו הפך הכול מגעיל מאוד, עם תביעות ונזקים ועורכי דין, ובעיקר קולו של מירון בטלפון, לפני שהפסיקה להתקשר, הוא הבוס והיא העובדת, הוא זה שמשלם כאן והיא פישלה.

ועכשיו זוהרה, שגאוותה בחיים האלה על החברה הזאת שלה, על היוקרתיות, על המקצוענות, לא החפ־לפ של היום, שפוגשים מישהו לשעתיים וכותבים לו חוברת עלובה, זוהרה ששנים סירבה לקחת חלטורות אפילו שמעט מאוד אנשים מוכנים לשלם היום ארבעים־חמישים־שישים אלף שקל על יצירה ממש, וגם היום, כשהיא בלית ברירה לוקחת, משקיעה בהן מעל ומעבר לתמורה — תתפרסם לא כביוגרפית מעולה, כפי שחלמה, אלא כאייטם צדקני בדה מארקר, בעלת חברה לכתיבת זיכרונות משפחתיים נתבעת על מאתיים שבעים וחמישה אלף שקל, ובקטן יותר, פירסמה כותרת לעגנית לטבח בסוביבור, כל כך לא מדויק שאפשר למות, כאילו לא מספיק גרוע מה שהיא באמת עשתה.

עורך הדין שאבישי המליץ עליו, המשרד שלו עובד המון עם האוניברסיטה בכל מיני סיפורים של זכויות יוצרים ודיבה, היה ענייני וחביב, אבל סירב לומר שהכול יהיה בסדר ולא שום דבר אחר מהמשפחה הזאת, וזוהרה הרגישה מרומה, "תחילה אמור שהכול יהיה בסדר" נשמע לה כמו הסעיף הראשון בשבועת עורכי הדין. אבל הוא תיאר את השלבים הבאים כך שהכול נשמע כאילו אפשר לשאת אותו, וזוהרה נאלצה להסתפק בזה; יותר משהתעצלה לחפש עורך דין אחר ויותר משחששה לומר לאבישי שעשתה דבר כזה, חששה למצוא אחד אחר, שיתמיד בסירובו של הראשון.

12.

נילי אמרה שהיא מוכרחה לקחת מישהו שיטפל לה ברשתות החברתיות. זוהרה שאלה אם זה עולה כסף, דבר כזה, ונילי צחקה.

זה היה כשהיא גילתה שהם הקימו קבוצה; טלי גילתה. התלבטנו רבות אם לכתוב את הפוסט הזה, קראה מן המסך בנאמנות, אבל חשוב לנו שמה שקרה לנו לא יקרה למשפחה נוספת. סבא שלנו, צבי דה־האן, מבוני הארץ, איש עדין נפש וסב ואב אוהב לילדיו ונכדיו, חגג לא מזמן יום הולדת תשעים, וזוהרה אמרה, מה זה? וטלי אמרה, שנייה, והמשיכה, לפני שבע שנים התאלמן סבא צבי מסבתנו רבקה, אירוע שהותיר אותו שבור גוף ונפש, ועל כן החלטנו, כל בני המשפחה המורחבת, לערוך לו מסיבת יום הולדת גדולה, שתרומם את רוחו, וכמובן תיתן לנו הזדמנות מיוחדת להביע בפניו את אהבתנו הגדולה, וזוהרה שאלה, זה שוב פעם בשֵר? קצת גאה בעצמה, וטלי אמרה, נועה טבת, זאת הנכדה נראה לי, היא פתחה לזה קבוצה, הם גם כותבים כאן, בבקשה תפיצו את הפוסט.

לזוהרה היה פרופיל בפייסבוק ואפילו שלוש מאות ומשהו חברים, אבל מאז שפתחה עמוד לעסק, בעידודה של טלי ובניהולה, פורסמו כל מכתבי התודה והתגובות בעמוד, וזוהרה כבר לא העלתה אצלה שום דבר. היא היתה בעניינים, בכל זאת: התעדכנה אצל חבריה ופה ושם עשתה לייק, ואישרה חברוּת אף שלא הציעה בעצמה לאף אחד — היא לא ידעה עד כמה זה נחשב פתטי, להציע, ולשאול מישהו נשמע לה עוד יותר גרוע.

אבל לעמוד העסק היתה זרה לגמרי — מרגע שטלי לקחה אותו תחת חסותה פטרה עצמה זוהרה ממנו, ובמעט התחככויות הכרחיות לא הצליחה לתפוס, וגם לא במיוחד התאמצה, מה ההבדל בין לייק סתם ללייק לעמוד שלם, מי היא ביחס לעמוד הזה, מה היא שלו, בעצם, ואיך זה עובד ממש.

היא התקשרה לעורך הדין. הוא אמר, חוקית אין כאן עברה על החוק, אף שזה מאוד מאוד לא אלגנטי, בוא נאמר, הוא היה מאלה שאומרים בוא נאמר גם כשצריך להגיד בואי נאמר, וזו גם טעות מצדם אם את שואלת אותי, אם הייתי עורך הדין שלהם הייתי אומר להם לסתום ועכשיו, וזוהרה דימתה לשמוע בקולו מין צער קטן על שלא יזכה לתת להם את העצה, על שנקלע לצד הלא נכון של התביעה הזאת. היא שאלה, אבל יש מה לעשות? והוא אמר, עקרונית לא, וזוהרה אמרה, ולא עקרונית, ועורך הדין אמר, לא, לא ממש, וזוהרה הרגישה כמו בעינוי סיני, הבנאדם לא מסוגל להגיד סתם לא, הוא יטפטף לה מילים על הראש עד שהיא פשוט תשתגע.

13.

כשסיפרה הכול לדור הרגישה איך דעתה נודדת, המילים יוצאות מהפה נכונה אבל המחשבות מתגלגלות למחוזות מעניינים יותר עד שמתרחקים מדי, היא חשבה בעיקר עליו ועל הפרנצ'סקה הזאת, מה הסיפור שלהם, מוכרח להיות סיפור, מי מהם רוצה לחיות איפה, מה המשפחה שלה אמרה, ולרגעים התבוססה בקנאה בהבטחה שבדירה הזאת, ששום נחמה לא מצאה בה, סתם דירה יפה שאולי הם פשוט מאושרים בה.

הוא האזין בשקט ולא שאל שום דבר, רק נדד עם אצבעו על העכבר בין חלונות במה שהתברר במהרה כמין תנועה מוכנית, פייסבוק, ג'ימייל, וויינט, פייסבוק, ג'ימייל, וויינט, וכשסיפרה את הקטעים שגרמו לה להישמע לא משהו, ובכל זאת התאמצה וסיפרה אותם כהווייתם, זה נראה לה חשוב להצלחת הדבר הזה, הזכירה לעצמה שהוא מוכרח להיות כמין רופא או פסיכולוג, יש כאן חיסיון והוא ראה כבר הכול, היועץ פייסבוק הזה בן העשרים ומשהו.

הוא אמר, תשמעי. הקבוצת פייסבוק זה בעיקרון חארטה. יש להם שם איזה שבעים חברים, ממה שנראה לי זה בעיקר קרובי משפחה, לאנשים אין באמת אינטרס להצטרף לדבר כזה. מה שמטריד אותי יותר זה השֵרים, אנשים אוהבים לעשות שֵר לדבר כזה, זה תמיד נראה על פניו כמו מקרה קלאסי של רע מול טוב עם השואה וכל זה. ומה שעוד יותר מטריד אותי, זה שלך עצמך אין שם כמעט נוכחות, כבנאדם שמאחורי ״סיפור משלך״, וזוהרה תיקנה, ״הסיפור שלך״, והספיקה לחשוב: ״סיפור משלך״ זה יותר טוב, ודור אמר, אוקיי, בכל אופן אין כאן בנאדם מאחורי הסיפור הזה, יש כאן רק עסק, וזה רע מאוד.

היא אמרה, יש את כל המכתבי תודה ואת כל הדברים האחרים בעמוד, ראית קצת? והוא אמר, ראיתי, זה בסדר גמור אפילו שגם שם הייתי שמח לראות תנועה הרבה יותר יפה של פוסטים וגם עוד כל מיני התאמות, אנחנו תכף נדבר על זה, אבל בעמוד שלך אני מדבר, הפוסט האחרון שאת העלית זה מינואר.

היא אמרה, אני לא כל כך אוהבת את הדברים האלה, וגם אין לי כל כך מה להעלות, והוא אמר, אני מדבר איתך בתור התחלה על דברים הכי פשוטים, תמונות של הילדים, הנכדים, ולזוהרה לא התחשק להגיד לו שאין לה, והיא אמרה, אני לא אוהבת שמעלים דברים כאלה, גם זאת היתה אמת, והוא אמר, אז לא משנה, דברים אחרים, תאמיני לי שאפשר למצוא.

היא אמרה, אז מה אתה מציע, ודור אמר, את שואלת אותי מה הכי כדאי לעשות? וזוהרה לא הבינה את השאלה, זה בדיוק מה שהיא שאלה, אולי זה איזה טריק שיווקי שהיא לא ערה לו.

הוא אמר, אני יכול לתת לך הדרכה איך מנהלים עמוד פייסבוק ועסק בפייסבוק, זה יכול להיות כל דבר בין חד־פעמי לממש מין חצי קורס, אני יכול לתת לך שיעור־שניים ואז להדריך אותך תוך כדי, לעקוב מרחוק ולתקן ולשפר אז וי גו, ואני יכול גם פשוט לנהל בשבילך את כל הזירות האלה, יש הרבה שעושים את זה היום, זאת אל"ף שאלה של כסף, ובי"ת את כן תצטרכי להיות מעורבת ברמה מסוימת, אין מנוס.

היא אמרה, כמה, והוא שאל, כמה מעורבת או כמה כסף? והיא אמרה, כמה כסף.

14.

כשהגיעה הביתה היו לה שנים עשר נוטיפיקיישנס בעמוד הפייסבוק, התרחשות בוערת שהציתה את הבית הדומם ברגע שנגעה בעכבר. היא לחצה עליהם בזה אחר זה, עוזי פרידלנדר קומנטד און יור פוסט, תרצה בר־נס קומנטד און יור פוסט, נילי שקולניק שֵרד יור פוסט, עד שהתייצבה סוף סוף הקרקע מתחת לרגליה ונוצק פשר, כי בעת שנסעה מרחוב פינסקר בתל אביב לרחוב שלמה המלך שבקריית אונו פירסמה כך נראה פוסט, A Hundred Facts on Love and Writing, מחקר שנערך באוניברסיטת אורגון בשנת 2008 גילה כי כתיבה במשך ארבעים דקות ברציפות משפיעה על המוח בדומה לחיבוק בן אחת עשרה דקות, בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת עלתה תדירות ההופעה של המילה "אהבה" בספרות האמריקאית באחד עשר אחוזים לעומת העשור שקדם לו, אנשים שקוראים לפחות שבעה ספרים בשנה נשואים בממוצע שלוש נקודה ארבע שנים יותר, את העובדות ליקטה סופרת אחת שגרה במינסוטה עם בעלה ושני בניה ושערה חום ארוך, כך על פי התמונה בבלוג שלה, שבו הפיקה מין סדנת כתיבה המונית והטילה מדי יום משימות על ציבור הכותבים, ובו גם פירסמה את הפוסט, שזכה כנראה לתהילה רבה ולתפוצה יוצאת דופן.

רק אצל זוהרה הוא זכה כבר לשלושים ושמונה לייקים, לארבע תגובות ולשני שֵרים, אף שפורסם רק לפני ארבעים דקות לערך ליד ליטל תל אביב. לפחות יחשבו שהיא גרה בתל אביב, גם זה משהו.