1
בכייה לדורות
קבוצת המטיילים היהודים הוותיקה ביותר ביו"ש מונה כשלושים נשים וגברים מיטיבי לכת, רובם המכריע בני חמישים פלוס. חלקם אף בני שמונים פלוס. כשהתכנסו ב-2010 לציין ח"י שנות שוטטות זיהיתי ביניהם פרופסור אחד, שני רופאים, שני דוקטורים ושלל מומחים לידיעת הארץ. מדי שבועיים הם מתקבצים משני צדי הקו הירוק כדי לחרוש בצוותא ערוץ נחל נחבא אל הסלעים באזור יריחו, אתר ארכיאולוגי בשטח השיפוט ההיסטורי של בית אל או משעולי כרמים ליד שכם.
שורשי הקבוצה נטועים בתקופת האינתיפאדה הראשונה. שטחים נרחבים ביו"ש נסגרו אז למטיילים מטעמי ביטחון והיסטריה. בחבל בנימין התארגנה חבורה שדווקא התעקשה לטייל. בעקבותיהם נוסדו עשרות חבורות דומות. אנשיהן ונשיהן מטריחים עצמם למקומות שכף רגל יהודית בקושי דרכה בהם לכל אורך המאה העשרים, לא רק מאז האינתיפאדות. גם כשהבריטים עדיין שלטו פה, מרחבי הטיול המועדפים על היהודים היו הגליל והשפלה.
ובכל זאת, היו יהודים שכן טיילו בשומרון. גיליון עתיק של "הפועל הצעיר", שבועון מפא"י המנוח, מכיל שיר מפתיע על חוויית ביקור בשילה. הביקור התקיים בתרפ"ט (1929), אבל השיר התפרסם רק בכ"ב בסיוון תרצ"ג (1933), לגמרי במקרה, יום הרצח של חיים ארלוזורוב. "הפועל הצעיר" הוביל אחרי הרצח את מסע השיסוי התקשורתי נגד הימין של אז, והאשים אותו בשפיכות הדמים, אבל שעות אחדות לפני הרצח נדפס בעיתון שיר כיסופים התנחלותי ברוח כיסופי הימין של ימינו. מחברו, ראובן גרוסמן, מתאר נסיעה בכביש שכם-רמאללה הישן, כשפתאום הנהג מפנה את תשומת לבו לנקודה מעניינת בצד הדרך: "התראה שם את הכפר הערבי/ הרובץ ימינה? התראהו?/ שאלני הנהג בטובו/ ויט לעברו ראשהו./ וירא לי בימינו כפר קטן/ ושנייה תופסת ההגה/ הן זהו כפר שילה, ידעת?"
הכפר הערבי ליד חורבות שילה, כנראה תורמוס עיא, מתואר בשיר כ"עדת בתים העשויים חמר, אטומים ושחוחים". גרוסמן מזכיר את בנות ישראל שרקדו שם פעם בכרמים, את שמואל ועלי ואת הנר הדולק במשכן, ומסכם בדאבון לב את מצב המקום בזמנו: "לא אוהל, לא קדושה ולא מועד/ אי יד אשר השביתה הדרך/ תשיב הודך ממקום גלה".
נבירה ארכיונית מגלה שגרוסמן, המפא"יניק שחלם על גאולת שילה, אינו אלא הסופר, המשורר והמתרגם ראובן אבינעם. הוא נולד בשיקגו, פרסם את ספר השירים הראשון שלו (בעברית!) כבר בגיל עשר, ועלה לארץ ב-1929. בין השאר תרגם לעברית מחזות של שיקספיר וכתב עם מוריס רוזנפלד את שיר חנוכה הידוע, "נרותי הזעירים". בנו-בכורו, נעם, היה מפקדם של שישה-עשר לוחמי ההגנה שנפלו באביב תש"ח בקרב על עטרות, מושב עובדים יהודי שנוסד בפאתי רמאללה כבר ב-1914 על ידי קבוצת חלוצים בראשות לוי אשכול וברל כצנלסון. אחרי האסון שינה גרוסמן את שמו לאבינעם וחיבר שירים של יגון כבד וצידוק הדין ("הארץ נתנה/ והארץ לקחה/ יהי שם אלוקי האומה מבורך"). בן-גוריון ביקש ממנו לנהל את המחלקה להנצחת החייל, ובמסגרת התפקיד הזה הוא ערך את ארבעת הכרכים הראשונים של "גוילי אש" שבהם כונסו יצירות ספרות ואמנות, דפי יומן ומכתבים של חללי תש"ח. "המשורר אשר שכל את בנו וגילה את דורו", אמר עליו פעם בן-גוריון.
ראש הממשלה הראשון היה דמות נערצת על גרוסמן. בבחירות 1965 שובץ המשורר במקום לא ריאלי ברשימת רפ"י, מפלגתו של הזקן. לעומת זאת, שמו לא מתנוסס על העצומה שנכתבה אחרי מלחמת ששת הימים על ידי אנשי הרוח למען ארץ ישראל השלמה, אולי מפני שלא טרחו להחתים אותו עליה. אין ספק כי ראובן (גרוסמן) אבינעם לא השתייך לשמאל. בתוקף תפקידו כמפקח הראשי על לימודי האנגלית במשרד החינוך, העניק פעם ציון אפס בבגרות לתלמיד שערך השוואה מרומזת בין הפליטים הפלסטינים לבין קורבנות השואה. ליתר תוקף גם מתח שני קווים אלכסוניים על טופס הבחינה. התלמיד, דב איתן, הגיש ערעור וקיבל ציון טוב מאוד. לימים התמנה איתן לשופט מחוזי בירושלים, אך נאלץ לפרוש אחרי שחתם על עצומה של תנועת "יש גבול" נגד מלחמת לבנון. ראובן אבינעם כבר לא היה אז בין החיים. הוא נפטר ב-1974, ארבע שנים לפני חידוש היישוב היהודי בשילה על אפה ועל חמתה של תנועתו.
מתחת לשכבת הלבה הרותחת ששפכה התנועה הזו על מפעל ההתנחלויות ביו"ש נקברה, בין השאר, גם אהדת העבר שלה לרעיון ההתנחלות עצמו ולמחוזות יו"ש. אמנם לפעמים היא הטילה ספק ביכולת המדינית והביטחונית לממש את הרעיון, אך עד למלחמת ששת הימים לא כפרה בזכות לכך. גם התנועות שאכלסו אז את המיתר השמאלי בקשת הדעות הישראלית התקוממו נפשית נגד ההשתלטות הכוחנית של ממלכת ירדן על שטחים נרחבים בגדה המערבית של הירדן בסערת קרבות תש"ח. בשלהי 1949 הגיש מאיר וילנר מסיעת מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) הצעה לסדר היום של הכנסת, ולפיה "הכנסת מכריזה על אי הכרתה של מדינת ישראל בשלטון המלך עבדאללה, הסוכן הבריטי, בעיר העתיקה בירושלים ובחלק השני של ארץ ישראל". באותו דיון דרש איש שמאל מובהק אחר, יצחק בן-אהרן, שישראל תכבוש בכוח את העיר העתיקה של ירושלים. שבועות אחדים אחר כך הגישה סיעתו של בן-אהרן, מפ"ם, אִמה-הורתה של תנועת מרצ, הצעת אי-אמון בממשלת בן-גוריון בטענה שהממשלה משלימה עם "סיפוח ירושלים העתיקה וחלקי הארץ הכבושים לממלכת עבר-הירדן". "לא השלמנו ולא נשלים עם חלוקתה של הארץ", הבהיר חבר סיעתו אהרן ציזלינג.
הדיון הפרלמנטרי ההוא היה אחד הסוערים בתולדות הכנסת הצעירה. "קולות וברקים יישמעו היום מעל במת הכנסת", התנבא הכתב הפרלמנטרי של "ידיעות אחרונות", ואמנם כך היה. במשך שלושה ימים עלו על הדוכן מיטב הדוברים מהסיעות השונות וחיטטו שם באחד הפצעים היותר כואבים של מלחמת העצמאות - פצע אובדנם של העיר העתיקה ושל חבלי יהודה ושומרון. נציגי האופוזיציה הצביעו על המחדלים המדיניים והצבאיים שהובילו לאובדן, ונציגי הקואליציה טענו שעשו כמיטב יכולתם למנוע את האובדן, אבל הנחת היסוד ההיסטורית של הדיון אמרה שמדובר בחבלי ארץ יהודיים. בכיר הלח"י לשעבר נתן ילין-מור, איש שמאל קיצוני ברבות הימים, אפילו הטיף להתקוממות במקרה שהממשלה תכיר רשמית בחלוקת הארץ. ילין-מור גם הביע את ביטחונו בכך שההבטחה התנ"כית תגבר בסוף על כל אילוץ מדיני: "מה צריך לעשות? אני אומר: צריך לשחרר את שאר חלקי המולדת וירושלים בתוכם, משום שאני בטוח כי ראש הממשלה [ממילא] יהיה נאלץ לעשות זאת בעוד שנה-שנתיים, ואז אולי תהיה זאת הרפתקה צבאית בתנאים הרבה יותר גרועים מאשר היום. [...] בתנ"ך, ספר הספרים, מסומנים גבולותינו. ואין זאת קאפריסה של כותבי התנ"ך. זאת היא גזירת הגיאוגרפיה. זאת היא גזירת ההיסטוריה".
ומנחם בגין אמר באותו דיון: "אל תספרו לנו שאין ערך להכרזות. יש להודיע קבל העולם כולו שלא נכיר בשום שלטון ובשום צל של שלטון של עבדאללה על איזה שטח משטחי ארץ ישראל - העיר העתיקה, חברון ויתר המקומות. אין איש יכול לומר מתי נגאל את השטחים הללו. אנחנו מאמינים באמונה שלמה כי כפי שיכולנו לגאול אותם לפני שנה נוכל לגאול אותם בזמן הקרוב ביותר, אבל זהו עניין לשיקולים צבאיים ובינלאומיים. חשוב שהעולם כולו יֵדע, שיֵדע עמנו, שלא נכיר בסיפוח הזה. זהו סיפוח בלתי חוקי. זוהי מולדתנו, אלה הם שטחים שלנו. [...] קרוב היום וירושלים, ירושלים כולה, תהיה שלנו ותהיה בירת המדינה, וגם יתר שטחי המולדת ייגאלו מידי צר ואויב ומדינת ישראל האמיתית, הריבונית - קום תקום".
הצעת אי-האמון של מפ"ם נדחתה לבסוף ברוב קולות, שישים ושלושה נגד עשרים ושמונה, אך תוצאות ההצבעה לא הקהו את הכיסופים למחיקת קו הגבול המלאכותי שחצה את הארץ. כרזת תעמולה מטעם הפועל המזרחי, מפלגתם של נאמני הרעיון של תורה ועבודה בבחירות 1952, הכילה מפה של ארץ ישראל השלמה ועליה הסיסמה "בעד שלמות הארץ, אחדות העם ורציפות דורות ישראל". מוסף חגיגי של "ידיעות אחרונות" בערב שמחת תורה תשט"ו (1954), מוסף שהתחזה לעיתון עתידי שיודפס למחרת החתימה על הסכם שלום בין ישראל לשכנותיה, צפה שהירדנים יהיו מוכנים לוותר לישראל על הגדה המערבית. כן, זה היה אז ההיגיון של הנוסחה "שלום תמורת שטחים": במקום שאנחנו נעביר לערבים שטחים שתפסנו במהלך מלחמת מגן, הם ישיבו לנו שטחי מולדת שגזלו מאיתנו בכוח. ידיעה בדיונית באותו מוסף העריכה שהירדנים ייאותו לוותר לישראל אפילו על הגדה המזרחית של הירדן ולהסתפק שם באוטונומיה בלבד: "מחוגים מהימנים נמסר לסופרנו, כי בעיית איחודה של עבר הירדן עם ישראל אינה אלא שאלה של זמן קצר בלבד. יש הצעה להכריז על עבר הירדן כעל גליל אוטונומי שבראשו יועמד המלך חוסיין כמושל כללי לכל ימי חייו".
בתשי"א (1951), שש-עשרה שנים ארוכות לפני מלחמת ששת הימים, חתם ההיסטוריון הרוויזיוניסט יוסף קלוזנר, דודו של עמוס עוז ואחד מגיבורי ספרו האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך", את ספרו-שלו על המרד הגדול ועל חורבן בית שני במילים אלו: "רומא אינה עוד זה כבר, והכותל המערבי הוא זמנית בידי אויב ביחד עם מגדל דויד. אבל לא רחוק היום וביחד עם החזרת כל ארץ ישראל לעם ישראל ישוב גם הכותל המערבי להיות עדות נאמנת לעם, שאלוקיו שוב הוא מולך בציון והעמים הולכים לאור נביאיו ולנוגה חכמיו ומשורריו".
"החלוקה היא דבר חולף", הכריז ב-1953 מנהיג אחדות העבודה, יצחק טבנקין, "ושלמותה תושג אם בדרכי שלום ואם בדרכי מלחמה". מעת לעת פורסמו בעיתונים רמזים על תחושת החמצה במסדרונות השלטון לנוכח סיומה של מלחמת השחרור בעוד ירושלים מחולקת וחבלי מולדת עתיקים נמצאים מעבר לגבול. ב-1962, עשור וחצי אחרי הכרזת המדינה, הגישה סיעת החרות הצעה לסדר היום של הכנסת, שכותרתה "אזכור פרשיות סתומות מדיוני הממשלה". למחרת הוסבר בעיתונים שהכוונה היא להחמצת ההזדמנות במהלך מלחמת העצמאות "לכבוש את אזור שכם, ג'נין וטול כרם וכן את חברון". שם הקוד העיתונאי של הפרשה היה "בכייה לדורות". בן-גוריון עצמו סירב אז להכביר עליה מילים ואפילו האשים את בגין בהדלפת סודות, אבל זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים הזכיר ביומנו את הצעתו לממשלה בשלהי קיץ 1948 לכבוש את אזורי יו"ש עד הירדן, ואת העובדה שלדאבון לבו נפלה ההצעה על חודם של שני קולות. "על כך אמרתי: זוהי בכיה לדורות", כתב הזקן, "צה"ל בששת הימים הפסיק ה'לדורות'".
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.