פתח דבר
כוח החיים פועם מעל ומעבר לגדרות אידיאולוגיות ודתיות. זרימתו של נהר החיים אינה מקפידה על נתיבו המרכזי אלא מוצאת עצמה בהילוך עקלקל שמביא למרחבים שונים ממוצא המים. כך סיפורו של כל אדם בפרט וכך סיפורה של חברה קולקטיבית שטיפחה את עצמה בסוג של אינטימיות על אדמתה ונקשרה בקשרי שפה וזיכרון אל מקורותיה הראשונים.
היהודים - הם הקבוצה שאת נתיב זרימת חייה אני מבקש לשרטט, מימי עקירתה מעל אדמתה ועד ניסיון השיבה הביתה. כמאה וחמישים שנים של טלטלה, של חיפושי דרך, של געגועים, של השתלבות במרחבי החיים החדשים, של הזמנה לחתור חזרה, של דמיונות על בית שמחכה לילדיו ושל מציאות שמדכאת את הדמיונות הללו.
זו הפעם הראשונה שאנו מוצאים את העם היהודי מתפצל למרחבי קיום שונים. הפיצול הזה מעורר מיד שאלות עמוקות של זהות, שהרי הגדרת זהות לאומית קשורה בדרך כלל לטריטוריה מובחנת. אבל כשאומה נעקרת כקבוצה מובחנת מעל אדמתה ומשתרשת במרחב משותף חדש היא איננה מפסיקה להזדהות בזהותה המקורית אלא רק מאבדת את הקשר הפיזי למרחב הגיאוגרפי המקורי שלה. האומה היא "אוכלוסייה אנושית המכונה בשם ומחזיקה במיתוס של מוצא משותף, זיכרונות היסטוריים משותפים, אלמנטים של תרבות משותפת, קשר לטריטוריה מסוימת ותחושה של סולידריות". במשך כמה זמן ובאיזה היקף המשיכו יהודי בבל לחוש קשורים לארץ ישראל כ"נחלת אבותם"? האם העתקת היהדות מן הארץ והתבססות בדת ללא ריבונות שינו באופן מהותי את הגדרתם, ולו בעיני עצמם?
החיבור הזה יוצא למסע בעקבות היהודים שעזבו את ביתם בירושלים לפני חורבן בית המקדש הראשון, דרך נבואות ירמיהו ויחזקאל (597 לפנה"ס), מביט על הגלות בעיני דניאל, יואל, ומשוררי תהלים, עוקב אחר עלייתם של זרובבל ויהושע הכוהן לארץ יחד עם חגי וזכריה, צולל למורכבות ההיטמעות בבבל במגילת אסתר, מלווה את עלייתו של עזרא ואתגריו ומגיע עד לימי נחמיה בתקופת המלך ארתחשסתא (445 לפנה"ס). מאה וחמישים שנים שבהן עוצב לראשונה סיפורה של אומה בין שני מרכזים: בבל וארץ ישראל. סיפורה של יהדות בבל וגלגוליה לארץ ישראל הוא כמו סיפור בבואה לסיפור שיבת ציון בדורות האחרונים.
***
לפני מאה שנה, בתשרי תרפ"ג (אוקטובר 1922), הצטרף סבא, הרב משה חיים לאו הי"ד, לקבוצת רבנים שחלמו על שיבת היהודים לארץ ישראל. חודשיים קודם לכן העניק חבר הלאומים (בוועידת סן רמו) לבריטניה את המנדט על פלשתינה תוך הדגשת מחויבותה למימוש הצהרת בלפור. ההחלטה הזאת שינתה את כיוון הרוח בקרב חלק מההנהגה החרדית והובילה להקשבה לקול משק כנפי ההיסטוריה הקורא לעם לשוב לארצו. דוגמה לכך אפשר לשמוע בדברי האדמו"ר מסוכטשוב, הרב שמואל בורנשטיין, בעל "שם משמואל":
עד כה שלא ראינו אות הוכחה מהשמים שחפץ בנו ה' ואדרבה עוד פגשנו מכשולים על צעד בענין זה, על כן גם אנחנו לא דחקנו את השעה לעשות הכנות במדה מרובה בדבר ממשי לטובת היישוב... אבל עתה שכמו בבית שני נפקדו ישראל על ידי כורש מלך פרס... כך תהיה תחילת הגאולה העתידה שהשם יתברך יתן בלב ממלכות הארץ לבחור לנו את נחלתינו. על כן חוב קדוש מוטל עלינו להתעורר גם כן ולהכין את לבבנו אליו יתברך שמו ולעשות גם אנחנו מצידנו כפי יכולתנו בחומר וברוח.
סבא, בן שלושים באותה שנה, הפך לאחד מהרבנים המעוררים לעלייה חרדית לארץ, להתיישבות ולקניית אדמות. בשנת תרפ"ט, עת היה רבה של קהילת פרשוב בסלובקיה, כתב סבא מכתב לידידו הרב באב"ד (מחסידי טשורטקוב הידועים בחיבתם לרעיון העלייה לארץ). במכתבו הוא כותב בין השאר כך:
האגודה בפרנקפורט משתדלת בחשאי לקנות המקום של הכותל מערבי ונשלח בהיחבא דרישות לכל האישיויות שלנו, לאסוף סכומים גדולים למטרה זו, ועדיין הדבר בסוד כדי שהם הערבים לא יוסיפו על הסך, וה' יגמור בעדנו לטובה משפט הכותל הק' מיד האכזרים אשר רוצים לגזול את שלנו.
זה חלון הצצה קטן לתשוקתו הגדולה של סבא בענייני הארץ וירושלים.
לאורך שנות השלושים לא מצאתי (עד עתה) שום רמז לעיסוק של סבא בענייני ארץ ישראל. יש טענה קשה שמאורעות תרפ"ט היו כמו מקלחת צוננים על מדורת ההתלהבות הזאת של הרבנים ממרכז אירופה וממזרחה. נוסח המכתב הנ"ל מלמד משהו על האווירה הקשה הזאת. במקביל, סבא שקע לעומק האחריות של ההנהגה הרבנית בפולין על משבריה הכלכליים והחברתיים. המאמרים שלו מאותו עשור עוסקים בחינוך בכלל ובהקמת מוסדות חינוך תורניים לבנות בפרט.
החלון הבא שדרכו מציץ אלינו סבא ביחס לארץ נמצא בזכרונותיו של אבא מימי האקציה בגטו פיוטריקוב, אוקטובר 1942:
אם יעזור ה' ותצאו בשלום מהשריפה הזאת תדעו למצוא את ביתכם, שהוא לא הבית הזה או כל בית אחר על אדמה מתנכרת ועוינת זו. ביתכם יהיה בארץ ישראל, גם אם יהיה צורך לקנותה בייסורים אך יהיו אלה ייסורי אהבה שגם שכרם בצדם.
במילים אלו מצטט אבא, נפתלי לאו לביא ז"ל, את פרידתו מאביו, בלילה אור לג' במרחשוון תש"ג (13-14 באוקטובר 1942).
גם כשנפרד אבא מאחיו הצעיר לולק (הרב ישראל מאיר לאו) ליד בלוק 8 של מחנה בוכנוולד, באמצע חול המועד פסח תש"ה (3 באפריל 1945), פרידה שנראתה כסופית, שינן אבא לאחיו רק דבר אחד:
"באתי להגיד לך שיש מקום אחד בעולם שקוראים לו ארץ ישראל. תגיד 'ארץ ישראל'. עוד פעם. תגיד אחרי". ואני, שלא ידעתי מלה אחת בעברית, חזרתי על שתי המילים - ארץ ישראל - בלי להבין את משמעותן. (הרי"מ לאו, אל תשלח ידך אל הנער, עמ' 61)
סבא נהרג בטרבלינקה, עם בנו שמואל יצחק הי"ד. אמא של אבא, סבתא חיה הי"ד, נהרגה במחנה רוונסבריק לקראת סיום המלחמה, בחורף 1945. משפחתה הגדולה, ענף עבות של אדמו"רי צאנז, נשלחה למחנה ההריגה בלז'ץ. מעטים שרדו. האם שם, במחנות ההריגה, יכלו לדמיין את התקומה מבקעת העצמות הזאת של אדמת פולין?
אבא ז"ל הצליח בתושיה ונאמנות אין קץ לשרוד, להציל את אחיו הקטן ישראל ולעלות לארץ ישראל.
אמא, ג'ון (חנה) שתיבדל לחיים טובים וארוכים, הגיעה לארץ בכוח החלום והתשוקה. היא שמעה בנערותה המאוחרת (לאחר המלחמה) בבני עקיבא על החלום של שיבת ציון, על המדינה שבדרך ועל הגשמה. מכוחו של החלום היא ידעה מעומק נפשה שביתה יהיה בארץ ישראל.
כשישעיהו הנביא מתאר את שיבת ציון העתידה לבוא הוא רואה מול עיניו את העלייה של אבא ואמא, על השוני הגדול שבהם.
מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם - אומר הנביא (פרק ס).
אבא הגשים את צוואת אביו והגיע לארץ מתוך העבים החשוכים. אמא פילסה את דרכה לארץ בקשב פנימי, כיונה השבה לארובתה.
אבא זכה להיקבר באדמת ירושלים, מוקף באשה, ילדים, נכדים ונינים. אמא זוכה לקום כל בוקר ולראות בעיניה את ירושלים בבניינה.
***
אני מזמין את הקוראים כולם למסע הזה שנכנס לשיט בנהר הזמן שהוביל את היהודים לארץ ישראל מתוך תפילה ותקווה שלימוד העבר יסייע לנו להגיע לחוף מבטחים.
הכתיבה של הספר היא רק סיום תהליך ארוך של לימוד שהחל לפני שנים רבות ועדיין ממשיך להתרחש. לימוד שבו תמונת המסע הזה של שיבת ציון הולכת ומתבררת ובו זמנית גם מעוררת שאלות פתוחות לגבי התחנות הבאות במהלך של העם המתבסס בארצו. את מהלך הכתיבה ליוו שניים מילדי, ידידיה ונצר ואני מודה להם על החברותא והבקרה. מורי הרב יואל בן נון קרא את הטיוטה, חלק על נקודות רבות והציל אותי משגיאות שונות. מו"ל ידיעות ספרים דב איכנולד ועמיחי ברהולץ, עורך ספרי היהדות קיבלו באהבה ושמחה את כתב היד וצוות ההפקה של קותי טפר, עם עיניה המסורות של קרן חמו הביאו אותו לידי גמר. לכולם תודתי.
ירושלים, כסלו תשפ"ג
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.