שיחות על אהבה

שנים ארוכות הייתי עסוקה בכמיהה. חיכיתי בציפייה דרוכה לתגובה על הודעת טקסט ששלחתי; למילים ״אני אוהב אותך״; למבט מסוים מגבר. כשהייתי בזוגיות, השתוקקתי שהיא תימשך; כשלא הייתי בזוגיות, השתוקקתי למצוא אותה. הכמיהה הייתה אי־שקט שהתפשט בחיי כמו ערפל, לא יכולתי לראות שום דבר בבירור בגלל הנוכחות שלה.

פעם חשבתי שאני כמהה לאהבה, אבל טעיתי. הייתי אובססיבית לרעיון האהבה, לא למציאוּת שלה. בכל השנים, בכל הלילות ששאלתי ״מתי אמצא אהבה?״ מעולם לא עצרתי לחשוב מה היא בדיוק. האם רבים מאיתנו עוצרים וחושבים עליה? אנחנו לא לומדים על אהבה בבית הספר, אנחנו לא חוקרים אותה, אנחנו לא נבחנים בה ולא מקבלים עליה ציון בתעודה. מעודדים אותנו ללמוד כלכלה ודקדוק וגיאוגרפיה, אבל לא אהבה. זה מוזר: אנחנו מצפים לכל כך הרבה מהאהבה, אבל מקדישים כל כך מעט זמן להבין אותה. כמו אנשים שרוצים לצלול בים, אבל אין להם שום כוונה ללמוד שחייה.

אבל אם אנחנו חושבים עליה ואם לא, האהבה זולגת לחיינו ודולפת מהם יום־יום בחופשיות, באכזריות וביופי. אני צופה בסרטון ששלחה לי חברתי ובו תינוקהּ בן החודש וחצי משתכשך באמבט, ושעה אחר כך קוראת מייל מאוּפָּק מאישה שעברה סבב שלישי כושל של הפריה חוץ־גופית. אני חושבת על שתי הודעות אירוסים חדשות שקיבלתי, על הודעת ביטול אחת, ועל אירוסים שבסופו של דבר לא קרו. אני מקשיבה לחברה שמנסה לבנות חיים חדשים אחרי גירושים לא צפויים, לחברה שמתאבלת על הורה שמת, לחברה אחרת שמצחקקת באופטימיות ומספרת בהיסוס על אהבה חדשה. שוב ושוב היא נובלת ומלבלבת בחיים של כולנו – האהבה. ישות לא ידועה וקשה להגדרה, או כך לפחות חשבתי.

זמן רב הנחתי שהאהבה היא מקור האומללות שלי. רציתי להבין למה אני מרגישה שהיא מעל לכוחותיי. למה אני מצליחה לעזוב עבודה שלא מתאימה לי, אבל לא לצאת מזוגיות גרועה? למה בכל היבט אחר בחיי יש לי יכולת לפעול, אבל לא באהבה? למה אני מניחה שנישואים הם סוף של משהו ולא התחלה? החשד ששגיתי לגמרי בהבנת האהבה היה מה שאליזבת גילברט תיארה פעם כ״שביל פירורי הסקרנות״, רמז שהייתי צריכה לקלוט וללכת בעקבותיו.

ולכן שאלתי בארבע השנים האחרונות סופרים וסופרות, מטפלים ומטפלות ומגוון של מומחים על חוויות האהבה שלהם בניוזלטר מקוון שנקרא Conversations on Love [שיחות על אהבה]. הקשבתי לאנשים שדיברו על אהבתם לאדם, לעיר, לשיר, לעץ. הקשבתי לגבר שאמר שהיה רוצה לשכב עם יותר אנשים, ולאישה שאמרה שסקס הוא חיי החלום של הנישואים. הקשבתי לאנשים שסיפרו לי איך קיימו חברוּת חוצה מדינות במשך עשרים ושש שנים, התאהבו תוך כדי אֵבל על ילד או אחות שמתו, ראו תינוקות נולדים באזורי מלחמה ומצאו רומנטיקה בינם לבין עצמם. כל שיחה הייתה תזכורת לכך שהאהבה אפשרית, ושהבָנָתי אותה עד כה הייתה מוגבלת.

בזמן שניהלתי את השיחות האלה, אהבה זלגה לתוך חיי וגם דלפה מהם. הראיונות הרחיבו את תפיסת האהבה שלי: מה היא יכולה להיות ואיך היא יכולה להיראות, אבל רק בניסיונותיי להרות אחרי שעברתי הפלה התחלתי להבין כמה עוד יש לי ללמוד. אומנם חשבתי שהתגברתי על הנטייה שלי לכמיהה, אבל היו קווי דמיון רבים בין הכמיהה שלי לתינוק בשנות השלושים לחיי לבין הכמיהה לבן זוג, שחשתי בעשור הקודם. בשני המצבים התמקדתי באהבה שאין לי ולא באהבה שיש לי. בשני המצבים נטיתי לרחמים עצמיים. בשניהם השוויתי את עצמי לאחרים והרגשתי מודרת מסוג מסוים של אושר. פעם הייתי מסתכלת בערגה על זוגות שטיילו שלובי ידיים בימי ראשון, עכשיו התמקדתי בנשים שדוחפות עגלות בפארק השכונתי. כעת ייחלתי לדבר אחר, אבל הרגשות המציקים שעוררו בי אי־שקט היו זהים. הבנתי שאם אמשיך להסתכל על אהבה מנקודת מבט צרה, תמיד יחסר לי משהו – בן זוג, נישואים, תינוק, תינוק נוסף, נכד, עוד עשור על פני האדמה הזאת עם אמא שלי, עם אבא שלי או עם בעלי. וכך התחלתי לשאול שאלות נוספות. והתחלתי לכתוב את הספר הזה.

אני מאמינה שגם בכם וגם בכן ודאי עולות מדי יום שאלות על אהבה. אולי אתם מחפשים מערכת יחסים; אולי אתן מתלבטות בסתר ליבכן אם לפרק מערכת יחסים; אולי אתם כבר בזוגיות ממושכת ותוהים איך לקיים את האהבה תוך כדי התמודדות עם הסערות הרבות שמזמנים לכם החיים; אולי אתם הורים שרוצים להשתפר; אולי איבדתן הורה והאובדן הזה מגמד פתאום כל דבר אחר. על פני השטח אנחנו נבדלים בדברים שאנחנו רוצים וצריכים מאהבה. אבל גיליתי שהשאלות האינדיווידואליות שלנו חוסות בדרך כלל תחת מטרייה של שלוש שאלות גדולות יותר: איך נמצא אהבה? איך נקיֵים אהבה? איך נוכל לשרוד מאובדן אהבה? ואת השאלות האלה אני רוצה לחקור בעמודים הבאים.

לא אגזים אם אומר שהשיחות על אהבה שינו את חיי. הן עזרו לי לראות מבעד לערפל הכמיהה, להבחין באהבה שכבר הייתה לי בחיי לכל אורך הדרך. הן גם שכנעו אותי שאף כי במובנים רבים האהבה היא נעלם גדול, טוב יהיה אם ננסה להגדיר אותה לעצמנו. כפי שכתבה בל הוּקס בספרה All About Love, ״למידה של הגדרות שגויות לאהבה בגיל צעיר יחסית מקשה עלינו לאהוב בבגרותנו.״ וגם ״הגדרה טובה [של אהבה] מסמנת לנו את קו ההתחלה, ומבהירה לנו לאן אנחנו שואפים להגיע.״

ואכן, אני חושבת שעלינו להתחיל ללמוד יותר על אהבה, בדיוק כמו שהיינו עושים בכל תחום אחר הדורש מיומנות, כי היא יכולה לקבוע את מהלך חיינו. במחקרה על היחס בין קשרים חברתיים לתוחלת חיים מצאה ד״ר ג׳וּליאן הוֹלט־לוֹנסטַד שהסיכוי של אנשים בעלי קשרים חברתיים חזקים למות בטרם עת קטן בחמישים אחוזים מזה של אנשים בעלי קשרים חברתיים חלשים. אם כך, למרות תשומת הלב המועטה שהנושא הזה מקבל – בניגוד למספר עמודי העיתון המוקדשים לפוליטיקה או לכלכלה או לטיולים, למשל – אין הרבה דברים רציניים יותר וחשובים יותר מאהבה. מחסור באהבה יכול לגרום לנזק גדול, ואילו שפע של אהבה יכול לרפא אותנו.

השיחות המובאות בספר הזה הן סיפורים על אהבה, אבל הן מראות גם איך בני אדם נמשכים זה לזה ומתאכזבים זה מזה, איך הם פוגעים ומתקנים, איך הם ממשיכים להתקדם גם כשהם חושבים שאי־אפשר עוד, ומנסים למצוא משמעות כלשהי במה שנלקח מהם. אני מקווה שהן יהיו עבורך מה שהן היו עבורי: תזכורת לא להניח לאהובינו להיעלם ברקע של חיינו; הזמנה להתייחס לאהבה ברצינות רבה יותר; ועידוד לעשות משהו בעל משמעות בחיים שזכינו להם.

אחת הדמויות ברומן A Place of Greater Safety מאת הילרי מנטל אמרה (במציאוּת), ״האהבה חזקה יותר ועמידה יותר מהפחד.״ כשראיינתי את הילרי היא אמרה לי ש״אחת הסיבות לכתיבה היא הניסיון לברר אם האִמרה הזאת אכן נכונה״. וזה מה שגם אני מנסה לברר. האם האהבה חזקה יותר מהפחד מפני חוסר ודאות? מהפחד מפני שינוי? מהפחד מפני המוות? המענה על השאלות האלה הוא משימה שאין לה סוף, וזה אחד הלקחים הגדולים ביותר שלמדתי: אהבה היא פרויקט לכל החיים, סיפור שאי־אפשר לדלג אל סופו. ואיזה מזל שאנחנו יודעים שהוא לא יסתיים לעולם – כי אין עמוד אחרון, רק סדרה של התחלות. וזאת אחת מהן.