פרק א
הנפש וארבעת היסודות
הנפש האלוקית, הנפש הבהמית ושאלת המניעים
תניא [בסוף פרק ג בנדה] ׳משביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע. ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע׳. וצריך להבין דהא תנן ׳ואל תהי רשע בפני עצמך׳ [אבות פ"ב], וגם אם יהיה בעיניו כרשע ירע לבבו ויהיה עצב ולא יוכל לעבוד ה׳ בשמחה ובטוב לבב, ואם לא ירע לבבו כלל מזה יכול לבוא לידי קלות חס ושלום.
הספר פותח ברצף של קושיות סביב שאלת הבינוני בעקבות דברי הגמרא על האדם טרם לידתו: ׳משביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע׳. כנגד דברים אלה מציב האדמו"ר הזקן הן את המשנה במסכת אבות שאינה מקבלת את תפיסתו העצמית של האדם כרשע ומורה לו: ׳ואל תהי רשע בפני עצמך׳, והן את התפיסה החסידית המפתחת אותה ורואה בעצבות עבירה ולכן שוללת תפיסה עצמית שלילית.
כבר בראשית הספר פותח האדמו"ר הזקן את הדרך להגדרה חדשה של הצדיק, הרשע והבינוני. הוא נזקק לחלוקה המופיעה בגמרא בין חמישה אבות טיפוס: קטגוריית הצדיק מחולקת לשתיים – צדיק וטוב לו וצדיק ורע לו, ואף זו של הרשע מחולקת לשתיים – רשע וטוב לו ורשע ורע לו, ובנוסף ישנו כמובן הבינוני. בניגוד להוגים חסידיים שונים שניסו להרחיב את דמות הצדיק ולהופכה לרלוונטית כשאיפה מעשית לכל יהודי, בבחינת ׳וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים׳ (ישעיהו ס׳, כא) – במובן זה שבכל יהודי יש יסוד של צדיק, של רצון ותביעה לקדושה; הרי שלאדמו"ר הזקן ישנה הגדרה קיצונית וצרה של הצדיקות. מבחינתו ׳צדיק׳ הוא הגדרה של אדם שלא חטא ולא יחטא לעולם, שעליו נאמר ׳לֹא יְגֻרְךָ רָע׳ (תהילים ה׳, ה), כלומר שהרע כלל אינו יכול לגור ולשכון בתוך אותו אדם.
כדי לבאר ולהעמיק בחלוקה זו שבין הצדיק לרשע, הולך כאן האדמו"ר הזקן בעקבות דברי רבי חיים ויטאל, ומזהה בנפש דואליזם המתבטא בייצוגן של שתי נפשות:
אך ביאור העניין על פי מה שאמר הרב חיים ויטאל ז"ל בשער הקדושה [ובעץ חיים שער נ׳ פרק ב] דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות דכתיב ונשמות אני עשיתי (ישעיהו נז) שהן שתי נפשות נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף. וכדכתיב ׳כי נפש הבשר בדם היא׳ (ויקרא יז), וממנה באות כל המידות רעות מארבע יסודות רעים שבה; דהיינו כעס וגאוה מיסוד האש שנגבה למעלה. ותאוות התענוגים מיסוד המים כי המים מצמיחים כל מיני תענוג. והוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים מיסוד הרוח. ועצלות ועצבות מיסוד העפר.
באדם קיימות שתי נפשות: נפש בהמית המחיה את הגוף האנושי, ששורשה הוא מצד הקליפה והסטרא אחרא; ונפש אלוקית, שעניינה הנוכחות האלוקית באדם, ׳מאן דנפח מתוכיה נפח׳. מהו האפיון של שתי נפשות אלה? הדבר עולה מהמשך הפרק:
וגם מידות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם כמו רחמנות וגמילות חסדים באות ממנה, כי בישראל נפש זו דקליפה היא מקליפת נוגה שיש בה גם כן טוב והיא מסוד עץ הדעת טוב ורע. מה שאין כן נפשות אומות עובדי גלולים הן משאר קליפות טמאות שאין בהן טוב כלל כמו שכתוב בעץ חיים [שער מ"ט פ"ג]: ׳וכל טיבו דעבדין האומות עובדי גלולים לגרמייהו עבדין׳, וכדאיתא בגמרא על פסוק ׳וחסד לאומים חטאת׳ (משלי יד) שכל צדקה וחסד שאומות עובדי גלולים עושין אינן אלא להתייהר כו׳ [בבא בתרא י].
הנפש הראשונה, החיונית, הטבעית, היא מקור הרצון והחיוניות של האדם – תחושת החיים המוטבעת באדם האחראית לקיומו הפיזי. נפש זו מזוהה עם האגו של האדם; לעומתה הנפש האלוקית מאופיינת בביטול מוחלט לאלוקות. מכאן התפיסה המוצגת לאורך ספר התניא, שאין למעשה תחום חול. הטוב הוא מעשה הנעשה מתוך ביטול ולשם שמים. הביטול האמור איננו שבירת האני והאגו, ואין המטרה ליצור אדם רופס וחסר־חיים, אלא מצב של דבקות שבו האדם הופך להיות כלי לנפש האלוקית.
נבאר מעט את הדברים. הטיעון החסידי שעל האדם לבטל את האינטרס הפרטי שלו, בנוי על התובנה כי על האדם לחיות למעלה מכל מגמה ותכלית. כך האכילה, למשל, אינה בשביל להשקיט את הרעב ואף לא על מנת להתחזק, אלא היא עצמה הופכת להיות רצון ה׳. מה פירוש הדבר? הקב"ה ברא את העולם וברא בו את הרצון האנושי להתקיים, את הצורך באכילה וגם את הרגשות האנושיים – כל אלו אינם ביטוי של האגו הסובייקטיבי, אלא דווקא של המציאות האלוקית האובייקטיבית המתגלה בכל אחד ואחד. זאת בתנאי שהפעילות האנושית נעשית מתוך תום, קרי מתוך אחדות נפשית פנימית ואמתית.
בצורה זו ניתן להבין אמירות חסידיות שהצדיק בעצם מתפלל על רצונותיו וצרכיו, שכן רצונו מבטא את רצונו של הקב"ה. כיצד זה ייתכן? האם הרצון האלוקי הוא שתהיה לו זופיצה (המעיל הארוך החסידי) יפה? אלא שכוונת הדברים שהצדיק מגיע לנקודת השתוות אמתית, כך שכל רצונו אינו אלא את רצון ה׳. אצל ישעיהו ליבוביץ׳ יש דיכוטומיה בין הרצון האנושי לרצון האלוקי, אולם בחסידות הדברים הפוכים: האדם עושה את תנועת ההיטהרות מהרצון האנוכי־אנושי לרצון הגבוה־האלוקי; כך רצונו הופך להיות רצון אלוקי. זו למעשה טרנספורמציה של האישיות בה עצמיותו מזוהה עם השכינה, ואנושיותו עם האלוקי. אך בכך לא רק שאיננו מתנכר ומתכחש לעצמו, אלא רוכש לעצמו אנושיות וקשב לטבעו ולפנימיותו האימננטית. זאת דוגמא אחת מיני רבות כיצד מטבעות דתיות מתפרשות בחסידות באופן אימננטי ומשנות לחלוטין את אופיין. גם דבקות ועשיית רצון ה׳ נתפסות באופן שונה מהתפיסה הדתית הרגילה.
לא פעם גם בבסיס העולם הרוחני מצויה תועלתנות המנסה להבין את העולם הנפשי בקטגוריות שכליות וחומריות. אדם עושה טובה לזולת, אך באיזשהו מקום עלום גם מבקש על כך עולם הבא, או אפילו רווח רוחני כלשהו; באותו הרגע העשייה חדלה מלהיות רוחנית. פעולה רוחנית היא רק פעולה הנעשית בגלל הערך שלה עצמה, כלומר שערכו העצמי של המעשה הוא המהווה את סיבתו.
עשייה מתוך אגו, עשייה לשמה וההבדל בין יהודי לגוי
האדמו"ר הזקן מבאר בקטע שראינו שכאשר הנפש הבהמית היא מעם ישראל, היא כוללת גם תכונות חיוביות דוגמת רחמנות וגמילות חסדים, ׳מה שאין כן נפשות אומות עובדי גלולים הן משאר קליפות טמאות שאין בהן טוב׳. ההבדל נובע מכך שהנפש החיונית בישראל מגיעה מ׳קליפת נֹגה׳, אותה קליפת ביניים המוזכרת במעשה מרכבה שבספר יחזקאל ׳וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב׳ (יחזקאל א׳, ד), בניגוד לזו המצויה אצל האומות המגיעה משלוש הקליפות הטמאות, שכינוין לקוח ממראה יחזקאל ונקראות ׳רוח סערה׳, ׳ענן גדול׳ ו׳אש מתלקחת׳. ככלל, לפי המקובלים העולם מתחלק לשלושה רבדים: קדושה, טומאה וקליפת נֹגה, כאשר האחרונה היא הוויה ניטרלית, ממוצעת, כזו שניתן להעלותה לקדושה אך גם להפילה אל הסטרא אחרא ולדרדרה אל החיצונים. גם היא אמנם מוגדרת כקליפה דקה – ׳קליפת האגוז הדקה׳, אך עדיין יש להדגיש שהיא נקראת קליפה ומשתייכת למרחב זה.
ההבדל בין הגויים לישראל המבוטא באמירה שרק לישראל ישנה נפש אלוקית עומד למעשה על שאלת המניעים. מניעי הגויים נובעים מהאגו ומשאיפת רווח עצמי, שלפי האדמו"ר הזקן מהווים את שורש הרע, לעומת ישראל, המזוהים עם תכונת הביטול, גם אם מניעיהם עשויים להיות מעורבים מטוב ומרע.
אכן, יש להניח שכאשר אנו קוראים את הדברים הללו של האדמו"ר הזקן ביחס לגויים, אנו עשויים להתקומם אל מול התפיסה המהותנית והקשיחה המצויה בהם. דומני שעלינו להבין את דברי האדמו"ר הזקן כאמירה קטגורית, כהגדרת הגוֹיוּת באשר היא, ולא כאמירה קונקרטית על גוי כזה או אחר. אני רוצה לחשוב שהאדמו"ר הזקן לא בא לשלול אפשרות שיהיה לגוי גילוי של קדושה, אלא להגדיר את המהויות – היהודיות מול הגויות, אך הדברים אינם מתייחסים לכל פרט ופרט.
בתקופת השואה היו חסידי אומות עולם רבים שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים וקשה הרי לומר שהגוי שסיכן את עצמו כדי להציל מישהו אחר ׳עביד לגרמיהו׳, ולקבל את דברי האדמו"ר הזקן הללו כפשוטם. ובכלל, בסוגיה זו אני סבור שיש ללכת אחר תפיסתו של הראי"ה קוק שאמר כי על האנושות כולה משוך ׳זיהרא עילאה דאדם הראשון׳. אמנם גם לדבריו, האנושות גם נפלה ממדרגה זו, אולם הפרטים לא פעם זוכים לה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.