שיק פריז

השעות הפרטיות של דניאלה

 

בצהרי ימי שלישי עשתה לה דניאלה למנהג לבקר בבית קפה או במסעדה, לטייל בשוקי פשפשים או במוזיאונים כשהיא מצוידת במצלמה ובפנקס הרשימות שלה. הפעם התיישבה בגפה בבית קפה קטן וצפוף באבן גבירול ובהתה ביושבים סביבה תוך שהיא מסיטה את מבטה מעיני הסובבים ברגע שמבטם הצטלב בשלה. בינה לבינה ניסתה לנחש ולדמיין מהו עיסוקם ואופיים של הנוכחים, כשהיא בוחנת את לבושם, כפות ידיהם, הבעות פניהם ואופן אכילתם.

היו אלה השעות הפרטיות שלה שבהן לא שעתה לצלצולי הנייד שלה, אם כי מדי פעם הגניבה מבט לראות אם הצלצול הגיע מאחת מבנותיה, אינסטינקט שהוטמע בה בלי שהייתה לה שליטה עליו, וגם לא על חרדותיה. גם משבגרו בנותיה ועברו לחיות בדירות סטודנטים ועם בני זוג, הייתה בטוחה כי תפקידה הקבוע והנצחי הוא להזרים עידוד, משוב, הקשבה ומזומנים מבעד לחבל הטבור שנותק אך לא הופרד בלידתה אותן.

על ניסיונותיה אלו לקרוא למחשבותיה דרור מעמל היום וממצוקות משפחתה העיבו חרדותיה, שאותן העצים דמיונה הפורה. היא ראתה עצמה דוהרת לחדרי מיון, מתכננת בראשה אם תיסע במכוניתה או תיקח מונית, אם תתקשר קודם לבעלה או לחבר העובד במיון, וכיצד תארגן את סדר היום אם תיעדר בשעות לא צפויות מהבית. בסולם החרדות דורגו ראשונות בנותיה ואחריהן בעלה, הוריה ואחיה.

דניאלה הייתה מודעת למקורן של חרדות אלו, שליוו אותה משחר ילדותה בבית הוריה. צל אֵימי השואה ריחף מעל לילדותם בבית בכרמל, ולכך נוספו חרדות שאימצה במהלך השנים בחיי היום יום בירושלים, על עשרות הפיגועים שחוו בשנות מגוריהם בעיר. החרדות היו הנתיבים שהיתוו את מהלך חייה.

בדמיונה, הכינה עצמה לאפשרויות שונות. בתיקה נשאה מֵכל תרסיס שיער להתגוננות, כשבצידו האחד סימנה באדום את כיוון המתז. בצעירותה, כשהייתה מורה בגימנסיה בירושלים והצעידה את תלמידיה לפעילויות מיוחדות בעיר העתיקה או בסמטאות העיר, נהגה לשאת אקדח קטן שהקנה לה תחושת ביטחון וענה על הצורך שלה להגן על עצמה ולא להיכנע לפחדיה. את האקדח הצפינה במקום נסתר מתחת לשמלות המקסי שנהגה ללבוש.

 

לאחר שהתרווחה בבית הקפה האהוב עליה באבן גבירול, נפל מבטה על קשישה לבנת שיער שאותה נהגה לראות מדי פעם בבית הקפה ובליבה כינתה אותה "האישה הלבנה". אישה מטופחת זו הקפידה לשבת באותו שולחן פינתי בצמוד לחלון הזכוכית הרחב במשך שעות ארוכות, מביטה בעוברים ושבים ובוהה באוויר לסירוגין. בשערה הלבן היה גוון כחלחל־אפור שנראה כתוספת גוון צבע ממספרה. לבושה היה מוקפד וכלל חליפה קיצית בת שלושה חלקים ונעליים חצאיות שטוחות בצבע תואם לחליפה. על צווארה ענדה שרשרת כסף דקיקה עם תליון בצורת עלה מוכסף שבו משובצת פנינה אפורה. על אצבעה ענדה טבעת נישואין דקיקה שנראתה רופפת על האצבע הגרומה.

צוות המלצרים ואחראי המשמרת הכירו את "האישה הלבנה" ודאגו לשרתה בזריזות. מייד לאחר שהתיישבה, הביאו לה את כוס הקפה בדיוק כפי שאהבה, חזק ומרופד בשכבת קצף עבה שעליה בזקה הקשישה סוכר חום שאספה בזריזות לכפית, כשהיא מקפידה לדלות לסירוגין מעט קצף ומעט סוכר בקצה הכפית, עד לקפה עצמו, שאותו לא המתיקה.

בצלוחית של כוס הקפה הייתה מונחת עוגית זעירה שאותה פוררה הקשישה ופיזרה בהינף יד לקהל הדרורים שחיכו למנת המאפה בדריכות ואף מעט בחוצפה, כשהם מגבירים את עוצמת ציוצם ומתקרבים ללא חשש אל רגלי הקשישה. עד להגעת המלצרית עם כוס הקפה ניצבו ללא ניע, אך משראו את המלצרית מתקרבת, נכנסו למצב רוח תזזיתי, מנסים לכבוש מקום בקרבת רגלי השולחן.

לאחר שעה ארוכה קמה הקשישה, הותירה בתחתית הצלחת שטר כסף שכיסה בדיוק את עלות הקפה וכעשרים אחוז תשר למלצרים. בטרם יצאה, עברה בדלפק העוגות וקנתה עוגת תפוחי עץ מאורכת, שעליה בזקו עבורה מנה נכבדה של אבקת סוכר. דניאלה קלטה אותה בזווית עינה נכנסת למונית ומתיישבת במושב האחורי.

בניגוד לקבוצות הנשים המבוגרות המאכלסות בתי קפה רבים בישיבת בוקר עירנית, כשחלקן מגיעות מלוות בחברות, נראתה "האישה הלבנה" בודדה למדי. לבושה המוקפד רמז כאילו התכוננה לפגישה, אך בכל עת שהותה בבית הקפה נותרה בגפה. ליבה של דניאלה נחמץ ומחשבה חלפה במוחה: האם לבקש להצטרף אליה או להזמינה אל שולחנה? אך משהו בישיבתה הקפואה ובמבטה המרוכז בעוברים ושבים מנע זאת.

דניאלה לא העלתה בדעתה כי בינה לבין אותה קשישה קיים קשר, וכי החוליה המקשרת ביניהן היא לא אחרת מאשר מי שהייתה דודתה המנוחה, דודה ארנקה האהובה והנערצת...