שירה גאולה

הרחוב היה ריק. השעה היתה מאוחרת. הכול קרה מהר ובשקט. יותר מדי מהר, ויותר מדי בשקט. מעגל של תליינים סגר על הקרבן הרועד. הם הקיפו אותו והתחילו לדחוף אותו לעבר חדר המדרגות החשוך. הוא סובב את הראש אחורה והסתכל לי בעיניים. תלה בי מבט של תקווה. עוד קודם היתה לי הרגשה שאני מכירה אותו, אבל העיניים עשו לי את הקליק. זה הבן הקטן של ממן מהדואר. משפחה של צדיקים, האמת. מה אתה עושה פה, ילד? גדלת מהר מדי. מה אתן רוצות, עיניים? תלכו לחפש רחמים אצל מי שנשארו לו רחמים על עצמו, וגם קצת עודף בשביל אחרים. קולות עמומים של בעיטות, של צלעות נסדקות, הרבה דם מהאף, והעיניים. כמו חיה. מבוהל מעצמו ומהמכה הבאה, שהנה היא באה. הוא רק ילד, ילד טיפש, רציתי לצעוק, אבל לא צעקתי. ידעתי שזה לא ישנה כלום. כי עוד זוג עיניים אחד הסתובב וננעץ בי. ובתוכן דם ואש ותימרות עשן. העיניים היפות של אפולו. הוא חייך אלי חיוך קטן וסטרילי של ג׳נטלמן, הוריד את מעיל העור השחור שלו והניח לי אותו בעדינות על הכתפיים. הוא אמר, ״שלא יהיה לך קר", ונבלע בחושך של חדר המדרגות.

הכנסתי את הידיים לשרוולים של המעיל. הרגשתי צמרמורת ובחילה ביחד, ופלאש בתוך הראש שלי האיר והקפיא טוב־טוב את הרגע. את קהות החושים ואוזלת היד. זה היה כאב עמום, אבל אי אפשר היה להתעלם ממנו. לא כאב לי על הילד של ממן ששכב שם מדמם ובוכה. כאב לי עלי. איך זה? התחלתי לרוץ. כמה שזה היה מטומטם, זה מה שעשיתי. רצתי בלי לעצור הכי רחוק מהעיניים שלהם ונזרקתי בזולה של אליס לשינה רעה. לחלום מגעיל. חצי מודע. הכול כמו על מגש. כמו הערֵמה של הכבדים בוויטרינה של הקצב. נא. חי ומת, הכול ביחד. אירועי הלילה התערבלו לי בתת־ההכרה, מדממים ויוצרים שרשורים של תובנות עקומות. הצעקות של הבן של ממן בתוך הראש שלי כמו באוזניות בפול ווליום. תן לישון, נו.

״באמא שלי, בספר תורה, בבבא סאלי, בעיניים שלי, לא לקחתי". מסכן מטומטם. ובעיקר שקרן גרוע. בן כמה הוא? אולי ארבע עשרה. כמה הוא לקח לעצמו? אולי מאה חמישים שקל. בסך הכול עיגל פינה בקטנה. שכח שלא מתעסקים עם מי שלא מתעסקים. דפוק.

התעוררתי מכורבלת במעיל הענק שקיבלתי. בוכה על עצמי במקום על הילד. כועסת על עצמי במקום על אפולו. סבתא צילה, כשעוד יכלה לדבר, היתה אומרת שלכל דבר מתרגלים. גם לזה, סבתא? הסתכלתי על השמים דרך החלון המטונף. לפי האור, בטח שלוש בצהריים. על הרצפה מסביב רק מזרונים ריקים. על השטיח כוסות קפה שחור, פחיות רדבול, בקבוק וודקה מחוסל, שקיות במבה ריקות, קופסאות של מנות חמות עם שאריות פירה ובדלי סיגריות תקועים בפנים. הבנות כבר הלכו מזמן. היה שקט, אבל הראש שלי התפוצץ. חלום של צהריים. אמא שלי אומרת שאת החלומות של לפנות בוקר לוחשים לך באוזן מלאכים, ואת החלומות של הצהריים לוחשים לך באוזן שדים. למי אכפת. עקבתי אחרי הכבל של תנור הספירלה ודחפתי את התקע לקיר. הסתכלתי עליו כשהתחמם והאדים, התמתחתי מולו. יאללה קומי. צחצחתי שיניים במים קפואים והסתכלתי על עצמי במראות של ארון האמבטיה, שלוש דלתות, שלוש מראות. תראי אותך. מכל הכיוונים תראי, ועד אין־סוף אחורה. פרצוף. איך רצת כמו מטומטמת, יש לך עיגולים שחורים מתחת לעיניים.

הסתרקתי ובלגנתי בחזרה כמו שאני אוהבת. ארזתי את עצמי בחזרה לתוך התיק. לא ייאמן כמה מהר למדתי להתפזר ולהיאסף. הידקתי את המעיל ויצאתי לקור בחוץ. קניתי לי קפה ושתיתי אותו על ספסל בגן העצמאות. הוצאתי את הטלפון. דפוק. היה בטעינה אלף שנה, וכבר התרוקנה לו הבטרייה. טוב, הוא יד חמישית בערך, לא איזה פסגה. הרמקול שלו הרוס וגם המצלמה. פעם היה לי טלפון טוב, גנוב, אבל טוב. אחר כך גנבו לי אותו, ומאז אני על גרוטאות. הכנסתי אותו בחזרה לתיק. ממילא לא היה לי חשק לאף אחד. רציתי לברוח.

הוצאתי את המחברת. כתבתי הכול. לא החסרתי שום פרט. לא סגננתי, אין בשביל מי. קראתי עוד פעם והדלקתי. שרפתי הכול בלי לחשוב פעמיים. העיניים של הילד של ממן נשרפו שם עם כל הצעקות והתחנונים שלו. חיכיתי לשקט שיבוא לשטוף את הכול. אבל הוא לא בא, המנוול. איזה יום דפוק.