שירים לגאיה

מבוא

הוֹ אִמָּא גָאיָה

 

שָׁמַיִם     עָנָן     שֵׂעָר     חָלָב       שֶׁלֶג

 

רוּחַ־חֲלַל־מִלָּה

 

אֲנִי קַד בֶּחָצָץ לְצַד הַדֶּרֶךְ

גארי סניידר – ממעצבי התרבות החשובים ביותר בארה"ב. משורר, הוגה דעות, בעל משק לתצרוכת עצמית, מחנך, בודהיסט ופעיל סביבתי – נולד ב־1930 בקליפורניה, בה הוא חי עד היום בחווה ומלמד באוניברסיטת דייוויס. סניידר, בן דור הביט וחבר קרוב של אלן גינסברג, אחד הצעירים הזועמים שבחלו בתרבות האמריקאית ופנו לחפש חזון במזרח. הם חוללו את הרנסנס התרבותי של שנות ה־60 שהחל בסן־פרנסיסקו והתפשט בעולם המערבי כולו, בדיוק בזמן שבו החלה גם המהפכה האקולוגית עם פרסומיה של רייצ'ל קרסון.

 

גארי סניידר התגייס לשתי המהפכות, איחד ביניהן, והפך לדמות מובילה ביצירת סגנון חיים חדש, מותאם יותר למשבר האקולוגי שאנחנו ניצבים בפניו. תפישה חדשה זו מתבטאת ביחס חשדני כלפי הטכנולוגיה, בחזרה לחוויות גופניות, כמו עבודת אדמה, בשאיפה לחוויות שבטיות של שיתוף ושל זיקה לאזור ספציפי. מטרת העל של תפיסתו היא כינון יחסים חדשים עשירים – מקודשים עם הטבע.

 

זוהי התמטיקה של שירת סניידר, שכבר זיכתה אותו בפרס פוליצר, ושל קובצי המאמרים המאלפים שפרסם.

מכיוון שסניידר הוא גם משורר מרכזי וגם הוגה דעות חשוב צירפנו בספר זה מאמרים לשירים, כפי שעשה הוא עצמו במקראה הגדולה שהופיעה ב־1999.

 

תקוותנו היא שספר כזה יאפשר התוודעות אל משורר אמריקאי ומעצב תרבות מן החשובים בדורנו. משורר הרחוק מאומנות לשם אומנות. האומנות שלו קרובה מאוד לחיי היום יום. ואלה יש להם ערך מוסף על ערכם הביוגרפי בהיותם המחשה של אורח חיים אלטרנטיבי שבמהרה יהיה על כולנו לאמץ כדי למנוע שואה אקולוגית. נכון, קשה אפילו לדמיין מצב שבו מסות של אנשים, ולא רק יחידים, מוותרים על נוחות וצרכנות למען אורח חיים מקדם "קַיָּמוּת" של כדור־הבית.

מתוך מודעות לבעיה זו פיתח סניידר עם הפילוסוף הנורבגי ארנֶה נֵס את הפילוסופיה של האקולוגיה הקרויה "אקולוגיה עמוקה", שלפיה תנאי לפעולה יעילה הוא הכשרת הלבבות. לא מספיק למחזר ולצרוך פחות חשמל, דרוש שינוי ערכים רדיקלי. סניידר ונס השקיעו עשרות שנות חשיבה בהגדרת שאלות עומק שעל האדם לשאול את עצמו בנוגע לוויתורים שהוא מוכן לקבל על עצמו ולחיות על פיהם.

 

אחד העקרונות ב"אקולוגיה עמוקה" הוא להתנהל באופן "דל באמצעים ועשיר במשמעות". כאלה הם גם שיריו של סניידר הכתובים בשפת הדיבור אך בעלי אופי מיתי ולפעמים בעלי אורך נשימה אפי. כזה הוא אחד מקבצי שיריו האחרונים, שכתיבתו נמשכה 40 שנה: הרים ונהרות עד אין קץ (1996). עליו נאמר על־ידי המבקרים: "אין זה רק סיפורו של אדם אחד, כי אם גם סיפור ההתרחשות האנושית על הפלנטה." דווקא מקובץ זה לא הבאנו כאן, מתוך אי רצון  להפריד את קטעי השירה מהקשרם, אולם הדברים נכונים לגבי מכלול כתיבתו של גארי סניידר.

 

 

הערת המתרגמת:

אישית, אני רואה לעצמי חובה לציין כי  סניידר אמנם התמחה בזן ובבודהיזם ובחכמת השבטים הילידיים של אמריקה, אך על היהדות ועל ישראל הוא אינו יודע הרבה. לכן, דבריו על אי נחיצות הצבא, אינם מתאימים למצב הישראלי  וציטוטיו  מספר שמות בענין כריתת החורשות בהן התנהלה עבודת העשתורת, מוצאים מהקשרם.