שירלי טמפל קופצת ככה

1.

אבא היה זה שהצמיד לי את הכינוי "שירלי טמפל", כשמה של ילדת הפלא החיננית שכיכבה בסרט "היידי בת ההרים".

התוודענו אליה בקולנוע גלרון מנוחתו עדן, אשר בלט כמגדלור בשמי ג'באלייה של ילדותי. כשהלכנו אליו, אבא ואני, נעצרתי מול השלט המאונך ובחנתי במבט מהופנט את אורותיו המהבהבים. פלא שכזה לא ראיתי מעודי. גם אילו דלקו כל חמש הנורות, בחמש אותיות השלט, הייתי מתמגנטת, אך הסדר המופתי ששלט בהן - הנורה השנייה ניעורה לחיים רק אחרי שזו שמעליה כבתה, בעוד השלישית ממתינה בסבלנות לתורה - ריתק אותי אליו כאילו היה נס בראשית.

"היידה, בֶּבֶּה," אמר אבא ונגע בעורפי.

"אבל החשמל חולה," אבחנתי. ולא זזתי.

"החשמל בריא ושלם." אבא אחז בכף ידי והאיץ בי להתקדם.

"אז למה הוא ככה?" שאלתי ועפעפתי בשתי מניפות הריסים.

"בכוונה, בבה." הוא הרצין. "כשהדגים שוחים בים ורואים קרן אור הם מחפשים אותה, וככה הם מתקרבים לחוף."

"וזה טוב?"

"בטח שטוב," הוא השיב. "אם הדגים לא ישחו קדימה, ליבשה, הדייגים יצטרכו להפליג עד קפריסין בשביל למלא את הרשת בסחורה."

"וקפריסין רחוקה?"

"מאוווווד. והסרט תכף מתחיל."

"אבל, פפה," התעקשתי, "אם האור עוזר לדייגים, אז למה האורות ממצמצים?"

"שאלות טובות יש לך, שָׂריקה," התמוגג אבא כשאִגרף את כף ידו ונקש קלות על מצחי כדי שכל יפו תשמע שהראש שלי אינו חלול ונבוב כזה של דחליל.

צחוק מתגלגל פרץ ממני והבריש את הרחוב המחשיך. הבודדים ששמו פעמיהם לעבר קולנוע גלרון כבר ישבו על כיסאות העץ שנועדו לבעלי משקל או לכאלה שתחבו לכיסיהם אבנים. לפני שיצאנו מהבית הזהירה אותי אסתריקה, אחותי הגדולה, שלא אנסה להתרווח על המושב לבדי. "את לא מספיק כבדה," היא טענה. "כשהכיסא יתקפל והרגליים שלך יתרוממו, כולם יראו לך את התחתונים."

אבא צבט בגרגרת שמתחת לסנטרו והסביר לי שהאורות המהבהבים לא נובעים מתקלה בחשמל. "אם כבר, אז להפך."

"מה להפך?" לא הבנתי.

"אם כל חמש הנורות ידלקו בבת אחת, וכל הדגים ישחו מהר מהר לחוף ג'באלייה, הם יתעייפו נורא. חלק מהם יידחפו ליבשה וימותו."

"למה?" עברה בי צמרמורת.

"כי הדגים לא יכולים לחיות מחוץ למים," הוא נימק. "את הטריק הזה, של אורות מהבהבים, בטח המציא איזה איש חכם, אינג'ינר. כשאור אחד נדלק הוא קורץ לדגים להתקרב, וכשהוא נכבה הוא מורה לדגים להתרחק."

"הטריק הזה סתם מבלבל אותם," הערתי. ועדיין לא זזתי.

"ככה זה בחיים," הוא הפטיר. "לפעמים צריך ללכת בזיגזג, או קדימה ואחורה, או..."

"לא!" צעקתי. "אצלנו אין שקרים וסודות!" זה מה שאמא נהגה לומר לנו מדי יום ביומו. כך גם שמעתי אותה מטיחה באבא עת שב הביתה בידיים ריקות. "אצל מי עבדת? איפה הכסף שהרווחת? גרוש וחצי? זה הכול?"

לפתע כבו כל האורות בשלט המאונך.

"פספסנו." אבא הזעיף פנים, "הסרט כבר התחיל."

"לא נורא," חייכתי אליו, אף שצמד המילים הזה כבר לא נשמע לי מעודד או חביב. רק שבועות ספורים קודם לכן, בעיצומה של עוד מריבה כעורה עם אסתריקה, גילתה לי אמא ש"לא נורא" היה שמי השני. כל נשות ג'באלייה נהרו לקראתה כשראו אותה חוזרת מבית היולדות דונולו בלי בטן ובידיה חבילה עטופה בצעיף. אני. "נו, מה נולד?" שאלו השכנות והגישו לאמא שינֵי שום טריות שיש להטמין מתחת לסדין עריסתי, סגולה לחיים ארוכים ומאושרים. וכששמעו כי בת שנייה הצטרפה למשפחת לוי מיהרו לנחמה ב"לא נורא, העיקר שבסוף תהיה ברית". ואסתריקה, בתה הבכורה, שהיתה אז ילדונת כבת עשר שהשתוקקה לאח, סיפרה לחברותיה מבית הספר שלתינוקת החדשה קוראים "לא נורא". אולי כך ניחמה את עצמה על האח שלא בא.

בכניסה לאולם החביא אותי אבא מתחת לכנף מעילו והורה לי לתחוב את האגודל לפה כתינוקת. "במבינו," הוא זרק לעבר הסדרן כדי להימנע מתשלום כרטיס עבורי.

"במבינו?" הופתעתי. בבית קראו לי "בבה".

"שריקה," השיב אבא וממש גרר אותי פנימה, "יש כמה שלא יודעים בולגרית."

התיישבתי על ברכיו של אבא וצפיתי בקסם - תמונות שנעות ורצות על הקיר. אמנם בדקות הראשונות חששתי ששירלי טמפל המתוקה תיפול מהקיר לרצפה, שכבר רוססה בשטיח של קליפות גרעינים, אך דַאגָתי שככה משהבנתי שהיא כמוני - ילדה בוגרת ואחראית. עם האגודל בין השפתיים עקבתי אחר דמעותיה הגולשות מלחייה הוורדרדות אל מורדות האלפים המושלגים.

"שריקה," לחש באוזני אבא, "תראי! תסתכלי!"

"אני מסתכלת, פפה," עניתי.

"יש לה תלתלים צהובים!" הוא קרא. "בדיוק כמו שלך!"

"אני רואה, פפה. תלתלים בצבע זהב."

מאחורי גבנו חרק כיסא ומישהו רטן, "ששש."

במקום לחפש את האיש שנהם עלי טמנתי את פני במעילו השחור של אבא. ריח זר נדף ממנו, סוכרי. ואני, שמלח הים נצרב בי מאז נשימתי הראשונה, סלדתי ממתוקים כמו גם מהמעיל הזה, שאותו לבש אבא רק בצאתו מהבית, אחרי רדת הערב, כשהיה מודיע לאמא שהוא הולך לפגישה חשובה, לעשות עסקים.

"עסקים גדולים?" היו מאירות פניה של אמא, עד כי לרגע דימיתי שמגהץ קסמים ירד משמים, החליק על מצחה ובהבזק מהיר של הוקוס פוקוס נעלמו ממנו הקמטים. אמא שלי לא הבינה שום דבר בעסקים, ודאי שלא בגדולים. היא היתה כובסת, ושמה הלך לפניה ככובסת מעולה. אנשים מג'באלייה, מרחוב יפת, משדרות ירושלים ואפילו מבת ים, שבה כבר צמחו בניינים גבוהים, הגיעו עד לרחוב 60 עם משלוח יומי - סדין מרופט שנקשר בארבע כנפיו ובתוכו ערימה של חיתולי בד צואים.

"גם החיוך שלה בדיוק כמו שלך!" גברה התלהבותו של אבא.

חייכתי אל שירלי טמפל שחייכה אלי מהקיר.

"שריקה," סיכם אבא כשהתכרבלתי על ברכיו, נים ולא נים, "גם את תהיי שחקנית."

כיוון שחששתי להעכיר את הרגע היפה הזה, הזוגי, לא גיליתי לאבא שחלום אחר מתרקם בי - לשיר. לעולם לא אדע אם כבר אז, בגיל ארבע או חמש, ידעתי בעומק לבי שזהו החלום האחד והיחיד שאותו לא אצליח להגשים.

***

"למה?" קוטעת אותי חמוטל.

היא יושבת מולי, בלוק צהוב מונח על ברכיה והעט שלה טס על הדף. עט פושטי, רגיל. ליאון, בעלי המנוח, טיפח אוסף של עטים יקרים, "עטים מכובדים" הוא קרא לפארקרים הכסופים שבהם שרבט את חתימתו המסולסלת על חוזים עבי כרס, אבל חמוטל, הצעירה החמודה מחנות הפרחים שהגיעה אלי במטרה לתעד את קורות חיי, לא נראית לי בררנית. היא כותבת וכותבת ולעתים, כשקצב דיבורי מואץ, מתכווצות גבות עיניה בדאגה לזנבו של המשפט שאותו היא עלולה להחמיץ. לא אחת, אחרי צאתה מדירתי, אני מגלה עט מיותם שנפל מחיקה או מתיקה, ומשהו בי נצבט. האם מתגעגע העט לחמוטל? האם הוא שואף לחזור ולהתאחד עם אחיו שבקלמר? האם הוא תוהה למה הם עדיין עובדים איתה ולמענה, ודווקא הוא ננטש?

"סבתוש, יש לך את זה ביותר מוגזם?" עקצה אותי לירי, נכדתי, כשחיפשה עט כדי לכתוב עבורי, שחור על גבי לבן, את סדר הלחיצות שיש לבצע בשלט על מנת להפעיל את הממיר. כיוונתי אותה למגירה השלישית בשידה, זו שבה שמורים פריטים אבודים הממתינים למי שאמור לחפשם, וכשלירי שאלה, "סבתוש, למה פתחת חנות כלי כתיבה?" הפטרתי כבדרך אגב שאלה מזכרות מחמוטל.

"חמו-מי?" שאלה נכדתי.

"טל." חייכתי אל קרן השמש שכובשת אותי בכל מצב וללא תנאים. גם כשהיא טועה, אפילו כשהיא משבשת במזיד את העברית התקנית. היא בסך הכול ילדונת, עוד לא מלאו לה עשר, אני מהרהרת, ומתמסרת לכאב הדקירה.

בת גילה הייתי כשנעקרתי מג'באלייה אל מציאות זרה ונותקתי מאסתריקה, שהיתה בת רבע לעשר כשאמא אִכזבה אותה באחות קטנה שאפילו לא מתיימרת להוות תחליף לאח. ומיכל, אמה של לירי, היתה בת עשר כשחדלה מלקרוא לי "אמא" ובחרה להפנות לי את עורפה. אולי קללה רובצת על משפחתנו, לפחות מעל ראשי הנשים במשפחתנו, ותפקידי לנתץ את השרשרת המועברת מדור לדור בטרם ייגע הגורל בלירוש, נכדתי האהובה. חובה עלי לרפד את חייה ולהגן עליה מפני עין רעה. רק אם נצליח לחגוג את יום הולדתה העשירי של לירי כשהיא בריאה וקורנת, נטולת שריטות ולא מצולקת, אדע שהיא ניצלה ממשבר גיל עשר הבין-דורי, והאושר הצפוי לה יהיה שכרי ואושרי.

"למה ידעת שלא תצליחי להגשים את חלום השירה?" שואלת חמוטל.

כף ידי נשלחת לעבר הטורקי. ארונות המטבח שלי גדושים בכלים שונים ומשונים, אך לקראת ביקורה בחשתי לעצמי טורקי חזק בספל המעוטר במילים "הסבתוש הכי-הכי".

מתנה מלירי.

ברור שאני הכי-הכי. רק סבתא אחת יש לה. "אם יחידנית", כתבה מיכל בטופסי ההרשמה לגן ולצהרון ולקייטנה, ולירי, מאז יומה הראשון בבית הספר, מזדהה כ"חד-הורימית". אביה, עבורה, הוא סילואט מעורפל של בנק הזרע. אולי היא מדמיינת אולם רחב ידיים שבו תלויים הגברים על אנקולים, כמו באטליז, וכל אישה שחשקה נפשה בילד, אף שטבעת נישואים לא מעטרת את קמיצתה, עוברת בין המועמדים ובוחרת. לא, אני מוחקת את ההשערה, לירי שייכת לדור שנולד עם עכבר ביד. היא מעודכנת ועכשווית. בדמיונה, אם היא בכלל מוטרדת מזהותו של אביה האלמוני, אמה ישבה עם הטאבלט, דפדפה בקטלוג והקליקה על המתאים. כמו בתפריט של מסעדה. אילו טרחה מיכל להתייעץ איתי, הייתי מצטטת באוזניה את הפתגם שהיה שגור על שפתיה של סבתא סטלה, אמו של אבי, "השקר הטוב ביותר הוא האמת", אבל היא לא שאלה, לא כשהחליטה להרות ללא בעל וגם לא כשהחלה להנגיש לנכדתי את בחירתה.

אם זה לא היה מדאיג כל כך, אולי זה היה מצחיק. אני, כשהייתי בת עשר, ידעתי שתינוקות נולדים מהברך. כך סיפרה לי אמי. מיכל, אולי בעקבות עבודתה כמיילדת, העניקה ללירי חינוך מיני מפורט מדי, בגיל צעיר מדי, אך יד לפה. מי אני שאתערב. הרי אינני מחפשת עוד סיבות לריב.

"היה לך קול יפה?" מקשה חמוטל, ודווקא מפני ששאלתה כה טבעית ומתבקשת אני נרתעת, כאילו עמדתי מול כיתת יורים. מי את? אני לוטשת בה עיני עגל. באיזו זכות את מתפרצת לקודש הקודשים?

תווי פניה של חמוטל רכים. שׂערה שחור, גולש, מקיף כמסגרת את עיניה הירוקות כאביב. היא משכה את תשומת לבי בחנות הפרחים השכונתית, עת הזליפה מים דווקא על העציצים שמאחור, הוותיקים, אלה שלא קרצו לגברים המחפשים ורד סמלי לאישה מהצד או לאלמנות, שמדי יום שישי פוקדות את חנות הפרחים שבה נהג בעלן לקנות עבורן זר לשבת. אפילו לשתי הקבוצות הנפוצות האלה אינני יכולה להשתייך. כן, אלמנה. מחשבותי נסחפות אל ליאון שמעולם לא הביא לי פרח, אך את סם החיים הוא נתן לי. ממנו שאבתי את הכוח לנשום ולהתמודד.

מבחינתי, רק סיבה אחת עומדת מאחורי הפגישות הדו-שבועיות שהסכמתי לערוך עם הצעירה מהגליל שעקרה לעיר הגדולה וחולמת להיות לסופרת. אם תצליח חמוטל לאחות את קרעי עברי לשמיכת טלאים מחממת, מימי יפו ובָּאניצָה דה פְּראסָה והרב אברמיקו וסירֶנְצֶה ו"קרוּפּ וֵדָה נֶה סְטָבָה", ועד לעצם היום הזה, כשאני אלמנה פלוס בת פלוס נכדה, הפסנתרנית של מקהלת הגברים שהשתחררו מהצבא, אך הוא לא שחרר את נפשם, אולי יהיה ספרה-ספרי גַלעד מילולי לגבר שאהב אותי ובנה לי קן והפך אותי מגוזל מרוט כנפיים לגברת. דווקא לאחרונה, מאז שלילותי הכהים החלו להיצבע בגוון כחלחל בגלל גבר אחר, ודמותו מעירה אותי בבהלה כשעל שפתי טעם של בגידה, אני חשה צורך להזכיר לעצמי שאילולא נאחזתי בליאון לא הייתי שורדת.

"שריקה?"

"כן, אמרו שיש לי קול ערב," אני ממלמלת. עשרות שנים לא שרתי. מראשית התיכון או מסוף היסודי? אפילו כשמיכל המליצה שארדים את לירי התינוקת בעזרת שיר ערש, העדפתי לנדנד את עריסתה עד שנפלה עליה תנומה. לעתים, כשמסתנן אלי החשש שרק דמיינתי את עצמי כילדה ששרה לגלים ולרוח ולאבא ולירח ובעיקר לעצמה, אני נכנסת לחדר האמבטיה, סוגרת את הדלת, פותחת את ברז המים במקלחת ושם, מתחת לסילון הסואן, אני משחררת מגרוני צליל אחד, ארוך ורם.

"אז למה הפסקת לשיר?" היא חוקרת.

"מנין לך שבכלל התחלתי?" נחירי האף שלי רוטטים ומתרחבים כמתריעים על סכנה, ואני ממהרת להדוף את מה שנדמה לי כמתקפה. "שווֹיֶה," אני מצמידה אצבע לאגודל ומסמנת לה להאט את הקצב. "עת לכל חפץ."

"אבל זה מסקרן," היא מצטדקת.

על קצה לשוני בוער היגד שנצרב בי מאז ימי ג'באלייה - "חכי, בתי", כמו שאמר אנטון הנוצרי, בעל המכולת, לאלווירה בכיסא הגלגלים שלא יכלה לקפוץ בחבל ולכן ניכסה לעצמה את תפקיד השופטת - אך אני מתעשתת ומקצרת: "חכי."

"למי? למה?" היא חוקרת.

"חכי," אני חוזרת בנימוס תקיף. בלי "בתי".

"שריקה," היא מרימה את העט מהדף, "את מתחמקת?"

"לא," אני מפטירה. "כבר שנים אני מתחבטת בשאלה הזאת."

"ו..." היא מאיצה.

"עוד לא מצאתי את התשובה."

"אה," היא מהנהנת, "הבנתי."

לא, אני עונה לה בלבי, איך הבנת אם עדיין לא סיפרתי לך שהכינוי שירלי טמפל דבק בי כמו דבורה, שיונקת מהצוף ומייצרת ממנו דבש מתוק, אך גם עוקצת?

"שריקה, יש עוד משהו שאני חייבת לשאול," אומרת חמוטל בדיוק כשאני מחזירה את הספל לצלוחית ומתכוננת להמשיך.

"מה?"

"את יודעת שהיידי בת ההרים היתה יתומה?"

"ברררור," אני אומרת, ושומעת היטב איך בוקע מגרוני קולה של לירי בת העשר המתחזה לבעלת ידע והבנה גם בנושאים שבהם אין לה יד ורגל, "אבל אבא לא קרא לי היידי. הוא קרא לי שירלי טמפל."

***

כשיצאנו מקולנוע גלרון אבא הניף אותי באוויר, הושיב אותי על כתפיו החסונות, כחכח בגרונו והכריז: "מי? מי? מי?"

שמחתי להשקיף על המדרכה מלמעלה. אמנם הכתפיים של אבא לא הגיעו לקרסוליים של פסגות האלפים מהסרט, אבל זה היה מרגש ונעים. במיוחד עבורי, שהייתי ונותרתי נמוכה. את גזרתה של אמא ירשתי, קטנה ועגלגלה. אסתריקה, אחותי הגדולה, הלכה בדרכו של אבא והיתה גבוהה ודקה.

ואבא, שממנו ירשה אסתריקה גם את קול המלאכים שלה, הכריז: "מי רוצה לראות את שירלי טמפל הישראלית?"

הצוואר שלי נמתח כלפי מעלה, כאילו הייתי בייבי ג'ירפה המנסה לגרד את העננים, ורעמת התלתלים שלי התנופפה בגאווה. אבא חכם. אבא לא היה אומר את זה סתם. אם אבא חושב שאני דומה לשירלי טמפל, הוא בטח מבין.

אבל האנשים המועטים שחלפו ברחוב האפלולי נותרו אדישים.

"בחינם!" הבטיח אבא. "מי רוצה לראות בלי כסף את הקופּי של שירלי טמפל?"

זרועי הימנית הונפה לשמים כשקראתי: "אני! אותי!"

ולא הבנתי למה איש לא מסתכל ולמה איש לא מתרגש. האם מדי שני וחמישי מגיעה לג'באלייה שחקנית ידועה מאמריקה? איפה החצוצרות והתופים? נופפתי בגאווה עד שזרועי המורמת נשמטה מטה בעלבון צורב. דמעות זלגו מעיני והרטיבו את הקרחת של אבא. ניגבתי אותן בכף ידי כדי שלא יהיה לו קר. פחדתי שיצטנן.

"שריקה," אמר אבא, "אל תהיי עצובה."

"אני לא עצובה," לחשתי. "רק עייפה."

"עייפה זה בסדר," הוא המהם והמשיך ללכת.

"אם אני שירלי טמפל," אמרתי, "אז אתה האבא של שירלי טמפל."

"נכון!" קרא אבא והחל לדלג. "אני האבא של שירלי טמפל! מחיאות כפיים לאבא של שירלי טמפל!"

"ומה עם מחיאות כפיים לשירלי טמפל?" תופפתי לו על הקרחת.

"שריקה, סליחה, שירלי," הוא התנצל, "אני לא יכול למחוא כפיים כשהידיים שלי מחזיקות לך את הנעליים."

ושנינו צחקנו אל הכוכבים שנצצו ברקיע של יפו, מעל צריחי המסגדים.

רק כשנכנסנו הביתה ואבא הוריד אותי מכתפיו כאילו הייתי עוד ארגז ירקות שהוא סחב ופרק, הבנתי שהסרט נגמר. אמנם אסתריקה כבר ישנה ולא קידמה את פנינו ב"איך היה?", אבל אמא נזפה באבא על שהוא מחזיר אותי הביתה בשעה מאוחרת כל כך והתלוננה שמחר בבוקר לא יהיה לי כוח לקום לגן ושהיא לא תוכל לכבס חיתולים כשאני מסתובבת לה בין הרגליים כמו חתול שמחפש את הזנב.

בתוך דקה התעוררתי למציאות. דמותה המלבבת של שירלי טמפל החלה לדהות עד שהתרחקה ממני ונעלמה.

ובבוקר המחרת גם אבא הלך.