שיר הלב 2: מדריך הפסימיסטית לאהבה

פרק 1

לוסי גיל 13 הלילה שבו מעולם לא שבה

צרחה מעירה אותי מהמתים.

בהתחלה אני חושבת שזה החום הגבוה — נאבקתי בזיהום בדרכי הנשימה במשך ימים. אני לא מזיעה או רועדת, אבל צרחות כאלה לא קורות בחיים האמיתיים.

זה היה בסך הכול חלום בגלל חום גבוה. סיוט לילה.

אני מתהפכת, מתחפרת עמוק יותר בין השמיכות.

"לא! לא, בבקשה, לא!"

עיניי נפקחות לרווחה כשאני מתיישבת בקפיצה ומסתכלת מהחלון ליד המיטה שלי. טיפות הגשם זולגות על הזגוגית, הרוח צורחת בקול, כמעט כאילו היא צורחת עם הגברת.

סערה משתוללת. הלב שלי דוהר.

משהו לא טוב קרה.

אני משליכה את השמיכה ומחליקה מהמיטה, מסדרת את כותונת הלילה שלי כשאני פוסעת לחלון. ענפי העץ מיטלטלים קדימה ואחורה בסערה בריקוד מפחיד. רוח זועמת מטיחה אחד מהם על קיר הבית, ואני קופצת בפחד.

"התינוקת שלי! התינוקת שלי!"

אני מחניקה את הפחד, רצה ומצמידה את האף לזגוגית החלון. אני רואה אורות משטרה — כחול ואדום, מטושטשים דרך המטר. מכוניות משטרה חונות לאורך הרחוב, ממש לפני בית משפחת בישופ.

וגברת בישופ ממוטטת בחניה שלהם, נצמדת לקרסולו של שוטר.

כל הגוף שלי מתחיל לרעוד בגלל משהו גרוע בהרבה מחום גבוה.

אמה. קאל.

אוי לא, אוי לא, אוי לא.

אני לא חושבת.

אני לא לוקחת מעיל או נעליים או מטרייה — כל מה שאני עושה זה לרוץ. אסור לי לרוץ לגשם עכשיו, חלשה עדיין ומותשת מהחום, אבל אני לא יכולה להתאפק. הרגליים היחפות שלי הולמות במדרגות כשאני עפה מהבית, הרוח האכזרית והמטר הזועם כמעט מפילים אותי.

הם מנסים להשאיר אותי בתוך הבית.

הם לא רוצים שאגלה למה גברת בישופ מתייפחת בחניה שלה, מתחננת שהתינוקת שלה תחזור.

אולי אני צריכה להקשיב להם, אבל אני לא. אני ממשיכה לרוץ, ישר על המדשאה, לבית האהוב עליי משמאל. הקלה מציפה אותי כשאני רואה את קאל עומד ליד המרפסת הקדמית.

הוא בסדר. קאל בסדר.

"קאל!" אני צועקת כשהשמיים רועמים. "קאל, מה קורה פה?"

אני כבר לא נושמת. הלמות ליבי חזקה יותר מהסערה.

אני מאיטה כשהריאות שלי מחרחרות, מגיחה מאחורי קאל על המדשאה. כותונת הלילה הלבנה שלי ספוגה מים, וכפות רגליי כואבות לאחר שדרכתי על אבן. גברת בישופ בוכה שוב כשהשוטר כורע לנחם אותה, ואני מרימה יד לכסות על פי, תחושת אימה מחלחלת עד עמקי קרביי.

אני מסתכלת מסביב ומוצאת את מר בישופ יושב על הדשא הרטוב כשראשו בין ידיו, מתנדנד אחורה וקדימה.

אני מחזירה את תשומת ליבי אל קאל, אני פוחדת לשאול אותו מה קרה. אני פוחדת לדעת את האמת.

איפה היא?

איפה אמה?

אני חושבת שאני יודעת, אבל אני לא רוצה לדעת.

קאל מביט בי סוף־סוף במבט שלא אשכח לעולם. לכל שארית חיי. שיער חום כהה דבוק למצחו כשהגשם ניתך, עיניו מזוגגות ורדופות. כשהברק מכה, מאיר את השמיים בצהוב עמום, הוא אומר לי בקול נמוך מאוד, "היא איננה."

האוויר יוצא ממני בפרץ נשיפה מחליא.

"א-איננה?" אני מגמגמת, שפתי התחתונה רועדת כשאני מתחילה לרעוד בכל גופי. אולי לא שמעתי אותו טוב. אולי הרוח ערבלה את מילותיו. "למה אתה מתכוון? היא הלכה למרג'ורי. היא אצל מרג'ורי."

אני מתעקשת. אני צריכה שזה יהיה נכון.

היא לא הלכה הביתה, היא פשוט אצל מרג'ורי.

קאל מסיט את מבטו, בוהה בדשא. "הייתי צריך להיות איתה. זאת אשמתי." הוא מניע את ראשו קדימה ואחורה, הוא מאגרף את ידיו לצידי גופו. "אלוהים אדירים, לוסי. אלוהים אדירים... היא איננה. היא איננה, והכול באשמתי."

לא, אני לא מאמינה לזה.

אני מסרבת.

דמעות נקוות מאחורי עיניי. גרוני צורב בחוסר אמון שחונק אותי.

"לא... לא, קאל, היא בסדר." אני מסתכלת סביב ביגון, על האורות בחצר, על הגשם היורד כמו אבל.

היא לא בסדר. זה לא בסדר.

זעם וצער משתלטים על גופי, ואני מסתערת עליו, מכה באגרופיי על חזהו. "אתה משקר! תחזור בך. בבקשה תחזור בך..." הוא תופס את מפרקי כפות ידיי, מרים את סנטרו בתנועה איטית, עיניו משקפות כל רגש נורא שאני מרגישה בתוכי. כל מה שהוא עושה זה להניד בראשו, שמאלה וימינה, ימינה ושמאלה, תווי פניו מתעוותים בזוועה.

אני כל כך היסטרית שנדמה לי שהלב שלי עומד לקרוס.

מעולם לא חשבתי שהוא יאריך חיים יותר מהלב שלה.

"לא!" אני צורחת ומפצירה, מתחננת שזה יהיה כל דבר מלבד זה. דמעות מתערבבות בטיפות הגשם כשהוא אוחז בזרועותיי, אבל רוח הלחימה כבר יצאה ממני. הוא לא משקר. הלוואי שהיה משקר, אבל הוא לא. "לא היא, קאל. לא אמה. לא אמה."

הוא משחרר את אחיזתו בידיי ומחבק אותי, מצמיד אותי לחזהו. שנינו נשברים כשידיי אוחזות בחולצת הטריקו שלו ורגלינו קורסות תחתינו. אנחנו נופלים כערמת שברים על המדשאה הקדמית, והוא עוטף אותי בזרועותיו.

"לוסי, לוסי, לוסי," הוא חוזר על שמי, שוב ושוב, כאילו הוא נתלה בו, נתלה בי.

אני רועשת ובוכה, אוחזת בו כל כך חזק, רק למקרה שינסה לעזוב אותי גם הוא.

באותו רגע, אני מרגישה זרוע אחרת אוחזת בי. מישהו גורר אותי הרחק מקאל, ואני מסתכלת כשחברי נופל קדימה, אצבעותיו לופתות את גבעולי הדשא וראשו מורכן ברוב יגון, כשנהמות אבל פורצות מפיו.

"לא! לא, תעזבו אותי!" אני צורחת, בועטת ברגליי ומנסה להגיע לקאל. "תעזבו אותי, הוא צריך אותי!"

"לוסי, חומד, זה בסדר. הכול יהיה בסדר."

זה אבא.

אבא נושא אותי הרחק מהחבר שלי.

אבל קאל זקוק לי, הוא זקוק לי, הוא זקוק לי.

אני זקוקה לו.

אני מנסה לומר לאבא שלי שזה לא בסדר, ששום דבר לא בסדר, שאמה איננה, אבל הוא לא מקשיב. הוא רק לוחש מילים עדינות באוזני כשהוא מלטף את שערי ומושך אותי עוד ועוד הרחק מבית משפחת בישופ.

הכול מיטשטש לי אחרי זה.

אני לא זוכרת הרבה מעבר לכך אחרי אותו לילה, מלבד דבר אחד.

כשאני מביטה למעלה, נופל כוכב אי שם בשמי הלילה האפלים.

אור קטן בחשכה.

כמו גחלילית.

אני מביעה משאלה כשאני צורחת את שמו של קאל, בועטת עדיין, בוכה, יודעת ששום דבר לעולם לא יחזור להיות אותו הדבר.

אני מביעה את המשאלה היחידה שלי.

תחזרי, אמה. בבקשה, תחזרי...

* * *

הווה

"תעזבו אותי. היא צריכה אותי לעזאזל."

אני שומעת קול. קול מבולבל ועמום.

איכשהו, אני יודעת שזה הוא.

אני חושבת שאני חולמת. צמרמורת תוקפת אותי כשהחורף נוגס בעורי. אולי אני עושה מלאך בשלג, או אולי אני נוסעת במזחלת שלג. עבר זמן רב מאז נסעתי במזחלת שלג.

אני מתגעגעת לזה.

"תעזבו אותי... לוסי!"

הקול בוקע שוב, כשנצנוצי אור מהבהבים וצפים מאחורי עיניי. פסים קטנים של כוכבים. אני לא מוצאת את קולי, לא יכולה לדבר, לא יכולה לקרוא לו. אני רוצה לומר לו שאני כאן.

אני כאן. אני כאן.

קאל.

משהו קופץ בחזי. גל הלם. חמימות מעקצצת נורית בתוכי, ואני רוצה לבכות, אני רוצה לצרוח, אבל אני לא יכולה לתקשר.

עוד אור, עוד צלילים.

אני מרגישה לכודה בתוך הגוף שלי. מודעת חלקית, אבל חסרת אונים בו בזמן. עיניי לא מצליחות להיפתח, הן דבוקות, סמיכות כמו טופי. אימה מחלחלת בי כשקול רעש מסתנן לתוך אוזניי והחוצה, ובמוחי עולה מעין תמונה של קאל עומד מעליי.

אנחנו בשלג. אולי אנחנו נוסעים במזחלת שלג בכל זאת, מפותלים בערמה של אהבה וצחוק למרגלות הגבעה. הוא ממש מעליי, אומר לי את כל הדברים שאני כמהה לשמוע.

עפעפיי מרפרפים קצרות.

אני חושבת שאני רואה אותו.

"לוסי... לוסי, לעזאזל... סאנשיין..."

זה הקול שלו, אני בטוחה בזה.

אני שומעת צפצופים, צלצולים באוזניי.

קאל, קאל, אני כאן.

הדבר האחרון שאני רואה הוא את פניו, רק טשטוש מואר מאחור בזוהר חזק. הילה של אור שמש. דאגה, כאב ושיברון לב מביטים אליי למטה. שפתיו נעות.

הוא קורא לי סאנשיין שלו, אבל אני יודעת שהוא שלי.

אני מושיטה יד לגעת באור.

אבל אז...

הכול מחשיך.