1
הוא רוצה תותים. הוא מבקש ממנה תותים. הוא אומר לה, "תביאי לי תות." החדר חשוך, הווילונות מוגפים ושמש סתווית של אחר צהריים חודרת את תריס הפלסטיק הישן, מציירת שורת עיגולים קטנים ומרצדים על הקיר. העיניים שלו עצומות, הראש מוטה הצידה, הגוף שלו מצומק. דרך הסדין שמכסה אותו היא רואה עצמות בולטות ובטן נפוחה, כמו הר. "תביאי לי תות," הוא כמעט מתחנן, והיא לא יודעת אם הוא מבקש ממנה פרי או גאולה. אין לה תות לתת לו. במקרר יש קוטג', שלושה מלפפונים, חסה וכיכר לחם.
בחוץ, בחצר בית הספר, היא שומעת ילדים בני גילה משחקים כדורגל. "נוווו!" צווח אחד מהם, "בעט כבר יה בנזונה!" היא נדרכת, אבל הוא כבר לא מוטרד מצעקות של ילדים. הוא שקוע בשינה עמוקה, נוחר ומחרחר, והיא מביטה בהשתקפותה במראה שעל הארון, בפניה החיוורות, בשיער האדמוני הארוך שגולש על כתפיה ומשתרך במורד גבה עד שנעלם. הנה היא ככה, יושבת על קצה מיטתו, אפרורית ועגומה, חשה כאילו שש־עשרה שנותיה משולות לחיי כלב ולמעשה היא בת מאה ושתים־עשרה שנים.
במטבח המואר ניאון היא מקשיבה לטרטורו השקט של המקרר ובוהה ברצפה. מרצפות שומשום גדולות בסלון ובחדרי השינה, מרצפות קטנות במטבח, בחדר האמבטיה ובשירותים. כשמסתכלים עליהן בריכוז הכתמים החומים מתחילים לזוז, כמו חרקים מבוהלים. על הכיריים קערת פירות וערמת ספרים. היא גוללת מעלה את התריסים בסלון, מניחה למנת האור שעוד נותרה להתפשט בחלל הקריר, מביטה בספרים המסודרים יפה, באוסף התקליטורים המתויג בצבעים ומספרים. כמה התרגשה בפעם ההיא שלימד אותה אביה להכניס דיסק למערכת הסטריאו. חששה שתלחץ על הכפתור הלא נכון, או חלילה תכתים את גב התקליטור באצבעותיה השומניות. "נוגעים רק בצדדים," הוא הסביר לה, "מגישים יד קמורה ואוחזים בדפנות בארבע אצבעות, האצבע המורה משמשת ללחיצה על עיגול הפלסטיק השחור שבמרכז. ואז לאט, בעדינות, מרימים, שלא ייפול, לוחצים לפתיחת המגש במערכת ומניחים בדיוק איפה שמסומן." הסימפוניה השמינית של שוברט מתנגנת בשקט.
היא מתיישבת על הספה בסלון, מביטה במאוורר הגדול העומד דומם מעליה, מצופה שכבת אבק עבה, ומיד היא קמה ומוציאה סולם פח מארון השירות שבמסדרון ומקל נוצות, מטפסת בזהירות שלב ועוד שלב עד שהסלון פרוס לרגליה והיא מניעה את הנוצות לימין ולשמאל בתנועות גדולות, מניחה לחלקיקי אבק גדולים ליפול עליה וסביבה כמו פתיתי שלג רכים, לצרוב בעיניה, לדגדג את אפה. ממרומי הסולם היא מביטה בשכונה המתנהלת באיטיות מנומנמת, עוקבת במבטה אחר המכוניות הספורות הנעות בכבישים המתפתלים עד שלפתע צדה את עינה מכונית מוכרת החונה במורד הרחוב. מה היא עושה שם? במהירות היא יוצאת מין הדירה, שועטת מטה במדרגות הבניין, רצה במורד הרחוב ומציצה מבעד לחלון הרכב המוגף. זו אכן אמא שלה, יושבת שם לבדה ומעלעלת בעיתון, מלפפת בהיסח הדעת קווצת שיער על אצבעה והיא קופצת בבהלה למשמע הדפיקות על חלון המכונית.
"הכול בסדר?" היא מגוללת מטה את הזגוגית.
"חיכית פה כל הזמן?"
שתיקה, ואמא שלה מסתכלת עליה במבט הזה, של מי שאינה מורגלת במלאכת השקרים.
"אני דואגת," היא אומרת בזהירות, "הכול בסדר?"
"הכול בסדר. בואי, תעלי."
אבל היא לא תעלה. היא נשענת לאחור, מתרווחת על כיסאה, אומרת, "את יודעת שלא אעלה לדירה הזאת."
"היא לא שם!"
אין טעם להתווכח איתה.
*
שוב בחדר המדרגות, היא אוחזת חזק במעקה, רגלה הימנית מדלגת מעל מדרגה אחת ונוחתת על זו שמעליה ורגל שמאל אחריה. אחת שתיים שלוש סיבוב, אחת שתיים שלוש סיבוב, עוד פעם אחת והנה היא שוב בדירה הדוממת, ניגשת בשקט לחדרו של אביה, חוככת בדעתה אם להעיר אותו או להניח לו לישון ולוותר על מעט הזמן שנותר להם יחד עד שתלך.
"אבא?" המיטה שלו ריקה. הוא לא בתא השירותים הקטן, חדר העבודה דומם ועזוב. איפה הוא?
"אבא?"
לאן הלך? היא סוקרת שוב את חדר השינה עד שלפתע היא מבחינה בכף רגל גדולה מונחת על הרצפה, מציצה מאחורי המיטה. צעד מהוסס ועוד אחד אחריו, הלב דופק חזק בתוך העיניים וכל גופה נחלש כשהיא רואה אותו שוכב שם, ברווח שבין המיטה לקיר, העיניים הבהירות שלו פעורות, מבוהלות, השיער שלו סתור. נראה כאילו עשרות שנים התווספו לחמישים וחמש שנותיו.
"בלה," היא שומעת אותו אומר לה בשקט, "תקראי לשכן."
היא נשכבת עליו, מחבקת אותו, מנסה להרים אותו, אבל זה חסר טעם, עצמותיו כבדות ושריריו רופסים.
"תקראי לשכן," הוא מסנן, כועס, והיא עולה במהירות אל השכן בקומה העליונה.
נקישות חזקות בדלת והנה היא נפתחת והוא עומד שם ואומר, "את הילדה של ברוורמן". שערו מקליש, מצחו גבוה, עיניו יפות והוא לבוש ברשמיות, כאילו חזר לא מזמן מעבודה חשובה. הילד הקטן שלו רוכב בסלון על אופנוע פלסטיק בין ערמות כביסה וצעצועים המפוזרים על הארץ.
"אבא שלי נפל ואני לא מצליחה להרים אותו," היא מתנשמת בכבדות.
השכן מהנהן ומיד ניגש להרים את בנו, מנסה לנתק אותו מאופנוע הפלסטיק, אבל פיו של הילד נפער לזעקה מרה, דמעות פורצות מעיניו, זולגות במהירות על לחייו, והוא מחזיק את האופנוע חזק בין הרגליים. וכך הם יורדים במדרגות, היא מובילה והשכן אחריה, ילדו בזרועו האחת, בעוד השנייה גוררת את אופנוע הפלסטיק שמרעיד את חדר המדרגות בנקישות רועמות.
בחזרה בחדר השינה השכן משחיל יד בטוחה ומיומנת מתחת לכתפו של אביה.
"תני לו יד."
היא אוחזת בכף היד הגדולה המושטת אליה.
"תמשכי."
הוא דוחף את גבו קדימה ביד חזקה והיא מושכת. אבא שלה מתרומם לאט, פניו הסמוקות מוסטות הצידה ממנה, נעוצות בקיר, פיו קפוץ ממאמץ ובושה. מולה, במסדרון הצר, יושב הילד של השכן על אופנוע הפלסטיק, מביט בהם בסקרנות, קרני שמש אחרונות מאירות את תלתליו הזהובים.
*
בנסיעה הביתה, דרך הזגוגית הקדמית של המכונית, היא מביטה בשמים. הם עדיין מוארים, כחולים־עמוקים, בתחתיתם עולה שכבה בוערת של כתום ורוד לוהט, עננים אפורים עולים ממנה ונעלמים, פנסי הרחוב והמכוניות כבר דולקים, נעים על הכבישים, מודיעים לשמש שהובסה. היא מביטה בהשתקפותה במראה הצדדית, בעיניים הבהירות שלה, העייפות, בעור העדין מתחתן שהושחר מפאת העייפות, מכסה את פניה בשערה ואז מסיטה אותו חזרה לצדדים.
"היה בסדר?" אמא שלה שואלת, מניעה את האגודל על ההגה מעלה ומטה בתנועה קטנה, בלתי נשלטת.
"כן."
בלה מדליקה את הרדיו והאוטו מתמלא בקולו המרגיע של שדרן קול השלום. ודאי נחמד לו עכשיו, כשהוא מביט בשקיעה מספינתו בלב ים. לא כמוה, כלואה במקום המשמים הזה. היא מסתכלת על הבתים שחולפים בחלון, בנויים כולם מאותה אבן ירושלמית לבנה מסותתת. "ירושלים יפה," אמא שלה אוהבת להגיד, והיא חושבת בלבה, "עיר סתמית ומשעממת".
לארוחת הערב הן אוכלות אומלט מגולגל עם פטריות וגבינה צהובה סמיכה שנוזלת ממנו החוצה כשחותכים אותו. הן יושבות זו מול זו, על שולחן האוכל שביניהן פרוסה מפה משובצת בגוני כחול שעליה תפרה אימה פרחים צבעוניים. בלה אוהבת את השקט הזה של הבית שלה בערב, בלי אחים צועקים, שיחות מתפזרות וזוג הורים שעייפו מניסיונות כושלים לנהל קו שיחה מתמשך ללא הפרעות בתוך המולת ביתם. מעולם לא קינאה בבתים של חבריה. כבר חושך בחוץ ואורות השכונה הסמוכה מנצנצים ממרחק. עוד מעט היא תיכנס להתקלח ואז תצטנף בבגדי השינה שלה בפינת הספה בסלון ותצפה במהדורת החדשות. פעם היתה מניחה את ראשה על רגלי אימה שהיתה מלטפת את שערה, מעבירה בו אצבעות, קולעת אותו לצמות קטנות. עיניה של בלה היו נעצמות, צמרמורת נעימה היתה פושטת בגופה, שולחת אותה אל תוך שינה עמוקה ורגועה. עכשיו היא יושבת מכווצת בפינת הספה, משתבללת בעצמה, ואם אמא שלה תנסה אפילו להתקרב אליה היא תצרח.
"את הילדה הקטנה שלי," היא אמרה לה כשכפתה עליה חיבוק באחד הערבים.
"לא, אני לא," היא סיננה תוך כדי שהיא מתנערת ממגעה ואימה נסוגה, בחיוך, כמקבלת את הדין ואת שש־עשרה שנותיה של בתה המתבגרת, ובלה מיהרה לחדרה וטרקה את הדלת.
הלילה בלה נכנסת לחדרה ברוגע, מטפסת אל מיטתה באפיסת כוחות ואפילו לא זוכרת לסגור אחריה את הדלת. היא שוכבת על גבה, עיניה עצומות, גופה כבד, אבל הכול רוחש בה ולא נרגע, גלגלי העיניים ממשיכים להתרוצץ אנה ואנה מתחת לעפעפיים, כל הלמות לב מרעידה את גופה מבפנים. היא מסתובבת ונשכבת על צידה השמאלי, אוספת את שמיכת הפוך אל בין שוקיה ומחכה לשינה שתבוא, אבל הגוף מסרב להיכבות. מיואשת, היא מדליקה את מנורת הקריאה ובוהה בארון הספרים בעיניים ערניות עד שאינה יכולה לשאת עוד את השכיבה על המזרן ואת מגע השמיכה על גופה והיא קמה ויוצאת מחדרה, מציצה לסלון, מוודאת שאמא שלה עדיין שרועה על הספה וניגשת בשקט אל מתלה המעילים שבמסדרון. בתנועות זריזות היא שולחת ידיים מיומנות אל כיסי המעילים, אל עומק התיקים, פותחת רוכסנים בשקט מופתי, לא מפספסת אף תא. את המטבעות שהיא שולה היא שומרת בכף ידה השמאלית, הקפוצה, ובחדרה היא מאחסנת אותם בארנק הכסף.
"אני יוצאת עם אדם," היא מציצה אל אימה מהמסדרון ולובשת את מעיל הצמר הארוך. היא אינה נעמדת מולה כדי שתסדר לה את צווארון המעיל, תאוורר את בד הצעיף המגולגל על צווארה במשיכות קטנות או תלחץ ברכות את כתפיה ותרים את סנטרה כמבקשת ליישרה. היא אינה מחפשת את תנודת הראש המאשרת, או את החיוך עם המבט שיש בו ספק. הלילה בלה משתחלת אל תוך סוודר שחור גדול ואין לה עניין להיראות יפה בעיני איש.
אמא שלה מביטה בשעונה, חוככת בדעתה כיצד להגיב לשעה המאוחרת, ממלמלת, "בסדר, תעשי את זה קצר," ואז קמה ומחבקת אותה חזק, מביטה בה חסרת אונים כשהיא סוגרת אחריה את הדלת.
*
בתחנת האוטובוס המוארת מחכה לה אדם. תמיד הוא בא כשהיא מבקשת. שערו הבהיר גזור קצר מאחור ואז נאסף לכדי רעמה גדולה שנזרקת אל מעל המצח וגורמת לו להיראות גבוה קצת יותר מכפי שהוא באמת. על אפו הישר ממוקמים משקפי ראייה עגולים קטנים, ומכנסי הג'ינס מלאי הקרעים, הגדולים בהרבה ממידתו, משתרכים במורד רגליו ונגררים על הארץ כשהוא מתנהל לאיטו בעולם. כשהם עולים על קו ארבעים ושלוש הוא מגיש לנהג הנרגן כרטיסייה מתפוררת שעברה כביסה או שתיים ומתיישב לצד בלה על הספסל הזוגי, זה שהיא נוטה לחשוב שהוא ספסל המזל שלה, שאפשר לפרוס בו קדימה את הרגליים ולהניח בנוחיות על הרמפה השחורה.
"את לא עייפה?" הוא שואל ובוחן את פניה, קצה שרוול חולצתו תחוב בפיו והוא מחורר אותו בשיניו. "יש לך שחור כאן," הוא שולח אצבע אל מתחת לעינה והיא מסובבת ממנו את ראשה, סוקרת במבטה את האוטובוס הריק, המואר באור צהבהב חיוור, שמזגן רעשני מייצר בו טרטור מטריד.
"תשמעי משהו," הוא אוחז בווקמן שחור, מתקין אוזנייה אחת באוזנו, מגיש לה את השנייה ולוחץ על כפתור ההפעלה המוארך.
תפתחי ת'דלת שר בחור צעיר בקול צורם, יש ב־ל־גן בבניין!
"ב־ל־גן בבניין!" הם שרים בקול וצוחקים, מניעים ראשם לקול צלילי הגיטרה החשמלית.
" ב־ל־גן בבניין!"
"השגת את הקסטה!" בלה מזדקפת בהתרגשות ואדם מהנהן בגאווה.
"עשיתי לך עותק," הוא מפשפש בתיקו ומגיש לה קסטה באריזת פלסטיק שקופה שעליה צייר בטיפקס את הסמל הזה, שהוא מקפיד לחרוט על שולחנות בית הספר ולצייר בטוש שחור על קירות ברחבי העיר. עיגול קטן ועליו איקס גדול. עדות לקיום שלו, הסביר כששאלה. לפעמים נדמה לה שהוא מתכונן לאירוע אפוקליפטי. מודאג ודרוך תמיד.
כיכר גידי יון מוארת באור מסנוור ולהיט דאנס מתנגן בה בקולי קולות. תקראי לי מר תוקף, תקראי לי מר יהיר, צועקים הרמקולים והצלילים המתכתיים רועמים מתוכם. תקראי לי איך שתרצי, העיקר שתקראי לי, שוב ושוב, שרים עשרות ילדים משולהבים הקופצים מעלה מטה ומניפים אגרופים מעל ראשיהם. בלה משלבת את זרועה בזרועו של אדם כשהיא נדחקת ביניהם, חדורת מטרה, ומפלסת את דרכם אל מדרחוב בן יהודה, ובמהרה שוככת המוזיקה ומתחלפת באזעקה של חנות הנשמעת ממרחק ובכל זאת היא עדיין מרגישה את הגוף שלהם מוטח בה ואת הידיים מרפרפות לה על העור.
הם מתיישבים על הבר בפאב אפל, והברמן, שמכיר אותם היטב, מניח מולם בקבוקי בירה קרים. אדם חסר מנוחה, שוב הוא היה צריך להתגנב החוצה מחלון חדרו. "יום אחד אבא שלי לא יחליט עלי יותר," הוא אומר לה. מבטו נעוץ בבקבוק הבירה המזיע המונח מולו, אצבעותיו מקלפות ממנו בעדינות את התווית ואז מדביקות אותה שלמה על הבר, ובלה רואה לנגד עיניה את אביה הישן לבדו על הכורסה שבסלון ביתו. היא מקרבת אל פיה את הבקבוק, מטה אותו ומיד סותמת את הפייה בלשונה, מונעת מהנוזל המר מלזרום אל תוך פיה, סופרת בלבה עד חמש ואז מניחה את הבקבוק חזרה מולה ומנסה להתרגל לטעם המר שעל קצה הלשון. בזווית עינה היא מבחינה באיש מבוגר יושב בפינת הבר, היפי מזדקן ששערו אפור וארוך וזקנו עבות. הוא אוחז בידו כוסית ויסקי, מניע בה קוביות קרח מצד לצד באיטיות מתגרה ומסתכל על בלה במבט הגורם לה להרגיש שהיא נמצאת במקום שאינה אמורה להיות בו. היא מתכווצת במקומה בחוסר נוחות ומביטה, דרך הוויטרינה השקופה, בכניסה אל מועדון הבלו ולווט הניבטת אליה מעברו השני של הרחוב. היא אוהבת להתבונן באנשים שיוצאים ממנו, בזוגות, בחבורות. צוחקים, כפופים, מקיאים, צועקים, מגיחים החוצה לרגע לשאוף טיפת אוויר וזורקים עצמם פנימה שוב. מאורה מסתורית, אפופת מיתוסים אורבניים. מספרים שבשש בבוקר, לפני הסגירה, עולות שם מלכות דראג למופע מרהיב על הרמקולים הענקיים ושבשירותים במקום אסלה יש בור. פעם שמעה מישהו אומר שמה שקורה בבלו ולווט נשאר בבלו ולווט ומי שלא היה שם לעולם לא יבין. אדם אומר, "מי בכלל רוצה להיכנס למאורת האיידס הזו," אבל זה רק בגלל שמעולם לא הצליח לעבור את הסלקטור.
ידו המחבקת של רני נוחתת לפתע על צווארה. אדם ודאי קרא לו שיצטרף אליהם, הרי תמיד הם יחד, השניים האלה, בבית הספר ומחוצה לו, והנה הוא עומד שם מאחוריהם, גבוה וגבעולי, לבוש במכנסיים ירוקים שחולצה לבנה ישנה תחובה בתוכם ושלייקעס אדומים מחוברים אליהם מלפנים ומאחור, עיניו צרות ומבודחות, צבועות בחלקן התחתון הפנימי בקו איפור שחור והוא רוכן אליהם ומלקק את לחיו של אדם בלשונו הארוכה וזה מצידו הודף אותו ממנו בצחוק נבוך. רני אוסף כיסא ומשתחל בדוחק ביניהם, תר אחר מקום לרגליו הארוכות, ובלה מתרחקת ממנו כמה שאפשר, אבל הוא קרוב מספיק בשביל שתריח את ריח הסיגריות החזק שהביא איתו, בשביל שהמרפק שלו יתחכך בגב ידה והיא לא תוכל לחשוב על שום דבר אחר מלבד זה. היא שונאת אותו, תזזיתי כזה, מחליף מהלומת ידיים עם הברמן, רוכן על הבר ומוזג לעצמו בירה מהחבית. היום הוא מזכיר קצת את ג׳ים מוריסון בפוסטר שתלוי לה בחדר. רעמת התלתלים החומים שמכסה לו את הראש מסתירה עיניים חומות, חתוליות, האף שלו ישר, קטן, השפה עליונה משורטטת, התחתונה בשרנית והגוף שלו ארוך ומתפתל.
"שותים!" הוא מודיע, מסדר שלוש כוסיות קטנות על הבר והברמן מוזג לתוכן נוזל שקוף.
"לא־לא," אדם לוגם מבקבוק הבירה שלו ובלה מניעה את ראשה לשלילה בנחרצות, "לא רוצה."
"אין דבר כזה," רני מבטל את דבריהם בבוז, "את תשתי את זה," הוא מניח מולה כוסית קטנה "ואני אשתה את..." הוא מצמצם את עיניו בממזריות, "את... זה," הוא שופך קצת מתכולת המאפרה אל כוסית נוספת שהוא אוחז עכשיו בין אצבעותיו.
"די נו," בלה מזועזעת, ורני צוחק. העיניים שלו צרות והלחיים מאדימות, הפה נמתח לחיוך גדול. בלי לחשוב פעמיים הוא לוקח את הכוסית שאפר ובדל סיגריה צפים בה עכשיו ומרוקן אותה במהירות אל פיו.
"לאאא!" אדם צוחק וצועק בקולו הגבוה, "יה מגעיל!" הוא עוצם את עיניו ובלה מכסה את פיה בשתי ידיה.
"שתי!" רני מצביע על הכוסית שמונחת מולה והיא שוקלת את צעדיה, יכולה כבר עכשיו להרגיש בפיה את הטעם המר.
"אל תחשבי! ישר לגרון!"
היא שותה במהירות ומניחה את הכוס על הבר בפנים חתומות.
"עכשיו אתה," רני חובט בכתפו של אדם, מגיש לו את הכוסית השלישית ואדם לוגם ממנה בהכנעה.
"עוד! עוד!" רני לא מרפה, אבל אדם כבר קם.
"את באה?" הוא שואל את בלה. שהרי ככה הוא, רק מגיע וכבר רוצה לעזוב, אבל היא לא רוצה ללכת עכשיו, כשהגוף שלה נינוח, כשאירועי היום נשכחו ממנה.
"תישארי," רני אומר לה ויש לה תחושה שהיא רואה אותו מחליף עם אדם מבט חטוף.
היא תישאר, היא מסמנת לאדם בעיניה. היא לא תחזור עכשיו לחדר המחניק שלה. לא. היא תישאר בבר הזה ותיתן לעיניים הפראיות של רני לשחרר אותה ממראה אלה חסרות האונים של אביה.
"אז מה הסיפור ש'לכם?" רני מושך קלות בשערה אחרי שאדם נעלם אל הרחוב. הוא מדבר קרוב אל תוך אוזנה, הקול שלו קצת צרוד, השפתיים שלו נוגעות בה לרגע וצמרמורת מוזרה עוברת לה בגוף.
"מה הסיפור ׳שלנו׳?" היא מחקה בעצבנות את חיתוך הדיבור שלו, צועקת אליו חזרה, נלחמת בקולה במוזיקה הרועמת הנשמעת במקום.
"התנשקתם?"
הוא שוב באוזנה, מתעקש לדבר בשקט וקרוב. היא מסתכלת עליו במבט חתום, עיניה מתכווצות ברוגז, פניה בוערות. היא לא עונה לו.
"רצית להתנשק איתו?" שוב מגע השפתיים המרפרף, והמילים שלו עוברות מהאוזן שלה ישר לתוך הבטן, מתהפכות שם ומשאירות אותה בחוסר שקט. היא מביטה לאחור. המקום התמלא באנשים והוא חנוק מעשן סיגריות. מוזיקת רוק מתנגנת מרמקולים ישנים ורחבת הריקודים המאולתרת מלאה באנשים.
"בואי," רני נעמד ומושך אותה בזרועה אל עומק החדר, אבל היא ממהרת להתנער ממנו, מנענעת בראשה לשלילה ונצמדת לאחד הקירות, מביטה בו עולה על הבמה, מניף ידיים, מנער רגליים, כאילו הוא מתחמם לקראת ריצה. והנה שוב האיש המבוגר, רוקד לבדו במרחק מה ממנה, בוחן אותה בהפגנתיות מלמעלה למטה, אורב לה כמו נץ, מחכה שתאבד ריכוז, מחווה לעברה בכוסו עם מבט מחוצף בעיניו. היא עוטה על פניה הבעת בוז ומשלבת את ידיה בחוזקה על חזה, מסיטה את מבטה הצידה בהפגנתיות, מנסה ככל יכולתה להתעלם מהטעם המר שבפיה, אבל הוא בלתי נסבל.
היא מפלסת את דרכה אל הבר ומוזגת לעצמה כוס מים, גומעת אותם במהירות, מרגישה איך הגוף מתנקה מהבחילה והזוהמה ואז נושמת בהקלה וסוקרת בעניין את התמונות הנעוצות בלוח השעם המכסה את מקטע הקיר שמולה. "זה אשר הנמוך," אדם סיפר לה באחד הערבים. הוא פתח את הבר לפני עשרים וחמש שנה וניהל אותו עד שמת לפני שנה כשמעד על שפת הכביש ונדרס. תאונה אומללה בלה זוכרת שכתבו במקומון. כל כך נוח למצוא צמד מילים סתמיות שיסכמו את הכול. כשאבא שלה ימות יגידו שהיתה לו מחלה קשה, אין לה ספק בזה. כך יכתבו בעיתון, כך יודיעו במהדורת החדשות, כך ילחששו האנשים זה לזה. מחלה קשה. קשה כמו תרגיל מסובך במתמטיקה? או אולי קשה כמו אבן בזלת? בלה לא מצליחה להבין. ולמה שלא יאמרו מחלה נוראה? או למה שלא יקראו לה פשוט בשמה? הוא ימות מסרטן. כולם הרי מתים מסרטן, גם אם הם נדרסים שיכורים באמצע הלילה. הוא נמצא בכל פינה, מרוח על הקירות, על הכוסות שמונחות מולה עכשיו על הבר, הוא נמצא בתוך בקבוקי השתייה שמסודרים יפה על הקיר. הסרטן נוזל מהפייה הארוכה של ברז הבירה, ממלא את החבית, נוזל לכולם אל תוך הגרון. הסרטן הוא גם הגוף הכבד שנצמד אליה עכשיו מאחור, שדוחק אותה אל בר העץ, ששולח יד גדולה שמזיזה קווצת שיער מעל אוזנה. הסרטן הוא הפה השעיר שלוחש לה עכשיו בקול צרוד, "בואי איתי לשירותים, נזדיין כמו סוסים," הוא הגוף המוחץ את בית החזה שלה כנגד בר העץ, גורם לה לאבד תחושה בידה הימנית.
ואיפה רני? היא מסובבת את ראשה לאחור במהירות, יודעת שלא תמצא אותו שם. ידה השמאלית מושטת קדימה אל עבר הברמן, ולמרות שאינה מצליחה לומר דבר וחצי דבר, הוא רואה, וכמו פנתר הוא מזנק מעל הבר, הודף אחורנית את האיש המבוגר ודוחף אותו במהירות דרך קהל האנשים, מעיף אותו בלי רחמים החוצה אל הרחוב והלאה משם. בנתיב שנוצר, כמו בקריעת ים סוף, בלה עוברת, מתנשמת בכבדות. הקור הזורם מהדלת פנימה מחזיר אותה לחיים ובזווית העין היא מבחינה ברני עומד שם ביציאה. היא חולפת על פניו ופונה בחדות אל הסמטה שתקצר את הדרך אל מדרחוב בן יהודה.
"את הולכת?" הוא מדביק את צעדיה והיא אינה עונה לו.
שקטים הם מהלכים בסמטאות הצרות, מצונפים איש איש במעילו, רוח קרה מצליפה בפניהם. האוויר קר ונקי והוא מפלח אותה לשניים ושורף מבפנים. רני שותק והיא מקללת אותו בלבה. המולת הברים והאנשים מתחלפת בשקט מוחלט, ונדמה לה שהיא שומעת שוב את הרעש הדק של המקרר בדירת אביה. היא תיסע הביתה עכשיו.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.