שיר של לב שבור

1

דאנטה ד'ארצו זיהה את הרגע המדויק בו ארוסתו לשעבר נכנסה לכנסייה. הוא שמע את הדממה שהשתררה ואת הלחישות שבאו בעקבותיה.

"תראו, זו ג'אסטינה פרי."

ואז נשמעו הלחישות. "וואו, מי היה מאמין!"

דאנטה הרגיש שלבו נחמץ בזמן שאנשים הסבו את מבטם לעברה, בניסיון לבחון האם השתנתה. הם רצו לראות אם יש בפניה קמטים חדשים – או שמא הקמטים יושרו בעזרת ניתוח. הם רצו לדעת הם היא השמינה. או רזתה. הם רצו לדעת כל פרט ופרט אודותיה, מפני שבעבר היא הייתה מפורסמת, והפרסום גורם לאנשים לחשוב שיש להם בעלות עליך.

דאנטה ידע זאת. הוא ידע זאת יותר מדי טוב. האם הוא לא השקיף מהצד מספיק כדי ללמוד אודות הצדדים האפלים של התהילה? האופן שבו חדרה לחיי השגרה, השחיתה אותם וכילתה אותם, כאילו הייתה מן חומצה רעילה?

גופו החסון התכווץ מרוב מתח. הוא צפה בהתקדמותה הפתלתלה לאורך המעבר הרחב של קתדרלת נורוויץ', היכן שעמדה להתקיים חתונתה של חברתה ללהקה לשעבר. שערה הכהה נאסף לאחור במלאכת מחשבת והיא לבשה שמלת סטין בסגנון המזרח, מעוטרת כולה בדרקונים ופרחים. ממבט ראשון השמלה, למרבה האכזבה, נראתה חסודה מדי – עד שהיא שעטה קדימה בעקביה הגבוהים ושסע באזור הירכיים גילה את פיסת הבשר העסיסית של רגלה הארוכה והחשופה.

גל תשוקה שטף אותו כנגד רצונו, ולאחריו פרץ אדיר של כעס. אז היא עדיין אוהבת להציג את עצמה לראווה כמו איזו יצאנית זולה, מה? האם היא עדיין נהנית מכך שגברים אחרים מתבוננים בה בתשוקה – מפנטזים על השילוב של גוף האישה החוטאת פנים של מלאך אפל ורגיש?

אך לא היה די בכעסו כדי להפחית מן הכאב העז בגופו, והוא התבונן בשעה שהיא תפסה את מקומה באחת מהשורות הראשונות. היא ניסתה לחייך אל הסובבים אותה בעודה יושבת על הספסל. שמלת הסטין המעוטרת נמתחה לאורך ישבנה מעורר התיאבון והשאלה היחידה במוחו של דאנטה הייתה: כמה זמן עבר? עברו חמש שנים ארוכות מאז שראה אותה לאחרונה. די והותר כדי לפתח חסינות להתנהלותה החתולית המושכת. אז מדוע לבו הלם בחוזקה בזמן שצפה בה מביטה לעבר בימת הטקסים? מדוע הגוש שנתקע בגרונו היה כה בולט, עד שהוא התקשה לכסותו בדף המזמורים?

הוא ניסה להסיט את מחשבותיו בזמן שהחל טקס הנישואין – אך זו לא הייתה משימה קלה. במיוחד כאשר נדמה שהחתונה הזה אורכת זמן רב לעומת חתונות אחרות – קרוב לוודאי מפני שהחתן במקרה נושא בתואר דוכס. דאנטה תמיד גילם את התפקיד המצופה ממנו, ובדרך כלל הוא היה אורח אדיב למופת. אולם היום תשומת לבו הייתה מוסטת לאורך כל הטקס, בזמן שמחשבותיו הוסיפו לחזור לג'אסטינה.

ג'אסטינה על המיטה הצחורה כשלג, מתפתלת תחת גופו.

ג'אסטינה, עם שערה השחרחר, עורה המתקתק ועיני הענבר המדהימות שלה.

הוא נזכר בנוקשות המתוקה של גופה. בפטמות הקטנות האלה, שהתאימו בצורה כה מושלמת לפיו. לרגע הוא הניד בראשו, מפני שהמחשבות הללו הטרידו את מנוחתו. הוא רצה לשכוח זאת, מפני שבפעם הראשונה והיחידה בחייו הוא טעה. אירוסיו המופרים היו הכישלון היחידי בחיים המלאים בהצלחות כבירות. הוא היה צאצא לשושלת טוסקנית אצילה. אבותיו היו אנשי רוח, חיילים ודיפלומטים – אילן יוחסין אריסטוקרטי שתמיד החזיק באדמות רבות אך במעט מזומנים. אבל אז דאנטה החל לעמוד בראש העסק המשפחתי ומאז הוא נחל הצלחה שלא נודעה כמותה.

כיום משפחת ד'ארצו מחזיקה בנכסים ברחבי רוב העולם, בנוסף על היקבים העצומים שלהם באזורי הכפר היפהפיים מחוץ לפירנצה. לדאנטה תמיד היה כל מה שחפצה נפשו, אך מבפנים לבו היה ריק.

כעת נשמע צלצול פעמונים – צלצולם העז בישר על סיומו של הטקס. ואז הופיע לנגד עיניו המחזה המרהיב של רוקסי קרמייקל – כולה מכוסה במשי לבן ופנינים – צמודה לזרועו של בעלה החדש, הדוכס. דאנטה הניד בראשו בפקפוק קל. מה היה מאמין? בפעם האחרונה שראה את רוקי, היא רקדה על במה ענקית בעודה לובשת פיסת בד מנצנצת במסווה של חצאית.

זה מה שכולן לבשו כאשר היא, ג'אסטינה ולקסי עמדו בראש "הסוכריות" – להקת הבנות הגדולה בעולם. כאשר לזמן מה הוא היה קצת יותר מאשר עוד חבר בכנופיה הגדולה שלהן.

קהל האורחים החל להתכנס מאחורי החתן והכלה, ודאנטה מצא את עצמו מתבונן בהם. הוא רצה לראות את תגובתה של ג'אסטינה בזמן שתבחין בו יושב שם. האם היא התחרטה על בחירותיה? על הבחירות שהובילו אותו לדחות אותה? האם אי פעם שכבה במיטתה טרודה במחשבות אודות מה שהיה יכול להיות שלה?

אמש הוא נכנע לפיתוי בפניו עמד זמן רב, ומחיפוש קצר שערך במחשבו גילה שג'אסטינה נותרה רווקה, ללא ילדים – תגלית שסיפקה לו חומר למחשבה. הוא הבין שעכשיו היא בוודאי כמעט בת שלושים. האם לא הפריע לה שבימינו מייעצים לנשים ללדת במוקדם מאשר במאוחר? חיוך אכזר התפשט בקצות שפתיו. לא, בוודאי שלא. מדוע שמישהי כמותה תרצה ילד? הקריירה שלה הייתה הכול בשבילה. הכול.

מבטו חלף על פני עורה החיוור בזמן שהיא התקרבה אליו, ולרגע ארוך אחד הוא הבחין בצעדיה המהוססים בזמן שמבטיהם נפגשו ונלכדו. הוא הביט בעיני הענבר שלה, שנראו זהובות כנגד החיוורון הצחור של עורה. הוא ראה אותן מתרחבות בתדהמה ואז הוא הבחין במעמקי עיניה בהבזק של משהו, אותו הוא לא היה מצליח להגדיר אפילו אם היה בכוחו לנסות. לא עניין אותו מה ג'אסטינה פרי חשבה הוא הרגישה. לא עוד. אך הוא לא היה אנושי אם הוא לא היה נהנה להבחין בבליעת הרוק הפתאומית שניכרה לאורך צווארה הענוג.

כעת היא עמדה ממש לצדו. קרוב מספיק כדי שישאף מניחוח הבושם שלה, שעורר בו מחשבות על יסמין ודבש. ואז היא נעלמה, והוא הבחין ביפיפייה בלונדינית בשורה לפניו, שהסתובבה וחייכה לעברו חיוך מזמין.

אך החיוך שדאנטה שלח לעברה היה נטול כל רגש. הוא לא הגיע הנה היום במטרה למצוא אישה. למרות שמעולם לא טרח לשאול את עצמו מדוע קיבל את ההזמנה שהוא מעולם לא ציפה לקבל. האם מתוך ניסיון להשלים עם העבר? לשכנע את עצמו שכעת הוא לא מרגיש דבר כלפי האישה היחידה שאי פעם הצליחה לחדור מבעד למעטה האבן של לבו הטוסקני הנוקשה?

הוא יצא אל אור היום, והריח את הניחוח העז של הפרחים שפרחו סביב הדלתות הגדולות של הקתדרלה. הוא הביט לעבר ג'אסטינה שעמדה בחצר, מוקפת באנשים התובעים את תשומת לבה – אך היא לא הקשיבה להם. תשומת לבה הייתה נתונה לדלת, כאילו שהיא מצפה להופעתו, ובזמן שעיניה התבייתו עליו, הוא הרגיש רטט של משהו שאין ביכולתו לתאר – אפילו לא בשפת אמו.

הוא החל להתקדם לעברה, מודע באופן חלקי בלבד לנשים שהסבו מבט לעברו – נשים הצופות בו ליוו אותו לאורך כל חייו. הוא הבחין בשיניה של ג'אסטינה הננעצות בשפתה התחתונה הוורדרדה, ובעודו נזכר למה בדיוק השפתיים היפהפיות האלה מסוגלות, התשוקה המעקצצת בגופו איימה להכריע אותו.

כעת הוא הגיע אליה, והאנשים הסובבים אותה השתתקו בזמן שהפנו אליו את מבטם בסקרנות גלויה. הוא ניחש שדי בחזותו האיטלקית הכהה הייחודית כדי לעורר עניין בקרב האורחים האנגלים האלה. וייתכן שפניו נראו עוינים כפי שרצה שיהיו, מפני שתוך זמן קצר הם נסוגו, כך ששניהם נותרו לבדם.

"נו, נו, נו," הוא אמר. "תראו מי כאן."

ג'אסטינה נשאה אליו מבטו, ולבה הלם בקרבה כפי שלא קרה מזה זמן רב. היא הרגישה שחושיה מתעוררים לחיים כאילו שזה עתה היא נולדה. היא הרגישה את העקצוץ בשדיה ואת החמימות הנוזלית המיידית שהתפשטה בגופה, והיא התפללה שהמנוול הבוגדני הזה לא ישים לב. היא לא רצתה להשתוקק אליו. היא רצתה להציג חזות אדישה ושלווה. אך זה לא היה קל. במיוחד כאשר פניו היו במרחק סנטימטרים ספורים מפניה – פנים יותר יפות ויותר פראיות בפשטותן מכל פנים שראתה מעודה. עיניו הכהות חדרו לעיניה וגופו החסון הטביע את חותמו בתודעתה. היא הרגישה חלשה. כאילו שמישהו זה עתה הקיז ממנה את כל דמה והחליפו במים.

באמת, את מסוגלת ליותר מזה, היא אמרה לעצמה. את לא מתכוונת להראות כל סימן לחולשה. מפני שזה דאנטה ד'ארצו. הגבר שלא מבין את ההבדל בין אהבה לשליטה. שזרק אותך מפני שלא הסכמת להתנהג כמו הרובוט האישי שלו. שברוב אכזריותו הכניס אישה אחרת למיטתו ו... ו...

היא ראתה מיטה עם מצעים מבולגנים. גיבוב של שערו בלונדיני פרוע וישבן חצוף ומחוטב. ודאנטה, עיניו עצומות וחיוך מלא עונג על שפתיו הבוגדניות, בזמן שהאישה הערומה מספקת את כל צרכיו.

הזיכרונות המוחשיים אודות בגידתו היו נעוצים בקצה תודעה כמו רסיסי זכוכית, וג'אסטינה הצליחה רק לטשטש אותם במוחה – בדיוק כפי שבילתה את חמש השנים האחרונות בניסיונות לטשטשם. אסור לה לחשוב על כך. היא לא הייתה יכולה להרשות זאת לעצמה. היה עליה להתמקד במה שחשוב – והדבר היחיד עליו יכלה לחשוב אז היה לגרום לו להסתלק ולהניח לה לנפשה.

היא הקפידה על הבעת פנים חתומה, ודיברה לאט ובקרירות. "תודה שהרסת את מה שהיה יכול להיות יום מושלם," היא אמרה. "מי הזמין אותך?"

דאנטה לא ציפה לעוינות כה גלויה, ומסיבה שהייתה מסתורית בעיניו, הדבר השביע את רצונו. האם היה זה מפני שהמחשבה על ויכוח עמה היה מרגש כמו המחשבה על להשכיב אותה על מכסה המנוע של המכונית הסמוכה ולהתעלס איתה עד שהוא יבוא על סיפוקו?

הוא פסע לעברה צעד נוסף בחשאי. "מי לדעתך הזמינה אותי? הכלה, כמובן. או שמא תיארת לעצמך שהגעתי ללא הזמנה מוקדמת?"

ג'אסטינה לא הצליחה לדכא את הרעד שחלף בגופה בזמן שגופו החסון הטיל עליה צל כמו אות מבשר רעות. כאילו שדאנטה אי פעם בחייו נאלץ להגיע למסיבה ללא כל הזמנה מוקדמת!

"באמת?" היא שאלה, וייחלה שתפסיק להגיב אליו כך.

היא הרגישה כאילו שגופה לפתע התחיל להפשיר, לאחר שבילה שנים ארוכות בשממה הקפואה. כאילו שהיא תמות אם לא תיגע בו שוב, או תרגיש את שפתיו הנוקשות המוצמדות לשפתיה. היא מצאה את עצמה נזכרת באופן שבו הוא היה תוחב את ראשו בין רגליה ומלקק אותה, וגופה רעד בכמיהה מבישה. כיצד הוא עשה את זה? כיצד הוא עדיין יכול לגרום לה להשתוקק אליו, בזמן שהיא מתעבת אותו כל כך?

"אפילו לא חשבתי שאתה עדיין שומר על קשר עם רוקסי."

"אני לא. הקשר בינינו התנתק לפני זמן רב – בערך מתי שאני ואת נפרדנו." עיניו הכהות לעגו לה. "אבל כנראה שכאשר היא הבינה שהיא עומדת להינשא לדוכס, היא הרגישה פרץ של נדיבות כלפי העולם, ולכן היא החליטה לאתר אותי."

ג'אסטינה ידעה את הסיבה המדויקת להחלטה של רוקסי. אדם כמו דאנטה יהווה תוספת מרשימה לכל רשימת אורחים; גדולתו ומעמדו יחזקו לאין שיעור את המוניטין של כל מארחת. וכמובן שמראהו החיצוני יבטיח כי כל האורחות הרווקות יגרגרו מרוב שביעות רצון. אך מדוע לכל הרוחות רוקסי לא טרחה להזהיר אותה מבעוד מועד? האם חברתה ללהקה לשעבר ניחשה שהיא לא הייתה מתקרבת לטווח של מאות קילומטרים מהכנסייה, אם הייתה יודעת שהוא עומד להיות שם?

אך היא בוודאי הספיקה לפתח אליו חסינות, לא כן? היא לא ראתה אותו כמעט חמש שנים. היא הייתה מבוגרת יותר ולכאורה חכמה יותר – חכמה מספיק כדי שמיניותו השופעת והבולטת תשאיר אותה אדישה. אז מדוע זה לא מה שקרה? מדוע היא חשה עקצוץ בשדיה בזמן שמבטו השחצני סקר את גופה, בעוד שהכאב החמים בין ירכיה גרם לה להרגיש מודעת לעצמה עד כדי מבוכה?

היא בהתה בו בשלווה מלאכותית – והתפללה לאדישות שהיא מעולם לא הצליחה להרגיש כלפי האריסטוקרט הטוסקני הזה. הוא לבש חליפה, כמו כל אחד מהאורחים האחרים – מלבד לאורחים הבודדים שלבשו מדים – אך משהו באופן שלבש את החליפה תכף ומיד הבליט אותו כאדם מיוחד. הגזרה העדינה של החליפה עטפה את גופו החסון, והדגישה את הבליטה הצרה של מותניו ואת מבנה רגליו הארוכות. אך חרף מראהו החיצוני המתוחכם להפליא, כאשר מסתכלים על דאנטה ד'ארצו מבחינים רק בגבר הפרימיטיבי שמתחת לבגדים. הוא היה מסוג הגברים שהבחין במה שהוא רצה, עשה מעשה ולקח אותו לעצמו. שגרם לנשים לבכות מרוב עונג. ומרוב כאב, היא הזכירה לעצמה. כאב איום שמסרב להרפות.

"אולי היו חסרים לרוקסי כמה אורחים, ולכן היא לפתע החליטה להזמין אותך," היא אמרה בזמן שהביטה בקתדרלה ומשכה בכתפיה בזלזול. "קשה למלא כנסייה כה גדולה. ואני משערת שאריסטוקרט טוסקני מככב ברשימת הבקשות של כל כלה."

הוא חייך, כאילו שהערתה העוקצנית חסרת משמעות בעיניו – כאילו שהוא ניחש שמדובר בהצגה בלבד. "עבר זמן רב, ג'אסטינה," הוא אמר ברכות.

"חמש שנים." חיוכה היה נוקשה. "הזמן טס כשנהנים – משהו שבהחלט היה מצרך נדיר בתקופה שהייתי מאורסת לך."

אבל נדמה שהוא לא הקשיב. מבטו נדד באיטיות על פני גופה, כאילו שעדיין יש לו את הזכות להביט בה כך. כאילו שהייתה רכוש בבעלותו.

"הפחתת ממשקלך," הוא אמר.

היא הרגישה שלבה מחסיר פעימה, והיא לא הייתה בטוחה אם מפני אכזבה או כעס – האם זו לא הייתה התנהגות אופיינית לדאנטה? לקחת משהו שהתגאתה בו ולגרום לו להישמע כמו משהו רע. היא עבדה קשה בשביל הגוף הזה. היא גררה את עצמה מחוץ למיטה, גם בבקרים שלא התחשק לה, ויצאה לרוץ ברחובות, בגשם או בשמש. בזמן שהייתה בדרכים היא הרבתה לבקר בחדרי כושר של מלונות – היא הייתה מהלכת בשעות הבודדות במסדרונות האנונימיים המכוסים בשטיחים בזמן שהאזינה למוזיקה באוזניות. והאם לא ניתן לומר שהמשטר הנוקשה שאימצה הציל אותה מהבדידות של שהותה בבתי המלון הללו?

היא לעולם לא אכלה פחמימות לאחר חמש בערב, ולעתים נדירות שתתה אלכוהול. היא הקפידה על אורח החיים שלה, מפני שככל שמתבגרים קשה לשמור על כושר. וההתעמלות הגופנית עזרה לה להתמודד. היא עזרה לה להישאר רעננה וערנית בתעשייה שבה נעורים נמצאים מעל לכל – תעשייה שהיא ראתה גוזלת את חייהם של מי שלא הצליח להתמודד עם דרישותיה הקשות. והיא הקריבה יותר מדי למען הקריירה שלה, מכדי לעשות דבר מה שיסכן אותה.

"כן, כמה חבל, אה? כי הפחתת משקל הייתה המטרה שהצבתי לעצמי," היא ענתה וסקרה במבטה את חליפתו השחרחרה, שלא הצליחה להסתיר את השרירים מתחת. "ייתכן שתרצה להתעמל קצת בעצמך מתישהו, דאנטה. תשאף למראה יותר רזה – זה באופנה יום, כפי שאתה יודע."

"לא נראה לי. אני מתעמל מספיק מבלי הצורך הנרקיסיסטי לבלות שעות ארוכות בחדר הכושר." הוא נשען מעט קדימה והבחין בהתרחבות עישוניה בעשותו כן, ולפתע הוא השתוקק אליה. הוא השתוקק אליה בכזאת עוצמה, שהוא היה מסוגל למשוך אותה אל חיקו ולמחוץ את שפתיה הבשרניות בשפתיו התאוותניות. עיניו נצצו. "הגוף שלי קשה בכל המקומות הנכונים."

ג'אסטינה הרגישה גל חום בפניה. היא הוכתה בתדהמה מקרבתו הפתאומית ומהתרברבותו הבוטה ביכולותיו המיניות, והיא פסעה לאחור. "אתה מעורר בחילה."

"כך את חושבת? פעם היית אוהבת את הבחילה המסוימת הזאת, כפי שזכור לי."

"זה היה מזמן. למרבה המזל התבגרתי מאז. הטעם שלי בוגר יותר וכבר אינני נמשכת לטיפוסים ניאנדרטליים."

"אם כך, כנראה שבאמת השתנית. מעולם לא הכרתי אישה שהייתה כה מגורה מגבר המתפקד במיטה בכזאת מומחיות."

התגרויותיו העדינות נלחשו לעברה והציפו אותה בזיכרונות שהיא חשבה שנקברו לעד. זיכרונות על דאנטה המנשק אותה. דאנטה הדוחף את איברו הנוקשה עמוק לתוך החמימות הרטובה שלה. דאנטה עושה את זה לאישה אחרת. היא רצתה לצרוח. להתפרץ עליו ולשאול מדוע עשה זאת – מדוע? אך היא לא תיכנע לחוסר התכלית שבהחייאת העבר. העבר חלף ונגמר. חייה מתנהלים בהווה והעתיד שלה לא כולל אותו.

והיה עליה להתרחק ממנו.

היא הסיטה את מבטה לנקודה דמיונית מאחורי ראשה ועיוותה את פיה לכדי חיוך של היכרות, כאילו זה עתה הבחינה באדם שהכירה, כך שעד שהיא אפשרה לעצמה להביט בשנית לתוך העיניים הכהות האלה, היא הצליחה להירגע מספיק כדי לשדר אדישות.

"באמת כדאי שאפסיק לגזול את זמנך מאחרים, דאנטה. אני בטוחה שישנם רבים המשתוקקים לשוחח אתך. למעשה, ישנה שם בחורה צעירה שנראית להוטה ללכוד את מבטך. אני בטוחה שעדיין תצליח לפעול במהירות שתאפשר לך להכניסה למיטתך לפני סוף היום."

ואז היא החלה להתרחק ממנו, חצי חוששת שמא הוא ינסה לעצור בעדה. אבל הוא לא עשה זאת. היא ראתה את עיניו המצטמצמות לרגע, בזמן שהסבה על עקביה הגבוהים והלכה לעבר כיכר הקתדרלה, והבחינה במבטו הבוער בזמן שהניחה לעצמה להיבלע בתוך קבוצת אורחים. ידיה רעדו ולבה האיץ ולרגע היא הרהרה באפשרות לעזוב את האירוע כאן ועכשיו. דבר לא עצר בעדה. היא הייתה יכולה למהר בחזרה למלון, לאסוף את חפציה ולחזור ללונדון. היא הייתה יכולה להימלט מארוסה לשעבר ומכל הזיכרונות הכואבים שמראהו עורר בה מחדש.

אך ג'אסטינה ידעה שהיא לא יכולה לעשות זאת. היא ורוקסי לא מזמן התאחדו בשנית, והיא לא הייתה יכולה לאכזב את חברתה ביום כה חשוב. היא הסיטה את מבטה ממצלמת פפראצי שנדמה שצצה משום מקום, ונאנחה בעייפות. היא פשוט תתנהג כמו בוגרת ותתמודד עם המצב. היא תלך לטקס הקבלה ותימנע מדאנטה. כמה קשה זה יכול להיות? היא הייתה מוכשרת בהימנעות מאנשים – והיא לא האמינה שהוא יהיה לבדו למשך זמן כה רב.

היא עשתה את דרכה לעבר שיירת האוטובוסים האדומים שנשכרו להסיע את האורחים לטקס הקבלה, מצאה לעצמה מקום וחייכה בנימוס לגבר שמיד התיישב לצדה והחל להציג את עצמו. אך היה קשה להתרכז בדבריו, למרות שהוא ניסה לפלרטט איתה כמיטב יכולתו והוא ענד שורה שלמה של מדליות מנצנצות על מדיו הצבאיים. הוא כנראה איזשהו גיבור מלחמה נועז, היא חשבה לעצמה בעגמומיות, בנוסף על היותו חתיך בלונדיני עם לסת איתנה.

אז מדוע היא לעולם איננה נמשכת למישהו כמוהו – לגבר מהסוג שהיא יודעת שעליה להימשך אליו? הסוג המהימן שהיה שמח להעריץ אותה, בהינתן ההזדמנות הקלושה ביותר. האם לא היה זה סימן לכשל הרגשי שלה, העובדה שאף אחד מעולם לא הצליח לגרום לה להרגיש כפי שהרגישה עם דאנטה? והאם לא הייתה זו הסיבה העיקרית לכך שהיא עדיין הייתה רווקה בזמן שיום הולדתה השלושים ממתין מעבר לפינה – ללא מערכת יחסים יציבה וכשהסיכויים ללדת פוחתים עם כל שנה שחולפת?

היא זכרה את הריאיון שנתנה למגזין בשבוע שעבר, כאשר העיתונאית העקשנית הצליחה לגרום לה להתמודד עם העובדה הלא נעימה הזאת. שאם היא תחכה יותר מדי זמן, ייתכן שלעולם לא יהיה לה תינוק משלה. מתוך חששותיה, ג'אסטינה אמרה שבוודאי שהיא רוצה תינוק. ואז היא התלוצצה והוסיפה שקודם כל יהיה עליה למצוא מישהו שיהיה אבי התינוק!

אוטובוס הקומתיים התקדם לאטו לאורך הנתיבים הצרים של נורפולק, לפני שפנה לשערים העצומים שהובילו לאחוזתו של הדוכס. שביל גישה ארוך ומכוסה בחצץ הוביל לבית משפחתו של הדוכס ובזמן שהאוטובוס עצר בחוץ, ג'אסטינה הרגישה שנשימתה נעתקת מפיה בזמן שהביטה במבנה הזהוב המעוצב בשלמות שרוקסי כה הרבתה לדבר עליו.

היכל וואלאו הוקף ביער ירוק והיה נתון להשגחתם של שני אריות ארד רוטנים שניצבו על שני עמודים. העמודים שניצבו לאורך המדרגות המובילות אל דלת העץ הענקית עוטרו באותם פרחים לבנים ריחניים שקישטו את הקתדרלה, וג'אסטינה שאפה את ניחוחם המתוק בזמן שירדה לעבר החצר הקדמית. רוקסי ברת המזל, היא חשבה לעצמה. בעל חדש וחיים חדשים. עתיד חדש לגמרי שרק ממתין להם. היא לא הייתה אנושית אם באותה רגע היא לא הייתה מרגישה קנאה מלנכולית.

לאחר שעמדה בתור והמתינה לברך את הזוג הנשוי הטרי, היא חיבקה בחטף את הדוכס הדוכס הנאה ומספר שניות לאחר מכן נעטפה בענן של מלמלה ותחרה לבנה, בזמן שכלתו התקרבה וחיבקה אותה בחוזקה.

"אחח, ג'אס." רוקסי קרנה מאושר. "אני מאושרת שהצלחת להגיע! האם נהנית מהטקס?"

"הוא היה מדהים. נראית מהמם – הכלה המקסימה ביותר שראיתי בחיי. אבל לא אמרת לי שדאנטה יהיה כאן," ג'אסטינה לחשה.

"הייתי אמורה לומר?" רוקסי חייכה כזוממת מזימה, מה שגרם לה להיראות כבת תשע עשרה שוב. "אני יודעת שאינכם ביחד עכשיו, אבל חשבתי שאזמין אותו בכל מקרה – מפני שלתקופה מסוימת, דאנטה היה חלק גדול מחיי. לא מפריע לך, נכון?"

ג'אסטינה חייכה ביובש. מה הייתה יכולה לומר? שעבורה לראות אותו שוב היה כמו לבקר בשנית במקום אפל ואיום בצורה בלתי נסבלת? היא הביטה בפניה הקורנות של רוקסי והזכירה לעצמה שמדובר ביותר מאשר כבודה הפגוע ולבה הכואב. מדובר ביום הגדול של רוקסי – בוודאי היא תוכל לשאת למענה את מראהו של דאנטה לפעם אחת נוספת, נכון?

"בוודאי שלא מפריע לי," היא אמרה בעליזות. "תמיד טוב לקבל תזכורת מהעבר."

רוקסי נגעה בכתרה מעוטר היהלומים, כאילו כדי לבדוק שהוא עדיין שם, וקימטה את מצחה. "אז כבר אין ביניכם שום דבר?"

"את מתלוצצת?" הכחשתה של ג'אסטינה הייתה עמוקה ונרגשת. "דאנטה ואני שייכים להיסטוריה."

היא זזה הצידה כדי לפנות מקום לאורח הבא ולקחה כוס שמפניה ממלצרית שחלפה על פניה. היא הרימה את הכוס לשפתיה ושתתה מהר מבדרך כלל – אך המהלומה הפתאומית של היין התוסס החלה להתסיס התמרדות בקרבה, בעודה הולכת לעבר קבלת הפנים. מדוע שתרשה לעצמה לפחד מדאנטה ד'ארצו, בזמן שהיא חזקה מספיק להתמודד עמו? היא אישה עצמאית, לא כן? לא איזשהו עכברון מסכן. אם היא תיתקל בו בקבלת הפנים – וזה היה אם גדול, מפני שהיא התכוונה לשמור ממנו מרחק רב ככל האפשר –היא תנקוט באסטרטגיית הגנה, בדיוק כפי שעשתה מחוץ לכנסייה היום.

היא הביטה סביב. האורחים התחילו לצעוד לעבר אולם הנשפים הענק ששובץ במספר שולחנות בודדים. החדר הזהוב והלבן עוטר בנברשות, אשר פיזרו רסיסי אור בוהקים על פני פריטי הקריסטל והכסף. באולם ניצבו עמודים נוספים, כולם מעוטרים בקיסוס ופרחי אביב, וג'אסטינה הרגישה כאילו שנכנסה לקרחת יער מכושף שבו הכול יכול לקרות.

היא מצאה את שמה בסידור הישיבה, ושמחה לגלות שהיא מוקמה בין מפקד בריגדה – מה שאומר שהוא בוודאי היה בן שמונים בערך – ואדם בשם לורד אסטון, עליו מעולם לא שמעה. אך הסיבה העיקרית לשמחתה הייתה העובדה שהיא לא נמצאת בקרבת דאנטה. לפחות רוקסי הייתה מספיק חכמה כדי להושיב כל אחד מהם בקצה השני של החדר.

היא עשתה את דרכה לאורך הרצפה הבוהקת של אולם הנשפים לעבר שולחנה, אך המשמעות של עקביה הגבוהים להפליא ושמלתה המפוארת הייתה שעליה למקד את כל תשומת לבה בעריכת מסעה בבטחה. היא לא הקדישה את מלוא תשומת לבה לשאר האורחים התופסים את מקומם, ורק כאשר יד שחומה הושטה ומשכה עבורה את כיסאה, היא התחילה להבחין בסימני האזהרה הפנימיים.

ג'אסטינה קפאה בתחושה נוראה של הכרח, בעודה מביטה לעבר העיניים האפלות שנעץ בה הגבר שפעם חשבה שיישא אותה לאישה.