שישיית אטלס

ליבי

לפני חמש שעות

היום שבו פגשה ליבי רודְס את ניקולס פֵרר דה וַרונָה היה גם במקרה היום שבו גילתה כי התלהטות, מילה שעד אותו היום מעולם לא השתמשה בה, היא כנראה הדרך לתאר את תחושתה בקרבתו. באותו יום ליבי הדליקה בלי כוונה את שוליהם של וילונות בני מאות שנים במשרדה של פרופ' ברקנרידג', דיקנית הסטודנטים. האירוע איחד מחד את קבלתה לאוניברסיטת ניו יורק לאומנויות המאגיה, ומאידך שנאתה הנצחית לניקו. הימים שחלפו היו תרגיל עקר בריסון עצמי.

התלהטות בצד, אותו יום היה אמור להיות שונה לגמרי, והאחרון מסוגו. למעט מפגשים לא צפויים, בהם ליבי ידעה שיתעלמו זה מזה בלהט — אחרי הכול מנהטן הייתה מקום גדול, מלא באנשים שכמהים להתעלם מהזולת — השבילים של ניקו ושלה עמדו סוף־סוף להתפצל. היא כמעט החלה לשיר כשחשבה על כך באותו בוקר. החבר שלה, עזרא, הניח שהעליצות שלה נובעת מאירועי היום: העובדה שהיא מסיימת את לימודיה כמצטיינת המחזור (ביחד עם ניקו, אבל לא היה טעם להתמקד בזה) ועומדת לשאת את הנאום בטקס הסיום. אי אפשר לזלזל באף אחד מההישגים הללו, כמובן, אבל המחשבה המרגשת באמת הייתה שזוהי תחילתו של עידן חדש.

זה אמור להיות היום האחרון שבו עיניה של ליבי רודס ישזפו אי־פעם את ניקו דה ורונה, והיא הפכה נלהבת מאוד מהחיים הפשוטים, העילאיים ונטולי־הניקו המצפים לה.

"רודס," הוא פלט לכיוונה והתיישב לידה על הבמה. הוא גלגל את שם משפחתה על לשונו כמו גוּלָה ורחרח את האוויר, הבעה משועשעת על פניו. "הממ. את מריחה עשן, רודס?"

מצחיק מאוד. קורע.

"זהירות, ורונה. אתה זוכר שהאולם הזה נמצא על קו שבר גיאולוגי, נכון?"

"ברור. ולא מפתיע בהתחשב בעובדה שאעבוד עליו בשנה הבאה, לא?" הוא הרהר בקול, ואז העיף מבט אל עבר הקהל, כשעווית של צחוק מושכת בשפתיו. "אה, גם פאולר כאן, אני רואה."

ליבי הזדקפה לאזכור נוכחותו של עזרא. "למה שלא יהיה כאן?"

"אה, סתם. חשבתי שהשתדרגת כבר, רודס."

תתעלמי, תתעלמי, תתעלמי —

"האמת שעזרא בדיוק קיבל קידום," היא השיבה בקרירות.

"מבינוני למסוגל?"

"לא, מ —"

ליבי השתתקה, הידקה את אגרופהּ וספרה בלב עד שלוש.

"הוא מנהל פרויקט עכשיו."

"וואו," אמר ניקו ביובש, " מרשים."

היא נעצה בו מבט נוקב, והוא חייך.

"העניבה שלך עקומה לגמרי," היא הודיעה לו בנימה אדישה וידו התרוממה באינסטינקט כדי ליישרה. "גידֵעון לא סידר לך אותה בדרך החוצה?"

"הוא כן, אבל..." ניקו התעשת והפסיק בזמן שליבי בירכה את עצמה בשקט על הצלחתה.

"מצחיק מאוד, רודס."

"מה מצחיק?"

"גידעון הוא המטפלת שלי, קורע. כמה חדשני ושונה מצידך."

"כי לצחוק על עזרא זה חתרני?"

"אני לא אשם שהפגמים של פאולר תמיד רלוונטיים," השיב ניקו. ואם לא היו מול כל חבריהם לכיתה וחלק גדול מהצוות, ליבי הייתה משתמשת ביכולותיה, במקום לשאוף פנימה ולחפש איזון.

לרוע המזל, הצתת תחתוניו של ניקו דה ורונה נחשבה להתנהגות בלתי מתקבלת על הדעת.

יום אחרון, ליבי הזכירה לעצמה. היום האחרון של ניקו.

שיאמר מה שהוא רוצה, זה לא משנה.

"איך הנאום שלך?" שאל ניקו, והיא גִלגלה את עיניה.

"כאילו שהייתי מתייעצת איתך."

"למה לא? אני יודע שיש לך פחד קהל."

"אין לי..." עוד שאיפה. שתי שאיפות, ליתר ביטחון. "...אין לי פחד קהל," היא הצליחה לענות הפעם בצורה שקולה יותר, "וגם אם היה לי, מה בדיוק היית עושה כדי לעזור לי?"

"אה, חשבת שהתכוונתי לעזור?" שאל ניקו. "סליחה. ממש לא."

"עדיין מאוכזב שלא בחרו בך לנאום?"

"נו באמת," סינן בלעג, "שנינו יודעים שאף אחד לא בזבז זמן בהצבעה על החלטה כל כך אידיוטית כמו מי צריך לשאת את הנאום בטקס. חצי מהאנשים כאן כבר שיכורים," הוא ציין, ואף שידעה שלעולם לא תסכים להודות שהצדק עימו, היא גם ידעה שזה נושא כאוב עבורו. הוא יכול להעמיד פנים שהוא אדיש, אבל היא גם ידעה שכל הפסד לה צורב, בין אם בנושא שחשוב לו ובין אם לא. היא ידעה כי הייתה מרגישה בדיוק אותו הדבר לוּ הייתה במקומו.

"באמת?" היא ציינה, משועשעת. "אם לאף אחד לא היה אכפת, אז איך בדיוק זכיתי?"

"כי את היחידה שהצביעה, רודס, זה כאילו שאת אפילו לא מקשיבה לי —"

"רודס, ורונה," הזהירה ברקנרידג' שחלפה מול המושבים שלהם, בזמן שהתהלוכות סביבם נמשכו. "אפשר שתהיו מנומסים זה לזה בשעה הקרובה?"

"פרופסור," ענו שניהם בהסכמה, ועטו על פניהם חיוך זהה ומאולץ. ניקו יישר שוב באימפולסיביות את עניבתו.

"אין בעיה," הבטיחה ליבי לדיקנית וידעה שאפילו ניקו לא יהיה אידיוט מספיק כדי להתווכח איתה. "הכול בסדר."

ברקנרידג' הרימה גבה. "אז הכול טוב הבוקר?"

"תענוג," השיב ניקו, וסנוור אותה עם אחד החיוכים המקסימים שלו. עצם העובדה שהוא ידע להיות כזה... נסבל עם כל מי שהוא לא ליבי, זאת הייתה התכונה הכי בלתי נסבלת שלו, באמת. ניקו דה ורונה היה חביב המורים; וחבריו לשכבה רצו כולם להיות הוא, או לצאת איתו, או לכל הפחות להיות חברים שלו.

ליבי יכלה להבין את זה באיזשהו אופן שכלתני, ובנדיבות אין קץ. ניקו הצליח להתחבב על אחרים, באופן בלתי הוגן בעליל. לא משנה כמה חכמה או מוכשרת הייתה, התלמידים והסגל תמיד העדיפו את ניקו על פניה. היכולת הזאת שלו, מה שזה לא היה — יותר אינסטינקט מאשר מיומנות — הפכה אותו למעין מידאס; מישהו שמסוגל לטוות זהב מקש באפס מאמץ. וליבי, אקדמאית מחוננת, מעולם לא הצליחה לסגל לעצמה את התכונה הזו.

לא הייתה דרך ללמוד את הקסם הקליל של ניקו, לא היו מאפיינים ברורים לתחכום המעודן שלו. הייתה לו גם יכולת מדהימה לגרום לאנשים לחשוב שהוא יודע על מה הוא מדבר, אפילו כשלא היה לו מושג. אולי לפעמים, אבל בטח לא תמיד.

אבל מה שליבי באמת רצתה, יותר מכל תכונת אופי, זה את התפקיד שלו. לא שהיא אי־פעם תודֵה בזה. כמובן שמשֹרה בחברת הון־הסיכון המאגית המצליחה ביותר במנהטן היא לא עניין של מה בכך. היא תדאג להקצות מימון לטכנולוגיה מֶדיאַנית חדשנית, ותוכל לבחור יעדי השקעה מתוך מגוון רעיונות מרגשים עם פוטנציאל עצום לצמיחה והון חברתי שיוצע לה. עכשיו זה הזמן לפעול; העולם צפוף מדי, משאביו מרוּקנים משימוש־יתר, מקורות אנרגיה מתחדשים חיוניים מתמיד. בהמשך, היא תוכל לשנות את המבנה של ההתקדמות המדיאנית מהבסיס — תוכל לבחור בסטארט־אפ כזה או אחר כדי לשנות את התקדמות הכלכלה הגלובלית כולה — והשכר יהיה בהתאם. אבל ליבי רצתה את מלגת המחקר באוניברסיטת ניו יורק, והמלגה הלכה היישר לניקו, כמובן.

בזמן שברקנרידג' התיישבה בכיסאה וניקו שמר על מראית עין של התנהלות סבירה, ליבי דמיינה איך ייראה עתיד נטול טרדות, שבו לא הכול יתחיל וייגמר תמיד בתחרות בין שניהם. במשך ארבע שנים היה ניקו נתון קבוע ובלתי נמנע בחייה, כמו איזה איבר מנוון ומיותר. היו מעט מאוד מדיאנים יסודיים שידעו לשלוט בבסיס; למעשה, זה היה כל כך נדיר, שהיא והוא היו היחידים בסביבה שידעו לעשות זאת. במשך ארבע שנים ארוכות ומייסרות שיבצו אותם ביחד בכל השיעורים, ללא יכולת לחמוק זה מזה. כתוצאה מכך מידת המיומנות והתעוזה שפיתחו השתוותה רק לעוצמת הסלידה ההדדית ביניהם.

מבחינת ניקו, שהיה רגיל להצליח בכול, ליבי הייתה מטרד ותו לא. היא חשבה שהוא זחוח ומתנשא מהרגע שפגשה אותו ולא היססה לבטא זאת — ושום דבר לא היה שנוא על ניקו דה ורונה יותר מאשר אדם שלא נשבה מייד בקסמיו. זו הייתה כנראה הטראומה הראשונה שהוא חווה אי־פעם; בהכּירה אותו, הידיעה שקיימת בעולם אישה שלא סוגדת לאדמה עליה הוא צועד, הדירה שינה מעיניו. בשביל ליבי, לעומת זאת, הדברים היו מורכבים יותר. למרות כל ההתכתשויות ביניהם, ניקו לא היה סתם שמוק מצוי, אלא משהו גרוע בהרבה. הוא היה בגדר תזכורת מעמדית מקוממת ומתסכלת לכל מה שהיה חסר לליבי.

ניקו היה צאצא למשפחת מדיאנים חשובה, וזכה לחינוך פרטי בארמונו המפואר (כך הניחה) בהוואנה מאז ילדותו. ליבי נולדה בפרברי פיטסבורג למשפחה נטולת כל ייחוס מדיאני, או אפילו מתחום הקסם, ותכננה ללמוד בקולומביה — עד שאוניברסיטת ניו יורק לאומנויות הקסם נכנסה לתמונה, בסיועה של ברקנרידג'. היא לא ידעה דבר על העקרונות המדיאניים הבסיסיים ביותר, השתלמה מאוחר בכל ההיבטים של תיאוריית הקסם, ועבדה קשה פי שניים מכולם — רק כדי שהמאמץ הזה ייגנז לבסוף לטובת כן, זה טוב מאוד, ליבי... אבל ניקו, אולי תנסה אתה עכשיו?

ניקו דה ורונה לעולם לא יכיר את ההרגשה, חשבה ליבי, כפי שחשבה כבר אינספור פעמים. ניקו היה חתיך, חכם, מקסים, עשיר. ליבי הייתה... חזקה, כן, והיא עוד עשויה להתחזק אפילו יותר, בהתחשב במשמעת העצמית שלה; אבל אחרי ארבע שנים של ניקו דה ורונה כמדד להישגים בתחום הקסם, ליבי חשה שהמדד שהיא נבחנת לפיו אינו הוגן. אלמלא ניקו, היא הייתה עוברת את שנות הלימודים שלה בקלילות, אולי אפילו משתעממת מהן. לא היה לה יריב. אחרי הכול, חוץ מניקו, מי בכלל יכול להתחרות ביכולות שלה?

אף אחד. היא מעולם לא פגשה מישהו עם מיומנות אפילו קרובה לזו של ניקו ושלה במאגיה יסודית. למדיאן ממוצע היה לוקח ארבע שעות של מאמץ איתנים כדי ליצור רעידות קטנות יש מאַין, בה בשעה שההתלקחות הקלה ביותר במצב רוחו של ניקו הייתה גורמת להן ברגע. אשר לליבי, הספיק ניצוץ קטן בלבד ממנה כדי לסדר לה מלגה מלאה באוניברסיטת ניו יורק ועבודה מכניסה במשרה מלאה לאחר סיום הלימודים. כוח שכזה היה מזכה כל אחד מהם בנפרד בהערצה והערכה בלתי מוגבלות, ללא ההשוואה התמידית לאחר. ועתה, עם היפרדות דרכיהם וללא ניקו לצידה, תוכל ליבי סוף־סוף להצטיין בלי שתיאלץ לעבוד ולדחוף את עצמה עד שכמעט מתה כדי להתבלט.

זו הייתה מחשבה משונה למען האמת, ובודדה באופן מוזר. אבל בכל זאת מרגשת.

היא חשה רעד קל תחת רגליה והעיפה מבט בניקו, שנראה מצידו שקוע במחשבות.

"הי," היא אמרה ודחפה אותו. "תפסיק."

הוא סקר אותה, משועמם. "לא תמיד הכול באשמתי, רודס. אני לא הולך ומאשים אותך בכל שרפה שפורצת ביער."

היא גלגלה את עיניה. "אני יודעת להבחין בין רעידת אדמה לבין התקף זעם שלך, ורונה."

"זהירות," קרא והמבט שלו נדד למקום שבו ישב עזרא לצד הוריה. "את לא רוצה שפאולר יראה אותנו רבים שוב, נכון? הוא עלול לקבל רושם מוטעה."

נו באמת, שוב זה. "אתה מבין שהאובססיה שלך עם בן הזוג שלי ילדותית, נכון, ורונה? זה לא ממש לרמתך."

"לא ידעתי שאת חושבת שיש משהו לרמתי," השיב ניקו בטיעון עצלני.

מהצד השני של הבמה, ברקנרידג' נעצה בהם מבט מתרה.

"פשוט תתגבר על זה," מלמלה ליבי. ניקו ועזרא תיעבו זה את זה לאורך השנתיים שלמדו יחד באוניברסיטה לפני שעזרא סיים את לימודיו, ריב נפרד לחלוטין מהיריבות בין ליבי לניקו. "לעולם לא תצטרכו לראות 21 שוב. אנחנו," היא תיקנה באיחור, "לעולם לא נצטרך להתראות שוב."

"אל תגרמי לזה להישמע כל כך טרגי, רודס."

היא נעצה בו מבט והוא הפנה את ראשו בחצי חיוך.

"אם יש עשן..." הוא מלמל, והיא חשה עוד פרץ של תיעוב.

"ורונה, אתה יכול פשוט..."

"אני שמח להזמין את אליזבת רודס לשאת את נאום מצטיין המחזור!" נשמע קולו של הכרוז וליבי נשאה את מבטה והבינה שכל הקהל מביט בה בציפייה, בעוד עזרא זועף לעברה קלות מהיציע. כנראה שם לב שהיא שוב מתכתשת עם ניקו.

היא עטתה חיוך מאולץ על פניה, קמה ובעטה קלות בקרסולו של ניקו כשהתחילה ללכת.

"תנסי לא לגעת בשיער שלך," הייתה ברכת הפרידה שמלמל ניקו, במטרה כמובן לגרום לה לעסוק באובססיביות בפוני שלה, שאיים ליפול לתוך עיניה במשך כל שתי דקות הנאום שהכינה. אחד הכשפים הפחות מרשימים של ניקו היה היכולת שלו להיכנס לה מתחת לעור, ועד שהגיעה לסוף הנאום, היא כבר רצתה נואשות לבעוט בו שוב. היא צנחה חזרה על הכיסא שלה והזכירה לעצמה כמה נפלאים הולכים להיות החיים בעוד כעשרים דקות, כשתהיה חופשייה ממנו לנצח.

"כל הכבוד לכם," אמרה ברקנרידג' ביובש ולחצה את ידיהם בזמן שירדו מהבמה. "שרדתם טקס פתיחה שלם ביחד. מרשים."

"כן, אנחנו מאוד מרשימים," הסכים ניקו, בנימה שגרמה לליבי לרצות לסטור לו, אלא שברקנרידג' גיחכה בשעשוע, נענעה בראשה בחיבה ופנתה לכיוון ההפוך מליבי וניקו שירדו ממדרגות הבמה.

ליבי נעצרה לרגע, וניסתה לזָמן משהו נורא; איזה כישוף הרסני אחרון לפרידה. משהו שירדוף אותו כשהיא כבר לא תהיה שם.

אלא שאז, במקום זה, היא הושיטה לו יד. היא החליטה להיות הבוגרת והנדיבה בסיפור. וכולי.

"שיהיו לך חיים טובים, או משהו," היא אמרה, וניקו הביט בספקנות בכף ידה.

"זה המשפט התוקע שלך, רודס?" שאל וכיווץ את שפתיו. "נו באמת, את מסוגלת ליותר טוב מזה. אני בטוח שעשית על זה חזרות במקלחת."

אלוהים, הוא היה כל כך בלתי נסבל. "תשכח מזה," היא אמרה, משכה את ידה והסתובבה. "שלום ולא להתראות, ורונה."

"זה כבר יותר לעניין," הוא קרא אחריה בזמן שמחא כפיים באדישות. "בראבו אליזבת..."

היא הסתובבה אליו ואגרפה את ידה. "אז מה היה המשפט התוקע שלך?"

"למה שאטרח להגיד לך עכשיו?" הוא שאל וחייך בשביעות רצון.

"אולי פשוט אשאיר אותך לתהות לגבי זה," הוא צעד לעברה, "את יודעת, כשתצטרכי משהו להתעסק איתו לאורך החיים המשעממים שלך עם פאולר."

"אתה חתיכת טיפוס, אתה יודע?" היא התפרצה. "זה לא סקסי למשוך לבּנות בצמות, ורונה. עוד עשור אתה עדיין תהיה לבד, בלי אף אחד בסביבה, חוץ מגידעון שימשיך לבחור לך עניבות, ותאמין לי — אני לא אבזבז עליך אפילו מחשבה אחת."

"בעוד עשור את תהיי עם מטען עודף של שלושה פאולרים קטנים," השיב ניקו, "תוהַה מה לעזאזל קרה לקריירה שלך, בזמן שבעלך הצנון שואל אותך מה יש לארוחת ערב."

הנה זה קרה שוב:

התלהטות.

"אם נתראה אי־פעם, ורונה," זעמה ליבי בשקט, "זה עדיין יהיה מוקדם מדי..."

"סליחה," נשמע קול גברי לידם. ניקו וליבי הסתובבו אליו.

"מה?" הם קראו בקול אחד. והוא, מי שהוא לא היה, חייך.

היו לו עור כהה, ראש מגולח ומעט בוהק, והוא נראה בשנות הארבעים לחייו. הוא גם היה בריטי למדי, החל בגינונים וכלה בלבוש (טוויד, הרבה טוויד, עם נגיעות של דוגמת משבצות), ודי גבוה.

כמו כן, נוכחותו הייתה מאוד לא רצויה.

"ניקולס פרר דה ורונה ואליזבת רודס?" שאל האיש. "אני תוהה אם אוכל להציע לכם הצעה."

"יש לנו כבר משרות שמחכות," הודיעה לו ליבי בעצבנות בלי לחכות לתגובה המתנשאת הבלתי נמנעת של ניקו, "ויותר חשוב — אנחנו באמצע משהו."

"כן, אני רואה," ענה האיש, משועשע. "יחד עם זאת, אני עובד בלוח זמנים צפוף, ואני חושש שבכל הנוגע להצעה שלי, אני חייב לקבל את הטוב ביותר."

"ולמי משנינו אתה מתייחס בדיוק?" שאל ניקו, והביט לעבר ליבי ביהירות, לפני שפנה לעבר האיש שעמד והמתין כשמטרייתו תלויה על זרועו השמאלית. "אלא אם הטוב ביותר, כמובן, הוא..."

"שניכם," אישר האיש, בעוד ניקו וליבי החליפו ביניהם מבטים כעוסים שאמרו משהו בסגנון כמובן שזה שנינו. "או שאולי רק אחד מכם." הוא משך בכתפיו, וליבי, חרף אדישותה, הזעיפה מעט את מצחהּ.

"השאלה מי מכם יצליח תלויה בכם, לא בי."

"יצליח?" היא שאלה, לפני שהבינה שהיא מדברת. "מה זה אומר?"

"יש מקום רק לחמישה," אמר האיש. "נבחרים שישה. הטובים ביותר בעולם," הוא הוסיף.

" בעולם?" חזרה אחריו ליבי בספקנות. "נשמע טיפה מוגזם."

האיש הטה את ראשו.

"ובכן, אם כבר שאלת, אני אשמח להציג את הפרמטרים שלנו. יש היום כמעט עשרה מיליארד אנשים בעולם, נכון?" הוא שאל, וליבי וניקו, מעט מבולבלים, הנהנו בחשש.

"תשעה מיליארד וחצי, ליתר דיוק, שמתוכם רק לחלק קטן יש כוחות מאגיים — משהו כמו חמישה מיליון שאפשר לסווג כמכשפים. מתוכם, רק שישה אחוזים מזוהים כמכשפים בקנה מידה מדיאני, וזכאים להכשרה אקדמית באוניברסיטאות השונות ברחבי הגלובוס. מתוכם, רק עשרה אחוזים יזכו ללמוד באוניברסיטאות הטובות ביותר, כמו זאת," הוא אמר והחווה לעבר דגלוני האוניברסיטה שהיו פזורים סביב. "ומתוכם, ועדת האיתור שלנו שוקלת רק על חלק מזערי — אחוז בודד או פחות; הרוב המכריע ייחתך בשלב זה של המיונים בלי להניד עפעף. זה משאיר אותנו עם שלוש מאות איש. מתוכם, עשרה אחוזים נוספים עשויים להחזיק בכישורים הנדרשים — התמחויות, ביצועים אקדמיים, תכונות אופי וכו'."

שלושים איש. ניקו הביט בליבי במבט זחוח, כאילו ידע שהיא עורכת כרגע חישובים בראשה, והיא ירתה בו מבט מזלזל חזרה, כאילו ידעה שהוא לא.

"ופה מגיע כמובן החלק הכיפי — הסינון האמיתי," המשיך האיש. "לאילו תלמידים יש את הקסם הנדיר ביותר? מי המוחות הכי סקרניים? המוכשרים ביותר מבין חבריכם לכיתה ימשיכו, ברובם, לשרת את כלכלת הקסם כרואי חשבון, משקיעים, עורכי דין בעלי כוחות קסם," הוא המשיך לפרט. "כמה נדירים מתוכם אולי אפילו ייצרו משהו מיוחד באמת. אבל רק שלושים אנשים טובים מספיק כדי להיחשב יוצאי דופן, ומתוכם, רק שישה נדירים מספיק כדי שנזמין אותם לעבור את מפתן הדלת."

האיש חייך קלות. "כמובן שבסוף אותה שנה, רק חמישה יֵצאו חזרה ממנה. אבל זה כבר עניין שיש לשקול אותו בעתיד."

ליבי, שעדיין לא התאוששה מדרישות הסינון, אפשרה לניקו לדבר ראשון.

"אתה חושב שיש ארבעה אנשים טובים יותר מרודס או ממני?"

"אני חושב שיש שישה אנשים בעלי כישרון יוצא דופן באותה המידה," תיקן אותו האיש בחוסר סבלנות קלה, כמו אומר, הרי על זה כבר הסכמנו — "שמתוכם אתם עשויים, או עשויים שלא, להימצא מתאימים."

"אז אתה רוצה שנתחרה זה בזה," אבחנה ליבי בחמיצות והעיפה מבט אל ניקו... "שוב."

"ובארבעה נוספים," אישר האיש, והושיט כרטיס ביקור לשניהם. "אטלס בלייקלי," הוא הודיע להם וליבי הביטה מטה אל הכרטיס. אטלס בלייקלי, משגיח. "כפי שאמרתי, אני רוצה להציע לכם הצעה."

"על מה אתה משגיח?" שאל ניקו, והאיש, אטלס, חייך אליו חיוך אדיב.

"עדיף שאסביר לכולכם בבת אחת," הוא אמר. "סלחו לי, זה הסבר די ארוך, ותוקף ההצעה שלי פג בתוך כמה שעות."

ליבי, שמעולם לא הייתה מונעת מדחפים במיוחד, המשיכה להביע התנגדות זהירה. "אתה אפילו לא מתכוון לספר לנו מה ההצעה שלך?" שאלה אותו ליבי, שחשבה שטקטיקות הגיוס שלו מתעתעות שלא לצורך. "אז למה שנסכים לקבל אותה?"

"ובכן, החלק הזה באמת לא תלוי בי, נכון?" ענה אטלס, ומשך בכתפיו. "בכל מקרה, כפי שאמרתי, יש לי לו"ז די צפוף," הוא עדכן אותם והידק את המטרייה שלו לזרועו שוב. "אזורי זמן הם עסק מסובך. למי מכם לצַפות?" הוא שאל ומבטו נדד בין שניהם. ליבי קימטה את מצחה.

"חשבתי שאמרת שזה תלוי בנו?"

"אה, כמובן, בסופו של דבר," הנהן אטלס ומשך בכתפיו. "פשוט שיערתי שרק אחד מכם יקבל את ההזמנה שלי, לאור הלהיטוּת שלכם להיפרד כל אחד לדרכו."

המבט שלה התנגש במבט של ניקו, ושניהם נדרכו.

"נו, רודס?" אמר ניקו בנימתו הלעגנית הרכה. "את תגידי לו שאני טוב יותר, או שאני?"

"ליבס," נשמע קולו של עזרא, שהגיע בריצה מאחור. "את מוכנה לבוא? אמא שלך מחכה מחוץ ל —"

"הו שלום, פאולר," אמר ניקו ופנה אל עזרא בחיוך מזלזל. "מנהל פרויקט, אה?"

ליבי התכווצה אל תוך עצמה. כמובן שהוא אמר את זה בנימה מעליבה. כל מדיאן היה רואה בזה משרה יוקרתית, אבל ניקו דה ורונה לא היה סתם מדיאן. הוא עתיד להיות משהו גדול, משהו... יוצא דופן.

הוא היה אחד מששת הטובים בעולם.

בעולם.

וכך גם היא.

אבל בשביל מה?

ליבי עפעפה, התעשתה ושלפה את עצמה משרעפיה, כשהבינה שניקו עדיין מדבר.

"אנחנו באמצע משהו, פאולר. אפשר רגע?"

עזרא העביר מבט זהיר אל ליבי והזעיף את פניו. "את...?"

"אני בסדר," היא הרגיעה אותו. "חכה רק שנייה, בסדר? שנייה," היא חזרה, דחפה אותו קלות והסתובבה בחזרה לאטלס לפני שהבינה, באיחור, שעזרא בכלל לא הבחין שאדם נוסף עומד שם.

"ובכן, ניקולס?" שאל אטלס את ניקו בציפייה.

"קרא לי ניקו בבקשה." ניקו הכניס את הכרטיס של אטלס לכיסו, זרק לליבי מבט שבע רצון ומלא חשיבות עצמית, והושיט את ידו הימנית ללחיצה. "מתי אני צפוי לפגוש אותך, מר בלייקלי?"

הו לא.

הו לא.

"אתה מוזמן לקרוא לי אטלס, ניקו. אתה יכול להשתמש בכרטיס שלי לתחבורה היום אחר הצהריים," ענה אטלס ופנה לליבי. "ובאשר אלייך, מיס רודס, אני חייב לומר שאני מאוכזב," הוא אמר, בה בשעה שמחשבותיה של ליבי התרוצצו לכיוונים מנוגדים, "אבל בכל מקרה, היה לי לעונג —"

"אני אגיע," פלטה ליבי בחיפזון, ולמרבה הזעם, פיו של ניקו התעקל מעלה בציפייה, משועשע ובבירור לא מופתע מההחלטה שקיבלה. "זו רק הצעה, כן?" שאלה, חצי את ניקו, חצי את אטלס, ושבריר ממה שנותר — את עצמה. "אני אוכַל לדחות אותה אחרי שתסביר מה זה, נכון?"

"בוודאי," אישר אטלס והטה את ראשו. "אז אני עומד לראות את שניכם הערב."

"יש לי עוד שאלה," אמרה ליבי לאחר שנתנה מבט חטוף בעזרא, שהתבונן בהם מרחוק בעיניים מצומצמות. "בן הזוג שלי לא יכול לראות אותך, נכון?" היא שאלה בהיסוס ואטלס הנהן בראשו לאישור. "אז מה בדיוק הוא חושב שאנחנו עושים עכשיו?"

"הו, אני מאמין שהוא ממלא את החוסרים בהסברים שהמוח שלו תופס כהגיוניים," אמר אטלס, וליבי הרגישה שהיא מחווירה מעט ולא מאוד נלהבת מהמחשבה באילו הסברים עזרא ימלא את החסר.

"אז נתראה אחר הצהריים," הוסיף אטלס לפני שנעלם, מותיר בלכתו את ניקו מצחקק בשקט.

"מה אתה מצחקק?" סיננה ליבי, במבט זועם. ניקו משך בכתפיו, נרגע מעט, וקרץ לעזרא מעבר לכתפה.

"מניח שתגלי בקרוב. נתראה אחר כך, רודס," הוא אמר, והסתלק בקידה תיאטרלית, מותיר את ליבי תוהה אם לא עולה באפה ריח עשן.