שיתוף פעולה זמני

1

הוא היה קר רוח. רגוע.

דבר לא טלטל את זאק הריסון.

הוא התייחס לשלג המפתיע שירד בדנוור באותו יום אחר-הצהריים כאל בונוס ציורי יותר מאשר כאל טרדה. המכשול שבו נתקל היום כשניסה לקדם רכישה חדשה היווה אתגר נוסף, לא מקור לכעס. השגת מטרה אמורה להיות כרוכה במאמץ, החליט זאק כשלבש את מעילו, הודה לשוער ולקח את תיק המסמכים שלו. פשוט יהיה עליו לגלות יותר... תושייה, זו המילה.

עם זאת, בכל הנוגע לתקשורת סבלנותו החלה פוקעת. ההאשמות והביקורת שספג בחודש האחרון היו פשוט משעשעות. מסתבר שהוא היה איש מרושע שזרק משפחות מעוטות-יכולת לרחוב כדי להרחיב את אימפריית הרשע שלו. ומה עם הכתבה שהטילה דופי ביחסו לשחקנית שאפתנית שאיתה יצא? הוא התייחס לנשים בכבוד ללא יוצא מן הכלל, אבל הוא ואלי הסכימו מהרגע הראשון על "קשר כיפי וקליל", לא "אם אני לא אקבל טבעת יהלום, אני אחשוף את הסוד האפל ביותר שלך". כאילו שסחיטה תועיל לה. בניגוד לאביו ולאחיו, להריסון הזה לא הזיז מה אנשים חושבים.

אך בשעות אחר-הצהריים האלו של שלהי האביב, אחרי שיצא מהמלון, פתח במשיכה את הדלת האחורית של המונית הממתינה ונכנס לתוך חמימותה הנעימה, שלוותו של זאק נטשה אותו והוא נרתע במושבו. נדרש לו רגע כדי להתאושש ולבחון את החברה הבלתי צפויה לפני שרכן לפנים וטפח על כתפו של הנהג.

"הנוסע האחרון שלך שכח משהו."

נהג המונית פנה לאחור. "ארנק?"

"לא," אמר זאק. "תינוק."

הדלת האחורית השנייה נפתחה בתנופה. משב אוויר קר נכנס פנימה בשריקה יחד עם אישה לבושה במעיל אדום-בורדו מבורדס. היא הניחה בחיקה תיק נסיעות תואם ומיהרה לסגור את הדלת מפני הרוחות המייללות. היא נשפה אוויר חם על כפות ידיה המעוקלות והפנתה את תשומת לבה אל סביבתה. מתחת לברדס הבורדו פנו עיניים סקרניות שצבען כסיגליות רעננות מהסלקל של התינוק אל זאק ובחזרה.

הוא בחן את פניה, את העיניים הללו, וחמימות בלתי אופיינית התפשטה בחזהו. הוא מעולם לא פגש את האישה הזאת אך דבר מה במבטה המנצנץ גרם לו לתהות אם הוא מכיר אותה. אולי הוא פשוט רצה להכיר אותה.

"כל-כך מיהרתי עד שלא ראיתי אותך נכנס," אמרה ולפתה בידיה המטופחות את ידית התיק שלה. "למען האמת לא יכולתי לראות כמעט כלום. מטורף, הא? השלג הזה, אני מתכוונת."

חיוך איטי עיקם צד אחד של פיו כשמבטו שתה אותה בצמא. "כן," אמר. "מטורף."

"הרגשתי כאילו עבר המון זמן מהרגע שהשוער הזמין לי מונית. יצאתי אל המדרכה כדי לנסות לעצור מונית לבד. חשבתי שהמונית כבר לא תגיע."

חיוכו של זאק התפוגג. הוא תפס את המונית שלה? כשהוא ביצע צ'ק-אאוט לפני מספר דקות, פקיד הקבלה הזמין עבורו מונית. בצאתו מהמלון הוא פשוט הניח שזו המונית שלו.

הוא רכן שוב קדימה ודיבר אל הנהג. הוא יפתור תחילה את הבעיה הפשוטה הזאת ואחר-כך יטפל בעניין המסובך יותר של התינוק.

"הגעת לכאן בעקבות קריאה?"

"הורדתי עכשיו נוסע בשדה התעופה." האיש שמאחורי ההגה משך על מצחו ברט בצבע סגול חציל לפני שהפעיל את המונה. "חשבתי לעבור כאן ולנסות את מזלי. אף אחד לא יוצא במזג אוויר כזה אם הוא לא מוכרח."

"שדה התעופה." גם כיפה אדומה רכנה קדימה. "לשם אני צריכה להגיע. אני צריכה להגיע לניו-יורק לראיון מחר על הבוקר. אני כתבת בסטורי מגזין." מבטה הבוהק אמר, שמעת עליו, נכון?

זאק הציג בקיאות והתפעלות הולמות למרות סלידתו והנהן כשאמר, "כמובן", רגע לפני שהיא הסירה את הברדס. הצל שמסגר את פניה נעלם וזאק שכח לנשום.

מלבד לחייה, שהיו סמוקות בגוון ורוד בריא, עור פניה היה מושלם כחרסינה. רעמת שערה נחה כמו גלימת צובל על שתי כתפיים דקות וישרות. עיניה הסגלגלות היו כה מלאות חיים עד שאורן חדר והאיר מקומות שהוא לא היה מודע לקיומם.

הוא יצא עם כמה וכמה נשים יפהפיות, נשים שמשכו תשומת לב כשנכנסו לחדר ושלא היססו להפעיל את כוחותיהן על המין השני. אבל זאק לא זכר שפגש אי פעם אישה שבנוכחותה הרגיש ממש קוצר נשימה, ולא רק בגלל משהו שטחי כמו מראה חיצוני. המעמקים הצלולים של עיניה... הצורה השלווה אך התמימה שבה היא הקשיבה ודיברה...

האישה הזאת פשוט זהרה.

אחרי הפגישה העקרה שלו היום עם הבעלים של המלון הזה, הוא השתוקק להירגע ולהגיע הביתה – כשהכוונה בהביתה היתה לבקתה הפרטית הדו-קומתית ששימשה אותו כל אימת שהגיע לעיר. אבל כיפה אדומה המושכת מיהרה והיתה להוטה לעזוב את דנוור ואת מזג האוויר ההפכפך שלה. הוא ישמח לנהוג כג'נטלמן ולחכות למונית אחרת.

זה גם יאפשר לה ולנהג להחליט ביניהם מה לעשות לגבי התינוק הזה, שלמרבה המזל היה עדיין שקוע בשינה עמוקה.

רגוע.

זאק נעץ בו מבחן בוחן יותר.

כמעט רגוע מדי. הוא נתקף דחף מעצבן לבדוק כל אצבע זעירה שנחה מעוקלת על השמיכה כדי לוודא שהן חמות.

גם כיפה אדומה הביטה בתינוק. "אני רואה שיש איתך מישהי קטנטונת. היא מקסימה." היא נאנחה ונסוגה לאחור. "אני אבקש מהשוער להתקשר ולבדוק איפה המונית שלי."

כשהיא פנתה לגשש אחר ידית הדלת, שריריו של זאק התכווצו והוא תפס בשרוול שלה. אסור היה לכיפה אדומה לעזוב. היא לא הבינה את המצב.

כשמבטה פנה לאחור – מהוסס, מודאג – הוא הרפה מזרועה ופלט צחוק צרוד בעודו מעיף מבט בתינוק.

"הוא לא שלי."

נהג המונית רטן. "הוא בהחלט לא שלי."

האישה מצמצה בזוג ריסים נדיבים ושפתיה רטטו כאילו רצתה לחייך אך לא העזה. "היא נראית קצת צעירה מכדי להסתובב לבד."

היא. זאק היה מוכרח לשאול.

"איך את יודעת שזו בת?" הסלקל, השמיכה והכובע היו לבנים כמו השלג שנערם על המדרכה והכביש.

"הפנים שלה כאלה מתוקות." הבעתה של כיפה אדומה נמסה כשהיא עיקלה את גב ידה על ראשה חבוש הכובע של התינוקת וזוג שפתיים זעירות התכווצו לסירוגין כאילו היא חולמת על ארוחת ערב. "פה יפה כמו פרח," המשיכה כיפה אדומה. "מתוק וזעיר. היא יפה מכדי להיות בן."

הנהג תופף באגודליו על ההגה. "המונה דופק, חברים."

"כמובן." כיפה אדומה התיישרה והתרחקה. "אני אתן לך לנסוע."

בפעם השנייה באותו היום התפוגג הרוגע של זאק. אבל כעת פיו יבש כליל וזיעה הופיעה על עורפו. הוא אמור היה לסיים את אחר-הצהריים הזה עם ברנדי מול אש חמימה, לא עם תסבוכת כזאת. הוא אפילו לא אהב תינוקות... או ליתר דיוק, הם לא אהבו אותו.

"מה אנחנו אמורים לעשות איתה?" שאל.

"לא אנחנו, חבר." הנהג הכניס את הרכב להילוך.

קולו של זאק היה עמוק כשדיבר אל האיש שבבירור לא היה "חבר" שלו. "אמרתי לך, היא לא שלי."

כיפה אדומה הטתה את ראשה ומפל של צובל גלש על כתף אחת. "אז מה היא עושה כאן?"

"מאיפה לי? מי הנוסע האחרון שהורדת?" שאל את הנהג.

"איש בן שמונים עם מקל הליכה." הנהג שוב סידר את הברט על ראשו. "הוא טס לבקר את המשפחה שלו בג'רזי, ולא היה איתו סלקל."

ארשת פניו של הנהג אמרה, אני לא יודע מה הקטע שלך, בן, אבל אל תנסה להפיל עלי את הבעיות שלך.

זאק רטן. כמה פעמים הוא יצטרך להגיד את זה? התינוקת לא שלו! לפחות נראה שכיפה אדומה האמינה לו.

פניה איבדו את צבען כאילו כל טיפת דם זרמה אל רגליה. שאלתה בקעה כלחישה חנוקה כאילו אסור לה לומר את המילים בקול רם מדי מחשש שהן נכונות.

"אתה חושב שמישהו נטש אותה?"

"אני משער שהרשויות יצטרכו לגלות את זה."

המצב לא מצא חן בעיני זאק – בכלל לא. הידע שלו בתינוקות גבל באפס, ולא היתה לו שום כוונה לשנות זאת. נישואים והסיבוכים הנלווים היו רחוקים ממנו כמרחק שמים וארץ. אבל במקרה הזה...

נו טוב, איזו ברירה היתה לו? כיפה אדומה מיהרה מסיבה מוצדקת, ויש להודות באמת – הוא זה שמצא את התינוקת. או שהבחור שמאחורי ההגה היה שחקן טוב יותר מטום הנקס או שבאמת לא היה לו מושג מה קורה. אלוהים יודע איך התינוקת התגלגלה להיות לבד במושב אחורי של מונית.

מבטו של זאק בחן את הדמות הישנה הקטנה, השפתיים הוורודות, האף הכפתורי, ולבו גאה וצנח. יש דברים שפשוט אי-אפשר להתנער מהם.

הוא מתח את אצבעותיו ולפת בתקיפות את ידית הסלקל.

"אני אקח אותה לתחנת המשטרה." קולו היה חרישי כעת. הוא לא רצה להעיר אותה ואולי לגרום לה לבכות. "הם יוכלו להזעיק את שירותי הרווחה."

"אבל ייקח להם המון זמן לקחת אותה."

"אני רק יודע שתינוקות לא ישנים לנצח ואני לא מסתובב עם חיתולים מיותרים בכיסים."

כיפה אדומה פשפשה בשקט למרגלות השמיכה. "יש כאן בקבוק," אמרה, "וגם אוכל לתינוקות וקצת חיתולים."

"השוטרים בתחנה המקומית ישמחו מאוד."

היא זקפה גבה. "אני בטוחה שהם יהיו אסירי תודה."

זאק כיווץ עיניים לעברה. לאן היא חותרת? הוא היה איש עסקים, למען השם, לא בייביסיטר – חמודה התינוקת ככל שתהיה.

הנהג כיוון את מראת התשקיף. "להקפיץ אתכם, צמד חמד, לבית-קפה כדי שתוכלו לדון בפרטים?"

"אנחנו לא צמד חמד." זאק לפת את ידית הסלקל חזק יותר שעה שכיפה אדומה הישירה אליו מבט ארוך ביותר לפני שהפתיעה אותו פעם נוספת. נחיריה הצרים התרחבו וסנטרה העדין הזדקר קמעה.

אחר-כך היא שלחה יד וסגרה אותה על ידו.

התחושה של כף ידה הנלחצת עליו, של האצבעות המתחככות, הזניקה את מחשבותיו ואת הדופק שלו. בן רגע הוא נעשה מודע לריחה, ריח הדרים חמקמק, ולעובדה שידה השמאלית היתה נטולת טבעות. המחשבה שהיא אולי פנויה – זמינה – השתלטה על מוחו וכבשה אותו.

כשאצבעותיה זזו מספיק כדי להשתחל מתחת לאצבעותיו, ציפורניה שרטו קלות את כף ידו וזרם של חום, כמו התפרצות ראשונית של להבה, ליחך את עורקיו. נעים. מפתה. מחשבותיו הנודדות בעבעו מכל מיני אפשרויות שלא קשורות כלל לתינוקות, מלבד אולי לאופן היווצרותם.

"תיסע לך," אמרה כשאצבעותיה נכרכו סביב ידית הסלקל ואצבעותיו שלו התרחקו באי-רצון. "אני אקח אותה איתי בחזרה פנימה. אני לא יכולה לשאת את המחשבה שהיא תחכה בתחנת משטרה. מי יודע איזה טיפוסים מסתובבים שם."

זאק פתח את פיו כדי להתווכח. כיפה אדומה היתה צריכה להספיק לטיסה. אך לאמיתו של דבר הוא לא יכול היה לחלוק עליה בנוגע לתחנת המשטרה. זו לא היתה סביבה הולמת לתינוקת שתזדקק לתשומת לב ברגע שתתעורר. והאינסטינקטים שלו, שלא נהגו להכזיב, אמרו לו שהאישה הזאת אמינה ומוכשרת. התינוקת תהיה בידיים טובות עד שהרשויות המתאימות ייכנסו לתמונה. לאחר מכן...

זאק קיבע את לסתו ויישר את כתפיו בעקבות הצביטה שהרגיש תחת צלעותיו.

לאחר מכן האמא ללא ספק תופיע, דומעת אבל מלאת הקלה, ולמשפחה יהיה סיפור מעניין לספר ביום-הולדתה העשרים ואחד של הילדה.

אבל לעת עתה, כיפה אדומה היתה זקוקה לעזרה כדי להתמודד עם השלג ולהיכנס עם התינוקת פנימה.

הוא זז. "אני אעזור לך לחזור פנימה."

"אין צורך."

לפני שהוא הספיק להתעקש, היא פתחה את הדלת שלה. היא עמדה כשתיק הנסיעות שלה ביד אחת ונופפה בידה השנייה לעבר הכניסה של המלון. זאק העיף מבט החוצה דרך החלון האחורי. שוער לבוש מדים פסע לעברה דרך שלג מסתחרר עם מטרייה מפלצתית שתפקידה להדוף את מזג האוויר הסוער.

ג'יימס דירקינס, הבעלים הנוכחי של המלון, סירב להצעתו הראשונית בשם מלונות הריסון, אבל ברגע זה היה זאק נחוש בדעתו מתמיד. כשהוא יסגור את העסקה ויקנה את המלון הזה, המשימה הראשונה שלו תהיה להוסיף גג מעל הכניסה. כזה דבר בסיסי. לא פלא שהיתה ירידה בתפוסה.

כיפה אדומה הושיטה לשוער את התיק שלה ולאחר מכן הוציאה את הסלקל. היא היתה מנומסת מספיק כדי להבזיק לעברו חיוך חטוף של פרידה לפני שהשוער סגר את הדלת וזאק התבונן בהם מתכווצים ואחר-כך נעלמים אל הלובן.

"אז אתה נוסע לשדה התעופה, חבר?"

מבטו של זאק היה עדיין נתון לשלג המסתחרר כשמלמל, "כתובת פרטית."

"אתה רוצה שאני אנחש?"

אבל זאק לא הקשיב.

כיפה אדומה...

הוא אפילו לא ידע את שמה.

"עם איך שהמונה דופק, היית יכול לקנות לך מונית משלך," אמר הנהג. "לא שאני מתלונן."

אוזניו של זאק עקצצו, בטנו התכווצה, והוא הזדקף במושבו. האם זו היתה הרוח שהוא שמע שורקת בחוץ או בכי של תינוק?

הוא עצם עיניים בחוזקה, ספר עד שלוש, אבל מי היה מאמין, הדחף רק התגבר. לעתים נדירות מאוד זאק הריסון הרגיש דחוק לפינה. מובס. אבל כעת הוא גנח, שלף את הארנק שלו, הצניח שטר על המושב הקדמי ואמר לנהג, "חכה כאן. לא משנה כמה זמן זה ייקח. אני אחזור."

טריניטי מתיוס ידעה בדיוק לתוך מה היא הכניסה את עצמה.

שעות של המתנה – ודאגה – בעיר שבה היא לא הכירה אף אחד; הנטורופת שהיא פגשה וראיינה היום למגזין לא נחשב. ועם זאת, כשהיא חצתה את רחבת השיש הממורקת בדרכה אל דלפק הקבלה העשוי עץ של המלון כשסלקל התינוק מכביד על זרועה, טריניטי לא יכלה להתחרט על החלטתה.

רשויות הרווחה עשו את המיטב שלהן, אבל התורים היו ארוכים והמשאבים דלים. פעם היא הגישה בקשה לעבוד במחלקת הרווחה אבל ניסיון אישי עם המערכת, וכן תובנות לגבי עצמה, הוכיחו שהיא לא בנויה לזה. כל-כך הרבה ילדים מוזנחים ונטושים... היא היתה רוצה לקחת הביתה כל אחד מהם.

טריניטי השפילה מבטה ובחנה את התינוקת הישנה. רגש לפת את גרונה וחסם אותו. אף אחד לא ביקש להיזנח. אף אחד לא היה ראוי לזה, במיוחד לא המלאכית הקטנה הזאת. אם באמת היה מדובר בזניחה.

הד של פסיעות על רצפת השיש נשמע מאחוריה. טריניטי הסתובבה. האיש מהמונית – זה עם העיניים הכהות המדהימות, קול הבריטון החלק הקטיפתי והחיוך שנראה משום מה מוכר – רץ לעברה תוך התחמקות מלקוחות ומעובדי מלון כששולי מעילו מתנפנפים מאחוריו. כשהוא עצר, קווצת שיער כהה צנחה על מצחו וכתפיו הרחבות נמשכו לאחור כשהוא נשם עמוק. לרגע הרגישה טריניטי קצת קצרת נשימה בעצמה. מכף רגל ועד ראש, ובכל סנטימטר בתווך, הוא היה דוגמה מרשימה למין הגברי. והיא שוב הרגישה את זה... את העקצוץ שלחש שהיא מכירה אותו.

ושאולי לא כדאי לה לבטוח בו.

אחר-כך הוא הציג את עצמו ופיסות התצרף הסתדרו במקומן כבמטה קסם.

"שכחתי להציג את עצמי," אמר בחיוך עקמומי. "זאקארי הריסון."

עיניה של טריניטי התרחבו בה-בעת ששרירי בטנה התכווצו. כמובן! באור הבוהק אפשר היה לזהות את מבנה הגוף הפצצתי, את היופי ההוליוודי, את הסמכותיות. פנים אל פנים, מר הריסון אכן היה סקסי עד כדי פשע. מכל מה שהיא קראה, טריניטי ידעה גם שהוא שמוק חמדני ואנוכי.

אך היא לא תטיח בו את זה כאן ועכשיו. זה לא היה המקום או הזמן כדי לומר למר הריסון את דעתה עליו. היא נשמה נשימה מרגיעה, ריסנה את תווי פניה והציגה את עצמה.

"אני טריניטי מתיוס."

"מיז מתיוס," אמר כשהוא נראה מרשים כמו בצילומי העיתונות הרבים שלו, בין אם הוצג בהם חשוף חזה על היאכטה שלו או במראה מתוחכם ובלתי מנוצח שכלל חליפה מחויטת ועניבה. "הקדשתי למצב עוד מחשבה ואני רוצה לעזור."

היא הביטה בהבעתו הנדיבה ושאלה את השאלה הברורה. "למה?"

זהירות הבהבה בעיניו לפני שהוא חייך שוב. "בגלל שיש לי קצת זמן פנוי ואת צריכה לחזור לניו-יורק."

טריניטי בחנה את חיוכו המשכר, שהיה לבן ומזמין – אותו חיוך שקודם הקסים אותה במונית. אותו מבט שפיתה כמה מהנשים היפות ביותר במדינה ושכנע פקידי ממשל לסחור בבתים של אנשים עבור רווחים מסחריים. דמה רתח מהמחשבה על כרישי תאגידים אנוכיים ורודפי בצע כמו זאק הריסון, כשכל-כך הרבה אנשים אחרים חיו בצמצום.

וזה החזיר אותה ליצור הקטנטן שהיה זקוק כעת לעזרתה.

למי היתה שייכת התינוקת הזאת? מה היה הסיפור שלה? טריניטי לא יכלה לתאר לעצמה שמישהו ירצה לזנוח אותה. היא היתה כה מושלמת. כה יפהפייה.

"אני אתפוס טיסה מאוחרת יותר," אמרה להריסון. "אני אולי לא מומחית עולמית בטיפול בתינוקות קטנים, אבל סביר להניח שאני יודעת יותר ממך."

האם נשים לא היו אמורות להתברך באינסטינקטים אימהיים בעניינים כמו האכלה והרגעה? כמובן, טריניטי ידעה טוב מרוב האנשים שזה לא תקף לגבי כל הנשים.

כשזאקארי הריסון שילב ידיים כרמז דק שנועד להכניע אותה ולשלוח אותה בחזרה לניו-יורק, טריניטי הניחה את הסלקל על הרצפה ושילבה גם היא ידיים.

"אני לא עוזבת עד שאדע שהיא בסדר," אמרה לו.

"יש לי מקום לא רחוק מכאן–"

"אמרתי לא."

תינוקות היו זקוקים לטיפול ולתשומת לב בלתי פוסקים. לאהבה. היא לא היתה בטוחה שלהריסון היה בכלל לב.

"השכנים שלי משגיחים על הבית שלי כשאני לא נמצא," המשיך. "גברת דייל היא סבתא עליזה לעשרה. היא לא אוהבת מוזיקה עכשווית או חגבים, במיוחד כשהציפורנים שלה פורחות. אבל היא מתה על תינוקות. היא היתה פעם אם אומנה."

טריניטי כבשה את הרעד שעבר בה. למרות הניסיון האישי שלה, בוודאי יש המון אמהות אומנה נהדרות. אך היא לא הצליחה לשלוט בתגובתה הרפלקסיבית. במשך שנים היא יכלה להחליף את המושג "אם אומנה" ב"אם מפלצת", הידועה גם כנורה אירנשו המכשפה, אם האומנה שלה עצמה.

"גברת דייל ניהלה עד לא מזמן עסק ביתי לטיפול בילדים," המשיך. "הציוד עדיין אצלה – כיסאות גבוהים, לולים. אני יודע שהיא תשמח לעזור." עיניו הכהות נצנצו. "את לא רוצה לפספס את הראיון שלך."

טריניטי שחררה את אגרופיה הקפוצים.

עבודתה היתה חשובה לה יותר מכול. היא אפשרה לה לצאת לנסיעות ולפגוש הרבה אנשים מעניינים ומעוררי השראה. אנשים שנגעו בחייהם של אנשים אחרים בדרכים כה רבות. אחרי שחייתה רוב חייה בעיירה קטנה באוהיו, היא אהבה לעבוד בניו-יורק. היא יצרה שם קשרים חברתיים. בנתה לעצמה חיים.

המקצוע שלה היה תחרותי לעילא. בזמנים קשים אלה היה קשה למצוא מקומות עבודה. עם שלושת העמיתים לעבודה שפוטרו בשבוע שעבר בגלל קיצוצים בתקציב, היא לא יכלה להרשות לעצמה לטלטל את הסירה. מצד שני היתה התינוקת הזאת.

לקוחות ועובדי מלון עקפו אותם, עסוקים בענייניהם, כשטריניטי השפילה שוב מבטה ולבה נצבט.

היא לא בטחה בזאק הריסון. עד כמה הוא באמת הכיר את השכנה הזאת שלו, גברת דייל? גם אם האומנה של טריניטי יצרה רושם אכפתי של מישהי שתעשה הכול למען הילדים האלה. הכול היה שקר גדול.

"איך אתה יכול להיות בטוח שהשכנה המופלאה הזאת שלך בבית?" שאלה.

"הדיילים הם אנשי בית. הגעתי לעיר לפני כמה ימים. כשעברתי שם הבוקר, ממש לפני שהשלג התחיל לרדת, גברת דייל מיהרה לעבור בשער שלה, אחרי שהיא חזרה מטיול בעגלה עם אחד הנכדים שלה."

טריניטי נשכה את שפתה התחתונה וסקרה במבטה את המבואה ההומה... את פקיד הקבלה השש לעזור, את הבל-בוי שחיכה בסבלנות לא רחוק, את השוער שהמתין ליד השולחן שלו, נכון למהר ולהגיש עזרה.

היא הגיעה להחלטה.

"אנחנו נשארים כאן. זה מלון טוב. עובדים מצוינים–"

"עדיף לתינוקת הזאת שתטפל בה מישהי שמבינה בילדים."

היתה בקולו נימת אזהרה – נמוכה ועמוקה – אבל הוא לא נראה מרוגז, רק נחוש. ולעזאזל, האם לא היה טעם בדבריו? הם כבר הסכימו שאין להם מושג כמה זמן ייקח לרשויות להגיע. ואם להתעלם מניסיון העבר ומהחשדות שלה עצמה, ייתכן שגברת דייל היא בדיוק מה שהתינוקת הזאת צריכה בנקודת הזמן המבלבלת הזאת. אם להיות כנה, עד כמה ההיסוס שלה נבע מדאגה לתינוקת ועד כמה מהבעיות שלה עצמה ומהסלידה האישית שלה ממר הריסון?

טריניטי השפילה מבט אל התינוקת, שעדיין ישנה עמוק, והתרככה לבסוף.

"או-קיי." היא הנהנה. "אנחנו ניסע."

"אנחנו?"

"אני צריכה לוודא שהיא בסדר לפני..." טריניטי חסמה בראשה את התמונה של התינוקת שנלקחת להשד-יודע-איפה, למי-יודע-כמה-זמן, ובסוף אמרה, "לפני שאני עוזבת."

תווי פניו של זאק הריסון היו מאורגנים בצורה חזקה וקלסית. עיניו התחומות ריסים שחורים שיקפו שהוא אדם שמרגיש בנוח עם עצמו וגם עם אחרים, אבל הן היו גם דרוכות ביותר. משקפות זהירות ועם זאת השלמת גורל – סימן לאדם בעל כוח והיה מרוצה מהידיעה שהוא אכן בעל השפעה.

שופע ביטחון. ללא התנצלות. אבל עכשיו טריניטי ראתה במבטו רגש נוסף.

האם זו היתה הערכה?

"אם כך," אמר, "כדאי שנזוז לפני שהנהג שלנו יבגוד בנו וייקח נוסע אחר."

שניהם התכופפו לתפוס את ידית הסלקל בו-זמנית. כשידיהם נפגשו, עור אל עור, חום מול חום אנושי, טריניטי הרגישה שפניה מאדימות כשדמה הגיב וגעש. זאק הביט בה וחייך אליה כשאותה קווצת שיער נחה על מצחו. טריניטי השתלטה על ההורמונים המשתוללים שלה והזדקפה.

"לפני שנזוז, אני חושבת שזה רק הוגן להודות שאני יודעת מי אתה."

סנטרו הזדקר. "אמרתי לך מי אני."

"אני קוראת כמו כולם, מר הריסון. אתה עוזר לנהל את רשת המלונות של המשפחה שלך. אתה עושה כל מה שנדרש כדי להשיג כל מה שאתה רוצה–" היא היססה אבל לא הצליחה להתאפק. "ואתה מתגאה ביכולת שלך לפתות נשים יפות."

החיוך קפא על פניו. "את רשומה במועדון המעריצות שלי."

"רק כדי שתבין – אני מסכימה לעשות את זה רק בגלל שאני מאמינה שזה הדבר הכי טוב בשביל התינוקת."

"לא בגלל שאני חסר רחמים וכובש?"

לבה זינק והיא נאבקה בדחף ללקק את שפתיה שיבשו פתאום.

"בטוח לא בגלל זה."

הוא נראה קרוב יותר, לוהט יותר, כשעיניו נצנצו וחדרו לתוך עיניה. "טוב, עכשיו אחרי שהוצאת את זה, כדאי שנזוז. אלא אם כן..."

האנטנה שלה רטטה. "אלא אם כן מה?"

"קודם נגמור עם זה."

"נגמור עם מה?"

"חשבתי שאולי תרצי לבעוט לי ברגל, לסטור לי. למשוך לי באף."

המתח שאחז בכתפיה התפוגג. היא חשבה לרגע... אוה, אבל זה היה מגוחך.

"אני אנסה להתאפק," אמרה.

הוא לכסן אליה מבט כאילו יוכל להציץ אל חלק חבוי בנפשה. "מיז מתיוס, לא חשבת שאני עומד לעשות משהו מפוקפק כמו לחבק אותך ולנשק אותך? אולי אפילו לאנוס אותך?"

לחייה עלו באש. האיש היה שערורייתי! "ברור שלא."

"אני כזה חיה טורפת. איך את יכולה להיות בטוחה?"

"אני לא הטיפוס שלך," ציינה. "גם אם הייתי, אחרי הפרסום הלא מחמיא של השבועות האחרונים, לא יכול להיות שאתה רוצה ליצור עוד תקרית." היא סקרה במבט בטוח את האזור ההומה. "אנחנו במקום ציבורי. לכולם יש טלפון נייד, ובכל טלפון נייד יש מצלמה."

הזיק בעיניו של מר הריסון נמוג. מבטו התקדר ונעשה כמעט טורפני.

"את חושבת שאכפת לי מהרכילות?"

"לא." היא הטתה את ראשה. "אבל אולי כדאי שיהיה לך אכפת."

החיוך השדוני רטט והתפשט שוב.

"את צודקת. אולי כדאי שיהיה לי אכפת." הוא התקרב אליה במידה בלתי נסלחת והישיר אליה מבט בלתי נשכח. "ואולי אני צריך לספק לכולם משהו ממשי לדבר עליו."