שיתוף פעולה מסוכן

1 1

פרנצ'סקו קלבטי עצר את אופנוע האגוסטה MV הענק שלו והוריד את כף רגלו השמאלית אל הכביש בזמן שמהירותו סוכלה על ידי עוד רמזור אדום. השעה עוד לא היתה שבע בבוקר והכביש כבר החל להתמלא.

מה לא היה נותן כדי לרכוב כשרק הכביש הפתוח לפניו והשדות הירוקים מקיפים אותו.

הוא חשב על סיציליה בכמיהה. באי שלו לא היה מהאפרוריות הלֵאָה שאותה החל לקשר עם לונדון. זה אמור להיות אביב? הוא נהנה מחורפים מקסימים יותר במכורתו.

הוא פיהק מלוא פיו, מרים את ידו אל מגן הפנים שלו מתוך הרגל צרוף. בסופו של דבר לא היה מי שיוכל לראות את פניו כאשר הקסדה מסוככת עליהם.

הוא היה צריך לבקש ממריו שיקפיץ אותו הביתה אחרי לילה ארוך שכזה, אבל הוא לא אהב להיות מוסע, בעיקר במכונית. פרנצ'סקו היה גבר שעבורו למילה דרייב (נהיגה אך גם הנעה פנימית) היו פירושים רבים.

האור ברמזור התחלף לירוק. הוא ניגב את הלחות שנדבקה אל המגן שלו, סובב את המשנק והאיץ.

איזו מדינה. ברגע זה הוא הרגיש כאילו הוא נוהג בתוך ענן רווי.

כאשר התקרב לצומת מרומזר נוסף, רוכבת אופניים שרכבה ממש לפניו לכדה את תשומת ליבו – למעשה הקסדה הצהובה הפלורסנטית היא שלכדה את תשומת ליבו. היא הגיעה אל הרמזור ברגע שהאור הפך צהוב. אם זה היה הוא, חשב פרנצ'סקו, הוא היה עובר. היה לה מספיק זמן.

אבל לא, ללא ספק מדובר באישה שומרת חוק עם מנה בריאה של הישרדות. היא עצרה ממש על הקו. הרכב שלפני פרנצ'סקו, ג'יפ גדול, עצר לצידה.

היה לה שיער עבות יותר מכפי שראה מעודו – ערבוביה בגוונים שונים של בלונד שהגיעה עד אמצע גווה.

האור התחלף לירוק והיא יצאה לדרכה, שולחת את זרועה השמאלית בעודה פונה אל הרחוב באותו כיוון. הרכב שהיה לצידה פנה גם הוא שמאלה, נאלץ להישאר מעט מאחוריה, כשפרנצ'סקו מצטרף לשיירה.

הכביש היה פנוי. רוכבת האופניים תפסה מהירות...

זה קרה כל כך מהר שלרגע פרנצ'סקו היה משוכנע שפשוט דמיין את זה.

ללא כל אזהרה מראש, הג'יפ לפניו יצא מהשיירה כדי לעקוף את רוכבת האופניים, מאיץ במהירות, אבל עם מודעות מרחבית של כרובית, מפני שהוא פגע בגלגל של הרוכבת וגרם לה לעוף קדימה מהאוכף שלה ולנחות כשראשה פוגע ראשון במדרכה.

פרנצ'סקו עצר את האופנוע שלו וקפץ ממנו, מוריד את הרגלית באופן לא מודע.

לזוועתו, נהג המכונית הפוגעת לא עצר כלל, אלא המשיך לנסוע, פנה ימינה ונעלם מהעין.

עובר אורח ניגש אל הקורבן בהיסוס.

"אל תזיז אותה," נבח פרנצ'סקו בזמן שהוריד מעליו את הקסדה. "יכול להיות שנשבר לה הצוואר. אם אתה רוצה לעזור, תזעיק אמבולנס."

האיש עשה צעד לאחור, הכניס יד לכיס והניח לפרנצ'סקו לגשת אל הקורבן.

האישה שכבה על הגב, חצי על המדרכה וחצי על הכביש, שערה העבות פרוש לכל הכיוונים. הקסדה שלה, שזזה קדימה וכיסתה את מצחה, היתה סדוקה לכל אורכה. האופניים הפכו לגוש מתכת.

פרנצ'סקו גחן מעליה, הוריד את כפפות הרכיבה שלו והצמיד שתי אצבעות אל הצוואר של הרוכבת.

הדופק שלה היה חלש למגעו.

בזמן שעובר האורח דיבר עם שירותי ההצלה, פרנצ'סקו הסיר מעליו את מעיל העור שלו והניח אותו מעל האישה מחוסרת ההכרה. היא לבשה מכנסיים אפורים נאים וחולצה שחורה רפויה שהיתה מכוסה במעיל חאקי אטום למים. על אחת מרגליה החשופות היתה נעל בלט לבנה. הנעל השנייה היתה חסרה.

חזהו התכווץ כאשר חשב על הנעל החסרה.

הוא ייחל שהיה יכול לתחוב את המעיל שלו תחתיה כדי ליצור חיץ בינה לבין הבטון הקר והלח, אבל הוא ידע שחיוני לא להזיז אותה עד בואם של החובשים.

הדבר החשוב ביותר הוא שהיא נושמת.

"תן לי את המעיל שלך," נבח לעבר צופה אחר שרכן לעבר הפצועה. קהל קטן התאסף סביבם. עופות טורפים, חשב פרנצ'סקו בבוז. אף אחד מהם לא עשה צעד קדימה בניסיון לעזור.

מעולם לא עלה בדעתו שנוכחותו היתה מפחידה כל כך, גם בשעה מוקדמת כל כך בבוקר, שאף אחד מהאנשים בקהל לא העז להציע עזרה.

הצופה שאליו פנה, גבר בגיל העמידה שלבש מעיל צמר כבשים ארוך, הוריד את המעיל ומסר אותו לפרנצ'סקו, שחטף אותו מידיו. פרנצ'סקו עטף בו את רגליה של האישה ודאג גם לכפות רגליה.

"חמש דקות," אמר עובר האורח הראשון לאחר שניתק את השיחה.

פרנצ'סקו הנהן. לראשונה הרגיש בצינת הרוח. הוא הניח את ידו על לחיה של האישה. היא היתה קפואה.

כשהוא עדיין גוהר מעליה, הוא בחן בקפידה את פניה, לכאורה מחפש רמז לפגיעות בלתי נראות. דם לא זלג מאפה או מפיה, והוא הניח שזה סימן טוב. שפעת שערה הבלונדיני כיסתה את אוזניה, כך שהוא הרים בזהירות חלק ממנו כדי להציץ. לא היה דם.

בזמן החיפוש שלו הוא הבחין איזה פנים יפים יש לה. לא יפהפיים. יפים. אפה היה ישר אבל טיפונת ארוך מכפי שהיו מוכנות לסבול רוב הנשים שהכיר בטרם היו ניגשות אל המנתח הפלסטי הקרוב למקום מגוריהן. היו לה גם לחיים עגולות, דבר נוסף שהיה יכול להיות מתוקן בחיפוש אינסופי אחר שלמות. ובכל זאת, יפה.

הוא זכר שדבר מה היה תלוי סביב צווארה לפני שכיסה את החזה שלה במעילו. בזהירות שחרר את הדבר.

זה היה כרטיס זיהוי של אחד מבתי החולים של הבירה. הוא בחן את הכרטיס ביתר קפידה וקרא את שמה. דוקטור האנה צ'פמן. רשם מומחים.

האישה הזו רופאה? בעיניו היא נראתה כבת שמונה עשרה. הוא שיער שהיתה סטודנטית...

עיניה נפקחו וננעצו בו.

מחשבותיו נמוגו.

הלם הופיע בעיניה – ואיזה עיניים, ירוקות מעוררות תיאבון ומוקפות טבעת שחורה – לפני ששבה ועצמה אותן. כאשר פקחה שוב את עיניה לאחר כמה שניות, ההלם התפוגג והוחלף על ידי הבעה של שביעות רצון ושלווה כאלה עד שליבו של פרנצ'סקו ניתר בקרבו.

פיה נפער. הוא התקרב כדי שיוכל לשמוע מה יש לה לומר.

המילים שלה נלחשו. "אז יש גן עדן."

 

האנה צ'פמן השעינה את אופניה החדשים על קיר האבן של הבניין והביטה בסככת הכסף המנצנצת שנשאה מילה אחת בלבד: קלבטי'ס.

מצאה חן בעיניה החסכוניות. המקום שייך לפרנצ'סקו קלבטי ולאף אחד אחר.

למרות שהשעה היתה שש בערב והמועדון לא היה אמור להיפתח בארבע השעות הבאות, שני גברים מגודלים בשחור ניצבו מתחת לסוכך, מגִנים על הדלת. היא ראתה בזה סימן טוב – בשלוש הפעמים הקודמות שבהן רכבה מסביב למקום, הדלת לא היתה מאוישת. המועדון היה נטוש.

"סליחה," אמרה לאחר שהתייצבה לפניהם. "האם פרנצ'סקו קלבטי נמצא?"

"הוא לא פנוי."

"אבל האם הוא נמצא?"

"כן, אבל אי-אפשר להפריע לו."

הצלחה! סוף סוף הצליחה לאתר אותו. פרנצ'סקו קלבטי נסע המון. ובכל זאת, איתורו היה דבר אחד, כניסה פנימה כדי להיפגש איתו היתה עניין אחר לגמרי.

היא ניסתה את החיוך המזהיר ביותר שלה.

אבל החיוך המזויף שלה לא עשה להם כלום. הוא הצליח רק לגרום לשניים להצליב את זרועותיהם על החזה. אחד מהם לבדו היה יכול לכסות את הדלת. השניים שניצבו שם היו כמו הר דו-ראשי המגן על הפתח.

"אני יודעת שאתם לא רוצים להפריע לו, אבל אתם מוכנים בבקשה להגיד לו שהאנה צ'פמן נמצאת כאן ומבקשת להיפגש איתו? הוא יֵדע מי אני. אם הוא יגיד לא, אני אלך, אני מבטיחה."

"אנחנו לא יכולים לעשות את זה. יש לנו הוראות מפורשות."

זה היה כמו לדבר עם שני חיילים מאומנים של הקומנדו הבריטי, ככה הרגישה כאשר המוצק פחות מבין השניים דיבר.

האנה נאנחה. נו, טוב, אם זה לא נועד לקרות, אז... שיהיה.

ועם זאת היא חשה אכזבה. היא רצתה להודות אישית לאיש.

היא הרימה את זר הפרחים הענקי ואת כרטיס הברכה. היא רכבה כמעט שלושה וחצי קילומטרים בתנועה הערה של לונדון כשהפרחים על הסלסילה הקדמית שלה. "במקרה זה, האם תוכלו למסור לו אותם, בבקשה?"

איש מהם לא עשה צעד כדי לקחתם ממנה. אם בכלל, פניהם נעשו עוד יותר חשדניים.

"בבקשה? זה הזר השלישי שקניתי בשבילו, ואני לא רוצה שהפרחים יֵרדו לטמיון. הייתי מעורבת בתאונה לפני שישה שבועות והוא נחלץ לעזרתי ו..."

"רק שנייה." האיש משמאל היטה את ראשו. "איזו תאונה?"

"הופלתי מהאופניים בתאונת פגע וברח."

השניים החליפו ביניהם מבטים, ואז נסוגו מעט כדי להיוועץ ביניהם בשפה שנשמעה, לאוזנה הלא מיומנת, כמו איטלקית. ואולי רק דמיינה את זה ביודעה שפרנצ'סקו קלבטי סיציליאני.

מאז שגילתה את זהותו של מושיעה, היא ידעה הרבה יותר מכפי שהיתה צריכה לדעת אודות פרנצ'סקו קלבטי. חיפושים באינטרנט היו המצאה נפלאה. לדוגמה, היא ידעה שהוא בן שלושים ושש, לא נשוי, אבל עם שורה ארוכה של חברות זוהרות שנקשרו בשמו, ושהוא בעלים של שישה מועדוני לילה וארבעה בתי קזינו ברחבי אירופה. היא ידעה גם ששם משפחתו עולה בקנה אחד עם המאפיה בסיציליה, ושאביו, סלבטורה, מוכר בשם החיבה סל איל סנטו – סל הקדוש – שם שניתן לו בגלל חיבתו לסמן צלב על קורבנותיו המתים.

לא היה מפריע לה אם אביו היה השטן בכבודו ובעצמו. זה לא היה משנה כלל את העובדה שפרנצ'סקו היה – אדם טוב.

איש שהשיב לה את חייה.

הגבר המוצק יותר מבין השניים הביט בה. "איך אמרת שקוראים לך?"

"האנה צ'פמן."

"רק רגע. אני אודיע לו שאת כאן." הוא משך בכתפיו הגדולות. "אני לא מבטיח שהוא ידבר איתך."

"זה בסדר. אם הוא עסוק מדי, אני אלך." היא לא תעשה עניין. היא כאן כדי להודות לו ותו לא.

הוא נבלע מאחורי דלתות הענק, והניח להן לבלוע אותו.

היא הצמידה אל חזה את הפרחים. היא קיוותה שפרנצ'סקו לא יחשוב שהם עלובים, אבל לא היה לה מושג מה עוד תוכל לתת לו שיביע את רחשי תודתה. פרנצ'סקו קלבטי עשה מעל ומעבר לחובתו, והוא עשה את זה למען זרה גמורה.

בתוך פחות מדקה הדלת נפתחה, אבל במקום השומר, היא ראתה גבר אשר היה – ואלוהים יודע איך זה היה אפשרי בכלל – גבוה יותר מהשומרים שהעסיק.

לא היה לה מושג שהוא גבוה כל כך.

אבל הרי היא זכרה אותו רק מאותו רגע שפקחה את עיניה וראתה את פניו היפים לפניה. באיזו בהירות זכרה את הביטחון החטוף שהיא מתה ושהמלאך השומר בא לקחת אותה לגן העדן, שם בת' ממתינה לה. היא לא היתה אפילו עצובה בשל כך – אחרי ככלות הכול, האם היתה כועסת כאשר מתלווה אליה לגן העדן הגבר המדהים ביותר עלי אדמות ומעבר?

כאשר פקחה את עיניה בפעם הבאה, היא היתה במיטת בית חולים. הפעם, התחושה החולפת היתה אכזבה על שלא היתה בגן עדן עם אדוניס.

תחושה חולפת? לא. זה היה יותר מכך. אדוניס בא לקחת אותה אל בת'. הגילוי שעודה בחיים הביא אותה אל סף השבר. ואז כמובן חזרה השפיות.

כאשר חזרה אל הכאן ועכשיו, וזיכרונות אודות הגבר המדהים שבו למלא את מחשבותיה, מילא אותה הגילוי שהיא באמת חיה.

חיה.

משהו שלא הרגישה מזה חמש עשרה שנים.

תהום הנשייה. שם היתה. היא, האנה צ'פמן המעשית והעובדת ללא הפסקה, שעבורה הקריאה במיטה היתה תמיד קריאה של ירחוני רפואה בלבד, חיתה בתהום הנשייה.

בשבועות שמאז התאונה היא שכנעה את עצמה שהזיכרון שלה אודות אותו רגע קצרצר היה שגוי. אף אחד, זה בטוח, לא יכול להיראות כמו שזכרה שהוא נראה ולהיות בן תמותה? אחרי ככלות הכול היא סבלה מזעזוע מוח חמור. גם הצילומים שמצאה באינטרנט לא עשו צדק עם הזיכרון שלה.

התברר שהמוח שלה לא שיטה בה.

פרנצ'סקו קלבטי היה באמת יפהפה...

אבל באופן גברי לגמרי.

גופו הגבוה והרזה עטה מכנסיים אפורים כהים ומחויטים וחולצה לבנה שכפתוריה היו פרופים עד חצי הדרך ושרווליה מופשלים על אמותיו. במפתח החולצה – שהיה בגובה עיניה – הוא ענד צלב זהב פשוט על שרשרת שנחה על פלומת שיער כהה.

רטט של ... משהו חלף בדמה, כאילו ענן של להט התפוצץ בעורקיה.

מבולבלת, האנה מצמצה והרימה את עיניה אל פניו הרציניים. אבל אפילו ההבעה הרצינית שעלתה מעיניו העמוקות – ואיזה צבע נפלא היה להן, שגרם לה לחשוב על עוגת שוקולד חמה – לא הצליחה לפגוע בחיוך הרחב שהפציע על פניה. היא הושיטה לו את הפרחים ואת כרטיס הברכה ואמרה, "אני האנה צ'פמן ואלה בשבילך."

פרנצ'סקו התבונן בפרחים ואז בה. הוא לא טרח לקחת אותם ממנה.

"זו התודה שלי," הסבירה, קצרת נשימה במקצת בשל סיבה כלשהי. "אני יודעת שזו טיפה בים בהשוואה למה שעשית בשבילי, אבל רציתי לתת לך משהו שייראה עד כמה אני אסירת תודה לך – אני באמת חייבת לך."

אחת מהגבות הכהות והעבותות שלו התרוממו והתעקלו. "את חייבת לי?"

רטט חלף בגווה לנוכח הקול העמוק בעל המבטא הקל. "עשית למעני כל כך הרבה," אמרה בהתלהבות. "גם אם היה לי כל הכסף שבעולם לא הייתי יכולה להחזיר לך על האדיבות שלך, אז כן, אני חייבת לך."

עיניו הצטמצמו כאשר בחן אותה עוד קצת לפני שהיטה את ראשו לעבר הדלת. "תיכנסי לרגע."

"זה יהיה נפלא," אמרה ולא הפריע לה בכלל שההוראה שלו היתה יותר פקודה מאשר בקשה.

שני הרי האדם שניצבו משני עבריו של פרנצ'סקו עד לרגע זה, ושמרו עליו כאילו נשאה תת מקלע עוזי בידה, נפרדו. היא פסעה ביניהם וצעדה פנימה בעקבות פרנצ'סקו.

לאחר שחלפו על פני אזור קבלה גדול, הם נכנסו לתוך המועדון עצמו.

עיניה של האנה התרחבו. "מדהים," לחשה וסובבה את ראשה לכל הכיוונים.

קלבטי'ס הקרין זוהר. הכול היה עשוי באדומים עמוקים וכסף, והיא הרגישה כאילו נכנסה לתוך הוליווד של פעם. המועדון היחיד שבו ביקרה אי פעם היה בגיל שמונה עשרה, כאשר כל הכיתה שלה השתלטה על הדל, מועדון הלילה היחיד של עיר החוף המנומנמת שלהם, כדי לחגוג את סיום הבגרויות. זה היה אחד הערבים המשעממים ביותר בחייה.

בהשוואה למקום הזה, הדל היה אפור ועלוב מעבר לכל דמיון.

ולמעשה בהשוואה לפרנצ'סקו, עם עורו בגון הזית, שערו הגלי השחור והקצר ולסתו החזקה, גם כל הגברים שפגשה בחייה היו אפורים ועלובים מעבר לכל דמיון.

"מוצא חן בעינייך?"

עורה התלהט תחת משקל מבטו הבוחן, והיא הנהנה, "הוא יפהפה."

"את צריכה לבוא הנה באחד הערבים."

"אני? אוי, לא, אני לא בעניין של מועדונים." ואז, מתוך חשש שמא העליבה אותו, היא הוסיפה במהירות, "אבל אחותי מלני תמות על זה – ביום שישי היא עורכת את מסיבת הרווקות שלה, אז אני אציע לה לבוא הנה לביקור."

"זה מה שתעשי."

לא הפתיע את פרנצ'סקו לגלות שהאנה צ'פמן לא היתה בעניין של מועדונים. הנשים שביקרו במועדונים שלו היו מטיפוס מסוים – נשים של מסיבות ונשים שחיפשו גברים עשירים או מפורסמים, עדיף גם וגם.

האנה צ'פמן היתה רופאה, לא רעיה או חברה של גבר מפורסם. הוא הרשה לעצמו לבחון אותה ביתר דקדקנות, והבחין שהיא לבושה בבגדים מקצועיים, בעוד גרסה של חליפת המכנסיים שאותה לבשה ביום שבו נפגעה על אופניה. התאורה במועדון הפכה את החולצה שלה לשקופה והאירה את החזייה שלה, שלעינו המיומנת נראתה מעשית ולא סקסית. שערה הבלונדיני העבות נראה כאילו לא ראה מברשת זה שבועות, והוא לא הצליח להבחין בטיפת איפור על פניה.

כאשר ראה אותה ליד הדלת, הוא הניח שהיא באה עם תוכנית. על פי ניסיונו, לכל אחד יש תוכנית.

הוא ניגש לעמוד מאחורי הבר, וצפה בה כאשר הניחה את הפרחים ואת הכרטיס בצד. הוא מעולם לא קיבל פרחים בעבר. המחווה עוררה את פליאתו. "מה תשתי?"

"אני מוכנה להרוג בשביל קפה."

"לא משהו חזק יותר?"

"אני לא שותה אלכוהול, תודה. בכל מקרה, עבדתי מאז שבע בבוקר ואם לא אכניס לפה מנת קפאין, אני חוששת שאתעלף." הוא אהב את צורת הדיבור שלה, את השעשוע שנמהל בדיבורה. היה בזה שינוי מהנימה המתפנקת של הנשים שהכיר בדרך כלל.

"כבר חזרת לעבודה?"

"חזרתי תוך שבועיים, ברגע שהחלמתי מזעזוע המוח."

"היו עוד פגיעות?"

"שבר בעצם הבריח, שמחלימה די טוב. אה, ושבר באצבע, באמה, אבל נראה שהיא החלימה כבר."

"את לא יודעת אם האצבע החלימה?"

היא משכה בכתפיה וקפצה כדי להתיישב על שרפרף, פניה אליו. "זה כבר לא כואב, אז אני מניחה שהשבר התאחה."

"האם זו אבחנה מקצועית?"

היא חייכה. "בהחלט."

"תזכירי לי לא לבוא אלייך כאשר אזדקק לטיפול רפואי," הטעים בציניות וניגש אל מכונת הקפה.

"אתה מבוגר בעשרים שנה בשבילי."

הוא הרים גבה.

חיוכה התרחב. "מצטערת, התכוונתי שאתה מבוגר מדי בעשרים שנה מכדי שאטפל בך כרופאה, אלא אם אתה רוצה טיפול במחלקה מלאה תינוקות, עוללים וילדים. אני מומחית לרפואת ילדים."

על קצה לשונו היתה השאלה מדוע בחרה להתמחות ברפואת ילדים, אבל הוא שמר לעצמו את השאלה. הוא רצה לדעת למה חיפשה אותו.

הוא הניח ספל על מכונת הקפה ולחץ על כפתור. "שותה עם חלב וסוכר?"

"בלי חלב אבל עם שתיים סוכר, בבקשה. אני זקוקה גם למנת יתר של סוכר, יחד עם הקפאין."

בדיוק כמו שחשב. הוא הוסיף שתי כפיות עמוסות סוכר לשני ספלים של קפה והחליק אחד לעברה.

ההערכה שלו אותה היתה מדוייקת. היא היתה באמת יפה מאוד. גובה ממוצע, דקיקה, מכנסי העבודה המעשיים שלה מציגים את האחוריים המרהיבים והמעוגלים ביותר. חבל שהיא יושבת עליהם עכשיו. ככל שהתבונן בה יותר, כך אהב יותר את מה שנגלה לעיניו.

והוא ידע שגם היא אוהבת את מה שהיא רואה.

כן, הביקור הבלתי צפוי הזה של דוקטור צ'פמן יכול לקבל תפנית נחמדה.

תפנית נחמדה ביותר.

הוא לגם מהקפה החזק והמתוק שלו לפני שהניח את הספל שלו לצד הספל שלה, שילב את זרועותיו על חזהו ונשען על הבר לפניה.

"למה באת הנה?"

עיניה לא משו מפניו. "מפני שרציתי להגיד לך עד כמה אני אסירת תודה לך. אתה דאגת שיהיה לי חם עד שהאמבולנס הגיע, ואז נסעת באמבולנס יחד איתי, ונשארת בבית החולים במשך שעות עד שחזרתי להכרה, ואיתרת את הנהג שפגע בי ואילצת אותו להסגיר את עצמו לידי המשטרה. אף אחד מעולם לא עשה דבר כזה למעני בעבר, ואתה עשית את זה למען זרה גמורה."

פניה היו חיוניים כל כך, לחייה סמוקות, עד שלרגע אצבעותיו כמהו להתרומם כדי לגעת בה.

איך היא ידעה את כל זה? הוא עזב את בית החולים ברגע ששמע ששבה להכרתה. הוא לא ראה אותה מאז.

"אולי תרשה לי להזמין אותך לארוחת ערב כדי שאוכל להודות לך כמו שצריך?" צבע העמיק בלחייה.

"את רוצה להזמין אותי לארוחת ערב?" הוא לא ניסה אפילו להסתיר את ההפתעה בקולו. נשים לא הזמינו אותו לצאת איתן. זה פשוט לא קרה. נכון, הן פיתו אותו כדי שיזמין אותן למסעדות יקרות וירעיף עליהן בגדים ותכשיטים יקרים – דבר ששמח לעשות, שכן נהנה להיראות בחברת נשים יפות. אבל לקחת את היוזמה ולהזמין אותו לצאת?

בעולמו של פרנצ'סקו הגבר הוא המלך. נשים היו חפצים יפים שעיטרו את הגברים וחיממו את המיטות. גברים רודפים אחרי הנשים בעקבות המלכודות שהן טומנות להם כדי שהתוצאה תהיה מובטחת.

היא הנהנה בעודה מחזיקה בידיה את הספל שלה. "זה המעט שאוכל לעשות."

הוא בחן אותה עוד קצת, מביט בעיניים הירוקות הרכות שלא משו מעיניו.

האם יש איזו מזימה מאחורי ההזמנה שלה לארוחת ערב?

לא. הוא האמין שלא. אבל פרנצ'סקו היה מומחה לשפת גוף של נשים, ולא היה לו ספק שהיא מעוניינת בו.

הוא התפתה. התפתה מאוד.

הוא חשב עליה פעמים רבות מאז התאונה שלה. היו אפילו רגעים שבהם מצא את ידו על הטלפון, מוכנה להתקשר לבית החולים כדי לברר מה שלומה. וכל פעם ביטל את הרעיון. האישה היתה זרה. עם זאת הוא זעם כאשר גילה שהמשטרה כשלה בניסיונה לאתר את האיש שפגע בה בצורה כה בוטה. הנהג נמלט והסתתר. לרוע מזלו, פרנצ'סקו ניחן בזיכרון צילומי.

לקח לרשת הקשרים של פרנצ'סקו בדיוק שעתיים כדי לאתר את הנהג. תוך פחות מחמש דקות הוא הצליח לשכנע את האיש להסגיר את עצמו למשטרה. כאשר סיים את 'השיחה' הקטנה שלו איתו, האיש התחנן להילקח לתחנת המשטרה. פרנצ'סקו שמח להיעתר לו.

ועכשיו היא באה לחפש אותו.

והוא התפתה לקבל את ההצעה שלה לארוחת ערב – לא שיניח לה לשלם. זה היה מנוגד לכל הערכים שהאמין בהם. גברים דואגים לנשים שלהם. סוף פסוק.

אם זו היתה אישה אחרת, הוא לא היה חושב פעמיים. אבל זו היתה שונה. ראשית, היא היתה רופאה. היא היתה מכוחות הטוב בעולם שהיה אכזרי ומכוער.

למרות גילה ומקצועה, האנה הקרינה תום. ואולי זה קשור לכך שלא היה בה שום דבר מלאכותי. כך או כך, היא לא היתה צריכה להסתבך עם גברים מסוגו.

אם הוא היה גבר מתועב יותר, הוא היה מנצל את העניין הברור שלה, בדיוק כפי שהיה עושה אביו, לו היה בחיים.

אבל הוא לא יהיה כזה. האישה הזו היתה יותר מדי... טהורה היתה המילה שצצה במוחו. אם היתה הטיפוס הרגיל שמסתובב בעולם שלו, הוא לא היה מהסס ומבהיר לה מיד כיצד תוכל לגמול לו על החוב כביכול שהיה לה כלפיו. עירומה. מאוזנת.

"את לא חייבת לי כלום," הכריז בקול חסר גוון.

"אני כן..."

"לא." הוא שיסע את דבריה. "מה שנראה לך כחוב אינו בר החזר. עשיתי מה שעשיתי בלי לחשוב על החזר – תראי את העובדה שאת בריאה ושלמה ומסוגלת לבצע את העבודה שאת אוהבת כתגמול שלי."

החיוניות בפניה הועמה מעט. "אז אתה לא תרשה לי להזמין אותך לארוחת ערב?"

"תסתכלי סביבך. את לא שייכת לעולם המתועב הזה, דוקטור צ'פמן. אני מודה לך שפינית את הזמן כדי לבוא הנה, אבל עכשיו אני עסוק."

"זה נשמע לי כמו סילוק."

"אני אדם עסוק."

העיניים הירוקות החזיקו את עיניו למשך רגע ארוך מאוד לפני ששלחה לעברו את החיוך המקסים ביותר שראה מעודו, חיוך שהאיר את פניה עד שנהרו.

ואז, לתדהמתו המוחלטת, האנה התרוממה כך שפלג גופה העליון היה תלוי מעל הבר, והצמידה את שפתיה אל שפתיו.

אלה היו השפתיים הרכות ביותר שחש אי פעם, והמגע הענוג שלה שלח חיצים שהתפוצצו בדמו.

ריח קלוש של קפה עלה באפו לפני שנסוגה.

"תודה. על הכול," אמרה וחזרה אל השרפרף שלה בטרם נעמדה על רגליה. לחייה זהרו כאשר כילתה את הקפה שלה והושיטה את ידה אל התיק, עיניה אינן משות ממנו לרגע. "אני לעולם לא אשכח את מה שעשית למעני, פרנצ'סקו. תודתי נתונה לך לנצח."

כאשר הסתובבה לעזוב, הוא קרא אחריה, "אחותך – שם המשפחה שלה זהה לשלך?"

היא הנהנה.

"אני אגיד בכניסה שיתנו עדיפות למסיבת הרווקות של מלני צ'פמן ביום שישי."

קמט הופיע במצחה. "בסדר," אמרה לאיטה, והיה ברור שאין לה מושג על מה הוא מדבר.

"אחותך תדע במה מדובר." חצי חיוך נגע בשפתיו. "תגידי לה שהיא תהיה ברשימה."

"אה – ברשימה!" הקמט נעלם. איכשהו, הניצוץ בעיניה בהק ביתר שאת. "אני יודעת מה זה אומר. זה ממש יפה מצידך."

"לא הייתי מגזים," ביטל וכבר התחרט על ההצעה האימפולסיבית שלו, שלא ידע מאין נבעה ושטלטלה אותו כמעט כמו הנשיקה שלה.

פרנצ'סקו אף פעם לא פעל באופן אימפולסיבי.

אותו חיוך שלֵו שעיקל את לחייה כאשר שכבה על הכביש הופיע שוב על פניה. "אני כן."

הוא התבונן בה כאשר התרחקה, אצבעו נוגעת בהיסח הדעת בסימן שהטביעה בו נשיקתה.

לראשונה בחייו עשה מעשה לא אנוכי. הוא לא ידע אם הדבר גורם לו להרגיש טוב או רע.