שלוש

הם נפגשו באתר גרושים־גרושות. הפרופיל שלו היה סתמי, ודווקא בגלל זה היא כתבה לו. בן ארבעים ושתיים, גרוש פעם אחת, תושב גבעתיים. בלי "מוכן לטרוף את החיים" או "בתהליך של חיפוש ורוצה לגלות את עצמי איתך". שני ילדים, 1.77 מ', השכלה אקדמאית, עצמאי, במצב כלכלי טוב, ממוצא אשכנזי. דעה פוליטית אין. גם חלק מהסעיפים האחרים נותרו ריקים. שלוש תמונות, אחת מהן ישנה ושתיים כנראה חדשות יותר, ובכולן היה בפניו משהו מרגיע, לא מיוחד מדי. הוא לא היה שמן.

ערן בנה התחיל ללכת לטיפול, והפסיכולוג שלו אמר שיהיה טוב אם ערן יראה שגם היא לא רק מתאבלת אלא ממשיכה בחייה. היא ניסתה להחזיר את שניהם לשגרה: ארוחת ערב בשבע, מקלחת ותוכנית טלוויזיה אחת ב־D.O.V ואז שניהם מכינים את התיקים למחר. בשמונה וחצי או רבע לתשע ערן במיטה, והיא עדיין קוראת לו סיפור, למרות שהוא יכול לקרוא לבד, כי זה לא זמן טוב להפסיק. אחר כך היא מול המחשב השולחני בפינת העבודה בסלון, עוברת על פרופילים, קוראת הודעות, למרות שהיה לה ברור שלא תיענה לגבר שיפנה אליה. היא העדיפה לפנות בעצמה. סוף מרץ, אבל בערב היא לובשת סוודר, ולפעמים יורד גשם קל כשהיא נכנסת למיטה לבדה.

היא שלחה לו הודעה "אשמח להכיר" והוא ענה אחרי יומיים: "קדימה. איך?"

הם התכתבו בצ'אט.

"באיזה בית ספר את מלמדת? יסודי? תיכון?"

"תיכון."

"אפשר שֵם?"

"מעדיפה עוד בלי פרטים. בחולון."

היא היתה זהירה, הוא חשוף. הסעיפים שנותרו ריקים בפרופיל שלו התמלאו משיחה לשיחה. הוא רוכב על אופניים. בעיקר בימי שבת, בפארק הירקון. "אחרי שנים שהזנחתי את הגוף שלי התחלתי גם ללכת למכון כושר. תענוג." היא לא חשבה שרואים את זה בתמונות. הוא עורך דין, "לא מהכרישים, עורך דין עצמאי, משרד קטן לבד", ועוסק בעיקר בליווי תהליכי בירור זכאות וקבלת דרכונים פולניים, רומניים ובולגריים לישראלים עם שורשים שם. הגיע לזה אחרי שעבד במשך כמה שנים במחלקה משפטית של חברת כוח אדם שייבאה עובדים זרים ממדינות מזרח אירופה ופיתח שם קשרים במשרדי הפנים. "את לא צריכה דרכון פולני?" הוא שאל והיא כתבה לו, "אין סיכוי, אצלי ההורים מלוב. יש לך קשרים עם קדאפי?"

חברות מבית הספר הזהירו אותה מצ'אטים. אמרו שאי־אפשר להאמין למה שאנשים מספרים על עצמם. אבל הוא לא סיפר על עצמו שום דבר יוצא דופן, להפך, זה היה כאילו הוא עושה מאמץ להישמע לא־מיוחד. אחרי כמה ימי התכתבות הוא שאל, "בסוף ניפגש?" ואורנה כתבה לו, "בסוף."

יום חמישי בתשע וחצי בערב. תחילת אפריל.

הוא הציע שהיא תקבע איפה ייפגשו, והיא בחרה בקפה לנדוור בכיכר הבימה בתל אביב. שלושה ימים קודם לכן היא נפגשה עם הפסיכולוג של ערן ודיברה בעיקר על עצמה. הפסיכולוג רמז לה שאולי גם היא צריכה ללכת לטיפול, והיא צחקה. התנצלה שסיפרה לו יותר מדי והסבירה שאין לה כסף. גם את הטיפול של ערן הצליחה לממן רק בזכות אמא שלה.

הפסיכולוג יעץ לה לא להסתיר את הדייט הראשון אבל גם לא לעשות ממנו עניין. עדיף לא להזמין את אמא שלה לשמור על ערן או לשלוח אותו לישון אצלה כי היא תהיה יותר לחוצה משניהם ותספר לערן יותר ממה שהוא צריך לדעת. מוטב שתשיג את הבייביסיטר שבאה לשמור עליו כשאבא ואמא יצאו ביחד לסרט. אם ערן ישאל עם מי היא יוצאת, אורנה תוכל לומר, "עם חבר". אם הוא ישאל מי החבר, היא יכולה לומר שזה חבר חדש שהוא עוד לא מכיר. קוראים לו גיל.

תל אביב היתה עמוסה. הפקקים התחילו ביציאה מנתיבי איילון לדרך השלום ונמשכו ברחוב אבן גבירול, והחניון התת־קרקעי החדש שנבנה מתחת להיכל התרבות היה מלא. גיל שלח לה בבוקר בצ'אט את מספר הטלפון שלו, והיא סימסה לו שתאחר. חזרה לחניון ברחוב קפלן והחנתה את המכונית שלה שם ואז הלכה ברגל לכיכר הבימה, בין חבורות מבלים, בחורים מקועקעים עם זקן, נערות יפות, זוגות צעירים עם תינוקות. אולי היתה צריכה להציע מקום אחר. הבגדים שלבשה, מכנסי בד לבנים שמסתיימים מעל הקרסול, חולצה לבנה תואמת וז'קט דק, גם הוא לבן, גרמו לה להרגיש מבוגרת, או גרוע מזה, מבוגרת שמנסה להיראות צעירה, אבל המשפט הראשון שגיל אמר עזר לה להרגיש זרה פחות.

"מה אנחנו עושים פה בעצם? אני מרגיש כל כך זקן."

זה היה הרבה יותר מוזר משחשבה, להתחיל לצאת פתאום עם גברים.

כשהגיעה הוא קם ממקומו, לחץ את ידה כאילו היו בפגישת עבודה. הוא הזמין לעצמו קפה הפוך אז גם היא לא שתתה יין אלא סיידר חם עם מקל קינמון. הוא לא היה רזה, אבל במציאות אפשר היה לראות שהוא מתאמן בחדר כושר. והיה לבוש באופן יומיומי יותר ממנה: ג'ינס, חולצת פולו כחולה, נעלי ריצה לבנות. הוא לקח על עצמו את תפקיד הצד המנוסה יותר, כי היה בלא מעט פגישות כאלה.

"בדרך כלל מדברים על הגירושים," הוא אמר. "מחליפים חוויות משדה הקרב. קצת כמו במילואים. זה די מדכא אבל אני מוכן להתחיל."

היא אמרה, "לא, רק לא על זה," אבל היתה סקרנית לשמוע. לדבר על זה בעצמה לא יכלה, הכול היה מדמם ולא מעובד, לפעמים כלל לא ממשי. אפילו בפגישה איתו היתה לה לרגעים תחושה שכל זה לא קורה ושרונן יושב מולה. גיל אמר שיש לו שתי בנות, שתיהן בגיל תיכון. נעה והדס. את הגירושים לא הוא יזם אלא אשתו לשעבר, ובהתחלה הוא התנגד, לא מתוך אהבה כנראה, אלא מתוך פחד.

בניגוד למה שקרה בינה לבין רונן, תהליך הפרידה שלהם היה ארוך. אשתו העלתה את הרעיון, והוא הצליח לשכנע אותה שינסו לתקן את היחסים. אחר כך היתה תקופה קצרה של טיפול זוגי, ובסוף הוא ויתר. למיטב ידיעתו היא לא בגדה בו, וגם היום אין לה חבר. היא פשוט הפסיקה לאהוב אותו, איבדה עניין, רצתה לנסות משהו אחר, לא לוותר על החיים, כל מיני דברים שהוא לא הבין אז, או לא רצה להבין למרות שכן הבין, ושהיום הוא מבין הרבה יותר טוב. בסך הכול זה שיפר את החיים של כולם. גם של הילדות. הגירושים היו קלים, אולי כי שניהם עורכי דין וכי אין להם בעיות של כסף. אשתו לשעבר נשארה לגור בדירה שלהם בגבעתיים, ובכסף שקיבלו על מכירת הדירה להשקעה שהיתה להם בחיפה הוא קנה דירת ארבעה חדרים לא רחוק. הוא סיפר את כל זה לא בפעם הראשונה, זה היה ברור, ובטון מפויס כל כך, וזה גרם לאורנה להרגיש כמה היא פצועה. דווקא מפני שחשבה שהסיפור שלה ושל רונן היה שונה כל כך, אבל אולי הוא לא היה? המשפטים שגיל אמר בנימה יבשה, "לנסות משהו אחר", "לא לוותר על החיים", התפוצצו בתוכה כמו רימונים.

גיל לא ראה דבר מזה, או כך לפחות היא קיוותה. כשהוא שאל, "ואיך זה היה אצלך?" אורנה אמרה, "שונה. יש לי, לנו, ילד בן תשע והוא לקח את זה קשה. אבל אני מעדיפה לא לדבר על זה עכשיו."

אחר כך היא כבר לא היתה שם. גיל דיבר על העבודה, סיפר על נסיעות עסקים קצרות לוורשה ולבוקרשט, ניסה להתעניין בחיים שלה ולא התעקש כשנהדף. הזמן עבר לאט. כיכר הבימה התמלאה בעשר ורבע, כשההצגות נגמרו, ואז התרוקנה. בעשר וארבעים גיל הזמין קולה זירו ושאל אותה אם היא רוצה לאכול משהו, אבל היא אפילו לא הזמינה עוד סיידר כי קיוותה שהפגישה תיגמר.

קצת אחרי אחת־עשרה הוא אמר, "שנזוז?" והיא אמרה, "כן, כדאי, כבר נורא מאוחר."

"מבחינתי אפשר להמשיך בצ'אט, אם יבוא לך. ויש לך גם את המספר שלי," כך הוא נפרד ממנה.

היא רצתה לטלפן לבייביסיטר בדרך לאוטו כדי לשאול אם ערן כבר נרדם, אבל לא יכלה כי הרגישה שהיא עלולה לפרוץ בבכי.