שלושה בסירה אחת עם פאני היל

שקיות אשפה

"כוס אמק, ערס," היא סיננה מבין שיניה בזעם כאשר פתחה את דלת ביתה בדרכה לתיבת הדואר לשלוף את עיתון "הארץ". היא אהבה לעיין בו על כוס קפה לפני שהייתה מעירה את הילדים לבית הספר. "כוס האימא שלה, הבת זונה!" חירפה גם כשחזרה והעיתון וכל מוספיו בידיה ושתי שקיות האשפה הגדושות שהניחה השכנה עדיין עמדו מול דלתה, צמודות אומנם לדלת ביתה של השכנה אך הנוזלים המצחינים כבר החלו לזלוג ולהכתים את הרצפה המפוספסת. "אלף פעמים ביקשתי מהזונה הזו שלא תשאיר מולי את הזבל שלה," מלמלה לעצמה, "ואולי אפילו יותר, וההיא כלום לא אכפת לה, כאילו המסדרון הוא הג'ורה שלה, והיא עוד אומרת לי, 'מה יש? כולם מוציאים ככה את הזבל; מה את רוצה, שיסריח לי בבית?' זונה! אני אראה לה מה זה, אני לא פראיירית של אף אחד. לא מספיק שאני מנקה אחרי הכלב שלה, אני עוד צריכה לסבול מהזבל שלה?"

היא חזרה לביתה, עברה במסדרון הקצר לחדר האמבטיה, מתעלמת מהמגבות המשומשות שהיו זרוקות על רצפתו וחולפת על השׂערות הדביקות והמקורזלות שהתפתלו על הכיור ועל השיש. מכונת הכביסה נהמה ורעדה לקראתה כשנכנסה לסחרור אחרון של סחיטה, והיא מיהרה לארון השירות הישן שמדפיו הישנים התעקמו מלחות ורטיבות והורידה ממנו את ארגז כלי העבודה הכחול, אחת מאותן מזכרות שהשאיר לה אבי ילדיה אחרי שגירשה אותו מביתה, אך לא מחייה.

"אני אבוא בהזדמנות ואקח," אמר לה כשדרשה ממנו לפנות את שארית חפציו, אך הוא לא מיהר. מדי פעם היה בא ולוקח חפץ זה או אחר ותמיד שוכח, כאילו שלא במתכוון, משהו אחר. "מחפש סיבות להיכנס אליי הביתה," הייתה אומרת לחברתה הטובה שלא הבינה כיצד היא לא מעיפה את כל חפציו לפח האשפה הקרוב. "את רואה? טוב שלא זרקתי," התנצחה בליבה עם חברתה ומיהרה לפשפש בין כלי העבודה, מברגים חלודים, פטיש ללא ידית, מסמרים ללא ראש, עשרות ברגים, צבת, מפתח שבדי אדום וכבד. היא דילגה עליהם עד שמצאה את מבוקשה: סכין יפנית רחבה וירוקה. היא לחצה על המתג הלבן ודחפה אותו קדימה בבוהן. הלהב הנוצץ נחשף והלך. היא כיוונה אותו לאורך הרצוי ויצאה במהירות מהחדר.

קרני שמש ראשונות של בוקר חדרו דרך חלון המטבח והשתברו על להבי הסכין שנעה לכיוון דלת הכניסה. היא פתחה את הדלת ויצאה למסדרון. השקיות שהניחה השכנה עדיין עמדו שם וקילוח הנוזלים המשיך לו בניחותא לעבר המדרגות.

"זה ילמד אותך לקח, שרמוטה," לחשה לעצמה ובשתי אבחות חדות חתכה את שתי שקיות האשפה, מניחה לכל תכולתן להתפזר ולחסום את דלת שכנתה. היו שם בקבוקי פלסטיק — "הזונה גם לא ממחזרת פלסטיק" — קליפות ביצה, עצמות של עוף, קליפות מלפפונים, עיתוני סוף־שבוע — "למה לזבל? יש פח כחול מיוחד למִחזור נייר" — וחיתולים מלאים בצואה שיבשה.

צחנה עזה החלה למלא את חדר המדרגות. היא החזירה את חרבה לנדנה, נעלה את דלתה וחזרה למטבח. המים כבר רתחו והיא מזגה לעצמה קפה, בלי סוכר ועם מעט חלב, והתיישבה ברגליים משוכלות על כיסא הנדנדה שרכשה בשוק הפשפשים במחיר מופקע. בין ערימות העיתונים שהיו פזורים בתוך סלסלת קש ענקית, מתנה שקיבלה ממנו אחרי שהִכה אותה בפעם הראשונה, חיפשה את המוסף הספרותי של "הארץ" והניחה אותו על ברכיה. תיק העור החוּם של גייס עמד לידה והיא פשפשה בתוכו והוציאה חבילת סיגריות מקומטת. היא שלפה סיגריה והצמידה אותה לשפתותיה.

הלוואי שילך קיבינימט, חשבה, מי הוא שיגיד לי אם לעשן או לא? לא מוצא חן בעיניו? שייתן גז ויעוף לי מהחיים; מספיק לי מגברים רודנים שחוסר הביטחון שלהם הופך אותם לשתלטנים. מה אני צריכה אותו בכלל? חושב את עצמו למי יודע מה. לא עומד לי מהריח של הסיגריות שלך, חיקתה אותו בליבה. לא עומד לך בגלל שאתה זקן ולא בגלל הסיגריות. אני גם שוטפת את הפה אחרי, כך שאל תחפש תירוצים לאימפוטנטיות שלך. מזל שהלשון שלך עוד מסוגלת לעשות משהו ואם לא, בכלל הלך עליך אצלי.

היא המשיכה לחפש בתיק אחרי המצית ומשלא מצאה אותו קמה בחוסר רצון וגררה את עצמה לעבר המטבח. היא הדליקה את להבת הכירה הגדולה והציתה את קצה הסיגריה בלהבה הכחלחלה, נזהרת שלא לחרוך את שׂערה הארוך. היא נשמה נשימה ארוכה ופלטה סילוני עשן בדרכה חזרה לכיסא המתנדנד ולמוסף הספרותי. היא קראה על ספר חדש של עמוס עוז, ושיר של חיים גורי מצא חן בעיניה והיא החליטה להקריא לו אותו בהזדמנות הראשונה.

הילדים עוד לא התעוררו והיא החליטה שהבוקר יסתפקו בדגני בוקר בלבד. אף אחד לא אומר שאני חייבת להכין להם כל בוקר חביתה וסלט וטוסט; מה יש? אם שאר האימהות יכולות לפטור את עצמן בקצת דגני בוקר בחלב ועוד עשרה שקלים לקיוסק לארוחת עשר, למה אני חייבת להיות שפחה ולהכין סנדוויץ' מיוחד לכל אחד, ובסוף הם בכלל שוכחים לקחת אותם ואני חייבת לרוץ כמו משוגעת מהעבודה ולהביא להם; הכול אני עושה לבד, ממש לבד, בלי שום עזרה מהמנוול הזה שרק מאיים עליי כל הזמן; אני עוד אראה לו, לבן זונה הזה, את אימא של אימא שלו אני אקרע. כיפה אדומה עשה לי, אבל אני לא פראיירית של אף אחד. הייתי טובה אליו. נשים אחרות כבר מזמן היו מזיינות לו את הצורה ורק אני אוכלת אותה.

נזכרה בנשים של ההוא, איך הן מתעללות בו: זו סוחטת ממנו כספים וזו מתנה לו תנאים ועכשיו בכלל גם לא מרשה לו לבוא אליה עם בתו הקטנה, כאילו היא מסוכנת לה. בת זונה גם היא, הרהרה, אבל לך תדע... אולי היא מקושרת לכל מיני גורמים, והיא גם בטח מקנאה בקשר שלנו ותנסה לשים לנו רגליים ואולי לדפוק לי את הצורה. רק זה חסר לי... עוד זונה שתתנכל לי חוץ מהאבא של הילדים שלי.

זעם הציף אותה כשהמילה אבא חלפה במחשבתה. והוא עוד חושב שהוא אבא טוב, התמרמרה בליבה, הפסיכופט הזה שעשיתי לו ילדים וגידלתי אותם לבד; טוב, בעצם הוא לא כל כך נורא. נזכרה בדמעות שזלגו מעיניו כשהחזיק לראשונה את ילדם האחרון. איש גדול, ממש ענק, מתייפח בהתרגשות כשהוא אוחז בתינוק הזעיר בן יומו. כמה אהבה אותו באותו רגע. הוא היה הילדון הקטן שלה. נזכרה כיצד היה נצמד לשדיה כפעוט ומבקש את חום גופה, והיא הייתה מלטפת את ראשו ומקבלת אותו אל תוכה עד שהיה פולט קריאה קצרה וקורס עליה מתנשם בכבדות, והיא הייתה מזיזה אותו בעדינות מעליה שתוכל לנשום, והוא היה נשכב על גבו, והיא הייתה מניחה את ראשה על החזה הגברי השעיר הגדול והשרירי הזה ונושמת את גבריותו לתוכה.

והיו גם רגעים אחרים, קשים, שבהם היה גובר עליו זעמו והוא היה גורר אותה בכוח לחדר השינה. "הילדים, הילדים," הייתה מתחננת, אך הוא לא שעה לה ובגסות היה מפשיל את מכנסיה וקורע את תחתוניה. והיא כנועה ושקטה הייתה נעמדת על ארבע ומושיטה יד לאחור ומכוונת את זכרותו התפוחה לתוכה, מחכה שיגמור וייתן לה לחזור לילד שמייבב בלול בסלון. אחר כך היה קם מעליה והיא הייתה שומעת את טריקת הדלת ואת האופנוע המונע ומטרטר וידעה שיש לה מנוחה קצרה ממנו. באותם רגעים הייתה נשבעת לעצמה שזו הפעם האחרונה ושכבר מחר היא מתקשרת לעורך דין ומתגרשת ממנו אחת ולתמיד. וכאשר הבכי של הילד גבר, היא הייתה לוקחת נייר לח ומנגבת את עצמה, לפני שלבשה את המכנסיים, והייתה חוזרת לתינוק שנצמד לשדיה וינק בתאווה ותחושת נינוחות הייתה פושטת בה והזעם מתמוסס. ואחרי שהשכיבה את התינוק במיטתו הייתה נכנסת למטבח ובמיומנות של שפית מכינה כבשׂ בתנור ותפוחי אדמה צלויים ולידם סלט ירוק מתובל בשקדי מלך ורוטב כמו שאהב.

והוא חזר תמיד עם זר פרחים ענק, חפיסת שוקולד וקופסה קטנה שבתוכה, כבר ידעה, מסתתר תכשיט יקר ערך שרכש עבורה בכיכר המדינה. הוא היה כורע על ארבע כשהגיש לה את התשורה ועיניו הביטו בה בתחינה כמו עיני כלבלב המצפה לשניצל. "די, מספיק," הייתה אומרת ומאמצת את ראשו הגדול אל ירכיה. והוא היה מצמיד את אפו אל רוכסן מכנסיה, פועה בבכי עצור ולוחש שרק אותה הוא אוהב ולעולם לא תהיי לו אחרת על פניה. וכבר היא חשה בלחלוחית שמציפה אותה והיא אינה אומרת מילה כשהוא פותח בעדינות את רוכסן מכנסיה ומניח להם ליפול ולשונו מענגת בעדינות שרק הוא יודע להפיק והיא נושכת את אצבעותיה כשגלי האביונה מתפרצים ומנענעים את גופה ברטט חסר שליטה. "טוב, שב לשולחן," היא הייתה אומרת לו, והוא היה קם על רגליו, גדול וגבוה, ומביט בה במבט של אדון כובש.

היא יודעת כבר שלא תתקשר לעורך הדין. "אני רק שמה את הפרחים במים," היא אומרת וגוזזת את הגבעולים. "זה הזר הכי מקסים," היא אומרת כשהיא מתכופפת להריח את הפרחים הססגוניים וחוזרת למלא את צלחתו במנה נוספת ומביטה בגבר שלה שאוכל בתיאבון וחדרי ליבה מתמלאים באהבה אליו.

ומעניין איפה ההוא עשה את הלילה הזה? חשבה וצביטה של קנאה חתכה את ליבה. המניאק הזה בטח לא יכול להישאר לבד אפילו לילה אחד, והוא בטח מצא לו איזו גרוטאה בלה לתקוע בתוכה את הזין שלו. אבל ההוא היה סרוח ברגעים האלו על מיטתו, ישן שינה טרופה אחרי שחזר משיטוט על גדות הירקון בליל אמש. הוא חצה את הנחל הירקרק ונשאב בכוח סמוי אל הבניין דמוי הכריש שעמד בגדה השנייה וממנו בקעו במעומעם צלילי מוזיקה מונוטוניים. הוא היה ספוג בוודקה זולה וכרסם בוטנים מלוחים שרכש שעתיים קודם לכן בפיצוחייה השכונתית.

בהתחלה חשב שייכנס לפאב ההוא, יזמין לעצמו בירה קטנה ואחר כך יגרור את עצמותיו הדלות למיטה. הוא הלך צפונה לאורך הירקון, עלה על הגשר ונשען על המעקה. ברווז ער שחה לו ליד הגדה והוא זרק לעברו בוטן שיצר גל קטנטן ובלתי מורגש. והברווז האפור, או אולי הייתה זו ציפור מים אחרת, הוא לא ידע להחליט, המשיך בשחייתו האיטית והוא המשיך ופסע על השביל שפסי מתכת הונחו בו כמדרכה. אנשים יצאו מהפאב וירדו במורד המשופע. הוא לא רצה לפגוש בהם ועלה במדרגות שהובילו למרכז המסדרון והתקרב לפתח בצעד איטי.

תור של אנשים המתין בכניסה לפאב. הם נראו לו זרים ומנוכרים, אולי עובדים זרים. המוזיקה נשמעה דופקנית ובלתי מזמינה. שני שומרי סף עמדו שם בחולצות טריקו שחורות. הוא התקרב, נחוש בדעתו להיכנס ולשבת על הבר עם כוס בירה צוננת, ולפתע ראה את הפנים שמאחורי הקרחת של שומר הברים ובאותו רגע ידע שלא ייכנס ולא ישתה שם את הבירה שלו. הוא הבחין בגרם מדרגות שהוליך לכיוון ההפוך וצעדיו גררו אותו לשם. הוא לא הסב מבטו לאחור ורק כשהיה בטוח כי יצא מטווח הראייה, הרשה לעצמו לשבת על ספסל עץ לח ולבהות בריצודי האורות על המים הכהים. הוא לא יודע כמה זמן ישב שם בוהה חסר מחשבות, ומדי פעם שלף בוטן נוסף מהשקית וטחן אותו בחוזקה בין שיניו עד שהיה דייסתי ונוזלי ורק אז בלע אותו.

הערב היה נעים והוא היה מטושטש ומושפל. עיניו נעצמו והוא ראה את עצמו בתא צר עם גברתן שאונס את פיו, כמו בסרט "חומות של תקווה", רק ששם טים רובינס היה קר רוח ואיים לנגוס את האונס, ואילו הוא חש חסר אונים והרגיש כיצד פניו מתכסות בנוזל דביק וצחוק רע הדהד בראשו כשניסה לנגב מעל פניו את הזרע הלבן והגבישי. הוא פקח את עיניו בבהלה והעביר את ידו על פניו. זה לא היה חלום, הן היו רטובות. רועד כולו הביט לצדדים, פוחד ממה שיראה, וטיפת גשם נוסף צנחה עליו מהשמיים המעוננים. הוא בלע את רוקו וקם בכבדות מהספסל, מצטער שאין לו עוד וודקה שבה יוכל לשטוף את פניו מהזוהמה, אפילו שכבר ידע שאלו רק טיפות של מים.

לרגע חשב לחזור למועדון ולהיכנס אליו למרות הכול: מה יש? למה אני צריך להגביל את עצמי? ממי אני פוחד בכלל? אחר כך חשב על מה שהיא תאמר וכיצד היא תכעס ותאמר שאסור היה לו בכלל להתקרב לשם, והוא יגיד שהוא לא ידע, והיא תגיד שהוא ידע ועוד איך ושהם כבר היו שם ביחד והוא יודע שהוא עובד שם, היא בעצמה סיפרה לו, והוא יטיח בה שמשך שנתיים היא שיקרה וטענה שאינה יודעת כלום וכל אותו זמן הגנה עליו ובינינו, כך יאמר לה בכעס מהול בקנאה, באהבה ובשנאה, היא יודעת שהוא אהבת חייה האמיתית והיא "הילדה הרעה" שלו וכל כמה שיזיק לה, תמיד היא תרצה אותו בעומק ליבה ושום גבר לא ישווה בעיניה אליו כאשר הוא חובש את המסכה של המחזר המאוהב והיא הרי כל כך אוהבת להרגיש מחוזרת ונחשקת. והמתנות, כמה שלא תכחיש, שובות את ליבה והיא אפילו קצת גאה בבת שלהם שמחקה אותה וחולמת על גבר עשיר ויהלומים ושמלות, וגם כשהיא נוזפת בה בחיוך על הפנטזיות האלו, אף על פי שהיא עצמה אישה כשרונית ומוכשרת וחרוצה ומפרנסת את עצמה ואת ילדיה בכבוד, הרי היא מתגעגעת לשפע של אז, למכוניות המפוארות, למסעדות היוקרה, לשמפניה, ליין הלבן הצונן ולעדי היקר, לפעמים משובץ יהלומים, לפעמים עיצוב מיוחד בזהב לבן, שהיה מגיש לה בחיוך ולוחש שמול יופייה הפראי מחווירים כל יהלומי העולם.

הנקישה בדלת לא איחרה לבוא. היא קמה באיטיות והציצה בחריר. היא לא הופתעה לראות את פניה הנזעמות של השכנה הבלתי ממחזרת. "רק רגע," היא אמרה, "אני רק שמה עליי משהו." בצעד איטי הלכה לחדר השינה, מתענגת על כל רגע שהשכנה מתבוססת באשפה, שלפה חלוק דהוי וזרקה על כתפיה.

"ווייי... ווייי! מה זה? מה קרה?" פרצה בקריאת תדהמה כשראתה את השכנה עומדת במרכז ערימת הזבל, פניה סמוקות מזעם. "זה החתולים האלו. כמה פעמים ביקשתי מוועד הבית שינעלו את דלת הכניסה ושלא ישימו להם אוכל בלובי. תראי מה הם עשו! תכף אני עוזרת לך לנקות!" השכנה ההמומה הביטה בה במבט נבוך. היא רצתה לומר משהו אך הוא נתקע בגרונה.

"אימא! אימא!" נשמעה קריאה מחדר הילדים. השכנה הביטה בה שוב ולחשה, "לא חשוב, הילד שלך קורא לך... לא צריך, אני כבר אנקה לבד..."

"מי זה היה?" שאלה אותה בתה הצעירה.

"החתול במגפיים," צחקה בקול משועשע והלכה להכין לילדים את ארוחת הבוקר ואת הסנדוויצ'ים לבית הספר.