שלושה דברים לאי בודד

1

השנה היתה אלפיים ומשהו, אך העניינים לא היו עתידניים במיוחד.

הטכנולוגיה אמנם אפשרה ללווייני ריגול רכלנים להתלחש בשמים, אך עדיין, תמורת מעט שיבולת שועל הובילו חמורים דליי אורניום אל מערות מרוהטות של קנאים יחפים.

אותה טכנולוגיה לא אפשרה לאוֹדי לחנוק את המזכירה שהתקשרה להודיע לו על הטעות. הוא היה משוכנע שיש תקדימים לחֶנֶק מזכירות. השנה היתה אלפיים ומשהו ולכל דבר היו תקדימים.

את המזכירה כל זה לא עניין. "סיימת לצעוק?" גערה בו.

אודי לא ענה. היא היתה רק השליח, אבל אודי ידע שכמעט כל שליח מעוניין להישלח. זה הבסיס לדיפלומטיה המודרנית, לעסקי הפיצות, אפילו לנסיעות העבודה שלו.

"סיימת לצעוק?" שאלה שוב, מעודדת מההפוגה הפתאומית.

אודי העביר את ידו בשיערו, שהיה עדיין ארוך, משך את הסיגריה הדמיונית מפיו והשליך את מה שנותר ממנה על הרצפה.

בתקופה האחרונה החל לעשן סיגריות דמיוניות. הוא לקח לריאות עשן דמיוני, מתעלם במופגן מאזהרות דמיוניות של משרד הבריאות.

הוא היה יכול להפסיק מתי שרצה.

אודי סיים לצעוק אבל היה רחוק מלהירגע.

"אני רוצה שתגידי לי בדיוק על איזה חיסון את מדברת." תבע מהמזכירה. "ואני רוצה לדעת למה זה קרה." הוא לא אהב לכעוס, גם לא לדאוג, אבל עם הזמן התברר לו שהיה טוב בזה. אנשים לא הותירו לו ברֵרה. הכי הפריעו לו הטיפשים והאדישים, שהביטו בו ודרכּוֹ בחוסר הבנה או עניין.

ידו השמאלית אחזה במכשיר הסלולרי והימנית כיסתה את מצחו ואת עיניו כמו מצחייה שמוטה. נאנק תחת הקלות הבלתי נסבלת בה אנשים זרים יכולים להשפיע על חייו, נד בראשו בחוסר שביעות רצון. הוא מאס במזכירה, קוצר הרוח נשב לחדר המצב שבמוחו, מעיף ניירות תועים, מוציא את דעתו מכורסתה הנוחה.

"תראה," ניסתה שוב, "החיסון ששכחת לקחת פו —"

"מה?!?"

"אני אומרת ש —"

"אני שומע מה את אומרת! את אומרת שאני שכחתי לקחת את החיסון! אני לא מאמין שאת ממשיכה להגיד את זה!" אודי באמת לא האמין. הוא עמד לנסוע לקצה העולם, מקום המצריך שלושה חיסונים, אך טעות של החברה בה עבד הותירה אותו לא מוגן.

אודי היה בטוח שבאַדוַוייס ידעו את כל זה, אחרת לא היו מנסים לשסות בו את המזכירה.

"תשמע, אני לא אומרת כלום." אמרה. היה בזה מעט זֵן, אבל אודי תיאר לעצמו שלא מדובר בכמויות מסחריות.

זה חסר טעם, חשב כשנאנח אל תוך הטלפון. חסר סיכוי, נגרר לעומק מערבולת על ידי צורת חיים נחותה ממנו, אך עיקשת ונינוחה יותר.

את המזכירה כל זה לא עניין. כדי להעביר את הזמן דיפדפה בתיק האישי שלו — אישי כי היה עליו ורק עליו במקום שלו ורק שלו. "אני בסך הכל ממשאבי אנוש," הסבירה, "כל מה שאני צריכה לעשות, זה להודיע לך שהיעד שאליו אתה נוסע מצריך שלושה חיסונים, ואתה קיבלת רק שניים. כבר אמרתי לך שקדחת צהובה וטיפוס הבטן קיבלת, אבל אין לך מה להיות כל כך מודאג. השלישי תמיד הכי פחות חשוב."

"את בכלל יודעת לאן אני טס? את יודעת שיואל שילדמן עמד איתי מול המפה, בחדר הישיבות, והיה צריך לזוז ארבעה צעדים ימינה ולהתכופף בשביל לסמן לי את המקום? את יודעת שכל מה שמצאתי על האי הזה באינטרנט זה שהוא משולש, ושמזג האוויר בו לא משתנה אף פעם, תקוע תמיד על עשרים וכמה מעלות? זו לא הפעם הראשונה שלי במזרח," תקף, "כל חיסון חשוב!"

יואל שילדמן היה הבוס של אודי. כמעט תמיד היה בחופשת סקי. באדווייס היו אומרים שיואל נמצא במשרד פחות מאנשים שהגיעו לראיון עבודה. אודי חשד שיואל נמצא במשרד פחות מאנשים שפקססו לחברה את קורות החיים שלהם.

"בטח שאני יודעת לאן אתה טס," המזכירה השתהתה מעט, צדה מידע. "קוטנגנס, לא?"

"לא קוטנגנס. קוֹ־טַנְ־גֵנְט." תיקן, "זה באוקיינוס ההודי."

"טוב, לא משנה," אמרה בעליזות, "אני יודעת שיהיה בסדר."

אודי חייך חיוך שלא היה מעביר אותו לשלב הבא בתכנית שידוכים. הוא לא ידע שיהיה בסדר, הוא לא ידע כלום, הוא לא ידע, למשל, למה היה חייב להסתפר.

זה בכלל היה מוזר. למרות הדרישה הבלתי שגרתית, יואל הצליח להתחמק מהסבר ונטע באודי את התחושה שעם שיער ארוך לא יוכל למכור מערכת בקו־טנ־גנט. מיד אחר כך דיבר על הבדלים תרבותיים וסיפר לו את הסיפור על היפנים והברגים הפגומים.

זה הלך בערך כך: היפנים זכו במכרז של חברה אמריקאית לייצור ברגים. על פי תנאי המכרז היה עליהם לספק מיליון ברגים, ללא יותר מאחוז אחד של פגומים. ביום אספקת המשלוח הגיעו מיליון הברגים ואיתם גם חבילה קטנה של ברגים עקומים, עליה נכתב: "מצ"ב אחוז אחד של פגומים, ארוזים בנפרד."

"את יודעת מה? אני חושב שעדיף שאני אדבר עם יואל," אמר אודי. יפנים דפוקים, חשב לעצמו. "את יכולה להעביר אותי?"

המזכירה ציחקקה ואודי הבין לפתע ששערה היה צבוע אדום. הוא קיווה שהיא מכוערת באופן יוצא דופן, למרות שידע שאין מזכירות כאלו באדווייס.

"יואל בחופש." ענתה, "תאמין לי שגם אני העדפתי שמישהו מהחבר'ה של המכירות ידבר אתך." היא גרמה לזה להישמע כאילו היו חבורה מגובשת. זה היה רחוק מהאמת.

"את יכולה לפחות להגיד לי ממה הייתי אמור להתחסן?"

המזכירה יכלה. "זה סוג של קדחת, אבל אל תתפוס אותי במילה."

"סוג של קדחת," חזר אודי, מדמיין את גלי הקול שלו נכרכים סביב צווארה. "איזה סוג?"

"אני חושבת שזה משהו שנקרא קדחת הזחל."

להפתעתו, חיבב את השם. "מה קורה למי שנדבק?" שאל, מעודד קצת יותר.

"דמעות, טשטוש, עייפות, חולשה, חום, הזיות," הקריאה בקצב. "זה יכול להגיע לקריסת מערכות פנימיות." הוסיפה בשקט ואודי העמיד פנים שלא שמע אותה.

"ואיך נדבקים בזה?" שאל, מעודד קצת פחות.

"אנחנו לא יודעים בדיוק," הודתה, "אולי בעקיצה?" קולה ניסה לתת לו תחושה כוזבת של חמימות כך שנדמה היה לרגע שהיא מכירה אותו, אבל אודי ידע שלא היתה מזהה אותו בהמון סואן גם אם חייה היו תלויים בכך. הוא קיווה, לשווא, שיום אחד חייה אכן יהיו תלויים בכך.

"אתם לא יודעים בדיוק." חזר אחריה. "אתם תמיד מתרבים כשאתם טועים."

"טוב, תראה," ניסתה לסכם, "אל תהיה כל כך מודאג, אחוז ההידבקות בקדחת הזחל הוא אפסי ויש לך היסטוריה רפואית טובה."

"תפסיקי להגיד לי לא להיות כל כך מודאג," דרש, "ומה הקשר להיסטוריה שלי? אני חושב כרגע על העתיד."

"אין לך ממה לחשוש." התעקשה, "אתה טס דרך בנגקוק וחוזר בעוד שלושה ימים, לא?"

עד כמה שהתכונן לחלק הזה של השיחה, השאלה מצאה אותו לא מוכן. לבו האיץ, לא מתואם. אודי חזר על מה שאמר ליואל, על מה שהזכיר לשליח כשקיבל את כרטיס הטיסה, על מה שלחש לעצמו לפני שנעל את דלת הבית, לפני שיצא.

"כן. אני חוזר תוך שלושה ימים, אני חייב להיות בבית ביום חמישי." אמר. "חייב." הוסיף, ליתר ביטחון.

אודי היה חייב להיות בבית ביום חמישי. ביום חמישי הוא יראה את המשחק. הוא יחזור ישר משדה התעופה, מוקדם מספיק כך שמציאת מקום חניה תהיה דאגתו האחרונה, הוא לא יחשוש להביט בעיניו של שוטף המדרגות כשידלג על הרטובות שבהן שלוש־שלוש כהולך על מים. המנעול יתרצה כשיבין שזה הוא, והטלוויזיה תיראה גדולה כאילו נמדדה בשיטה המטרית.

אודי לא היה אוהד רגיל. במשחקי הבית למשל, הרגיש בחוץ — היה עליו לצאת אל הקור, להיתקע באיילון ולהידחף להיכל, אל לב ההמון מפצח הגרעינים.

במשחקי החוץ נהנה יותר. הוא ראה אותם בבית, מול המסך, מתמסר לעידוד קולני בקלות לא אופיינית, עם אספקה שוטפת של דיאט קולה קרה, עטוף קירות מוכרים ומגוננים. הוא אהב את התחושה שעוררה בו הקבוצה כשעלתה אל המגרש, כל כך צהובה ובטוחה בעצמה. גם בגלל זה הרגיש שהוא חייב לחזור הביתה בזמן, ביום חמישי.

אודי עבד בחברה שהתפרנסה מאי־ודאות. האדווייזר — מערכת תמיכת ההחלטות של אדווייס, אותה הציג בנסיעות העבודה שלו — היתה מכונה שהפכה אי־ודאות לוודאות באחוזים טובים למדי.

ודאות היתה טובת ההנאה היחידה שדרש. הוא התעורר בוקר אחד לצד מנהלת מכירות בשטראוס וראה את המקרר המלא בגלידות וניל. הוא רצה מה שכולם רוצים — מעט ממה שמכרה החברה בה עבד.

כיוון שהבין כבר מזמן שהגורל לא יכול לשתף פעולה עם כולם כל הזמן, החליט לקחת את הוודאות לידיים, ובכל פעם שיצא לנסיעת עבודה הבהיר במשרד מתי הוא חייב לחזור. כל נסיעה היתה חייבת להיות מעגלית, סימטרית, מובנת, עם תאריך חזרה ודאי. לא חץ שלוח לאי שם. הפעם, היה זה המשחק, ואודי הודיע שיהיה חייב להיות בבית ביום חמישי. בערב, כשהכדורסל יתחיל, אי־ הוודאות תוכל להמשיך בשלה.

"אז לא תהיה שום בעיה." אמרה המזכירה בביטחון. "מה כבר יכול לקרות בשלושה ימים?" הארץ שטוחה, מכשפות יצופו לאחר שיושלכו קשורות למי הנהר, אי אפשר לעבור את מהירות האור, חשב אודי — ביטחון מהסוג הזה.

ואז ניסתה להיות נחמדה. "אוּדי," אמרה, "יהיה בסדר. אל תהיה כל כך מודאג."

אנשים נהגו להציע לו להיות פחות מודאג וכמעט תמיד שיבשו את שמו. אודי נלחם בשוּרוּק מאז גן החובה.

"יהיה בסדר. אל תהיה כל כך מודאג..." טיאטא בכעס את המילים, "אבל קוראים לי אוֹדי, זה אוֹ־די ולא אוּ־די!" קרא בייאוש, "למה אנשים לא מסוגלים להבין אפילו את זה? אני עובד באדווייס כבר שנתיים, מצדי תנקדו את הכל. תנקדו!" צעק והידק את אחיזתו במכשיר הסלולרי. באגרופו השני היה יכול להפוך זהב לעופרת. הוא שמע את אוושת העניבות של אנשי השיווק המפונקים הצועדים על השטיחים הרכים כאילו החזיק קונכייה משרדית.

אשת שיווק אחת ניתקה מהקבוצה והלכה לקראתו. אנשי שיווק עושים את זה לפעמים. היא הציעה לו קפה ופריטים פטורים ממכס ואודי ידע שאנשי שיווק מסוגלים גם לזה. היא חייכה אליו, חיוך מזויף כמו קולה דובדבנים. אנשי שיווק עושים את זה לעיתים קרובות. היא ליטפה את כתפו וביקשה שיישר את המושב ויהדק את החגורה.

אודי התעורר מול פניה האדיבים של הדיילת. אף אחד לא ליטף את כתפו.

הוא וידא ששיערו קצר עכשיו, שאכן הסתפר, ונזכר שכבר קיים שיחה דומה מאוד עם אחת המזכירות באדווייס שעות לפני כן, כשעמד לנסוע לשדה התעופה.

פנים המטוס היה צפוף מדי, אקונומי מדי, עם ריח ארוחות אלומיניום ותינוקות הצורחים על הוריהם. אודי הזדקף מעט בכיסאו ובחן את יריביו. הוא ניהל מאבק קצר על המשענת שלשמאלו עם אישה שמנה והפסיד. הוא התנחם בכך שהביסה בלא תנאי גם את הצנום והמעונב שישב ליד החלון.

המטוס התנהג בבגרות רבה בכל הנוגע לאיבוד הגובה והגלגלים הקטנים נשלחו קדימה, דמויי זרועות זעירות של גיבור־על עם בעיית גפיים. הנחיתה בבנגקוק תהיה חלקה, אבל אודי ידע שההתחלה היתה יכולה להיות טובה יותר.

למרות הכל — אילץ את עצמו לחשוב תוך הצתת עוד סיגריה דמיונית ברגע בו הבהבה מנורת האסור־לעשן־נא־להדק־חגורות — עם קצת מזל זה לא ייגמר בבכי, ואולי גם לא בעייפות, חולשה, חום, טשטוש והזיות.

הם עשו טעות, וחיסון אחד מתוך השלושה היה חסר. אסור לו להיעקץ.