שלושה לוחות הברית – פוליטיקה של בתי כהונה...

התורה השלישית - התורה של הפרושים

מיתוס שתי התורות

מיתוס שתי התורות הוא מיתוס שלפיו עם ישראל קיבל מהאל במעמד הר סיני שתי תורות. תורה אחת היא התורה שבכתב. תורה זו כוללת את חמשת חומשי התורה: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר וספר דברים, שמופיעים בתנ"ך. התורה השנייה היא התורה שבעל פה. היא כוללת שישה סדרי משנה, שנכתבו על ידי חכמי התורה. יש הכוללים בה גם את הגמרא, שהיא לכאורה פירוש של ששת סדרי המשנה. על פי המיתוס של שתי התורות, התורה שבעל פה התקבלה אף היא במעמד הר סיני ועברה בעל פה במהלך הדורות. התורה שבעל פה היא זו שמסבירה מה הכוונה בכל דבר הכתוב בתורה שבכתב.

אך האם מיתוס זה היה חלק מהיהדות מאז ומעולם? בהמשך הספר אראה שמיתוס זה הוא תולדה של מאבק פוליטי ודתי עקוב מדם בין שני זרמים ביהדות בתקופת בית שני. זרם אחד קרוי הפרושים. זהו זרם עממי שנאבק בזרם השני - הצדוקים, הכוהנים שמרכזם בבית המקדש בירושלים. המאבק הסתיים בניצחונם של הפרושים. חז"ל, ממשיכיהם של הפרושים, נעצו את המסמר האחרון בארון הקבורה של הצדוקים.

לפני שאציג ראיות רבות התומכות בעמדה זו, ברצוני לתאר בפניכם בהרחבה את השתלשלות האירועים כפי שעולה מאותה תיאוריה המסבירה כיצד התפתחה התורה שבעל פה ונוצר מיתוס שתי התורות. תיאוריה זו מצביעה על קשר ישיר בין התורה שבעל פה והאופן שהיא סייעה לפרושים, שהביאו את התורה הזו אל היהדות, במאבקם נגד הצדוקים.

בואו נצלול אל פרטי התיאוריה ונבין מי היו הפרושים ומי הם הצדוקים, ועל מה היה המאבק ביניהם.

המאבק הפוליטי בין הפרושים לצדוקים

הפרושים היו זרם של תלמידי חכמים שזכה לתמיכת העם. הם לקחו את התורה והנגישו אותה לעם.

הצדוקים היו הכוהנים בבית המקדש בירושלים והם אלו שכתבו את התורה המקורית. במידה רבה, הכוח הפוליטי, השליטה בפולחן ובדת - כולם נמצאו בידיים שלהם. הם אלו שקבעו את החוק, הם אלו שניסחו את ההלכות הדתיות. העם נדרש לשלם להם מיסים ולממן אותם. לדוגמה, תשלומי המעשר לכוהנים הלכו לכיסם. מס חצי השקל, מס פדיון הבן, חלק מהקורבן שהיה שמור להם ועוד כהנה וכהנה מיסים. רוב הכסף, הזהב והאוצרות של המדינה נשמרו במקדש, ששימש גם מעין בנק באותם הימים.

על עוצמתם הכלכלית של הכוהנים אפשר ללמוד מתיאוריו של יוסף בן מתתיהו, הכוהן וההיסטוריון בן המאה הראשונה לספירה. הוא מספר כי לאחר חורבן בית המקדש השני, מחיר הזהב צנח והוא איבד מערכו בכל האזור מכיוון שהשוק הוצף בזהב שהרומאים בזזו מהמקדש בירושלים.

הכוהנים באותם הימים גם קיימו מערכת יחסים של קח ותן עם שליטי האימפריה. חלק מהמיסים הם חלקו עם הנציב מטעמו של האימפריאליסט. זו הייתה שכבה אליטיסטית סגורה, שלא ניתן להיכנס אליה, ועם השנים התקבעה בה תרבות של שחיתות.

יוסף בן מתתיהו מספר למשל על יהושע בן גמלא, כוהן מהמעמד העליון שרצה להתמנות לכוהן גדול. באותם הימים מינוי הכוהן הגדול היה בידי המלך. לצורך מימוש שאיפותיו, יהושע נזקק להרבה כסף ואותו הוא ביקש להשיג בעזרת נישואים למרתא בת ביתוס, אחת מעשירות ירושלים באותם הימים. אך מרתא הייתה גרושה ואילו הוא כוהן ולכן מבחינה הלכתית הם לא יכלו להתחתן. על המגבלה הזאת הוא התגבר באמצעות נשיא הסנהדרין באותו הזמן, רבן שמעון בן גמליאל הזקן, שעזר לו להעביר החלטה מושחתת המנוגדת להלכה בתמורה לדברים שנציגים אחרים בסנהדרין ביקשו. בזכות ההחלטה השנויה במחלוקת הצליח יהושע בן גמלא לקבל היתר להתחתן עם מרתא הגרושה. לאחר החתונה, מרתא שיחדה בכספה את המלך אגריפס השני וזה מינה את בעלה לכוהן הגדול בבית המקדש.

אפשר למצוא לא מעט דוגמאות מעין אלו המתועדות בספריו של יוסף בן מתתיהו ושופכות אור על השחיתות שפשתה בשכבה הכוהנית באותם הימים. סביר להניח שהשחיתות לא החלה באותן השנים ושחיתויות כאלו היו חלק מהתנהלות הצדוקים עוד קודם לכן, והן בין היתר חלק מהרקע למאבק של הפרושים בצדוקים.

הקשר של הכוהנים בבית המקדש עם בני העם הפשוטים היה רופף. הביטוי העיקרי של בני העם למילוי המצוות היה בהבאת הקורבנות והמנחות בשלושת הרגלים לבית המקדש. שם, למרגלות בית המקדש, הכוהנים היו מקריאים באוזניהם את החוקים מספר דברים, הוא ספר התורה באותם הימים. תלמידי החכמים שינו את התמונה. הם לקחו את התורה שנכתבה בידי הכוהנים והפכו אותה נגישה לעם, שלא ידע עד אז מה כתוב בה. בעקבות השתלטות תלמידי החכמים, הלוא הם הפרושים, על התורה וחשיפתה בפני העם על ידי הרחבת לימוד התורה בקרב האוכלוסייה, התעוררו שאלות רבות שתלמידי החכמים נדרשו לענות עליהן. שאלות שהכוהנים לא היו צריכים להתמודד איתן ומעולם לא נדרשו לענות עליהן כי הם ישבו במגדל השן שלהם, מנותקים מהעם אי שם בבית המקדש. מבחינת הכוהנים השיח על התורה והלימוד שלה היה נחלתם הבלעדית ופשוטי העם לא יכלו לקחת בו חלק.

השאלות שהתעוררו נגעו לקיום המצוות והחוקים של התורה, לתפילות שהפרושים הנחילו, ולמעשה התייחסו כמעט לכל נושא הנוגע לחיים. המילה "רב" נכנסה אז לשפה. פירושה היה: מורה. מישהו שמלמד את התלמידים. הביטוי "משה רבנו" נולד באותה תקופה. כלומר, אותם מורים הצמידו למשה את התואר "רבנו" כי הם ראו בו מורה כמותם.

ככל שמספר התלמידים הלך וגדל, כך גדל גם מספר המורים. עם ריבוי המורים המלמדים, גם התרבו התשובות לשאלות שהעלו התלמידים. יש שיאמרו כי תהליך זה של ריבוי התשובות הוא שיצר את התורה שבעל פה. התורה שבעל פה היא למעשה אוסף התשובות שהתלמידים קיבלו לשאלות השונות שהתעוררו במהלך לימוד התורה.

לכן התורה שבעל פה היא אוסף ארוך של מחלוקות. לא במקרה המשנה נפתחת בוויכוח בין חכמים לגבי הרגע ביום שבו יש להתפלל תפילת ערבית. ולאחר מכן החכמים מתווכחים על השאלה מתי יש להתפלל שחרית. אחד אומר כאשר השמיים צבעם בין תכלת ללבן, השני כאשר הם בין תכלת לכרתי (שצבעו ככל הנראה גוון ירקרק). כל אחד מציע שעה קצת שונה לתפילה, על פי מצב קרני השמש השונה מעט ומיד עולה טיעון נוסף החולק על עמדה זו ובו הקביעה כי בוקר יכול להיחשב גם שעת היקיצה הטבעית של האדם.

למעשה ריבוי התשובות המתווכחות זו עם זו נובע במידה רבה משום שהמורים בקרב הפרושים לא היו מקשה אחת והשתייכו למספר מחנות שהתווכחו בינם לבין עצמם, שעליהם ארחיב בהמשך.

לאחר שנים ארוכות שבהן נאספו תשובות הרבנים, תשובות אלו נעשו לחוקים שיש לקיים אותם כלשונם והם קיבלו תוקף של תורה, התורה שבעל פה.

הפיכת התורה שבעל פה לחוק מחייב

הבעיה הגדולה של הפרושים ותלמידי החכמים הייתה שעל פי התורה הכתובה לא הייתה להם שום סמכות - לא דתית ולא פוליטית. הם לא יכלו לפסוק הלכות, הם לא היו מוסמכים לחוקק חוקים. על פי התורה הם לא היו רשאים אפילו לפרש את החוק. כל הסמכויות בענייני התורה היו נתונות אך ורק בידי הכוהנים וזאת משום שהם אלו שכתבו את התורה.

גם הכהונה הייתה שמורה אך ורק לכוהנים. הפרושים לא היו יכולים להשתלב בכהונה משום שהיא עברה מאב לבן בלבד, ובעורקיהם של תלמידי החכמים לא זרם הדם הנכון. עם חוסר הצדק הזה הפרושים נאלצו להתמודד. כדי להקנות לעצמם מעמד של פוסקים ומחוקקים לגיטימיים, הם חייבים היו לעשות מהלך דרסטי. הדרך שלהם לעשות זאת הייתה הפיכת התורה שבעל פה לתורה שהיא ציווי אלוהי. אותה התורה שהתפתחה בתהליך אבולוציוני הדרגתי מוויכוחים אנושיים שינתה מעמד וקיבלה תוקף של קדושה אלוהית.

במושגים שלנו היום היינו אומרים שהם שינו את החוק. חוקים בעולם הקדום לא התקבלו כפי שחוקים מתקבלים היום במדינות דמוקרטיות. זו לא הייתה החלטת רוב של נבחרי העם אלא של קומץ כוהנים. הם אלו שקבעו את החוקים שתוארו תמיד כציווי אלוהי. הכוהן היה כותב את התקנה בספרי הקודש ובכך היה יוצר חוק חדש. הוא נדרש אומנם להתמודד עם מתנגדיו הכוהנים האחרים, כחלק מהפוליטיקה הפנים־כוהנית, אבל לכל הכוהנים ברור היה שמי שאינו כוהן לא יכול להיות שותף במשחק. לכל שאר האנשים לא הייתה שום חשיבות ושום דרך להשפיע על החוקים.

הפרושים יצאו נגד שיטת החקיקה הכוהנית, שהשאירה אותם מחוץ למשחק. הם רצו תורה שבה יש להם שליטה על החוקים והציבו אלטרנטיבה, אם תרצו - תורה אלטרנטיבית שהתחרתה בתורתם של הכוהנים. תורה חדשה שאפשרה לפרושים לחוקק חוקים חדשים ולתת פירוש, יצירתי מאוד לעיתים, לאופן שיש לקיים את התורה של הכוהנים. כמובן, פירוש חוקי התורה שלהם תאם את האינטרסים והציפיות שלהם.

מבחינתם של הצדוקים, הם הכוהנים, התורה שבעל פה הייתה שקר והונאה מתחילתה ועד סופה. הרי הפרושים לקחו את חוקי התורה שהם כתבו וסילפו אותם לצורכיהם, כאשר לפשוטי העם לא הייתה שום דרך לדעת שהפירוש מעוות ומגמתי.

כך למשל כותב אחד הכוהנים בטקסט אותנטי שנמצא במגילות מדבר יהודה, שעליהן ארחיב בהמשך, טקסט שמשקף את רגשות הצדוקים לנוכח השימוש שהפרושים עושים בתורתם:

"פשר על מתעי אפרים אשר בתלמוד שקרם ולשון כזביהם ושפת מרמה יטעו רבים."

(מגילת פשר נחום, עמוד 2, שנמצאה במגילות מדבר יהודה).

מתעי אפרים הם מחברי התלמוד, הם הפרושים. מבחינת המחבר הצדוקי, הם כולם דוברי שקר שמוכרים כזבים לעם ומטעים אותם בפירושיהם השקריים, שאינם על פי התורה האמיתית.

הפרושים יאמרו להגנתם שהתורה של הכוהנים לא התאימה ולא יכלה להיות תורת חיים. לכן הם לקחו את הוויכוחים שהיו ביניהם על התורה הכתובה וחוקיה והפכו אותם לתורה מחייבת. ויכוחים שנבעו לא מעט גם מחוסר ההתאמה של התורה המקורית לחיי היום יום של האנשים. זאת משום שהתורה שבכתב נכתבה מזווית ראייה כוהנית. עיקרה נסב על נושאים שהיו חשובים לכוהנים. בתורה הזו הם היו מרכז העולם ושאר האנשים היו משרתיהם וכפופים להם. ניתוקם של הכוהנים מהעם והתמקדותם בעצמם גרמו לכך שהתורה באמת לא הביאה בחשבון אין־ספור מצבים אנושיים שחוקה אמורה להביא בחשבון.

הפיכת הוויכוחים הללו לתורה לא נעשתה רק לשם הענקת תוקף מחייב לפירושים של המורים. יותר מכול היא נועדה להעניק לפרושים סמכויות שלא היו ברשותם עד אז. למשל, היא העניקה להם את התוקף לחוקק חוקים, שהיה שמור כזכור אך ורק לכוהנים. הם עשו זאת באמצעות שיטה השאולה מעולמם של הכוהנים. בעולם הקדום, שינוי החוק התבצע תוך קשירת החוק החדש לאירוע קדוש, בעל משמעות, קדום ומוכר. על כן את התורה שבעל פה הם קשרו למעמד הר סיני וקבלת התורה.

בצורה זו הכניסו הפרושים מסורת חדשה, שתהיה במחלוקת במשך מאות שנים עד שכל מתנגדיה יסולקו והיא תתקבע ותהפוך למקובלת על כל העם. לפי מסורת זו, התורה שבעל פה התקבלה במעמד הר סיני. אבל לא סתם התקבלה במעמד זה - היא התקבלה כאשר כל הנשמות של כל היהודים מכל הדורות, של המתים, של החיים, אפילו של אלו שיחיו בעתיד, כולן נכחו במעמד הר סיני ושמעו את התורה שבעל פה מפיו של אלוהים.

על פי המסורת שהנהיגו הפרושים, תלמיד חכם נולד כאשר הוא כבר יודע את התורה כולה והוא רק נזכר בה במהלך חייו כשהוא פוסק הלכות. לכן דבריו אינם נופלים מדברי הכוהנים והוא רשאי לפסוק הלכות כמותם. הוא גם רשאי לפרש את כתביהם של הכוהנים ולחוקק חוקים על בסיס אותה סמכות. אפשר למצוא בכתבי חז"ל, ממשיכיהם של הפרושים, מספר דוגמאות המבליטות את נחיתותו של הכוהן לעומת התלמיד החכם. כך הם הצליחו לשבור את תקרת הזכוכית ששימרה לכוהנים סמכויות בלעדיות. מעתה הסמכויות הבלעדיות שניתנו על פי התורה רק לכוהנים היו מוקנות גם להם.

המאבק על החיים שאחרי המוות

יוסף בן מתתיהו מתאר בכתביו את המחלוקות בין הפרושים לצדוקים. אם אנסה לתמצת את דבריו, הם מתמקדים בשני עניינים מרכזיים. האחד, הפרושים האמינו בחיים אחרי המוות לעומת הצדוקים שדחו השקפה זו. השני, הפרושים סברו שניתן לפרש את התורה ויש תוקף לתורה שבעל פה. לעומתם הצדוקים דחו מכול וכול תורה אחרת מהתורה שבכתב.

האמונה בנשמות ובחיים אחרי המוות חלחלה באותה תקופה ממסורות יווניות עתיקות. אפשר למצוא את אפלטון מבטא דברים דומים כבר קודם לכן. הצדוקים המשיכו כמובן להיצמד לאמונה היהודית הקדומה שלפיה אין חיים אחרי המוות ואין נשמה שעולה לגן העדן. האמונה היהודית עד אותה תקופה לא כללה את האמונה בנשמות וגלגולן. אדם היה פשוט מת ללא המשך. העלייה לגן העדן הייתה שמורה ליחידי סגולה שעלו לגן העדן בעודם בחיים וזכו לחיי נצח. אפשר לספור על יד אחת את האישים הללו. ביניהם אליהו הנביא המוכר לנו משום שאת דמותו חז"ל המשיכו לשמר. לעומתו, את חנוך שעלה השמיימה וחי שם, חז"ל מחקו. על הסיבות למחיקתו ארחיב בהמשך. שאר בני התמותה לא היו זכאים על פי האמונה היהודית לעלות לגן עדן. הפרושים שינו את החשיבה הזאת ונתנו לכל אדם הזדמנות לקבל כרטיס כניסה לגן עדן, אך רק לאחר מותו. על פי חז"ל, כרטיס הכניסה הזה מותנה. הוא שמור לגברים בלבד, וגם הם יזכו בו אך ורק אם יישמעו לצווים של התורה שבעל פה, היא התורה של הפרושים.

כאן אולי המקום לפתוח סוגריים ולומר כמה מילים על יוסף בן מתתיהו, הקרוי גם יוספוס פלביוס. יוסף בן מתתיהו היה כאמור כוהן שחי במאה הראשונה לספירה, בדור שבו חרב בית המקדש השני על ידי הרומאים. הוא היה ממובילי המרד ברומאים ופיקד על הגזרה הצפונית. שם, בקרב ביודפת, נפל בשבי. הוא שרד כנראה בזכות כישורי הדיפלומטיה שלו.

בכתביו הוא מספר כי בצעירותו הפליג לרומא כדי להשיב שלושה כוהנים שנשלחו על ידי הנציב הרומי בארץ ישראל למשפט ברומא. הקיסר באותם הימים היה נירון, שהייתה לו חיבה מיוחדת לתיאטרון. יוסף בן מתתיהו פגש שחקן יהודי שקישר אותו אל הקיסר ואל אשתו. הוא התיידד עם אשת הקיסר והצליח לשחרר הביתה את שלושת הכוהנים. ייתכן שלשם כך הוא נדרש גם לראות הופעת תיאטרון אחת או שתיים של הקיסר נירון, חוויה שאינה קלה במיוחד לאור זאת שנירון מתואר כקיסר חסר כל כישרון משחק, ומי שפיהק בהופעותיו שילם על כך בראשו.

בכישורי הדיפלומטיה המושחזים שלו הצליח יוסף בן מתתיהו גם להציל את נפשו בזמן המלחמה. הוא מספר בכתביו כי כאשר נפל בשבי, ניבא לאספסיאנוס - שפיקד על דיכוי המרד - ולטיטוס בנו כי שושלתם תירש את קיסרות נירון ולכן הם השאירו אותו בחיים. הוא היה שבוי במחנה הרומי עד סוף המלחמה וחורבן המקדש. באחרית ימיו, לאחר שנבואתו התגשמה, הוא שהה ברומא תחת חסות הקיסר. שם הוא כתב את ספריו.

ספריו יקרים מפז משום שמעטים הספרים ששרדו אלפיים שנה, והם חושפים צוהר נדיר לתקופה. הספרים שרדו משום שהכנסייה ראתה בהם עדות לנבואותיו של ישו, שניבא את חורבן המקדש. הם נכתבו ביוונית, ויש טענה כי היו גם גרסאות עבריות לספרים, גרסאות שלא שרדו אך יש עדות לציטוטים מתוכן. קשה לדעת אם חז"ל הכירו את כתביו ומה היה יחסם אליהם. אפשר אולי למצוא ראיה לכך שחז"ל אכן הכירו את הספרים בסיפור הצלתו של יוחנן בן זכאי. על פי הסיפור החז"לי, יוחנן בן זכאי ברח מהמצור הרומי על העיר ירושלים ונתפס על ידי אספסיאנוס. הוא נותר בחיים משום שניבא למפקד הרומי שהוא נועד לזכות בקיסרות. נשמע לכם מוכר? כן, זה בדיוק סיפור ההצלה שיוסף בן מתתיהו כותב בספרו. רק שאספסיאנוס מעולם לא היה בירושלים, והסיפור על יוחנן בן זכאי נכתב על ידי חז"ל, שחיו כמה מאות שנים אחר החורבן. כך שייתכן שחז"ל הכירו את כתביו של בן מתתיהו אבל מסיבותיהם שלהם דחו את ספריו. אולי משום שהיה כוהן ואולי בגלל תוכן הספרים ואולי שני הסיפורים שאבו את השראתם מסיפור שלישי, קדום יותר.

את ספריו של יוסף בן מתתיהו אפשר לחלק לשתי סוגות. בסוגה אחת הוא מספק גרסה משלו לספרות המקרא. באותם הימים עדיין היה מקובל כי כוהן יכול לשכתב גרסה משלו למקרא. גרסה שיש בה פרשנות כמובן. האיסור על כתיבת המקרא הוא איסור פרושי מאוחר יותר.

סוגה שנייה היא ספרות היסטורית. בספרות זו הוא חובש את כובע ההיסטוריון ומספק מידע רב על הזרמים והכתות היהודיות בתקופת בית שני. הוא מספק מידע מדויק על הגיאוגרפיה ופורש את מפת היישובים באותה תקופה. להבנתי, תיאוריו נחשבים לאמינים בקרב החוקרים כיום, עד כדי כך שלעיתים חופרים על פי תיאוריו. גם ממצאים בחפירות שונות מתאימים בהרבה מהמקרים לתיאורים בספריו. למשל נמצאו מחילות מתחת לרחובות ירושלים ובהן כלי חרס שרופים, דבר התואם את תיאוריו של בן מתתיהו המספר על הבריחה של היהודים אל המחילות, ההסתתרות בהן, ושריפת המחילות על ידי הרומאים. עם זאת, הספק תמיד קיים, במיוחד לגבי המספרים שהוא מספק, שלא ברור עד כמה מדויקים הם, ותיאוריו על ימי החשמונאים ותקופות אחרות שבהן לא חי. לכן לא פעם עולות תהיות מהיכן הוא שאב את המידע.

המחלוקת בעם על התורה שבעל פה

במהלך שנים ארוכות הייתה מחלוקת קשה בעם לגבי התורה שבעל פה, וכמובן היא לא התקבלה על ידי הכוהנים. לקשיי ההחדרה של התורה שבעל פה ביטויים רבים בתורה שבעל פה עצמה. למשל, בתלמוד הבבלי, במסכת שבת, חכמים עוסקים בפסוק בספר שמות שבו מסופר על משה שעולה אל הר האלוהים והעם מתייצב בתחתית ההר:

"וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים, מִן הַמַּחֲנֶה; וַיִּתְיַצְּבוּ, בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמות יט יז).

"בתחתית ההר" משמעותו למרגלות ההר, במקום שממנו מתחילה העלייה להר. מבחינת פשט הפסוק, אין כאן כל קושי. בכל זאת כותבי התלמוד מקשים ותוהים איך יכול להיות שהעם התייצב מתחת להר.

רב אבדימי בר חמא נותן את ההסבר הבא: "כפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם" (בבלי, מסכת שבת פח א).

המשמעות שהוא נותן לפסוק תואמת את יחסם של הפרושים למתנגדיהם: אם לא תקבלו את התורה שבעל פה - גזר דין מוות צפוי לכם!

המחלוקת על התורה שבעל פה נמשכה לפחות עד למאה השמינית לספירה וגרמה לפיצולה של היהדות. זה קרה כאשר ענן בן דוד בן ר' חנינאי הנשיא ייסד את היהדות הקראית - יהדות שמסרבת לקבל את התורה שבעל פה ומאמיניה מקבלים אך ורק את התורה שבכתב. הוא עשה מהלך זה לאחר שלא זכה לקבל את המינוי שדרש לראש הגולה. מתנגדיו טענו כמובן שהוא נטש את התורה שבעל פה משום שלא זכה בתפקיד הנכסף - הסבר שקשה לקבלו כפשוטו מכיוון שעזיבת התורה שבעל פה אינה תוצאה הגיונית לעובדה שלא קיבל את המינוי. לדעתי סביר יותר להניח כי לא קיבל את התפקיד משום שהתנגד לתורה שבעל פה, מה גם שאלפי מאמינים הלכו אחריו כשהקים את היהדות הקראית ולא נראה שמישהו מהם רצה לכהן בתפקיד.

סעדיה גאון, שחי כמאה שנה מאוחר יותר, בזמן שהוויכוח היה סוער במיוחד, אמר כי הקראים אינם מתאחים לעולם. הביטוי "אינם מתאחים" פירושו כי הם לא יהיו חלק מהעם היהודי לעולם משום שהם לא קיבלו את התורה שבעל פה. הרב שמשון משאנץ, ממחברי התוספות, שחי בצרפת במאה ה־11 לספירה, אף אמר שהקראים הם ספק ממזרים. זאת משום שהוא לא קיבל את הסכמי הגירושין של הקראים, שלא הסתמכו על התורה שבעל פה.

הוויכוח על הקראים נמשך גם במאה ה־16 לספירה. רבי משה איסרלישׂ החריף את הטון וכתב: "הקראים אסור להתחתן בם וכולם הם ספק ממזרים. ואין מקבלים אותם אם רוצים לחזור." כלומר, גם אם קראי ירצה לקבל על עצמו את התורה שבעל פה, אין לקבלו לקהל ישראל.

הוויכוח על זכותם של הקראים להתחתן עם שאר היהודים נמשך לאורך כל הדורות. מי שהתווכח עם רבי משה איסרליש היה בן דורו, רבי דוד בן זמרה. הוא טען שאכן הקראים לא מתגרשים כהלכה, כפי שקבע הרב שמשון משאנץ, אבל הם כלל לא צריכים להתגרש משום שהם גם לא מתחתנים על פי ההלכה. לכן הוא מגיע למסקנה שמכיוון שהקראים לא יודעים להתחתן, הם גם לא צריכים להתגרש, ולכן לשיטתו הם דווקא מותרים בחיתון.

יעקב עמדין, שהיה ממובילי המאבק בשבתאים במאה ה־18, החריף עוד יותר את הטון וקבע שהקראים גויים וצריכים בגיור, בעוד שכל קודמיו ראו בקראים יהודים, אולי בעלי מעמד נמוך יותר משום שלא קיבלו את התורה שבעל פה, אבל עדיין יהודים. עמדין הקצין את העמדה של היהדות האורתודוקסית ובכך יצר חיץ ברור בין הקראים לשאר היהודים.

הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הרב הראשי הספרדי הראשון של מדינת ישראל, הגדיל לעשות ופסק כי הקראים, בשונה מגויים שניתן לגיירם, הם אסורים בגיור. כלומר, אם גוי לפחות רשאי להתגייר, מהאדם הקראי נשללת זכות זו והוא לא יוכל לעולם לשוב אל חיק היהדות. לכן החלטת הרבנות הראשית לישראל ב־1962 הייתה חד משמעית: הקראים אסורים בחיתון - עד שהגיע הרב עובדיה יוסף, הרב הספרדי הראשי בשנות השבעים. הרב יוסף, שהיה בעברו בשליחות במצרים והכיר את הקהילה הקראית שם, פסק שהקראים הם יהודים כשרים לכל דבר. באופן מפתיע, גם הרב הראשי האשכנזי שלמה גורן הצטרף אליו ויצא באמירה: "מעולם לא נעשה מעשה להוציא את הקראים מקהל ישראל. להפך, העם היהודי ניסה בכל כוחו ובכל מאודו לקרב את הרחוקים. החזון מחייב לעשות כל מאמץ כדי שהם יתאחו בנו". דבריו אלה מהדהדים כמובן את אמירתו של הרב סעדיה גאון שאמר כי הקראים אינם מתאחים לעולם.

מאז ולפחות עד כתיבת שורות אלה, יהודים קראים שעדיין לא מאמינים בתורה שבעל פה רשאים להתחתן ללא גיור עם יהודים המאמינים בתורה שבעל פה.

הקנוניזציה של התנ"ך

יחד עם המיתוס של שתי התורות נוצר גם התנ"ך בגרסתו המוכרת לנו. מהלך זה קרוי בשם הקנוניזציה. הקנוניזציה היא בחירה סלקטיבית של 24 ספרי קודש שהם ורק הם אלו שנכנסו לתנ"ך. באותה נשימה, עורכי התנ"ך, שכמובן היו מזרם הפרושים, הוציאו החוצה את כל כתבי הקודש של הצדוקים.

הצדוקים, שכתבו והחזיקו את כתבי הקודש היהודיים במשך אלפי שנים, הודחו. כתבי הקודש שלהם נאסרו לקריאה, נאסרו בלימוד ונקראים מאז הספרים החיצוניים. את האיסור החמור הזה חז"ל עיגנו בהלכה דתית מחמירה וגורפת. רבי עקיבא, ממובילי הרפורמה החדשה, אמר את אחת מאמירות הצנזורה הקשות והמחמירות ביותר: "כל הקורא בספרים החיצוניים, אין לו חלק בעולם הבא" - אמירה שגדעה ספרייה כוהנית עצומה. מאות ספרים הוצאו לנצח מהמסורת היהודית.

רוב הספרות היהודית הפרושית נשתמרה משום ששימרו אותה. לעומתה, הספרות הכוהנית של הצדוקים הושכחה בכוונה תחילה ואכן רובה נשכח. חלק מהדמויות שלה מצאו את דרכן לספרות הסוד, שזכתה לשם סוד גם משום שנגעה בחומרים אסורים. אלו החומרים שהפרושים אסרו בקריאתם משום שהיו חלק מהספרות הצדוקית. כותבי ספרות הסוד מצאו משמעות חדשה לגמרי בדמויות הצדוקיות. משמעות הקשורה לתקופת חייהם וללא קשר למשמעות שנתנו הצדוקים לדמויות. די להזכיר כאן שבספרות הסוד, הקבלה, ישנו עיסוק רב בנשמות ובחיים שאחרי המוות, שהיה מנוגד לתפיסה הצדוקית - דבר שלא מנע ממחברי ספר הזוהר ומקבליסטים אחרים להישען על דמויות מהספרות הצדוקית ולתת להן משמעות יצירתית המתאימה לתפיסות העולם שלהם.

אגב, בזכות יצירתיות זו נשים "הורשו" גם הן להיכנס אל גן העדן. אומנם רק לאחר מותן ולהיכלות מופרדים מנשמות הגברים, אבל דבר זה היה בגדר חידוש ושונה מהפרושים שאצלם הטבה זו הייתה שמורה אך ורק לגברים.

מגילות מדבר יהודה

אז מה היה בספרים החיצוניים שהיה צריך להחרימם? במשך שנים רבות השאלה הזאת נותרה ללא מענה, אך מהרגע שהתגלו מגילות מדבר יהודה ניתנה לנו הזדמנות לקבל הצצה נדירה אל הספרות הצדוקית כפי שהייתה לפני שצונזרה על ידי הפרושים.

מגילות מדבר יהודה הן מגילות של כתבי קודש יהודיים, מהקדומים ביותר שנתגלו. על פי המחקר, המגילות מתוארכות לשנות שלטון החשמונאים, תקופה שהיא בלב המחלוקת שבין הפרושים לצדוקים. על פי מומחי תיארוך, המגילות נכתבו והועתקו סביב השנים 175 לפנה"ס ועד 100 לפנה"ס. כותבי המגילות מעידים על עצמם כי הם הכוהנים לבית צדוק. על פי המקרא, הכוהנים לבית צדוק כיהנו בבית המקדש בירושלים מימי שלמה המלך. בין המגילות נמצאה מגילת המשמרות שכוללת תיעוד רב היקף ובו הכוהנים לבית צדוק מתעדים את הקרבת הקורבנות במקדש. במקדש כיהנו 24 משמרות כהונה. בכל שבת משמרת אחרת, ונמצא תיעוד שבו הכוהנים רושמים את השבתות ואת המשמרות להקרבה בהן.

בציבור רווחת דעה כי אנשי כת האיסיים הם שכתבו את המגילות, אבל דבר זה לא עולה מתוך המגילות. כותביהן מציינים שוב ושוב כי הם הכוהנים לבית צדוק. משום שדעה זו רווחת, ארחיב בסוגיית זיהוי כותבי המגילות בהמשך. בינתיים רק אומר כי כיום גם חלק מאלו המצדדים בגישה האומרת כי האיסיים הם אלו שכתבו את המגילות, סוברים כי האיסיים הם יוצאי הכוהנים לבית צדוק. בין שמדובר באיסיים שממשיכים את המסורת של כוהני בית צדוק ובין שאלו הכוהנים לבית צדוק עצמם - ברור שהמגילות שנמצאו במדבר יהודה משמרות את המסורת של כוהני בית צדוק.

פרופסור רחל אליאור, שחקרה את המגילות במשך שנים, מעידה כי המגילות כוללות כ־930 כתבי קודש שונים. חלקן מגילות באורך כמה מטרים וחלקן סנטימטרים בודדים. המשותף לכולן הוא שאין במגילות דבר אחר זולת כתבי קודש של הכוהנים לבית צדוק.

הנוסח הקדום של ספרי הקודש היהודיים הללו אִפשר לראשונה לראות כיצד נראו ספרי הקודש בבית המקדש בתקופה שכוהני בית צדוק כיהנו במקדש. מדובר בתקופה ארוכת שנים: מימי שלמה המלך, שמלך סביב 950 לפנה"ס, ועד שהודחו הכוהנים לבית צדוק, סביב 175 לפנה"ס.

בספרייה של הכוהנים נמצאו ספרים רבים מאותם ספרים המכונים הספרים החיצוניים. אלו אותם ספרים שהפרושים וממשיכיהם, חז"ל, אסרו בקריאה שלהם. מתוך ההשוואה המרתקת בין ספרי הקודש הקדומים של כוהני בית צדוק לבין התנ"ך של הפרושים חושפת פרופסור אליאור מה הם החלקים בספרי הקודש שלא עברו את מבחן הצנזורה של הפרושים ומה החלקים שכן עברו. השוואה זו חשפה ממצאים מפתיעים ששפכו אור על המחלוקת הגדולה בין הפרושים והצדוקים, הם הכוהנים לבית צדוק.

אפשר לחלק את הכתבים שנמצאו במגילות מדבר יהודה לשש קטגוריות מרכזיות:

קטגוריה ראשונה - גרסאות של ספרי המקרא. נמצאו גרסאות של כל ספרי המקרא במגילות מדבר יהודה מלבד מגילת אסתר. חלקן בנוסח זהה לנוסח המוכר לנו וחלקן בשינויים כאלו ואחרים. ספר תהלים של כוהני בית צדוק למשל כלל מזמורים שלא נכללים בספר התנ"ך המוכר לנו היום.

קטגוריה שנייה - ספרות ענפה של שירת כוהנים נוספת שלא מצאה את דרכה לתנ"ך. לכל יום, מועד וחג, הכוהנים כתבו דברי שירה מיוחדים שאותם ככל הנראה שרו בזמן הקרבת הקורבנות במקדש. בספרות זו נכללות שירות עולת השבת השונות, מגילת הברכות, מגילות משמרות הכוהנים ועוד.

קטגוריה שלישית - ספרות העוסקת במרכבה, במקדש, בעולמות עליונים ובמלאכים. רוב הספרות הזאת הוצאה מהקנון של התנ"ך. ייתכן שאלה שהוציאו את הספרות הזאת הם אלה שכתבו במשנה חגיגה "אֵין דּוֹרְשִׁין בַּעֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה, וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם, וְלֹא בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ". אחת מהדרכים של הפרושים ושל חז"ל להוציא את הספרות הצדוקית הייתה על ידי האיסור ללמוד ולדרוש בה. במשנה חגיגה, שהיא חלק מהתורה שבעל פה, נאסר הלימוד והעיסוק בעריות, במעשה בראשית ובמרכבה - שלושה נושאים שיש בהם עיסוק נרחב בספרות הצדוקית. משום שנאסרו, ספרות הסוד עוסקת בהן בהרחבה. עירים ועריות בספרות הצדוקית הם מלאכים ובני אלים. המושג גילוי עריות הצדוקי עוסק בראש ובראשונה באיסור של קיום יחסי מין בין בני אלים ומלאכים לבנות האדם, כפי שמתואר שקרה בבראשית פרק ו, ובעקבות חציית האיסור וקיום יחסים בין בני האלים ובנות האדם, נחרבה האנושות במבול. המושג גילוי עריות בין בני משפחה הוא הרחבה של מושג זה.

קטגוריה רביעית - ספרות פולמוסית, מלחמתית. בספרות זו מתארים כוהנים לבית צדוק את כוהן הצדק, הוא המנהיג הטוב ומנהיגם שלהם. מולו ניצב כוהן הרשע שבו הם נלחמים. בין הספרים: מגילת מלחמת בני אור ובני חושך, פשר חבקוק, פשר נחום ועוד. בספרות זו הם מספרים גם על אירועים היסטוריים. למשל, מסופר כי כוהן הרשע בא להשמידם ביום הכיפורים, יום שבו הם לא יכולים להילחם נגדו.

קטגוריה חמישית - ספרות שבה משתפים הכוהנים בסיפורים מאורחות חייהם בקהילה. הם מספרים כי פרשו מהעם כי המקדש חולל וטומא. מהספרות נראה כי הם היו נרדפים. התבדלותם שנויה במחלוקת בין החוקרים. בין שהתבדלו מרצון ובין שנאלצו לעשות זאת מאונס, מהספרות שלהם עולה שהתבדלו וקיימו אורח חיים שיש בו שיתוף. בספרות זו נמצאת מגילת סרך היחד שמספרת על כללי הקהילה ויש הרואים בה מאפיינים של כת.

קטגוריה שישית, והיא המעניינת ביותר לדעתי, היא ספרות שמרחיבה את ספרות המקרא - מגילת צוואת השבטים, ספר היובלים, ספר חנוך ועוד.

דרך ספרות זו הכוהנים מספקים לנו פרטים רבים וחשובים שלא ידענו על הדמויות המקראיות. היא מספרת לנו על העבר שלהן ומספקת מידע רב ומפורט שלא מופיע במקרא על האירועים המופיעים בו. לדוגמה, היא מציינת תאריכים של האירועים השונים בספר בראשית ומלמדת אותנו על דמויות שנזכרות במקרא במילה או משפט, בלי שמשמעותן הייתה ברורה.

זיהוי האיסיים עם כותבי המגילות

עם גילוי המגילות התפתחה כאמור התפיסה הרווחת כי אנשי כת האיסיים הם אלו שכתבו את המגילות. תפיסה זו מבוססת בעיקר על סמך מגילת סרך היחד שנמצאה בין המגילות. זו מתארת את האופי הקהילתי של אנשי אותה קבוצה שהחזיקה במגילות. המאפיינים הקהילתיים שמתוארים במגילת סרך היחד מזכירים את התיאור של האיסיים בספרו של יוסף בן מתתיהו, שם הם מתוארים כקבוצה של נזירים המקיימת כללי קהילה קשוחים. חבריה מתנזרים מנשים ומחיי חומר. הם עוזרים זה לזה בכל דבר, אוכלים יחד ומקפידים הקפדה יתרה בכל הנוגע לדיני טומאה וטהרה. הם גם מקבלים את חברי הקהילה רק לאחר מבחני קבלה קפדניים.

אבל מלבד מגילת סרך היחד שמתארת אופי קהילתי של חברי הקבוצה, קשה לומר שאפשר למצוא במגילות את האיסיים. למשל, כותבי המגילות עוסקים בהרחבה בנושאים הקשורים לענייני נשים כמו לידה, היריון, נידה, טהרת נשים וכדומה. סרך היחד גם אינו מזכיר שחברי הקהילה אסורים בחיתון או שמדובר בקהילה גברית בלבד.

על האיסיים אנחנו למדים משלושה מקורות. שלושתם נכתבו באירופה במאה הראשונה אחרי הספירה. שלושת ההיסטוריונים שמזכירים את האיסיים הם פילון, פליניוס ויוסף בן מתתיהו.

כשבוחנים את שלוש הגרסאות, רואים פערים משמעותיים ביניהן. על פי פליניוס, האיסיים הם עם. על פי שני האחרים, האיסיים הם קבוצה או זרם יהודי. על פי פליניוס, האיסיים חיו באזור עין גדי, ועל דבריו אלה הסתמכו הארכיאולוגים שחפרו בקומראן הסמוכה לעין גדי, שם נמצאו המגילות. אולם שני המקורות האחרים מספרים שהאיסיים כלל לא גרו שם אלא היו מפוזרים בכל הערים. גם חוקרים מאוחרים יותר, שבדקו את הממצאים שנמצאו בחפירות קומראן, טענו שהמקום מתאים לאתר הלניסטי מאוחר יותר ושהימצאם של שלדי נשים לא מתאים אף הוא למאפייני האיסיים.

הועלו הרבה תהיות לגבי מהימנות התיאורים של פליניוס. למשל, ירושלים מתוארת כעיר השופעת בוסתנים ואדמתה פורייה באופן מיוחד. תיאורים כגון אלה העלו תהיות וספקות לגבי אמינות המקור.

חשוב להגיד שבזמן שהתהוותה הגישה כי האיסיים הם כותבי המגילות, סביב שנות החמישים והשישים של המאה העשרים, חלק גדול מהכתבים של המגילות לא היו נגישים לקהילייה המדעית. המגילות היו בצד הירדני עד שנת 1967. חלקים נרחבים מהמגילות גם הושחתו בידי מי שמצאו אותן - לעיתים אף השחתה מכוונת כדי שיוכלו למכור יותר פיסות מגילה וכך יגדילו את הרווח על מכירתן. בכך נגרם במזיד נזק בל יתואר למגילות. רק בשנים האחרונות, בזכות טכנולוגיה מתקדמת, הצליחו לחבר את גזרי המגילות לטקסט המלא. אירוע מזעזע זה עיכב בדור שלם את מחקר המגילות. יחד עם הזמן האבוד התקבעה התפיסה שהאיסיים הם שכתבו את המגילות, תפיסה שחוקרים רבים כיום חולקים עליה אבל הושרשה עמוק ואפילו מופיעה בספרי הלימוד בבתי הספר.

הוכחה או חיזוק לכך שמחברי מגילות מדבר יהודה הם צדוקים ולא איסיים אפשר למצוא בשלל הוויכוחים של חז"ל, ממשיכיהם של הפרושים, עם הצדוקים.

הנה דוגמה אחת שעולה מן הוויכוח ההלכתי שבין הפרושים לצדוקים הנוגע לפולחן הפרה האדומה. וויכוח שבו חז"ל כותבים במפורש שהם יוצאים נגד ההלכה הצדוקית, שהיא ההלכה המופיעה במגילות מדבר יהודה הצדוקיות.

פולחן הפרה האדומה שימש לטיהור אנשים שנטמאו בטומאת המת. במסגרת הפרוצדורה הפולחנית הזו היו שוחטים פרה אדומה, שורפים אותה, את האפר מערבבים עם מי מעין. טיהור האדם היה מתבצע באמצעות התזה (האזה) של האפר המהול במים באמצעות אזוב על האדם שבא במגע עם המת, ובכך לשיטת הצדוקים האדם עבר טיהור כביכול. והנה אנחנו מוצאים במגילת מקצת מעשי התורה שנמצאה במדבר יהודה (4Q394) תיאור של הפרוצדורה הפולחנית, כפי שנהגו לקיים אותה הצדוקים.

"ואפ על טהרת פרת החטאת השוחט אותה והסורף אותה והאוסף את אפרה והמזה את מי החטאת, לכול אלה להעריבות השמש להיות טהורימ." (4Q394)

מה שנאמר כאן הוא שעל כל האנשים המעורבים בתהליך הכנת הפרה האדומה לטקס להיות טהורים לחלוטין. השוחט, השורף (סורף), האדם שאוסף את האפר שלה, וגם המזה, אותו אדם המתיז את האפר, כולם צריכים להיות טהורים באופן מוחלט. כלומר לא מספיק שהם יטהרו במקווה. בנוסף לאחר ההיטהרות במקווה עליהם לחכות עד לערב, עד רדת השמש (זוהי עריבות השמש), ורק אז הם יהיו טהורים באופן מוחלט ויוכלו לקחת חלק בביצוע הפולחן.

הפרושים כתבו את משנה פרה כנגד אותה הלכה צדוקית.על פי ההליך שלהם שמופיעה כאמור במשנה במסכת פרה הם דורשים לטמא בכוונה את הכוהן, רגע לפני שהוא מקיים את הטקס. זאת כנגד הצדוקים שרצו לטהר לחלוטין את הכוהן. כלומר על פי דרכם הכוהן ייטבל במקווה אבל אז יטמאו אותו, ומיד עליו היה לבצע את הפרוצדורה מבלי לחכות עד ערוב השמש (הערב) כפי שהצדוקים דרשו.

"מטמאים היו את הכהן השורף את הפרה, מפני הצדוקים שלא יהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית" (משנה פרה ג).

מתוך משנה פרה אדומה שכתבו חז"ל ובה הצדוקים מתוארים כמי שקיימו את הפולחן של כותבי המגילות, אפשר ללמוד כי מחברי המגילות היו צדוקיים ולא איסיים. לפחות בעיני חז"ל.

התפיסה הקושרת את האיסיים עם כותבי המגילות שגויה לדעתי מסיבה פשוטה: כותבי המגילות מספרים לנו במגילות את זהותם. הם לא משתמשים בשם איסיים אפילו פעם אחת. לעומת זאת הם מקפידים לכתוב שוב ושוב אין־ספור פעמים כי הם הכוהנים לבית צדוק. הדבר מודגש גם במגילת סרך היחד יותר מפעם אחת. לעניות דעתי, אין עדות ברורה יותר מכך.

הכוהנים לבית צדוק הם כאמור בית הכהונה שכיהן בבית המקדש מימי שלמה המלך עד שהודחו על ידי החשמונאים. כאן גם טמונה התשובה להתנהלות הקהילתית שלהם. הם מספרים כי פרשו מהעם בשל הרדיפות של "כוהן הרשע" המבקש להמיתם. חלק ניכר במגילות מוקדש לפולמוס העז מול אותו כוהן רשע.

מחקרים שנעשו באחרונה טוענים כי האיסיים הם יוצאי הכוהנים לבית צדוק. טענה זו לכאורה מיישבת את הסתירה משום שהיא קושרת בין האיסיים לכוהני בית צדוק. על פי הטענה, נראה שכותבי המגילות הם גם איסיים וגם יכולים לזהות עצמם ככוהני בית צדוק. הבעיה בטענה זו היא כי היא עולה כדי ליישב את הסתירה. היא לא מתבססת על הטקסט המקראי או על כתבי המגילות. לכן קשה לי לקבלה.

אבל בין שאלו האיסיים שממשיכים את דרכי הכוהנים לבית צדוק ובין שאלו הם הכוהנים לבית צדוק עצמם - המסורת שהם משמרים היא המסורת של כוהני בית צדוק. ועל כך, אני חושב, קשה יהיה שלא להסכים.

המחלוקת על לוח השנה

הספרות הצדוקית שנמצאה במדבר יהודה עוסקת בהרחבה בלוח השנה. לפי אותו הלוח הצדוקי שבמגילות מדבר יהודה קיימו הכוהנים לבית צדוק את הפולחן במקדש. הלוח הוא לוח שמשי, שונה מהלוח שהפרושים בחרו לאמץ, שהוא לוח ירחי בבסיסו. סוגיה זו עמדה בלב המחלוקת בין הפרושים לבין הצדוקים, כפי שעולה ממחקריה של פרופסור רחל אליאור. אפשר ללמוד על כך מתוך ההשמטות והתוספות של הפרושים בעת שערכו את התנ"ך. עריכת התנ"ך הותירה מחוץ לקנון היהודי ספרות עצומה שדנה בהרחבה בלוח השנה. השמטת חלקים אלו מספרי הקודש המקוריים אינה מקרית ויש לה משמעות גדולה.

המסורת הצדוקית מספרת על חנוך אשר עלה לשמיים ולמד מהמלאכים את לוח השנה והמועדים השונים. דמותו של חנוך מתוארת בהרחבה בספר חנוך ובספרים חיצוניים נוספים שנמצאו במגילות מדבר יהודה. כל הספרות הזאת הוצאה מהקנון היהודי על ידי הפרושים ונאסרה בקריאה לאחר אותה מהפכה.

כך מתארים הצדוקים בספר היובלים שנמצא במגילות מדבר יהודה את דמותו של חנוך:

"הוא הראשון מבני האדם אשר נולדו בארץ אשר למד ספר (למד כתיבה) ומדע וחוכמה ויכתוב את אותות השמיים בסדר חודשיהם בספר למען ידעו בני האדם את זמן השנים לסדרם לחודשיהם. הוא החל לכתוב עדות (תעודה) ויעד לבני האדם בתולדות הארץ ושבועות היובלים אמר, ויגד את ימי השנים ויסדר את החודשים ויאמר את שבתות השנה כאשר הגדנוהו. וירא את אשר היה ואת אשר יהיה בחזות לילה בחלום את אשר יהיה לבני האדם בדורותם... הכול ראה וידע ויכתבנו לעדות וישימהו לעדות בארץ על כל בני האדם ולדורותם".

בתנ"ך לעומת זאת, חנוך מוזכר במשפט קצרצר: "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים" (בראשית ה). הוא מופיע ברשימת השושלות ומצוין בתנ"ך שאביו הוא ירד ובנו הוא מתושלח. מעבר לזה, הוא לא נזכר יותר.

בין הספרים שנמצאו במגילות מדבר יהודה נמצאים רבים העוסקים בלוח השנה. ביניהם ספר חנוך וספר היובלים. ספר חנוך מרחיב על דמותו של חנוך ועל לוח השנה שהביא מהשמיים. ספר היובלים מספר את האירועים המשמעותיים במקרא עד קבלת התורה במעמד הר סיני, כשלכל אחד מהם המחבר מוסיף תאריך של האירוע על פי הלוח של חנוך. נמצאה ספרות ענפה שבה הכוהנים תיעדו את הקרבת הקורבנות על פי המשמרות השונות. על פי מסורת הצדוקים, דוד המלך כתב מזמור לכל יום טוב, שבת, מועד וחג. חלק גדול ממזמורי תהלים אלו נמצאו במגילות מדבר יהודה. כל מזמורי תהלים שצוין בהם תאריך לא זכו להיכנס לספר תהלים של הפרושים, המופיע בתנ"ך של ימינו.

המחלוקת על הלוח הובילה לצנזורה גם מצד הצדוקים. מגילת אסתר לא נכללה בספרייה שלהם רק משום שיש בה אזכור של חודש אדר - חודש שאינו נמנה עם הלוח הצדוקי. כלומר, המאבק היה הדדי. הפרושים לא קיבלו את הספרות של הצדוקים שהתייחסה ללוח שלהם ואילו הצדוקים לא שילבו בספרייתם ספרים שהשתמשו בלוח אחר משלהם.

חנוך במסורת חז"ל

חנוך, הגיבור של הכוהנים לבית צדוק, הושכח כמעט לחלוטין על ידי חז"ל, ממשיכיהם של הפרושים. הוא מוזכר בתלמוד במסכת חגיגה, בסיפור שהוא כולו סיפור של השפלה ועונש לחנוך. סיפור שמלמד אותנו על השינוי שהפרושים מחוללים ביחס לצדוקים ולכתביהם.

הסיפור הוא על ארבעה שנכנסו לפרדס. הפרדס מייצג את תורת הנסתר שהיא הספרות החיצונית. על פי הסיפור, ארבעה חכמים מגדולי הדור נכנסו לפרדס, כלומר קראו בספרים החיצוניים. ספרים שבמרוצת השנים יקבלו את הביטוי תורת הסוד. הארבעה הם בן עזאי, בן זומא, אלישע בן אבויה ורבי עקיבא. רק אחד מהם חזר מהמסע בשלום. גורלם של שלושת האחרים היה אכזר: אחד מת, אחד נטרפה דעתו ואחד עזב את הדת ויצא לדרך רעה.

אלישע בן אבויה הוא זה שהפך לכופר לאחר שפגש את המלאך מטטרון, הוא חנוך מטטרון ממסורת הלוח של הצדוקים. חנוך ישב בפרדס בעוד שאר המלאכים נדרשו לעמוד. אלישע בן אבויה טעה לחשוב משום כך שחנוך הוא במעמד הזהה לזה של אלוהים. עקב כך הוא איבד את אמונתו וחדל לקיים מצוות. חנוך עצמו קיבל את עונשו על כך: שרים בשמיים העמידו אותו על רגליו והיכו אותו שישים פולסא דנורא שהם שישים מכות של אש.

היחיד שנכנס בשלום לפרדס ויצא ממנו בשלום הוא רבי עקיבא. זהו אותו רבי עקיבא שמחולל את המהפכה. הוא זה שקבע כי אסור לקרוא בספרים החיצוניים וכי כל הקורא בספרים אלה אין לו חלק בעולם הבא. אותו רבי עקיבא הוא זה שחזר מהפרדס ללא פגע כדי לספר לכל האחרים על העונש הצפוי למי שיתקרב לספרים החיצוניים, הספרים של כוהני בית צדוק.

דרך הסיפור על חנוך מטטרון, שקיבל את עונשו החמור, הפרושים העבירו את המסר שהכוהנים לבית צדוק לקחו לעצמם סמכויות לא להם. בשל כך הם איבדו את הסמכות והזכות הלגיטימית להנהיג את העם. הסיפור מבטא את הצידוק למעשה הקשה של הפרושים אשר דחקו את הספרות הצדוקית אל מחוץ לקנון היהודי לדורותיו.

הסיפור הזה נכנס למסורת בזמן שהפרושים חוללו את המהפכה והוציאו את הלוח המקודש לכוהני בית צדוק, הלוח ששימש את הכוהנים לנהל את הפולחן במקדש. כפי שנראה בפרק הבא, הם גם החלישו את מעמדה ואת כוחה של העיר ירושלים שבה שָכַן המקדש של הצדוקים, שממנו הם שאבו את כוחם.

המחלוקת על ירושלים

מתוך ההשוואה בין הספרות הצדוקית לזו של התנ"ך, פרופסור רחל אליאור מראה שהתקיים מאבק גדול על המקום הקדוש. הספרות הצדוקית, שצונזרה על ידי הפרושים, כללה אין־ספור אזכורים של העיר ירושלים, היא העיר של המקדש. כאשר הפרושים ערכו את התנ"ך הם החליטו להוציא חלקים רחבים מספרות זו.

למשל, ספר בראשית בגרסתו הצדוקית כולל אזכורים רבים של העיר ירושלים (ושל ציון) על שלל שמותיה השונים. בספר בראשית שנכלל בתנ"ך - העיר ירושלים נעדרת ולא במקרה.

העקדה של יצחק על פי המסורת הצדוקית התרחשה בהר ציון. הר ציון, המופיע בכתביהם של הצדוקים, הוא המקום שבו עמד בית המקדש, כלומר הר הבית של ימינו ולא הר ציון של ימינו, שזכה לשמו זה בשנת 326 כאשר אימו של הקיסר קונסטנטינוס ביקרה בירושלים. היא זו שקבעה את שמו של ההר משום ששם עמדה כנסייה, כחלק מאימוץ הנצרות על ידי הקיסר קונסטנטינוס.

לעומת זאת, בגרסת סיפור עקדת יצחק המסופרת בספר בראשית של הפרושים, שהוא חלק מהתנ"ך שלנו, אלוהים שולח את אברהם אל אחד ההרים בארץ המוריה. בספרות של כוהני בית צדוק אברהם אינו נשלח להר המוריה אלא אל הר רמה. גם בנוסחים קדומים אחרים אברהם אינו נשלח לארץ המוריה. גם בתרגום השבעים, שהוא תרגום יווני למקרא שנעשה סביב 300 לפנה"ס לפני עריכת נוסח התנ"ך, נכתב ארץ רמה ולא ארץ המוריה. הנוסחים הקדומים של האתיופים, אשר יצאו את ארץ ישראל לפני המהפכה של הפרושים, משמרים גם הם את הזיכרון הקדום שלפיו אברהם נשלח ל"ארץ גבוה". כלומר, כל הנוסחים הקדומים לנוסח המסורה משמרים זיכרון שלפיו אברהם נשלח אל ארץ רמה - ורק הנוסח של המסורה, זה שיש בידינו היום ונערך על ידי הפרושים, רק בו כתוב שאברהם נשלח אל ארץ המוריה.

שינוי זה אינו מקרי. זהו ניסיון מכוון של הפרושים לייצר זיכרון חדש לאירוע העקדה. זיכרון שירחיק את האירוע מירושלים ומהמקדש הצדוקי ויחליש את מעמדה של העיר. במרחק הזמן אפשר לומר שהניסיון הזה נכשל. ירושלים נשארה מושא התקוות של היהודים לאורך השנים. אבל אם נשאל היום אנשים רבים מהיישוב היכן עמד המקדש, רבים יענו כי הוא היה בהר המוריה - בלבול שנובע מאותו ניסיון מכוון של הפרושים להחליש את המקום המקודש לכוהני בית צדוק.

הלוח של חכמי חז"ל

הלוח של חז"ל הוא לוח שכל תכליתו להחליף את הלוח של כוהני בית צדוק ולהתריס נגדו.

כאמור, הלוח הכוהני של כוהני בית צדוק הוא לוח שמשי. בלוח הזה 364 ימים בשנה, 52 שבועות ובכל שבוע שבעה ימים. בכל שבע שנים - שנת שמיטה. כבר בתקופתם היה ידוע כי השנה השמשית אורכה 365 ורבע ימים. לכן לשנת השמיטה הוסיפו הכוהנים שבוע ובכל 28 שנים הם הוסיפו שבוע נוסף. בכך הם פיצו על היום ורבע החסרים בכל שנה והגיעו ללוח שמשי מלא ומדויק. הלוח הכוהני מגדיר גם את שנת היובל בכל 49 שנים. הן לשנת היובל והן לשנת השמיטה היו השלכות וכללים מיוחדים שחלו על הכוהנים ועל כלל האנשים.

בלוח של כוהני בית צדוק, החודשים ממוספרים ואין להם שמות. ללוח הזה סימטריה מרהיבה של חודשי השנה. כל שנה מחולקת לארבעה רבעונים בני 91 ימים כל אחד, 13 שבתות בכל רבעון. מועדי החגים בלוח הזה הם קבועים ותמיד חגגו אותם באותו היום בשבוע. היום הראשון של השנה על פי הלוח הזה הוא תמיד יום ד' משום שעל פי אמונתם ביום הרביעי נבראו המאורות. רק מרגע בריאת המאורות אפשר למנות את הימים והשנים. בלוח הזה בכל רבעון, החודש הראשון יתחיל תמיד ביום ד', החודש השני ברבעון תמיד ביום ו', החודש השלישי תמיד ביום א' - כך שכל החודשים מתחילים תמיד בימי א', ד' או ו'.

כנגד הסדר הזה של כוהני בית צדוק, החכמים קבעו את החוק הקרוי "לא אד"ו ראש" כאשר הם ייסדו את הלוח שלהם. כלל זה אומר שראש חודש בלוח של החכמים לעולם לא יתחיל באחד מהימים של לוח הכוהנים - א', ד' או ו'.

על פי כלל נוסף שהחכמים קבעו לגבי הלוח, בניגוד ללוח של הכוהנים לבית צדוק שבו אין שמות לחודשים אלא מספרים - בלוח של חז"ל ניתנים לחודשי השנה שמות החודשים הבבליים, שמות שבהם הם השתמשו עוד בתקופות קדומות כפי שאפשר ללמוד ממגילת אסתר המזכירה את חודש אדר.

כנגד הלוח השמשי של כוהני בית צדוק, הלוח של חז"ל הוא לוח ירחי. משמעות הדבר היא כי מולד הירח הוא קריטי בקביעת תחילתו של החודש. כלומר, תחילתו של החודש נקבעת על פי תצפית בירח. כדי להבטיח שמועדי החגים יהיו כפי שהחכמים רצו, מייסדי הלוח החז"לי נתנו סמכות עליונה להנהגת החכמים בכל דור. היא זו שהייתה רשאית לשנות את תחילת החודש או השנה על פי כללי ההלכה שהם קבעו.

סיבות שונות יכלו לגרום לכך שבמקומות שונים ייקבע ראש חודש שונה מזה שייקבע מקום אחר. התצפיות של מולד הירח יכלו להניב תוצאות שונות משום שהראות הייתה שונה. העדים שצפו במולד הירח והעידו בפני נשיא בית הדין לא הספיקו או לא היו כשרים דיים, דבר שיכול לגרום לדחייה של תחילת החודש. לעיתים גם שיקולים פוליטיים השפיעו על קביעת תחילת החודש.

ברגע שקביעת הלוח נעשתה על פי שיקולים אנושיים שאינם קשורים להתנהגות סיבוב כדור הארץ, הירח והשמש, התקבלו תוצאות לא עקביות בין הנשיאים השונים. הוויכוח על קביעת מועד תחילת השנה נמשך כאלף שנה. ויכוחים על עיבור השנה מופיעים בין חכמי בבל ומחברי התלמוד הירושלמי, שנחתם סביב המאה הרביעית, והם נמשכו לפחות עד המאה התשיעית. כך שנראה כי לקח זמן עד שלוח השנה התקבע, וכל הדברים האלו יחד יצרו לוח שנה מאוד לא יציב.

הוויכוח על הלוח ועל מועד תחילת השנה מתועד אפילו בימי סעדיה גאון, סביב 900 לספירה. ההנהגה היהודית בבבל וההנהגה בירושלים סירבו להסכים על יום משותף לתחילת השנה, מחלוקת שעלולה הייתה לפלג את היהדות משום שהחגים לא היו נופלים על אותם התאריכים. סעדיה גאון הכריע בסוגיה. הוא צידד בגישה הבבלית שבסופו של דבר כולם נצמדו אליה.

שריד ללוח של כוהני בית צדוק אנחנו מוצאים בספר שמות בפסוק: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב). זו עדות לאותו לוח צדוקי שבו ראש השנה חל בחודש ניסן, שהיה מבחינתם החודש הראשון, ולא בחודש השביעי, הוא חודש תשרי שבו אנחנו חוגגים היום את ראש השנה.

ראש השנה של החכמים בחודש תשרי

עם ייסוד הלוח החדש של חז"ל זכינו אפוא להולדת חג חדש, הוא ראש השנה, היום הראשון בחודש השביעי על פי הלוח של כוהני בית צדוק. בתאריך זה קיימו בימי הצדוקים חג אחר, שהיום איננו חוגגים אותו, בשם יום תרועה. את החג הקדום המשיכו לציין בקהילה היהודית של אתיופיה, אשר יצאה מישראל לפני אותה מהפכה והמשיכה לקיים מסורות מהיהדות הקדומה. יש האומרים שהתקיעה בשופר בראש השנה היא זכר ליום התרועה שנחגג באותו התאריך בימי הצדוקים.

האזכור הראשון של ראש השנה במקורות היהודיים הוא במסכת ראש השנה במשנה, מסכת שבה למעשה נוסד המועד הזה. במרכזה של מסכת ראש השנה מופיע הוויכוח על הלוח בין רבן גמליאל לבין רבי יהושע, שהוא משבט לוי, שבט הכוהנים. אותו ויכוח בין הפרושים לצדוקים על הלוח.

רבי יהושע, שיש לו "דם כוהני", מבקש להתחיל את השנה ביום ד' כפי שהיה נהוג על פי הלוח הצדוקי. רבן גמליאל, שהוא נשיא הסנהדרין, מסרב וקובע כי הלוח ייקבע על פי רצונו, כלומר על פי רצון ההנהגה ולא על פי שיטת הצדוקים. רבן גמליאל מגדיל לעשות וגוזר על רבי יהושע להופיע בפניו ביום הכיפורים שחל על פי הלוח של כוהני בית צדוק. למעשה הוא דורש ממנו לחלל את יום הכיפורים על פי הלוח הצדוקי ולגלות סולידריות עם החלטת ההנהגה, היא החלטתו שלו.

רבי יהושע מתקשה לקבל את הגזרה הנוראה, ואז רבי עקיבא מבקש ממנו לקבל את החוק החדש. הוא קורא את הפסוק: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (ויקרא כג) ודורש אותו אחרת. אומר רבי עקיבא: "אל תאמר אותם, תאמר אתם." כלומר אתם, ההגמוניה, אתם השלטון, אתם הריבון, אתם אלו שתקבעו את המועדים והחגים. לא יהיו אלה המועדים כפי שנקבעו בתורה הכתובה הצדוקית אלא המועדים שההנהגה תקבע על פי שיקול דעתה. וכדי לנחם את רבי יהושע הוא מוסיף ואומר: "אתם אתם אתם ג' פעמים אתם. אפילו שוגגין אתם, אפילו מזידין אתם, אפילו מוטעין בלשון הזה" (תלמוד בבלי, ראש השנה, כה). כלומר, גם אם הם שוגים ואפילו במזיד, ואפילו מטעים, גם אז יש לנהוג על פי המועדים של הלוח החדש של ההגמוניה.

המחלוקת הגדולה הזאת על הלוח במסכת ראש השנה עומדת בלב ייסוד חג ראש השנה. היא חלק מאותה מהפכה, או הפיכה, שבה הפרושים מוציאים החוצה את המסורת הצדוקית ומחליפים בה את לוח השנה. מטרת החג הייתה קיבוע והשרשת הלוח החדש. אפשר להראות כי חלק לא מבוטל מהחגים היהודיים נכנסו לעם ישראל כחלק ממאבק פנימי שבגינו הצד המנצח היה מייסד חג חדש. חג שבאמצעותו הוא היה מכניס את המסורת החדשה שלמענה נלחם. בצורה זו של מיסוד חג ראש השנה, הפרושים וחז"ל מטמיעים את הלוח החדש שמסכת ראש השנה עצמה מעידה כי היה במחלוקת אפילו בין חכמים. כך הם הופכים את החג לחלק לגיטימי ומחייב של המסורת וחלק מהתורה שבעל פה.

חג נוסף שנכנס במסגרת אותה מהפכה הוא חג מתן תורה. החג הזה שאותו אנחנו חוגגים עם חג השבועות, לא היה קיים בימי הצדוקים. המחלוקת על החג מתועדת רבות במקורות היהודיים לאורך ההיסטוריה. בעקבות המחלוקת אנחנו מוצאים הצעות שונות של מפרשים ביהדות המנסים לתת תשובה לשאלה מדוע חג מתן תורה אינו מופיע בתורה. הרי אם החג הוא חלק מהתורה והתקבל במעמד הר סיני, אזי החג אמור היה להיות מצוין בתורה.

התשובה לשאלה זו נעוצה במועד היווצרותו של החג. חג מתן תורה לא מופיע בתורה משום שהתורה נכתבה שנים רבות לפני שהחג הזה נוסד. חג מתן תורה נכנס למסורת על ידי חכמים שרצו לבסס את מעמדה של התורה שבעל פה. המחלוקת בעם על אמיתות התורה שבעל פה הייתה ארוכת שנים. ייסוד חג מתן תורה נכנס כחלק מאותה מהפכה שניסתה לבסס ולחזק את מעמדה של התורה שבעל פה. החדרת התורה שבעל פה למסורת הייתה תהליך הדרגתי, וביסוס החג היה חלק ממנו וסייע בתהליך.

חלק מספרות הכוהנים נשתמרה כאמור על ידי יהודי אתיופיה שעזבו את האזור לפני המהפכה של הפרושים. הם המשיכו לשמר מסורות וחגים שהפרושים מחקו באותה הפיכה. למשל, כזכור הם ציינו את יום תרועה שנחוג על ידי הצדוקים במועדו של ראש השנה. אנקדוטה מעניינת היא שכאשר יהודי אתיופיה עלו לארץ, היו רבנים שאמרו להם כי הם לא יהודים טהורים מספיק משום שאינם מקיימים את החגים והמסורות המקובלות על הרבנות הראשית והאשימו אותם בשינוי התורה. נראה שדווקא החגים והמסורות של יהודי אתיופיה משמרים מסורות יהודיות קדומות יותר. אם משך השנים שבהן נשמרה המסורת מעיד על נכונות ואותנטיות היהדות, נראה שיהדותם של יהודי אתיופיה "אדוקה" יותר מזו של היהודים שמקיימים את המסורת המאוחרת יותר של הפרושים וחז"ל.

סיכום - התורה השלישית

התורה השלישית היא מיתוס שתי התורות. כלומר, התורה שבעל פה והתנ"ך שהחליף את הספרות הצדוקית. לתורה זו אני קורא "התורה השלישית" מכיוון שלפניה היו לפחות עוד שתי תורות שעליהן אני מתכוון לעמוד בספר זה.

הטענה שלי, שאותה אנסה לבסס לאורך הספר, היא שכל ספרי הקודש היהודיים, בלי יוצא מן הכלל, הם תוצאה של מאבקים על שליטה ועל כוח בין שני זרמים מתחרים ביהדות.

אפשר לדעתי לראות שהתורה שבעל פה והמיתוס של שתי התורות נולדו כדי לשרת את המאבק של הפרושים בצדוקים. בלי הבאת הנרטיב של שתי התורות על ידי הפרושים, לא היו להם קלפים במאבק נגד הצדוקים. משום שהתורה המקורית שנכתבה על ידי הצדוקים נתנה את כל הסמכויות, את כל הכוח הפוליטי והדתי אך ורק לצדוקים - כדי להתגבר על כך לא הייתה לפרושים ברירה אלא להמציא מחדש את היהדות ולספק תורה חדשה שתחליף את קודמתה ותקנה להם את הסמכויות הנדרשות.

עמדה זו יכולה להתפרש כעמדה היוצאת נגד היהדות משום שהיא מערערת לכאורה את אחד מעמודי התווך של היהדות, הוא התורה שבעל פה. הרי מימי התנאים, דרך האמוראים, תקופת הגאונים, יהודה הלוי וחכמי ימי הביניים, הרמב"ם, רש"י, מחברי הקבלה, הרמב"ן, גדולי התורה בימינו - כולם נשענים על התורה שבעל פה. האמונה שהיא ניתנה משמיים, שלא הייתה תורה אחרת לפניה ואין עוררין על אמיתותה, היא אמונה שעומדת בלב הקונצנזוס של היהדות. ואם חלילה התורה שבעל פה נוצרה בחטא על ידי אנשים בשר ודם לצורך מהפכה פוליטית, שלא לומר הפיכה, דבר זה עלול להיראות כמתריס ומערער את עמוד התווך של היהדות ואף אולי ממוטט את היהדות כולה.

מכיוון שמחשבה זו עלולה לעלות, אני מרגיש צורך להתייחס אליה. ספר זה הוא ביטוי של עבודת חקר מעמיקה המנסה להתחקות אחר מחברי ספרי הקודש היהודיים לאורך השנים. מנסה לענות על שאלות כבדות משקל כמו מי כתב את ספרי המקרא? למה הם נכתבו? מתי הם נכתבו? כדי שאוכל להתבונן באופן פתוח, סקרני וחקרני, ביקורתי אם צריך, הייתי צריך להניח מאחור את התפיסה המסורתית. אם לא הייתי עושה זאת, הייתי כבול לחשיבה מוכתבת. רק השתחררות מכל חשיבה מקבעת אפשרה לי להגיע לתובנות חדשות שיכולות לשפוך אור על העבר שלנו ואולי אף לפרוץ את הדרך למחקר חדשני בנושא. מאותה הסיבה, לא פעם אף אציג עמדה שונה מהמחקר המודרני. אין זה אומר שאני לא מניח הנחות בבואי לקרוא את הטקסטים. אחת מהן היא למשל המחשבה שבני אדם הם שכתבו את הטקסטים של ספרי הקודש והם לא נחתו משמיים. וזו לא ההנחה היחידה. לפני שנצלול אל מסקנות עבודתי אציג את ההנחות הללו בבירור.

חלק גדול מעבודתי נשען על תוצאות מחקריהם של חוקרים מוכשרים שסללו את הדרך לפניי. המחקר על המאבק בין הפרושים לצדוקים התקדם רבות בשנים האחרונות. פענוח כתבי המגילות והניתוח שלהם על ידי פרופסורים מובילים שפך אור על המאבק והניב תובנות רבות על נושאי המחלוקת השונים. בין הפרופסורים הללו ברצוני לציין במיוחד את פרופסור רחל אליאור, שבמחקריה פורצי הדרך הצביעה בצורה מדויקת, ברורה וחדה על המחלוקת על הלוח והמחלוקת על העיר ירושלים, או כפי שהיא מכנה זאת, המחלוקת על הזמן המקודש והמקום המקודש. מחקריה ומחקריהם של רבים וטובים אחרים משמשים אותי כאבני בניין בעבודתי.

מחקרים אלו עוררו בי שתי שאלות גדולות. שאלות שלדעתי לא ניתן להן מענה ראוי ומספק באף אחד מהמחקרים המתארים את המחלוקות בין הפרושים לצדוקים.

השאלה הראשונה היא, מהיכן צצו הפרושים? לגבי הכוהנים לבית צדוק אנו מוצאים תיעוד נרחב במקרא שמספר על שורשיהם לאורך מאות השנים. בספר מלכים מסופר על מינוי צדוק הכוהן על ידי שלמה המלך. מאז ימי שלמה, המקרא מספר כי הכוהנים לבית צדוק שירתו במקדש בירושלים. אבל לגבי הפרושים, אין במקרא כל אזכור לקבוצה זו. אז מהיכן הגיעו ומה הם שורשיהם?

השאלה השנייה שהמחקר לא נותן לה מענה מספק לטעמי היא למה המאבק היה דווקא על הלוח ועל מעמדה של העיר ירושלים? תשובה מקובלת במחקר מציעה הסבר הקשור לחורבן המקדש. הטענה היא כי לאחר חורבן המקדש היו חייבים לעשות שינוי רדיקלי ביהדות, מכיוון שהמקדש וירושלים חרבו. טיעון זה יש בו חצי או רבע מן האמת, מכיוון שהמאבקים בין הפרושים לבין הצדוקים קדמו לחורבן המקדש לפחות ב־200 שנה. הכנסת התורה שבעל פה גם היא מתרחשת 250 שנה לפני חורבן המקדש. דברים אלו עולים מתוך מגילות מדבר יהודה שקדמו לחורבן המקדש בכ־200 שנה, מתוך כתביו של יוסף בן מתתיהו שחי במאה הראשונה לספירה, ומחז"ל עצמם, ממשיכיהם של הפרושים המעידים על כך.

יכולתי להתפלפל עם מציעי התיאוריה עוד ועוד. הם היו מעלים טיעון זה ואני אחר, אבל לאחר שבחנתי את הטיעון הזה על כל היבטיו, השתכנעתי שהסיבות היו אחרות, עמוקות הרבה יותר. הגעתי למסקנה כי שורשי המאבק הזה קדומים הרבה יותר. המחלוקת על הלוח לא החלה בימי בית שני והפרושים לא צמחו יש מאין.

אז מי הם הפרושים ומהיכן הגיעו? ולמה לוח השנה והעיר ירושלים הם אלו שסולקו מהמסורת היהודית כאשר הפרושים ערכו את כתבי הקודש של הצדוקים?

על שאלות אלו ספר זה בא לענות.