שלוש סופרות דרומיות

קת'רין אן פורטר יין צוהריים

הזמן: 1896–1905

המקום: חווה קטנה בדרום טקסס

שני הילדים המזוהמים בעלי השיער בצבע הנעורת שחפרו בין צמחי האמברוסיה בקדמת החצר התיישבו על עקביהם ואמרו "שלום" כשהגבר הגרמי הגבוה בעל השיער בצבע הקש פנה ונכנס בשער ביתם. הוא לא התעכב בפתח; השער נהדף בחזרה ונותר למרבה הנוחות פתוח למחצה, כפי שהיה זה מכבר, שקוע וכה יציב על ציריו השבורים עד שלא עלה עוד על דעתו של איש לנסות לסגור אותו. האיש לא זיכה את הילדים במבט, אף לא החזיר להם ברכה. הוא פסע בנעליו הרבועות הכבדות המכוסות אבק, בטש בהן לפנים בזו אחר זו כאדם ההולך אחר המחרשה, כאילו הוא מכיר את המקום היטב ויודע לאן הוא הולך ומה ימצא שם. לאחר שעקף את פינתו הימנית של הבית תחת שורת עצי האזדרכת, התקדם אל המרפסת הצדדית ששם עמד מר תומפסון וטלטל הלוך ושוב מחבצה גדולה.

מר תומפסון היה גבר נוקשה צרוב שמש בעל שיער שחור קשיח וזיפים שלא גולחו זה שבוע. הוא היה איש גאה וקולני שהחזיק את צווארו כה זקוף עד שכל פניו היו מיושרות עם פיקת גרגרתו, והפאות נמשכו וירדו על צווארו עד שהתמזגו בפרווה השחורה תחת צווארונו הפתוח. המחבצה טרטרה ואווששה ככרסו של סוס שועט ומר תומפסון נראה איכשהו כמי שנוהג בסוס באחת מידיו, בולם אותו ומדרבן אותו קדימה; ומדי פעם בפעם היה פונה חצי סיבוב ומתיז יריקה עצומה של מיץ טבק על המדרגות. אבני המפתן היו חומות ובהקו ממיץ טבק טרי. מר תומפסון טרח במלאכת החביצה פרק זמן ניכר וכבר התייגע. באותו רגע צבר מלוא הפה מיץ כדי להתיז אותו שוב, ואז הגיח הזר מעבר לפינה ונעצר. מר תומפסון ראה גבר צר חזה, שעיניו הכחולות, הבהירות עד כדי כך שנראו כמעט לבנות, הביטו ולא הביטו בו מתוך פרצוף ארוך וכחוש, מתחת לגבות לבנות. מר תומפסון העריך, על פי שפתו העליונה הארוכה, שהוא עוד אחד מהאירים הללו.

"שלום לך, אדוני," אמר מר תומפסון בנימוס, וטלטל את המחבצה שלו.

"אני צריך עבודה," אמר האיש, בהיגוי ברור למדי אבל עם מבטא זר כלשהו, שמר תומפסון לא הצליח לזהות. המבטא לא היה קייג'ן ולא כושי ולא הולנדי, וזה בלבל אותו. "אתה צריך פה עובד?"

מר תומפסון דחף את המחבצה דחיפה עזה והיא היטלטלה הלוך ושוב פעמים מספר מכוח התנופה. הוא התיישב על המדרגות, ירק את מיץ הטבק שבפיו אל העשב ואמר: "תִּישב. אולי נוכל לעשות פה עסק. אני כאילו התחלתי לחפש מישהו. היו לי שני כושים אבל הם התחילו איזה ריב סכינים שבוע שעבר, אחד מת והשני עצור בקולד ספרינגס. אף אחד מהם לא שווה שיהרגו אותו, אם כבר חושבים על זה. אז עושה רושם שכדאי לי לקחת מישהו. איפה המקום האחרון שעבדת?"

"צפון דקוטה," אמר האיש, מקפל את גופו כלפי מטה בקצה האחר של המדרגות, אבל לא כמו מעייפות. הוא התקפל והתמקם כאילו בכוונתו להישאר כך זמן רב לפני שיקום שוב. הוא לא הישיר מבט אל מר תומפסון, אך בעיניו גם לא היה שום דבר נכלולי. לא נראה שמבטו פונה בשום כיוון אחר. עיניו היו קבועות בראשו והניחו לדברים לחלוף על פניהן. הן לא נראו כמצפות לראות שום דבר שראוי להביט בו. מר תומפסון המתין זמן רב לשמוע עוד משהו מפי האיש, אך זה שקע בשרעפים נוגים.

"צפון דקוטה," אמר מר תומפסון וניסה להיזכר איפה זה. "זה חתיכת מרחק רציני מפה, נראה לי."

"אני יודע לעשות הכול במשק," אמר האיש. "בזול. צריך עבודה."

מר תומפסון נערך לגשת לעסק עצמו. "השם שלי תומפסון, מר רויאל אֵרְל תומפסון," אמר.

"אני מר הֶלטוֹן," אמר האיש, "מר אולף הלטון." הוא לא זז.

"אז טוב," אמר מר תומפסון בקולו הרם ביותר. "אולי כדאי שנדבר לעניין."

כל אימת שניגש מר תומפסון לעמוד על המקח היה מתמלא חביבות ועליצות. לא היה בו כל דופי פרט לכך ששנא בכל נימי נפשו לשלם שכר. הוא עצמו נהג לומר זאת. "אתה נותן אוכל וגג," אמר, "ואז עוד אתה צריך לשלם להם. זה לא בסדר. בלי לדבר על הבלאי בכלים שלך," אמר, "הם פשוט נותנים לכל דבר להתקלקל ולהיהרס." וכך התחיל לצחוק ולצעוק כדי להגיע לסיכום.

"אז מה שאני רוצה לדעת זה, כמה אתה מתכונן לחלוב ממני?" נער וטפח על ברכו. לאחר שהתמיד בכך ככל האפשר, נרגעה רוחו והוא חש מבוכה קלה, וחתך לעצמו מנה ללעיסה. מר הלטון המשיך לבהות לאנשהו בין הרפת למטע, ונראה כאילו הוא ישן בעיניים פקוחות.

"אני עובד טוב," אמר מר הלטון כדובר מתוך הקבר. "אני מקבל דולר ליום."

מר תומפסון הזדעזע במידה כזו עד ששכח לפרוץ שוב בצחוק במלוא הגרון, ואז כבר לא הייתה בכך כמעט שום תועלת. "חי, חי," צווח. "בעד דולר ליום אני הייתי הולך לעבוד אצל מישהו. איזה מין עבודה זה שמשלמים לך דולר ליום?"

"שדות חיטה, צפון דקוטה," אמר מר הלטון ואפילו לא חייך.

מר תומפסון הפסיק לצחוק. "טוב, פה זה בכלל לא דומה לשדה חיטה. פה זה יותר כמו משק חלב," אמר, חש צורך להתנצל. "אשתי, היא הייתה נעולה על מחלבה, נראה שהיא אוהבת לעבוד עם פרות ועגלים, אז הלכתי לקראתה. אבל זאת הייתה טעות," אמר. "כמעט הכול אני צריך לעשות, איך שלא יהיה. אשתי לא כזאת חזקה. היום היא חולה, ממש ככה. מרגישה לא טוב כבר כל הימים האחרונים. אנחנו מגדלים מספוא, וחלקה של תירס, ויש את המטע, וכמה חזירים ותרנגולות, אבל הבסיס העיקרי שלנו זה הפרות. ואם רק נדבר גבר לגבר, אין בזה שום כסף. אז אני לא יכול לתת לך דולר ליום, כי בעצם אני לא מוציא מזה כזה סכום. לא, אדוני, אנחנו מסתדרים על הרבה פחות מדולר ליום, הייתי אומר, אם ניקח הכול בחשבון לטווח הארוך. אז הינה, שילמתי שבעה דולר לחודש לשני הכושים, שלושה וחצי לכל אחד, ואוכל, אבל מה שאני אומר זה, בנאדם לבן אחד פחות או יותר טוב שווה ערימה שלמה של כושים כל יום בשבוע, אז אני אתן לך שבעה דולר ואתה תאכל בשולחן איתנו, ותקבל יחס של בנאדם לבן, כמו שאומר הבחור —"

"בסדר," אמר מר הלטון. "לקחתי."

"טוב, אז עשינו עסק, מה?" ומר תומפסון זינק ממקומו כאילו נזכר בעניין חשוב. "אז תתפוס את המחבצה הזאת ותיתן לה כמה דחיפות, אם לא אכפת לך, בזמן שאני אסע העירה לכמה סידורים קטנים. כבר שבוע שלא יכולתי לצאת מפה. אני מניח שאתה יודע מה לעשות עם חמאה כשיהיה לך אותה, נכון?"

"יודע," אמר מר הלטון בלי לסובב את ראשו. "יודע עניין של חמאה." קולו לָאַט בצורה מוזרה, ואפילו כשהגה רק שתי מילים עלה וירד וההטעמה נפלה במקום הלא נכון. מר תומפסון תהה איזה סוג של זר עשוי מר הלטון להיות.

"אז איפה אמרת הייתה העבודה האחרונה שלך?" שאל, כאילו ציפה שמר הלטון יסתור את עצמו.

"צפון דקוטה," אמר מר הלטון.

"טוב, כל מקום הוא כמו כל מקום אחר אחרי שמתרגלים," אמר מר תומפסון ברוחב לב. "אתה זר, נכון?"

"אני שוודי," אמר מר הלטון והתחיל לטלטל את המחבצה.

מר תומפסון פלט צחוק רועם, כאילו מעולם לא נשמעה הלצה מוצלחת יותר. "אוף, שכה אני אחיה," אמר בכל עוצמת קולו. "שוודי: נו, טוב, אני חושש שתרגיש פה די בודד. בחיים לא ראיתי אף שוודי בכל הסביבה הזאת."

"אין דבר," אמר מר הלטון. הוא המשיך לטלטל את המחבצה כאילו הוא עובד במקום זה שנים.

"האמת, לא אכפת לי להגיד לך, אתה בעצם השוודי הראשון שיצא לי לראות בכלל."

"אין דבר," אמר מר הלטון.

מר תומפסון נכנס לחדר הקדמי שבו שכבה לה גברת תומפסון כשהתריסים הירוקים מוגפים. לצידה על השולחן הייתה קערת מים ועל עיניה פיסת בד רטובה. היא הסירה את הבד כששמעה את רקיעת נעליו של מר תומפסון ואמרה: "מה כל הרעש הזה בחוץ? מי זה?"

"יש פה אחד בחוץ אומר שהוא שוודי, אֶלי," אמר מר תומפסון. "אומר שיודע לעשות חמאה."

"אני מקווה שיתברר שזה נכון," אמרה גברת תומפסון. "נראה שהראש שלי אף פעם לא יבריא."

"אל תדאגי," אמר מר תומפסון. "את נלחצת יותר מדי. אז אני אסע העירה ואני אעשה קצת קניות לבית."

"אבל שלא תתעכב, מר תומפסון," אמרה גברת תומפסון. "אל תלך למלון." היא התכוונה למסבאה; בעליה החזיק גם חדרים להשכרה בקומה העליונה.

"רק שתי מנות קטנות של טוֹדִי," אמר מר תומפסון וצחק בקול רם, "אף פעם לא הזיק לאף אחד."

"בחיים לא שתיתי טיפה," אמרה גברת תומפסון, "ולא רק זה, בחיים אני לא אשתה."

"לא דיברתי על המין הנשי," אמר מר תומפסון.

צלילי המחבצה המיטלטלת ערסלו את גברת תומפסון תחילה לנמנום קל, אחר כך לתרדמה עמוקה שממנה הקיצה לפתע בידיעה שהטלטול נפסק לפני זמן־מה. היא הזדקפה לישיבה וסוככה על עיניה החלשות מפני אלומות האור הצרות של שמש שלהי הקיץ שהסתננו בין התריסים המוגפים לאדן החלון. ובכן היא עדיין בחיים, תודה לאל, כשעליה לבשל את ארוחת הערב אך היא פטורה ממלאכת החביצה, וראשה עדיין שרוי בבלבול, אבל לא טרוד. אט־אט גמלה בה ההכרה ששמעה צליל חדש אפילו בשנתה. מישהו ניגן במפוחית, לא סתם צרם את האוזן ברעש מחליא, אלא באמת השמיע נעימה נאה, עליזה ועצובה.

היא יצאה דרך המטבח, ירדה מהמרפסת ועמדה בפניה מזרחה, מאהילה על עיניה. כשהצטללה ראייתה והתייצבה, ראתה גבר ארוך בהיר שיער במכנסי ג'ינס כחולים יושב בפתח הצריף המיועד לעובד השכיר ונושף במפוחית בעיניים עצומות. ליבה של גברת תומפסון פרפר וצנח בקרבה. אל אלוהים, הוא נראה עצלן וחסר ערך, ממש כך. קודם חבורה של עצלנים שחורים לא שווים ועכשיו איש לבן לא שווה. בדיוק מתאים למר תומפסון לקחת לעבודה אחד כזה. הלוואי שהיה יותר שקול ומוכן לטרוח קצת יותר בעסקיו. היא רצתה להאמין בבעלה, והיו רגעים רבים מדי שבהם לא יכלה לעשות כן. היא רצתה להאמין שמחר, או לכל היותר מוחרתיים, החיים — קושי מתמשך במקרה הטוב — יהיו טובים יותר.

היא עברה על פני הצריף בלי להעיף מבט הצידה, פוסעת בזהירות, כפופה במותניה מחמת הכאב המציק בצלעותיה, והלכה אל מחסן הפלג,1 מתאמצת להקשות את ליבה כדי לומר לפועל השכיר החדש הזה דברים כדורבנות אם לא עשה את עבודתו.

מחסן החלב היה סתם צריף עשוי קרשים מוכי רוחות שמוסמרו זה לזה בחופזה שנים קודם לכן מפני שהיה צורך במחסן חלב; המבנה נועד להיות ארעי וכזה היה; חסר צורה ונוטה על צידו מעל זרזיף צונן של מים שנבע מתוך מערה קטנה, כמעט סתומה בשרכים חיוורים. לשום אדם באזור כולו לא היה פלג מים שכזה על אדמתו. בני הזוג תומפסון סברו שהפלג הזה שלהם שווה הון, אם רק יתפנו אי־פעם לעשות בו משהו.

מדפי עץ רעועים נצמדו פה ושם לריבוע המקיף את הבריכה הקטנה שבתוכה טבלו דליי החלב והחמאה הגדולים, טריים ומתוקים, במים הצוננים. כשידה האחת תומכת בצד גופה השטוח, הכאוב, והאחרת מסוככת על עיניה, רכנה גברת תומפסון והציצה אל תוך הדליים. השומן קופה והופרד, הייתה שם כיכר חמאה דשנה, תבניות העץ והקלחות הרדודות קורצפו והודחו לראשונה זה מי יודע מתי, החבית הייתה מלאה חובצה מוכנה לחזירים ולעגלים הנגמלים, רצפת העפר הכבוש טואטאה והוחלקה. גברת תומפסון חזרה והזדקפה, מחייכת בעדינות. היא כבר הייתה מוכנה לגעור בו, באיש המסכן שהיה זקוק לעבודה, שרק עכשיו הגיע לשם ואולי לא היה צפוי לעשות את הדברים כשורה בתחילה. לא היה דבר שבכוחה לעשות כדי לפצות אותו על העוול שעשתה לו במחשבותיה אלא לומר לו כמה היא מעריכה את עבודתו הטובה והנקייה שכבר הושלמה במהירות הבזק. היא התקרבה אל דלת הצריף בפסיעות זהירות; מר הלטון פקח את עיניו, הפסיק לנגן והוריד את כיסאו על ארבע רגליו, אבל לא הביט בה ולא קם. היא הייתה אישה נמוכה ושברירית בעלת שיער חום סמיך, פה מאופק ידוע סבל ועיניים חולניות נוטות לבכי. היא ארגה את אצבעותיה לסוכך על עיניה, אגודליה על רקותיה, מצמצה בעפעפיה הדומעים ואמרה בקול קטן ואדיב: "שלום לך, אדוני. אני גיברת תומפסון, ואני רציתי להגיד לך שלפי דעתי הצלחת מאוד במחסן החלב. תמיד היה קשה להחזיק אותו."