שלוש קומות
אשכול נבו
₪ 42.00 ₪ 25.00
תקציר
“קורה משהו. אני לא יכולה לספר אותו לאף אחד. אבל חייבת לספר אותו למישהו.”
אף פעם אי אפשר לדעת מה באמת מתרחש מאחורי הדלת של השכנים.
ספרות מקור, ספרים לקינדל Kindle
יצא לאור ב: 2015
הוצאה לאור: כנרת זמורה ביתן דביר
קוראים כותבים (14)
ספרות מקור, ספרים לקינדל Kindle
יצא לאור ב: 2015
הוצאה לאור: כנרת זמורה ביתן דביר
פרק ראשון
קומה ראשונה
מה שאני מנסה להגיד לך זה שמתחת להפתעה היה עוד עניין שאיילת ואני לא העזנו לדבר עליו, והוא שבאיזשהו מקום ידענו — אתה יודע מה, אני ידעתי — שזה יכול לקרות. הסימנים היו שם כל הזמן אבל העדפתי להתעלם. מה יותר נוח משכנים ששומרים לך על הילדה? תחשוב על זה. חמש דקות לפני שאתה צריך לצאת אתה פשוט לוקח אותה, כמו שהיא, בלי תיקים, בלי עגלות, דופק על הדלת ממול, וזהו. היא מאושרת ללכת אליהם. הם מאושרים לקבל אותה. ואתה מאושר להתפנות לעניינים שלך. וזה יוצא גם יותר זול מבייביסיטר רגיל. כאילו, לא נעים לדבר על דברים כאלה, אבל אין לי כוח לצנזר, אז אני פשוט אספר לך הכול, ואתה תבטיח לי שלא תכניס את זה לאחד מהספרים שלך, הא?
לזוג כזה של פנסיונרים אין מושג מה המחיר של שעת בייביסיטר בשוק החופשי. הם לא חלק מרשת המידע של הבייביסיטרים. מה שאומר שאתה יכול לקבוע איזה מחיר שבא לך. אז קבענו להם. עשרים שקלים לשעה. לפני תשע שנים זה עוד היה סביר. נמוך אבל סביר. בינתיים המחיר הממוצע באזור שלנו טיפס לארבעים, ואנחנו נשארנו על עשרים. מדי פעם איילת היתה מזכירה לי, אנחנו צריכים להעלות להם, אתה יודע. ואני הייתי אומר, כן, ברור, נעלה להם. אבל נשארנו על עשרים. והם לא אמרו כלום. אנשים מנומסים כאלה, יקים, הוא מסתובב בבית עם חליפה ועניבה, היא מורה לפסנתר בקונסרבטוריון, משתמשת במילים כמו במטותא. גם אם הם רצו להגיד משהו, הכבוד היקי שלהם לא נתן להם. ואנחנו אמרנו לעצמנו — טוב, אולי לא אמרנו בקול רם, אבל חשבנו — מה כבר יש להם בחיים המשעממים שלהם, אלה. שיגידו תודה. הם אלה שצריכים לשלם לנו על הזכות להיות עם עופרי.
אני לא זוכר בת כמה בדיוק היא היתה בפעם הראשונה ששמנו אותה אצלם, אבל זה היה בגיל די מוקדם. כמה זמן לוקח עד שאפשר לשכב עם אישה אחרי שהיא יולדת? חודש? חודש וחצי? מזה זה התחיל. מהקטע של הסקס. בחודש האחרון של ההיריון לאיילת כבר היתה רעלת. ואי אפשר היה לגעת בה. חודש אחרי הלידה עוד היו לה דימומים. ואני, אני כבר חרוך בקצוות מרוב חרמנות. כמו הברכות יום הולדת שהיו מכינים פעם, זוכר? בחיים לא היה לי דבר כזה, באמצע פגישה הייתי יכול לבהות באיזו לקוחה ולחשוב איך אני תופס אותה, מכניס אותה לשירותים וקורע לה את הבגדים. והקטע הוא שנשים קולטות את הרעב הזה. מלא התחילו איתי בתקופה ההיא. מלא. וזה לא שאני איזה בראד פיט. קיבלתי מהמדריכה של הספינינג אס־אם־אסים שאתה לא מאמין. אני אראה לך בהזדמנות. אבל התאפקתי. נשכתי את השפתיים חזק, ואיילת מצִדה העריכה את זה. היא לא אמרה, "אני מעריכה את זה," היא לא תגיד דבר כזה. אבל כל הזמן היא היתה אומרת לי: אני מתגעגעת למגע שלך, זה חסר לי כמו שזה חסר לך. וערב אחד היא הציעה: בוא נשים אותה אצל הרמן ורות לכמה דקות. והעבירה לי אצבע על הכתף, לאט. שזה מין סימן שיש לנו.
זה היה רעיון שלה. אני סגור על זה. את הפעם הראשונה איילת יזמה. ניגשנו ביחד ודפקנו להם בדלת ושאלנו אם הם יכולים לקחת את עופרי לכמה דקות. אני חושב שהם הבינו בדיוק מה קורה. מה הדחיפוּת. הם מהזוגות הוותיקים האלה שאתה יכול לראות שעדיין יש ביניהם איזה גחל. הרמן גבוה כזה, זקוף. נראה כמו קנצלר גרמניה. ולרות יש שיער לבן, ארוך, שאסוף תמיד בקוקו, וזה גורם לה להיראות יותר אישה מאשר זקנה. היא שאלה את איילת מתי עופרי אכלה בפעם האחרונה, ואיילת אמרה שהיא לא אמורה להיות רעבה, ובכל מקרה, זה רק לכמה דקות. היא שאלה אם היא לוקחת מוצץ וביקשה שנשאיר לה גם חיתול, ליתר ביטחון. ואז הרמן התחיל לעשות לעופרי קולות מצחיקים כאלה ודיגדג לה בבטן עם הקצה של העניבה שלו. עופרי חייכה אליו. החיוכים בגיל הזה אינסטינקטיביים, לא אמיתיים, אתה יודע. ובכל זאת אמרתי לאיילת, תראי איך היא מחייכת אליו. ורות אמרה, ילדים משתגעים על הרמן.
עופרי לא היתה מוכנה ללכת עם כל אחד, שתבין. אפילו עם סבתא שלה היא היתה בוכה בתור תינוקת. אבל איך ששמנו אותה על רות היא התרפקה עליה, הניחה ככה את הראש על החזה שלה ושיחקה לה בשיער הארוך שלה עם האצבעות. רות אמרה, שה, שה, שה, וליטפה לה את הלחי, ואיילת התכופפה לגובה של רות ואמרה לעופרי, עוד כמה דקות אנחנו חוזרים, טוב, מתוקה? ועופרי הסתכלה עליה במבט החכם שלה ואז העבירה את המבט אלי. והיה נראה שהיא הולכת לבכות. אבל לא. היא רק התחפרה יותר עמוק בחזה של רות, שאמרה, אנא מכם, במטותא, הסירו דאגה מלבכם, הרי גידלנו שלושה ילדים וחמישה נכדים, ואיילת עוד פעם אמרה, זה רק לכמה דקות, וליטפה את עופרי ליטוף אחרון, על הלחי.
איך שהדלת של הדירה שלנו נטרקה מאחורינו תפסתי לה את התחת, אבל היא קפאה ואמרה: רגע, אתה לא שומע בכי? עצרנו והקשבנו, אבל חוץ מהקולות הרגילים של גרירת רהיטים אצל האלמנה שגרה מעלינו לא שמענו כלום. חיכינו עוד כמה שניות, ליתר ביטחון, ובסוף איילת לקחה לי את היד ואמרה, רק אנא ממך, במטותא, בלי פוֹר פּליי, הא? ומשכה אותי אחריה לחדר השינה.
הנכדים של הרמן ורות מפוזרים בכל העולם. שניים בווינה. שניים בְּפּאלו אלטו. והגדולה חיה עם אמא שלה בפריז ובאה לבקר כל קיץ ומשגעת את הנערים של השכונה עם המיני הגזור שלה והעור השזוף והעיניים הירוקות. הם מחכים לה מתחת לבניין כמו חתולים מיוחמים, והיא משחקת איתם. נוגעת בהם ככה, עם היד, תוך כדי דיבור, אבל לא נותנת להם לגעת בה. צרפתייה קטנה כזאת. כבר הולכת עם עקבים. שמה בושם של מבוגרות. בקיץ שעבר רות שלחה אותה לבקש מאיתנו ביצים ופתחתי לה בלי חולצה, אז היא אמרה לי, במבטא צרפתי, מיסייה ארנו, תשים חולצה, זה לא מכובד ככה עם גברת, וציחקקה מין צחקוק כזה, פלרטטני. הבאתי לה את הביצים בלי לצחוק בחזרה, וחשבתי שמרגישים שאין לשרלילה הזאת אבא. שאם הייתי אבא שלה הייתי אומר לה להוריד את המיני הזה. אבל עזוב, עוד נגיע אליה.
גם הנכדים האחרים של הרמן ורות באים לבקר פעם־פעמיים בשנה. ואז הבית שלהם, שבדרך כלל לא שומעים מהכיוון שלו כלום חוץ מצלילים של פסנתר ואת הסאונד של הערוץ הגרמני בכבלים, נהיה פתאום רועש ומלא חיים. הרמן בונה להם כל מיני מתקני שעשועים בגינה. לפני הפנסיה הוא עבד בתעשייה האווירית, אז יש לו טאצ' לדברים האלה. הוא עושה להם נדנדות ומגלשות וסולמות ובונה להם גם טיסנים קטנים שהם יכולים להפעיל עם שלט רחוק. אם זה קיץ אז הוא מוציא להם מהמחסן ברֵכה. ענקית כזאת, מפלסטיק קשיח. ובתוך הברֵכה הוא מרכיב נושאת מטוסים שעליה הם צריכים לנסות להנחית את הטיסנים. אחר כך הוא שולף את הנושאת מטוסים החוצה והם מחליפים לבגדי ים ונכנסים לברֵכה ומשפריצים אחד על השני. אבל בלי להשתולל. ילדים מחונכים כאלה. לא מכאן. אוכלים עם סכין ומזלג. אומרים לך שלום בחדר מדרגות.
כשהנכדים שלהם טסים בחזרה למדינות שלהם הרמן ורות בדיכאון. זה ממש נוהל. יום אחרי הטיסה הדלת שלהם נעולה וברור לך שאין מה לדפוק. אי אפשר להסביר את זה, כאילו יש בדלת איזה כובד שמשדר: לא עכשיו. יומיים אחרי שהנכדים נוסעים הם בעצמם דופקים בדלת שלנו ואומרים שאם אנחנו רוצים אנחנו יכולים להביא להם את עופרי. הרמן אומר לעופרי: תני להרמן נשיקה. ומתכופף לגובה שלה ומפנה אליה את הלחי. והיא מנשקת אותו בזהירות, בשביל לא להידקר מהזיפים. ורות אומרת לאיילת: אפשר גם לזמן קצר. בלי כסף. ומוסיפה בקול שקט, כמעט בלחש, להרמן כל כך קשה כשהנכדים עוזבים אותנו. יומיים שהוא לא ישן, לא אוכל, לא מתגלח. אינני יודעת מה לעשות איתו.
הקטע של הנשיקה, למשל. כשאמרתי לךָ קודם שהיו סימנים — התכוונתי לדברים כאלה. זה התחיל מזה שהוא היה מבקש מעופרי נשיקה כשהיא היתה מגיעה אליהם. וכשהיא היתה נפרדת מהם. שתי נשיקות. אחת על כל לחי. אבל בשנה האחרונה הוא היה יכול פתאום לפתוח את הדלת סתם ככה, כשאנחנו בחדר המדרגות, בדרך החוצה, או בדרך חזרה הביתה, להתכופף ולקרוא לה: הי, עופרי, תני להרמן נשיקה.
כשאני מספר לך את זה עכשיו בא לי למות: יש יותר כתובת־על־הקיר מזה? אבל לא רצינו לראות את הכתובת, זה מה שאני מנסה להגיד לך. אמא של איילת היא לא בן אדם שאתה רוצה להשאיר לבד עם ילדים. ההורים שלי יצאו לפנסיה ונסעו לחוץ לארץ כל הזמן. נסיעות ארוכות כאלה. דרום אמריקה. סין. נזכרו פתאום להיות מוצ'ילרים. ובדיוק אז יעלי נולדה. והיה לה את הסיבוך הזה בדרכי הנשימה. בילינו שבועות ב"שניידר" ליד המיטה שלה, עשינו משמרות, איילת ואני, ולמי שהיה במשמרת היה אסור להירדם, כי אולי בדיוק בשנייה שנעצום עין היא תפסיק לנשום, ומהמשמרת אתה רץ ישר לעבודה, אין אפילו זמן לעבור בבית להחליף בגדים. אני לא מתרץ, אני רק אומר שהיינו זקוקים להרמן ורות יותר ויותר. אחרי הצהריים, בערב, בסופי שבוע. לפעמים היינו שמים אצלם את עופרי רק לגשר של חצי שעה. לפעמים לחצי יום.
פתאום אני נזכר — איזה קטע, שכחתי מזה לגמרי — בוקר אחד, כשאיילת הגיעה להחליף אותי במשמרת בוקר ב"שניידר", היא סיפרה לי חלום שהיא חלמה בלילה: שנינו מחכים מחוץ לחדר הניתוח. אבל הילדה שמנותחת, הילדה שבסיכון, היא עופרי ולא יעלי. והיא לא בת שבע בחלום, אלא בת שנה. והרופא המנתח, זה שיוצא מחדר הניתוח לבשר לנו על התוצאות, הוא הרמן. רק שבמקום חלוק של רופאים הוא לובש חלוק של חולים, כזה שפתוח מאחור. היא לא רואה את הפתח בחלום. רק יודעת שהוא קיים. והרמן מעביר לה אצבע בין הגבות ואומר לה: עופרי תחיה. והיא מתפלאת שהוא מדבר על עופרי ולא על יעלי, אבל לא רוצה לשאול כדי לא לקלקל את ההקלה.
לא פירשתי לה את החלום. מה פתאום. כשרק התחלנו לצאת, בחיפה, ניסיתי לפרש לה פעם חלום והיא אמרה לי שאני גרוע בזה ושעדיף שאני אסתפק בלהקשיב. אבל גם אם הייתי מפרש לה, לא הייתי מחבר את זה למה שקרה שנה אחר כך. בטח הייתי אומר לה משהו כמו: אולי את מעדיפה בחלום, רק בחלום, שעופרי תהיה חולה, כי היא יותר חזקה אז יש לה יותר סיכוי לעמוד בזה.
ככה זה. עד שאין לך ילדה שנייה אתה לא באמת מבין את הילדה הראשונה שלך. בזכות יעלי הבנו כמה עופרי יוצאת דופן. כמה זה נדיר, השקט הזה שלה. החוט שדרה. כל הגננות והמורות תמיד אמרו לנו שהילדה בוגרת מאוד לגילה. אבל אנחנו היינו צריכים לעבור את יעלי, עם כל הדרמות שלה, כדי להבין על מה הם מדברים.
אני אגיד לך משהו שיישמע רע, אבל לא אכפת לי: באיזשהו אופן זה היה יותר קל אם מה שקרה היה קורה עם יעלי. אצלה הכול פשוט: כשהיא עצובה היא בוכה. כשהיא מתוסכלת היא נשכבת על הרצפה וצורחת. עופרי לא צורחת. היא מעכלת. מהרהרת. שוקלת עם עצמה את הדברים. ואין לך מושג מה קורה אצלה בפנים. רק לפעמים, בסוף, היא משחררת כמה מילים מדויקות. ואז חוזרת להתבונן על העולם, לקלוט כל מה שהיא יכולה. הילדה מכ"ם, אני אומר לך. כשהיא היתה קטנה היא היתה מרגישה מראש ריבים של איילת ושלי, רק מהאנרגיות בחדר, והיתה נעמדת בינינו ואומרת: אבא, אל תריבו.
היא גם היתה הראשונה שקלטה שמשהו לא בסדר עם הרמן. אפילו לפני רות. יום אחד היא חזרה מהם ואמרה: הרמן התקלקל. מה זאת אומרת התקלקל? הוא כל הזמן שוכח דברים. איזה דברים? איפה הוא שם את המשקפיים, איפה היציאה לגינה, את השם שלו. אולי הוא משחק איתך, עופריקי? אולי זה מין משחק כזה? לא, אבא, הוא התקלקל.
כמה ימים אחר כך הם דפקו אצלנו בדלת בערב. שניהם. הרמן ישר ניגש לעופרי, ביקש ממנה נשיקה, ואז ירד על ארבע כדי שהיא תרכב עליו ברחבי הסלון. רות הושיטה לאיילת צלחת עם פרוסות מהעוגת שַיש שלה ושאלה אם אפשר להשתמש בפקס שלנו. מדי פעם הם היו משתמשים בפקס שלנו, או מבקשים מאיילת עזרה עם המחשב הישן שלהם שנתקע כל הזמן. ואנחנו היינו מבקשים מהם חלב. או ביצים. או בצל. אצלנו זה לא כמו אצלכם בתל אביב, אין מקומות שפתוחים עשרים וארבע שעות, ואם אתה נתקע בלי רסק עגבניות לשקשוקה זה אומר שאין שקשוקה. גם הם לפעמים היו נתקעים בלי שמן או סוכר. אם כי פחות מאיתנו. זה לא היה באמת מאוזן, אבל אף פעם לא טרחנו לאזן. להפך. אמרנו לעצמנו שזה כל היופי. שכנים כמו פעם. לפני שאנשים נהיו אינטרסנטים. אני אגיד לך יותר מזה: כל פעם בשנים האחרונות שחשבנו לעבור לדירה יותר גדולה, כדי שלכל ילדה יהיה חדר משלה ולאיילת יהיה חדר עבודה נורמלי, אחד מאיתנו, כל פעם מישהו אחר, היה אומר, אבל מה נעשה בלי הרמן ורות? ובזה זה היה נגמר.
אז באותו יום רות נכנסה לבקש להשתמש בפקס, אבל לא הלכה ישר לפינת העבודה כמו תמיד אלא התעכבה בכניסה. השיער שלה, שתמיד אסוף בקוקו, היה פזור, והיא העבירה בו אצבע ואמרה בקול שקט: משהו קורה להרמן. משהו לא בסדר איתו. אתמול שבתי מהעבודה ומצאתי אותו משוטט ברחוב, שואל עוברי אורח היכן הוא גר.
איילת שאלה אותה אם היא רוצה לשתות משהו והציעה לה לשבת, ורות נאנחה והתיישבה. הרמן המשיך לדהור עם עופרי בסלון. ואני החזקתי את יעלי על הידיים כדי שאיילת תוכל להכין לרות קפה שחור עם חלב. רות אמרה, כל השעות האלה לבד בבית, זה לא מיטיב עמו, ואיילת אמרה, אפשר להשתגע מלהיות לבד בבית כל היום, ואני אמרתי, כן, זה מה ששבר אותי כשהייתי עצמאי. ורות אמרה, אבל מה לעשות שאני חייבת להמשיך ללמד, הפנסיה שלו לא מספיקה לנו.
תגידי, שאלתי אותה, אנחנו לא חייבים לכם כסף?
הרמן בינתיים התיישב על הספה שלנו, הקפיץ את עופרי על הברכיים ושר לה, "הופָּה הופָּה רַייטר," שזה האַנְדִיגִידָן של היֵקים. היא צווחה מרוב עונג. וחשבתי לעצמי שהיא קצת גדולה בשביל המשחקים האלה. קצת גדולה בשביל להיות על הברכיים שלו, בשביל שהוא ישים את הידיים שלו על הירכיים שלה. ורות אמרה, עִזבו שטויות, שלמו מתי שיהיה לכם. הילדה שלכם היא מקור של אושר בשביל הרמן. וזה הכי חשוב, במיוחד עכשיו.
איילת אמרה לה, תשתי את הקפה שלך, ורות עצרה כדי ללגום ואז המשיכה: הוא היה הבחור הנאה ביותר בקיבוץ. העיניים האלה שלו. כחולות־אפורות. כמו של חתול. עם השיזוף של ארץ ישראל. אני הייתי חדשה. הגעתי ישר מהאונייה. כשראו שאני לא מפסיקה להסתכל עליו הזהירו אותי: זה, מחליף בחורות כמו גרביים. ורק דבר אחד מעניין אותו אצל הבחורה. אבל לא היה אכפת לי כל מה שאמרו על הרמן. חשבתי לעצמי: טוב, הוא כך מפני שהוא עוד לא פגש אותי!
נו, וצדקת? איילת חייכה. ורות הסתכלה על הרמן ועופרי ברצינות גמורה ואמרה: צדקתי וטעיתי. והשתתקה פתאום. ולגמה מהקפה. ועוד פעם העבירה בשיער אצבע ארוכה, של פסנתרנית. אז איילת אמרה לה שאם היא צריכה עזרה בתקופה הקרובה אנחנו כאן, ואני הוספתי, אל תתביישי, באמת. ורות אמרה, תודה, באמת תודה, אתם שכנים נפלאים.
בלילה אמרתי לאיילת: אין מצב שעופרי נשארת עם הרמן לבד יותר. ואיילת אמרה, כן, אתה צודק. אנחנו גם צריכים לשלם להם. זה לא בסדר שאנחנו גוררים את זה ככה. יש לך מזומן? לא. תוציא מחר? כן, בטח, כמה אנחנו כבר חייבים להם? לא יודעת, הרבה, לפחות שש מאות, שבע מאות. בסדר, אני אוציא אלף.
לא הוצאתי אלף למחרת. גם לא חמישים.
בשבוע שלאחר מכן שמנו את עופרי עוד פעמיים אצל משפחת וולף. בשתי הפעמים זה היה כשנסענו עם יעלי לבדיקות ב"שניידר". בשתי הפעמים רות היתה בבית. בשתי הפעמים, כשחזרנו, לא היה שום דבר יוצא דופן בחיבוק שעופרי נתנה לנו. היא המשיכה לספר לנו על הקלקולים של הרמן, איך הוא שם סוכר במקום מלח בחביתה־עם־נקניק, איך הוא ניסה להשתמש בשלט של המזגן בשביל להדליק את הטלוויזיה. היא סיפרה את זה בעיניים נוצצות משמחה. מסתבר שהרמן הצליח לשכנע אותה שהכול מין משחק, שבו יש לה, הקטנה, תפקיד חשוב: להזכיר לו את הסדר הנכון של הדברים, להביא לו את השלט המתאים, להראות לו איפה העציצים שצריך להשקות, להגיד לו איזה יום היום.
איילת אמרה לי, שִי אִיז סוֹ אינוֹסֶנט. סמארט אֶנד אינוֹסֶנט. ואני אמרתי, סוּן שִי ווּדנט בִּי אינוֹסֶנט אֶני מוֹר, אִיט אִיז ג'אסט א מאטר אוֹף טיים. ואיילת — לא פראיירית, היא ישר קלטה שאני עוד פעם מכוון אותנו לשיחה של לעשות־עוד־ילד — אמרה לי, תשכח מזה, ארנון. אלא אם כן אתה זה שתהיה בהיריון. ואני אמרתי, אינגליש, בייבי, אינגליש, ועופרי אמרה, אמא, באמת, בנים לא יכולים להיות בהיריון. ואיילת אמרה, אני לא חברה שלך, עופרי, אל תדברי אלי בטון כזה, ועופרי אמרה, מה את רוצה ממני, למה את כל הזמן כועסת עלי, ואני אמרתי, שִי אִיז רַייט, יוּ נוֹ. ואיילת אמרה, אל תתערב.
זה מסובך ביניהן, בין עופרי לאיילת. תמיד היה. אולי לא בשנה הראשונה, כשעופרי היתה על הציצי שלה. אבל מרגע שעופרי הפסיקה לינוק והתחילה לדבר נהיה ביניהן המתח הזה. רגע אחד הן החברות הכי טובות, פוצי ומוצי, ורגע אחרי זה הן עטות אחת על השנייה בציפורניים שלופות. והבעיה היא שזה לא כוחות. עופרי חזקה, חזקה מאוד, אבל אין לה סיכוי כשאיילת נכנסת בה עם כל האיילתיוּת שלה. היא קוראת לזה גבולות. הילדה חייבת גבולות. אבל אני מהתחלה הרגשתי שיש פה יותר מזה, שיש איזה רוע בצורה שהיא מדברת אליה. איזה עוקץ שמוסווה טוב־טוב בדבש. מה למשל? היא מסוגלת להגיד לה: תראי כמה חברות באות ליעלי. רק את קבורה במיטה כל היום עם הספרים שלך, לא חבל, מותק? או: נראה לך שעד מחר תצליחי להחליט מה ללבוש, יפה שלי? או: כדור הארץ לעופרי! כדור הארץ לעופרי! את מקשיבה בכלל למה שאני אומרת?! גם כינויי החיבה שהיא נותנת לה — אסטרו, חלומית, שתקוּנָה — תכל'ס, יש בהם יותר ביקורת מאשר חיבה. ולפעמים, כשהיא חוזרת מאוחר מהמשרד ועופרי עושה משהו מתריס שלא מוצא חן בעיניה, או סתם שקועה בעולם הפנימי שלה ולא עונה לה, היא יכולה ממש לאבד את זה ולהטיח בילדה משפטים כמו: אני אמא שלך אז אני חייבת לסבול אותך, אין לי ברֵרה. אנשים אחרים פשוט יקומו וילכו אם תתנהגי אליהם בצורה כזאת. או — בחיי שהיא אמרה לה את זה — מה עשיתי רע שקיבלתי עונש כמוך?
זה לא רק מה שהיא אומרת. זה גם הטון. חד כזה. חסר רחמים. למה הן ככה? לא יודע. לעופרי יש קצב אטי, קצת מהורהר. היא באמת לא שמה לב לפעמים כשמדברים אליה. וכשמאיצים בה היא עושה דווקא. ואיילת, להפך, תקתקנית. אין לה סבלנות למי שלא עומד בקצב שלה. ויש לה גם אמא מסובבת לגמרי. אולי זה גם משפיע. איילת חטפה מכות מאמא שלה כשהיא היתה קטנה. ברמת אביב הירוקה, כן? לא תגיד בלוד. ברמת אביב הירוקה אמא שלה היתה מצליפה בה עם חגורות וסרגלים. ושם לא היה אבא שיפריד. זה רק מראה לך, אגב, שאתה אף פעם לא יכול לדעת מה קורה אצל אנשים מאחורי הפלדלת.
לפני שיעלי נולדה היינו רבים המון על החינוך של עופרי, איילת ואני. היא היתה אומרת שאני מקלקל את הילדה. ואני הייתי אומר, מה מקלקל, הילדה מתוקנת, הילדה מלאך. אחרי שיעלי נכנסה לתמונה המשפחתית דברים התאזנו קצת. שולחן עומד יותר טוב על ארבע רגליים. ועדיין הרגשתי שזה קריטי שאני אהיה בסביבה לשמור על עופרי. שאיילת לא תיכנס בה יותר מדי. שלא תעשה לה נזקים שאחרי זה אי אפשר יהיה לתקן.
אני אספר לך משהו שאולי יישמע לך דפוק. אחרי ההצלחה של "תבלינה" קיבלתי הצעות מספרד ומגרמניה לבוא לעצב שם מסעדות. אתה לא מאמין איזה מיילים הם שלחו לי. "ווי אֵדמייר יוֹר נוֹ בולשיט סטייל אוֹף קריאֵיטִיבִיטִי". "דֶה אטמוספיר יוּ קריאייט מֵייקס פיפל ווּאנט טו אוֹרדר דֶה הוֹל מֶניו". אני אראה לך פעם. בכל אופן, אמרתי להם לא. למרות שזאת היתה הזדמנות לעלות על מסלול עצמאי עוד פעם. ואתגר מקצועי שחבל על הזמן. והסיבה האמיתית שאמרתי לא — לא הסיבה שאמרתי לאיילת — היא שבשביל לעצב מסעדה בחו"ל צריך לנסוע לשם לתקופות ארוכות. ולא ראיתי את עצמי משאיר את שתי החתולות האלה לבד כל כך הרבה זמן. אתה מבין? תמיד הרגשתי אחריות מיוחדת כזאת על עופרי. וזה רק הופך את מה שקרה לעוד יותר גרוע.
תגיד רגע, זה בסדר שאני נופל עליך ככה עם כל הכובד הזה? אתה בטוח? מה שלומך בכלל? לא שאלתי אותך אפילו. ראיתי שאתה ברבי־מכר. כמה כסף אתה מקבל על כל ספר? זה הכול? מזיינים אותך, תאמין לי. שאני "אמשיך בסיפור"? בשבילך הכול סיפור, הא? רק חבל שבשבילי זה החיים האמיתיים.
עזוב. איפה היינו? בימי שני אני עושה שיעור כפול של ספינינג. זה מתחיל בשבע, אבל צריך לבוא קצת יותר מוקדם אם אתה רוצה לשריין לעצמך אופניים ספציפיים. אף פעם לא עשית ספינינג? טוב, אתה, יש לך גֶנים טובים אתה. אצלנו במשפחה לכל הגברים יש עודפים. אז אין לי ברֵרה. אני חייב לשמור על עצמי. האופניים באולם של הספינינג מסודרים בחצי גורן מול המדריכה. ממוספרים. אני אוהב את מספר ארבע. הכי רחוק מהמזגן. הסידור שלנו בימי שני הוא שאיילת לוקחת את יעלי לתל אביב ליוגה מיוחדת לילדים עם בעיות נשימה, ומיד אחרי החוג הן חוזרות כדי שאני אוכל לצאת בשש וחצי לספינינג.
באותו יום הן נתקעו בפקק. איילת התקשרה מהדרך ואמרה שהן מאחרות קצת. אמרתי לה: תיסעי דרך איילון דרום. והיא אמרה שהיא כבר בגהה. התעצבנתי. אני תמיד אומר לה לנסוע דרך איילון כי יש שם פחות פקקים, והיא תמיד מתעקשת על גהה. כי לזה היא רגילה. כבר ראיתי איך אני מגיע בשנייה האחרונה ונדפק עם אופניים מספר תשע־עשרה או עשרים, שתקועים מאחורי עמוד. אפילו את המדריכה אי אפשר לראות משם. אתה מבין? הלוואי שהייתי יכול להגיד לך שהלכתי להרמן ורות כי היה לי מקרה חירום בעבודה או כי הרגשתי לחץ בחזה והייתי צריך לפנות את עצמי לבית חולים. אבל האמת היא שזה היה כל הסיפור: על איזה אופניים אני ארכב בספינינג.
רות היתה בקונסרבטוריון. שאלתי את הרמן מתי היא חוזרת והוא אמר שהוא לא יודע. עשיתי חישוב: אם אני יוצא עכשיו, עוד עשר דקות, רבע שעה גג, איילת מגיעה הביתה. מה כבר יכול לקרות ברבע שעה? רות בטוח תחזור בינתיים. היא בדרך כלל חוזרת בשש וחצי מהעבודה. וזקנים לא אוהבים לחרוג מההרגלים שלהם. וככה איילת אפילו לא תדע שהשארתי את עופרי לבד עם הרמן. וגם אם כן, אז מה, בפעם הבאה שתיסע דרך איילון.
עופרי כמובן היתה בעננים. הבהרתי לה שזה רק לכמה דקות. ושתכף אמא תגיע. אבל היא כבר רכבה על הגב של הרמן, הופה הופה רייטר, ולא ממש הקשיבה לי. רציתי להזהיר אותו, אבל לא ידעתי איך לנסח את האזהרה בלי לפגוע בו. בלי שהוא יקלוט שאני לא סומך עליו. אז לא אמרתי כלום. סימסתי לאיילת: עופרי אצל הרמן ורות. החלפתי בגדים. ופשוט יצאתי. אני לא בטוח שזה היה עוזר אם הייתי אומר לו משהו. גם אם הייתי אומר לו, "במצבך לא כדאי שתצאו מהבית," רוב הסיכויים שהוא היה עונה לי "יָה!" ושוכח מזה אחרי דקה.
בזמן הספינינג אני שם את הסלולרי על שקט. במילא אי אפשר לשמוע כלום כשהרמקולים באולם נותנים בראש ככה. אז רק בסוף השיעור הכפול ראיתי שיש לי ארבע שיחות שלא נענו. ועדיין, חשבתי שאיילת פשוט נתקעה מחוץ לבית בלי מפתח או משהו, והמשכתי ללכת לכיוון המקלחת. בפעם הבאה שתקשיב לי ותיסע דרך איילון. זה מה שחשבתי. שתלמד לקח. לקחתי את הזמן מתחת למים, אתה מבין? הסתבנתי. חפפתי. העליתי את הטמפרטורה עוד ועוד עד לנקודה שזה ממש על סף כווייה. גם אתה אוהב לעשות את זה? וואלה? חשבתי שזאת סטייה פרטית שלי. רק אחרי שהתנגבתי הסתכלתי שוב על הטלפון. כבר היו שתים־עשרה שיחות שלא נענו. התקשרתי לאיילת. ואחרי כמה שניות כבר הייתי בדרך הביתה.
איך אני אסביר לך מה מרגישים ברגע כזה? זוכר את המילואים הראשונים אחרי הסדיר, כשארליך נכנס עם הנון־נון בטעות לסמטה ההיא בחברון? זוכר כשהתחיל לרדת עלינו גשם של בלוקים? והאפס הזה לא הצליח להכניס לרוורס? קח את זה, ותכפיל בעשר. במאה. באלף. בחברון הייתי רגוע בסך הכול. היתה לי הרגשה שנצא מזה בשלום. בכלל, במצבים של לחץ אני לרוב נרגע. אבל פה — אני אגיד לך את האמת — איבדתי את זה לגמרי. צעקתי על עצמי תוך כדי נסיעה. הרבצתי עם האגרופים על ההגה.
אולי ההבדל הוא שבחברון הייתי אחראי על עצמי. ופה הייתי אחראי על הילדה שלי. ופישלתי. ידעתי שפישלתי. זה היה כל כך ברור שפישלתי שאיילת לא ביזבזה אפילו זמן על להאשים אותי. איך שירדתי מהאוטו היא נתנה לי תמונת מצב: כל הבניין התגייס לחיפושים, ויש גם ניידת של המשטרה בדרך. הם מחפשים בשכונה שלנו. אבל גם בשכונות ליד. אמרתי: אני אהרוג אותו אם הוא עשה לה משהו, אני פשוט אהרוג אותו. איילת אמרה: אנחנו עוד לא יודעים מה קרה, אולי הם פשוט הלכו לאיבוד. אבל ראיתי בעיניים שלה שגם היא חושבת על הנשיקות ועל ההופה הופה רייטר. שאלתי אם מישהו מחפש בפרדסים, ואיילת אמרה, לא, לא חשבנו כל כך רחוק. אז אמרתי לה, אני הולך לשם ולוקח איתי את האקדח. והיא אמרה, מה פתאום אקדח? ואני אמרתי, אם הוא הפיל שערה מהראש שלה, זה הסוף שלו.
כשעופרי היתה בגן חובה היה ילד אחד שהציק לה. סער אשכנזי. כל יום היא היתה חוזרת מהגן עם סיפורים. סער אשכנזי אמר לה ככה, סער אשכנזי עשה לה ככה. איילת דיברה עם הגננת, והגננת אמרה שהיא לא שמה לב למשהו מיוחד ושבגיל הזה הם עוד מערבבים בין מציאות לדמיון.
הילדה שלנו אף פעם לא עירבבה בין מציאות לדמיון. וזה בדיוק גם מה שאמרתי לאיילת: הילדה לא מערבבת. ויום אחד, אחרי ששמתי את עופרי בגן, ארבתי מאחורי שיח וחיכיתי שהם יסיימו את המפגש בוקר ויצאו לחצר. בהתחלה הכול היה בסדר. עופרי שיחקה עם החברות שלה ואני הרגשתי די אידיוט. בן אדם בן ארבעים מתחבא מאחורי שיח בתשע בבוקר. אבל אז התקרב אליהן ילד אחד. מאחור. זאת אומרת, עופרי היתה עם הגב אליו. והחרא הקטן פשוט משך לה את המכנסיים למטה. וברח. ואז, ממרחק של כמה מטרים, צחק עליה שרואים לה את התחתונים.
אתה מכיר אותי. אני לא בן אדם אלים. באינתיפאדה הייתי נשאר במטבח בשביל לא לצאת לסיורים, זוכר? אבל תאמין לי שאם אתה היית רואה שמורידים ליונתן שלך את המכנסיים, היית מגיב בדיוק כמוני. זה אינסטינקט ביולוגי. אין אפס.
מה עשיתי לילד? מה שצריך. טיפסתי מעל הגדר של הגן, תפסתי אותו, הדבקתי אותו לקיר, חזק, ואמרתי לו שאם הוא נוגע בעופרי עוד פעם אני אפרק לו את הצורה.
בערב אמא שלו התקשרה. אמרה לי: הסתבכת עם המשפחה הלא נכונה. התברר שאבא של סער אשכנזי הוא מלך הפרוטקשן של האזור. המשטרה מנסה לנעוץ אותו כבר שנים ולא מצליחה. אתה לא מאמין שיש פרוטקשן בפרוורים? אז תתחיל להאמין.
בקיצור, אשתו אמרה לי בטלפון, אסי עכשיו בחו"ל, "בוחן שם אפשרויות עסקיות", אבל כשהוא יחזור וישמע מה שעשית לסער — צפה פגיעה. ככה היא אמרה. במילים האלה. צפה פגיעה.
אז קניתי אקדח ושמתי במגירה. את המחסנית שמתי במגירה אחרת, ואת שתי המגירות נעלתי עם מפתח. אמרתי לעצמי: אם הוא בא אלי למערה, האסי הזה, שיהיה לי עם מה להגן על הגורות שלי. שבוע אחרי זה היתה ידיעה בעיתון שאסי אשכנזי נעצר בלרנקה וצפוי להישפט ולהישלח לתקופה ארוכה לכלא על סחר בסמים. סער אשכנזי ואמא שלו נעלמו מהגן ישר אחר כך. הגננת לא ידעה לאן הם עברו. או לא רצתה להגיד. נראה שגם היא נשמה לרווחה. ואני — נשארתי עם האקדח.
רק פעם אחת מאז הוצאתי אותו מהמגירה — כשנסענו לטייל בוואדי קלט. ערבים הרגו שם שני מטיילים לפני כמה שנים, אז נראה לי שליתר ביטחון כדאי. איילת אמרה שהיא ממש לא אוהבת את הרעיון, אבל היא אמרה את זה בטון כזה שהיה אפשר להבין שהיא לא אוהבת את זה אידיאולוגית אבל כן אוהבת את זה מעשית. ובלילה אחרי שחזרנו מהטיול והילדות נפלו על המיטות ונכנסתי להתקלח ולהוריד מעלי את כל האבק של המדבר, היא התפשטה והזיזה את הווילון של האמבטיה ואמרה: יש לך אקדח או שאתה סתם שמח לראות אותי?
אתה מבין? גם נשים חזקות כמו איילת מחפשות מישהו שיגן עליהן. זה אינסטינקט ביולוגי.
אז לקחתי את האקדח ואת המחסנית והתחלתי לרוץ לכיוון הפרדסים. היית אצלי פעם, נכון? איך אתה לא זוכר? בעל־האש ביום העצמאות? לפני שנתיים? זהו. אז איך שיוצאים מהבניין יש שביל שמוביל לבית כנסת, ואחרי הבית כנסת יש עוד שביל שממנו אפשר להגיע לפרדסים תוך שלוש־ארבע דקות. כבר עשר שנים מדברים על זה שבמקום הפרדסים תקום שם שכונה לזוגות צעירים, אבל בינתיים עוד לא ראיתי דחפור אחד.
כשעופרי היתה קטנה, בעצם מרגע שהיא התחילה ללכת, הייתי לוקח אותה לשם. אם היו על העצים תפוזים או אשכוליות היינו קוטפים לנו כמה, מקלפים ואוכלים. אם לא, היינו מסתלבטים לנו בַּזוּלה. מישהו פרש מחצלת בשורה השלישית של העצים, באמצע, ושם עליה שתי כורסאות ישנות ושולחן מבמבוק, כזה שקונים בדליית אל־כרמל. בטח איזה שמיניסט שהיה בא לשם לנרגֵל עם החבר'ה שלו ואז התגייס. לקראת ערב ממש יפה בפרדסים. השמש נכנסת בין העלים ויש בריזה מהים. הייתי יושב באחת הכורסאות עם עופרי, לפעמים הייתי מספר לה סיפור, לפעמים היא היתה מספרת לי, ולפעמים סתם היינו שותקים ומקשיבים לציפורים. נשבע לך, בחיים לא הייתי כל כך רגוע כמו בטיולים האלה עם עופרי. גם כשיעלי נולדה הקפדתי להמשיך ללכת עם עופרי לפרדסים לפחות פעם בשבוע. תשמע, גם אני אח בכור. אני יודע איזה נפילה זאת כשנולד לך אח קטן. ועוד אחרי שבע שנים שהיית מלך העולם. זה יישמע לך מצחיק, אבל באיזשהו מקום עד היום אני קצת כועס על מיקי אחי שגזל ממני את החיים הטובים. אז אמרתי לעצמי: שלפחות תהיה לה שעה אחת בשבוע שהיא תמשיך להיות הנסיכה של אבא. לא משנה מה נעשה בשעה הזאת, העיקר שנהיה ביחד. רק שנינו. בשנה האחרונה, נגיד, היא התחילה לקחת ספרים לזולה, החכמה הזאת. אתה קולט את התמונה? היא יושבת על המחצלת וקוראת "נשים קטנות". אני מכין לה מיץ תפוזים עם מסחטה שהבאתי מהבית. ואחר כך אנחנו שותים ביחד מכוסות נייר שנשארו מהיומולדת שלה. צריך יותר מזה?
אז לשמה רצתי. לזוּלה שלנו. איילת נשארה בבית עם יעלי וישבה על הטלפון, רות הובילה צוות של המשטרה למקומות בשכונה שהרמן אוהב להסתובב בהם. אבל אני, היתה לי תחושת בטן. ורצתי לפיה. כבר היה חשוך. הפנסים של הרחוב האירו את הכניסה לפרדסים, אבל ברגע שנכנסתי לתוך השורות של העצים אי אפשר היה לראות כלום. ענף אחד שרט אותי. לא שמתי לב אפילו שיורד לי דם. רק בבית, אחר כך, ראיתי. המשכתי לרוץ. הנחיריים שלי התמלאו בריח של רקוב. כל הפירות שהתאילנדים לא קטפו בזמן נשרו על הקרקע ומשכו אליהם זבובים ותולעים.
כשנכנסתי לשורה השלישית כבר ידעתי שהם שם. לא ראיתי אותם, אבל הרגשתי. לא יכול להסביר לך. אולי האף שלי קלט שאריות של הריח של השמפו של עופרי. אולי זה פשוט קשר כזה, שיש בין הורה לילד, שאתה יכול להרגיש כשהילד שלך קרוב אליך גם אם אתה לא רואה אותו. הכנסתי את המחסנית, דרכתי את האקדח ושמתי את האצבע על ההדק. היתה לי תמונה בראש — מרגע שנכנסתי לפרדס היתה לי תמונה בראש, וידעתי שאם זאת התמונה שאני באמת הולך לראות, הרמן יחטוף כדור ברקה. לא בגב, כדי שחס וחלילה הכדור לא יעבור דרך הגוף שלו אליה. אני אבוא מהצד, אצמיד את האקדח לרקה שלו ואלחץ על ההדק.
דבר ראשון שמעתי את הבכי. כמה שניות לפני שראיתי אותם שמעתי את הבכי. הורה יכול לזהות את הבכי של הילד שלו בתוך קבוצה של מאה ילדים בוכים. אז ישר זיהיתי שזה לא הבכי של עופרי. ולא הבנתי מה קורה. מה, חוץ ממנה הוא חטף עוד ילדה? השארתי את האצבע על ההדק והתקדמתי בצעדים אטיים. יותר זהירים. ילד יכול לזהות את הצעדים של ההורה שלו בתוך קבוצה של מאה הורים צועדים. אז באמצע ההתגנבות שלי שמעתי את הקול של עופרי, קרוב מאוד אלי, אומר: אבא? הקול שלה נשמע רגיל. לא היסטרי. אז אמרתי: כן, חמודה, אני כאן. התקדמתי עוד כמה צעדים והסטתי את הענפים האחרונים שהסתירו לי, ואז ראיתי אותם. הם היו על המחצלת. עופרי ישבה עם הרגליים הקטנות שלה פרושות קדימה, והראש הגדול והלבן של הרמן היה מונח על הירך שלה. העניבה שלו השתלשלה הצידה, על הברך שלה, והוא בכה. געה בבכי. ובין התייפחות להתייפחות הרים אלי עיניים אפורות ואמר, אני מצטער, אני כל כך מצטער.
...
גדי –
ספר ישראלי מאד. שוטף וקולח
לא קראתי ספרים קודמים של אשכול נבו והחלטתי לנסות את ספרו החדש. לא הצטערתי. ספרו החדש, שלוש קומות, הוא שלושה מנולוגים של דיירים באותו בניין מגורים בפרברי המרכז. אנו מרגישים כמו בתא וידויים ושומעים את הסודות של המתוודים, דיירים רגילים בבניין רגיל. כמוני וכמוכם.
לכולם יש סודות והכתיבה של נבו גומרת לנו לקרוא במהירות ולנסות לגלות את הסוד. זה לא ספר מתח ורמזים נשזרים לאורך כל הדרך כך שיש לנו מושג כללי במה מדובר, אבל גם ככה אנו רוצים להמשיך ולקרוא ולגלות מה בדיוק קרה, והרבה יותר מכך, מה קרה אחרי ואיך הייתה ההתמודדות עם אותו סוג. אני אישית קראתי את הספר ברציפות הוא באורך המתאים לקריאה מהירה.
תוך כדי הקריאה אנו נחשפים לכל בעיות החיים המוכרות לנו. בעיות בין בני זוג, בעיות בין שכנים, בעיות בין הורים לילדים, בעיות באיזון בין הבית לעבודה, בעיות של משברי גיל שונים ועוד. עוצמתו של הסיפור היא בשגרתיות של הדמויות ובכך שהקורא מבין כי בעיות אלו יכולות לקרות (אם לא קרו כבר דברים דומים) גם לו. כריכת הספר מזמינה אותנו לשאול את עצמנו “מה אתה היית עושה?” (כנראה שאבו השראה מתוכנית הטלוויזיה בשם זה). והבעייה היא שאין שום אפשרות לדעת ועל כך בדיוק יהודים דתיים מבקשים בתפילה: “אל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון”.
התפרסם בבלוג הסקירות שלי
http://www.שבוע-הספר.co.il/2015/02/%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%A9-%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%AA/
מירית וולך –
שלוש קומות
אני מאוד אוהבת את הספרים של אשכול נבו, ולכן שמחתי מאוד לקרוא את ספרו החדש “שלוש קומות”. זו פעם ראשונה שקראתי בפורמט דיגיטלי ספר שהוא רומן ולא רק סיפורים קצרים, קצת חששתי, אבל “שלוש קומות” זורם בקלילות, ואינו ספר ארוך, כך שהחששות שלי היו מיותרים לחלוטין.
“שלוש קומות” עוסק לכאורה בשלושה סיפורים שונים, המתרחשים כל אחד אצל משפחה הגרה בקומה אחרת של אותו בניין.
בסיפור הראשון (הקומה הראשונה), הדובר הוא אבי המשפחה והוא מגולל במסעדה לחבר סופר את סיפור חשדותיו בשכניו, השומרים מפעם לפעם על בתו הבכורה, ועל השתלשלות המקרים שנבעה מחשדות אלו.
בסיפור השני (הקומה השנייה), אם משפחה אחרת כותבת מכתב לחברתה מנוער, ומספרת לה את חששותיה שהיא הולכת בעקבות אמה ומאבדת את שפיותה, על מקרה שקרה לה לאחרונה ואת הפחד שהולך וגדל בה מאז.
בסיפור השלישי (הקומה השלישית), הדוברת היא אלמנה, שופטת בדימוס, והיא מדברת אל מזכירה אלקטרונית ומספרת לבעלה המנוח מה עובר עליה כיום, כשהוא כבר בעולם הבא והיא בעולמנו.
כל אחד מהסיפורים קולח בפני עצמו, וכל סיפור רומז כלאחר יד על מה שהתרחש אחרי שהסיפורים שקדמו לו הסתיימו. שלושת הסיפורים קשורים לכאורה רק באופן מקרי, בהיות הדוברים גרים באותו בית. אבל למעשה חוט מקשר ביניהם והוא מתגלה במהלך הסיפור השלישי.
זה המקום לומר שאני ממליצה מאוד לקרוא את הספר, ושמי שלא רוצה ספויילרים, מי שרוצה להיות מופתע מההמשך כמו שהסופר התכוון (וריבוי האמירות “בל נקדים את המאוחר”, “לזה עוד נגיע” ודומיהן מעידות שזו כוונתו) – כדאי שיסיים פה את קריאת הפוסט שלי וילך קודם לקרוא את “שלוש קומות”.
נשארתם?
בסיפור השלישי אשכול נבו חוזר ושוב ושוב על הסכמה של פרויד המדמה את מבנה האישיות לשלוש קומות, בראשונה גר האיד, המגיב ליצרים, ממש כשם שהאב בקומה הראשונה פועל ללא מחשבה, מאיים, נלחץ, מסיק מסקנות במהירות ללא קשר לעובדות מוכחות, חונק, וכן הלאה.
בשנייה גר האגו, המתווך בין המציאות לבין הדמיון, בדיוק כמו האם המתקשה להבין האם התנשמות מדברות אליה או שהיא הוזה? האם הגיס שלה באמת מצא אצלה מסתור או שהיא דמיינה יומיים שלמים מחייה?
בשלישית גר הסופר אגו, השופט, כמו השופטת בדימוס שלנו. היא מרגיעה את האגו, היא סולדת מהאיד, היא מרגישה בכל שיחה שהיא צריכה להזכיר לעצמה שהיא כבר בדימוס, שכבר מותרים לה דברים, שהיא כבר לא חייבת תמיד לתת פסק דין.
למרות השוני בין הפרטים היבשים של השלושה (גבר אב לשתי בנות, אם לבת ובן, אלמנה אם לבן), ברור שמדובר בעצם באיש אחד, מוטיבים חוזרים ונשנים בין הסיפורים (התנשמות למשל, ביטויים דומים) מרמזים לאורך כל הדרך שבעצם מסופר פה סיפור אחד ולא שלושה שונים. לכאורה אין שום קשר בין הסיפורים, אבל בעצם יש פה סיפור על הורה המנוכר לילדו, המוטיב הזה שב וחוזר בכל אחד משלושת הסיפורים.
אז קליל, אמרתי, זורם, אבל בעצם אני יודעת שיש לי הרבה מה לחשוב על הסיפור האמיתי שמאחורי הסיפור לכאורה. על מה אשכול נבו באמת כתב, ולא מה לכאורה. הרבה מחשבות עורר בי הספר, הפעיל את כל האינסטינקטים של מי שעשתה תואר שני בספרות. וככה בדיוק אני אוהבת את ספרי הקריאה שלי.
בשורה התחתונה? המלצה לוהטת.
ענה –
שלוש קומות
ספר מרתק
הספר בנוי משלושה סיפורים
כל סיפור מתקיים בקומה בבנין
הבניין הוא אדם וכל קומה משולה לרובד אחר
איד אגו וסופר אגו
לספר יש רבדים רבים ניתן להבין את הסיפורים כפשוטם או כסמלים כמו דלת לבית כפותחת הזדמנות, כפותחת דלת לקשר בין אנשיםמ, כמגשרת
מירב גת –
שלוש קומות
מי מאיתנו באמת מכיר את שכניו? מי באמת יודע מה מתרחש מאחורי דלת ביתם?
אשכול נבו מתאר בניין בן 3 קומות בשכונה בורגנית בפרברי מרכז הארץ. בכל קומה מתמודדת משפחה עם שגרה ועם אירועים בחייה והשלכותיהן. בכל משפחה מתמודד בן משפחה עם סוד. סוד שאין הוא רוצה שייוודע.
בקומה הראשונה – ארנון, איילת ובנותיהן, עופרי ויעלי.
בקומה השנייה – אסף, חני וילדיהם, לירי ונמרוד.
בקומה השלישית – מיכאל ז”ל ודבורה.
הרמן ורות גרים בקומה הראשונה בשכנות לארנון ואיילת. הם משמשים בקביעות בשירותי “שמרטף זול” לעופרי ומעין סבא וסבתא חליפיים. הרמן “מתקלקל” כדברי עופרי, גילו נותן את אותותיו והוא מתחיל לשכוח דברים.
ערב אחד הרמן ועופרי נעלמים. ארנון מאתרם לאחר זמן בפרדס לא רחוק מביתם, כאשר לא ברור מה קרה ביניהם. ארנון מדמיין את הגרוע מכל ומאבד את עשתונותיו ושלוות נפשו במסע חקר האירוע.
אסף מבלה את רוב זמנו בחו”ל מטעמי עבודה. חני, אשתו מכונה על ידי השכנים – “האלמנה”. חני, אינה עובדת, כותבת מכתב לנטע חברתה הטובה החיה בארצות הברית. מכתב המתאר את מערכת יחסיה עם אסף, בעלה, את קשיי גידול ילדיה בגפה ואת האי הסיפוק בחייה.
מיכאל השופט המצטיין הלך לעולמו. דבורה, אשתו, שופטת בדימוס נותרת בדירתם בגפה. ערב אחד דבורה מזמינה מונית ספיישל ונוסעת להפגנת מחאה חברתית בת”א ודרכה נחשפת לדור הצעיר, למחאה החברתית ולתסכולם ונשאבת למאבקם. היא מנהלת שיחות שוטפות עם בעלה המנוח דרך השארת הודעות במזכירה האלקטרונית שלו. דרך הודעות אלו אנו נחשפים לאדר, בנה, ולגורמים לנתק ביניהם.
שלוש קומות הוא ספר מעולה, חד וחזק. אשכול נבו מצליח לשלב בספרו ניתוח פסיכולוגי של פרויד. “האנציקלופדיה של הרעיונות” עזרה לי להיזכר שבקומה הראשונה שוכנים כל הדחפים והיצרים שלנו, ה”איד”. בקומה האמצעית מתגורר לו ה”אני”, שמנסה לגשר בין מה שמתחשק לנו לעשות לבין המציאות. ובקומה העליונה, השלישית, מתגורר הוד רוממותו ה”אני העליון”, שקורא אותנו לסדר בפנים חמורות סבר ותובע מאיתנו להביא בחשבון את ההשפעה של המעשים שלנו על החברה”.
שלוש קומות בנוי בהתאם לשלוש קומות של הנפש של פרויד – ארנון מייצג את ה”איד” המנסה להתמודד עם מחשבותיו עד כדי חציית גבולות חוק והגיון. חני הדיכאונית מייצגת את ה”אני”, היות ואינה מבחינה בין דמיון לבין מציאות. דבורה מייצגת את ה”סופר אגו”, השופטת בדימוס המתמודדת עם הנתק מבנה ומשתוקקת להחזירו לחייה. דבורה מסיימת ב”אתה מבין, זיגמונד פרויד היה איש חכם מאוד, אבל אתמול בלילה, אחרי שסיימתי את הספר האחרון במארז הספרים שלו והנחתי אותו לצד המיטה, חשבתי לעצמי שהייתה לו טעות אחת.
שלוש הקומות של הנפש לא מתקיימות בתוכנו בכלל. לא ולא. הן מתקיימות באוויר שבינינו לבין מישהו אחר, ברווח שבין הפה שלנו לאוזן של זה שאנחנו מספרים לו את הסיפור שלנו. ואם אין מישהו כזה-אין סיפור. אם אין מישהו כזה, לגלות לו סודות ולהשחיז עליו זיכרונות ולהתנחם בו, אז מדברים למזכיר אלקטרוני, מיכאל. העיקר לדבר עם למישהו. אחרת, לבדו, לאדם אין מושג באיזו קומה הוא נמצא בכלל, והוא נידון לגשש נואשות בחושך בחדר המדרגות, אחרי מתג האור”.
הספר מפליא לתאר מערכות יחסים ומצבים שכולנו מתמודדים עימם ביום יום דרך המונולוגים והוידויים של הדמויות – מערכות יחסים בין בני זוג ובין הורים לבין ילדיהם, התמודדות עם נטל גידול הילדים, איזון בין עבודה לבין בית, התמודדות עם הגיל ועם אובדן.
אהבתי במיוחד את הקומה השלישית יותר מהאחרות. לא מעט מהמשפטים בה קראתי מספר פעמים, ביניהם: “הפספוסים הכי גדולים בין אנשים קורים בגלל שלצד אחד אין סבלנות להמתין שהצד השני יבשיל”.
מומלץ בחום !
סיגי –
שלוש קומות
בית מגוון עם דיירים שונים בעלי עיסוקים הנבדלים אחד מהשני מאכלסים את הספר שלוש קומות. אולם הגורל המשותף נראה שמאחד את כולם. האמת על חייהם לא תמיד קלה והיא נושכת ובועטת לעיתים. נבו מתקדם לאט בין הקומות ומתאר מציאות קשה של דייריו ספר שלא ישאיר אותכם אדישים מומלץ מאוד
אתי –
שלוש קומות
ספר שמאוד קשה להניח מהיד. שלושה סיפורים עם נקודות השקה רופפות ביניהם המתרחשים בין שכנים בבניין אחד. כל סיפור סוחף אל נבכי נשמתה של הדמות וגורם להיקשר אליה ולתהות על גורלה. סיפורה של הדיירת בקומה שלישית הוא לכאורה הכי סגור ומטיל אור על שאר הסיפורים לפניו. ספר חכם באופן האופייני לאשכול נבו, תובנות יפיפיות, ישראליות מזוקקת והרבה הרבה כבוד לשפה ולחודה של מילה. מחכה לספר הבא של הסופר המוכשר בישראל. מומלץ!
לימור –
שלוש קומות
ספר ראשון שקראתי ששיך לאשכול נבו, לא מאכזב, קל להתחבר לדמויות , הספר כתוב בצורה זורמת נקרא בחטף. מומלץ
מורן –
שלוש קומות
שלושה פרקים, שלוש קומות – סיפור לכל קומה. כתיבה קולחת כמו בכל ספריו, אם כי את ספורה של הדיירת בפרק 2 פחות אהבתי. עלילה מקורית ונחמדה
מורן –
שלוש
שלושה פרקים, שלוש קומות – סיפור לכל קומה. כתיבה קולחת כמו בכל ספריו, אם כי את ספורה של הדיירת בפרק 2 פחות אהבתי. עלילה מקורית ונחמדה
מורן –
שלוש קומות
שלושה פרקים, שלוש קומות – סיפור לכל קומה. כתיבה קולחת כמו בכל ספריו, אם כי את ספורה של הדיירת בפרק 2 פחות אהבתי. עלילה מקורית ונחמדה
מורן –
שלוש קומות
שלושה פרקים, שלוש קומות – סיפור לכל קומה. כתיבה קולחת כמו בכל ספריו, אם כי את ספורה של הדיירת בפרק 2 פחות אהבתי. עלילה מקורית ונחמדה
מיטל –
שלוש קומות
ספר חביב בסך הכל, לכל קומה סיפור אחר. מה שהפריע לי שהסיפורים לא התגבשו לכדי סיפור אחד ונראה כאילו שום סיפור אינו נגמר בעצם.
גדעון –
שלוש קומות
ספר זורם מאד, לפי מסורתו של אשכול נבו המפגיש שלושה סיפורים על שלוש קומות. רמת הסיפורים לא אחידה אבל הבםר מהנה מאוד
נופר –
שלוש קומות
ספר נחמד שמעביר את הזמן בכיף.
אך למרות זאת אפשר להגיד שדי התאכזבתי, 3 סיפורים שמתוכם יש מעניינים ויש פחות.