פרק 1
לור
ההווה: ממלכת האורורה
אני משליכה את האגרטל בכל כוחי, והוא מחמיץ כחוט השערה את ראשו של נסיך האורורה. הוא מרים את זרועותיו כדי להסיט אותו ממסלולו, והאגרטל מתנפץ על הקיר וממטיר עליו רסיסי חרסינה. אני מזנקת אל שולחן סמוך ומנסה לחטוף משם כלי קריסטל קטן כשהוא מגיע אלי, יד גדולה אחת תופסת את מפרק כף היד שלי והשנייה מקיפה את צווארי. הוא דוחף אותי כנגד הקיר בכוח רב כל כך, שאני נוהמת בכאב כשאני מוטחת בו.
"תפסיקי עם זה," הוא מסנן כשפניו קרובות אל פני בצורה מסוכנת, עד כדי כך שאני מרגישה את חום נשימתו על שפתי. אנחנו עומדים בתוך חדר השינה שלי - לא, בתוך הכלא שלי - בבית שנמצא איפשהו באמצע הרִיק באחד הקצוות הנידחים ביותר של ממלכת האורורה. בחוץ יש הרים ורצועה אינסופית של שמי חצות זרועי נהרות של כוכבים וסרטים בצבעי הקשת.
אמְיה ומָאאֶל הבריחו אותי מאפליון לפני כמעט חמישה שבועות, ומאז מחזיקים אותי כאן ומסרבים לשחרר אותי. בהתחלה הייתי משוכנעת שיחזירו אותי לנוסטרזה, אבל הגורל שלי ממשיך להסתבך. במקום להחזיר אותי לשם, הם תקעו אותי בחדר המפואר הזה ולא מפסיקים לשאול אותי שאלות. רקמתי תכנוני בריחה כבר אינספור פעמים, אבל אני לא יודעת לאן אלך. אנחנו מוקפים ביער קטלני ובהרים קטלניים עוד יותר וזה הכול.
"אני לא אומרת לכם כלום עד שלא תביאו לי את וילו וטריסטן," אני אומרת בפעם האלף, או אולי כבר בפעם המיליון בשלב הזה. איבדתי את הספירה לפני שבועות.
"לא לפני שתעני על השאלות שלי. יש לי דרכים לגרום לך לדבר, אסירה," אומר נדיר וחושף שיניים. העיניים הכהות ועוכרות השלווה שלו, שאורות הצפון זוהרים בהן, רושפות בזעם. הצבעים מתערבלים בקשתיות שלו והאפקט כמעט מהפנט. הוא רוכן קרוב יותר, כך שלא מפריד בינינו דבר פרט לחומה יציבה של זעם. העור שלי מעקצץ בתגובה לקרבתו, כאילו סרטי הצבע מחליקים בדמי.
"אז תעשה את זה," אני עונה לו בכעס. הוא מאיים עלי כבר שבועות, ואני לא בטוחה מה מונע ממנו לקיים את הבטחותיו. לכן אני ממשיכה לדחוק בו ומנסה להביא אותו לנקודת השבירה. בודקת כמה רחוק אני יכולה ללכת.
התכוונתי למה שאמרתי. הוא חושב שהוא יודע משהו ואולי החשדות שלו נכונים, אבל אני לא אאשר דבר עד שאדע שאחי ואחותי בחיים.
וגם אז, הנסיך הזה חולם אם הוא חושב שיקבל ממני משהו.
הלסת שלו מתהדקת, אבל בעיניו יש זיק של היסוס, שחולף כה מהר עד שאני לא בטוחה אם רק דמיינתי אותו.
"תעשה את זה," אני מתגרה בו כשהאחיזה שלו סביב גרוני מתהדקת, והלחץ כבר על גבול המסוכן.
אני מסתכלת לו ישר בעיניים, נחושה בדעתי לעולם לא לתת לו לראות את הפחד שלי.
הוא לעולם לא ישבור אותי.
"תראה לי איך אתה מתכוון להכריח אותי לדבר, הו נסיך רב-עוצמה. אני מבטיחה לך שאתה לא יכול לעשות שום דבר שלא עשו לי קודם."
"נדיר, תפסיק," אומרת אמיה, שנכנסת לחדר. לפי מבטה הזועם, היא אינה מרוצה לראות אותו מצמיד אותי לקיר ככה. "אתה לא יכול לעשות לה את זה."
נדיר מפנה את מבטו הזועם אל אחותו, אבל היא אפילו לא ממצמצת. מכאן אני לומדת שהיא חסינה לרוב למצבי הרוח של אחיה ומציינת לעצמי בלב לבקש ממנה כמה עצות.
היא לובשת חצאית שחורה ארוכה עם שסע, שחושף רגליים עטויות עור שחור צמוד, ומחוך ללא שרוולים, שקשור מלפנים בשרוכים סגולים. כפפות תחרה בלי אצבעות מעטרות את ידיה, ושערה השחור עם פסי הצבע אסוף בשתי פקעות מרושלות משני צדי ראשה.
היא מתיישבת על כיסא קטיפה שחורה ומשלבת את רגליה, נינוחה לחלוטין למרות נסיבות האירוע שקטעה עם כניסתה. נדיר ואני נועצים זה בזה מבט זועם, וניצוצות עפים באוויר כשהחזה של שנינו מתרחב בנשימות מתוחות וכועסות.
"שלחתי הודעה לנוסטרזה," היא אומרת ומושכת אליה את תשומת הלב של שנינו.
"אמיה," הוא נוהם, והתחושה המוזרה הזאת, כאילו מיתרים נעים מתחת לעור שלי, עוברת בי שוב.
היא מרימה יד עדינה. "אל תדאג. הייתי דיסקרטית."
"אם אבא יֵדע שהיא כאן -"
"הוא לא ידע," היא אומרת, ועיניה, שגם הן מנומרות בכתמים של אורות הצפון, נוצצות כשהיא מאבדת מעט מקור רוחה. "אני יודעת מה מונח על הכף. אל תתייחס אלי כמו אל ילדה."
"אתה מתכוון לעזוב אותי, או שאני אמורה להמשיך לעמוד כאן עם היד שלך סביב הצוואר שלי בזמן שאתם מדברים?" אני שואלת.
נדיר מחזיר את מבטו אלי, ואני רואה שהוא נאבק בחוסר החלטיות. הוא רוצה לעשות משהו דרסטי. הוא מאבד את הסבלנות וכל כך ברור שהוא על הקצה, מוכן להתהפך עלי.
טוב, הוא יכול להמשיך לחכות. למעשה אני אתן לו דחיפה.
כשהלסת שלו מתהדקת, המבטים שלנו מותכים זה לתוך זה ואותה תחושה, כאילו משהו נוגע בי מתחת לעור, חוזרת ועולה. אף על פי שלעולם לא אומר זאת בקול רם, אני לא יכולה שלא להבחין שזה קורה רק בנוכחותו. אני לא רוצה לחשוב על המשמעות של זה. אני לא יודעת מה המשמעות של זה, אבל אני בטוחה שזה יכול להיות רק סימן לצרות. הוא מהסס עוד שנייה אחת לפני שהוא מרפה סוף כל סוף מהגרון שלי.
"תפסיקי לזרוק דברים מזוינים," הוא אומר בקול נמוך וקטלני שמעביר לי צמרמורת במורד עמוד השדרה. "או שאני אקשור אותך בשרשרת במרתף יחד עם חיות המחמד שלי." הזיק הזדוני בעיניו מרמז שחיות המחמד האלה הן יותר מפלצות מאשר בנות לוויה ידידותיות.
הוא צועד לאחור ומסתכל עלי כמו טורף רעב שמוכן לשסף את גרוני אם ירגיש ולו בהתגרות הקטנה ביותר מצדי. אני נועצת בו מבט בכוונה מלאה, יוצאת מתחת לצל שלו שמתנשא מעלי ולפני שהוא מספיק לעצור בעדי, מושיטה יד לאותו כלי קריסטל ומשליכה אותו אל הקיר.
הוא מתנפץ לרסיסים בקול נפץ מהדהד, ואני פונה אליו בחיוך מנצח ומסיטה קווצת שיער מעבר לכתפי.
אני מעפעפת בריסי בתמימות. "אז התחלת להגיד ש...?"
עיניו מתכהות כל כך שהן משחירות לגמרי, האורות המתערבלים הצבעוניים מתעמעמים ונעלמים ומשאירים רק בריכות דיו עמוקות שאפשר לטבוע בהן. אני מרגישה שוב את המשיכה הזאת אליו, כאילו שד מוכה כלבת מנסה לקרוע את העור שלי ולצאת החוצה. למה הכעס שלו משפיע עלי ככה?
אמיה מכסה את פיה, מנסה להסתיר חיוך, בזמן שאני מסתכלת למעלה על הנסיך. הוא נוהם, מתקרב אלי ותופס שוב את מפרק כף היד שלי.
"הזהרתי אותך," הוא אומר ומושך אותי קדימה כך שאני כמעט מועדת. היד שלי מוטחת על מרכז החזה המוצק שלו כדי שלא אפול.
"רגע! אני רוצה לדעת מה היא שמעה מנוסטרזה. וילו וטריסטן בחיים?"
נדיר מסובב אותי כך שהגב שלי נצמד בחוזקה אל החזה שלו, זרועו נכרכת סביב מותני וידו נצמדת לפי.
"אל תגידי לה כלום," הוא אומר לאחותו, שברור שעומדת לענות על שאלתי. "אני נשבע בזֵרה, אמיה. אל."
פיה נסגר באחת, שפתיה מתהדקות חזק על רקע קולות המחאה העמומים שלי.
"תן לי להגיד לה," הנסיכה מתחננת ומרוויחה עוד נקודה קטנטנה בהערכה שלי כלפיה.
"לא," הוא נוהם. "הזהרתי אותה."
הוא מרים אותי מהמותניים, ואני מנופפת בידיים וברגליים כנגד אחיזת הברזל של זרועו. הוא מסתובב ומוביל אותי אל הדלת בזמן שאני מנסה להיאבק ולצאת מאחיזתו, בועטת ברגליים ומנסה לכוון אל השוקיים שלו. או אולי אל איבר הרבה יותר יקר ערך.
הוא כמובן פיי עליון וחזק להפליא, כך שבאותה מידה יכולתי להיאבק בעץ ברזל עם אישיות של קקטוס.
אנחנו יוצאים למסדרון ורואים את מאאל בא לכיוון החדר שלי. כשהוא רואה אותנו, הוא מצמיד את גבו ואת כפות ידיו אל הקיר, נותן לנו לעבור. "הכול מתנהל כשורה, אני רואה."
"שתוק," אומר נדיר כשאנחנו מתקדמים תוך כדי מאבק במסדרון ואז הוא עוצר. אני עדיין בועטת וחובטת כשהוא מסתובב ומסתובב שוב, כאילו אינו מצליח להחליט לאן ללכת.
"בעיה?" שואל מאאל, שמתקרב ומשלב את זרועותיו על חזהו הרחב. הוא לובש את שריון העור הקל הרגיל שלו, שערו השחור קצוץ ועורו החום העמוק בוהק מתחת לשורת הנברשות הזעירות התלויות לאורכו של המסדרון. אמיה עומדת מאחוריו ומנסה לעצור חיוך, ללא הצלחה.
"אין לנו צינוק בבית הזה," אומר נדיר, כאילו כולם אשמים ורק עכשיו הוא מבין את העובדה החשובה הזאת. אז זה מה ששווה האיום שהוא יכלא אותי עם חיות המחמד שלו.
"זה לא ממש בית מהסוג הזה," אומרת אמיה. "זאת היתה כל המטרה כשבנינו אותו."
"זה היה לפני שהבנתי שנחזיק פה אסירה שמתנהגת כמו ילדה מוכת כלבת," הוא נוהם, ואני נובחת צחוק של שמחה לאיד, שללא ספק מגביר את זעמו.
הנסיך כמעט שואג מרוב תסכול. הוא פותח בבעיטה את הדלת בקצה המסדרון ונושא אותי לתוך חדר שינה עצום ובו מיטה ענקית שניצבת מתחת לשורה ארוכה של חלונות. אורות הצפון ניבטים מהם, צובעים את השמים בסרטים של צבע.
אמנם חצר המלכות באפליון רק התחזתה למקום מפלט של יופי מוזהב, אבל אני בכל זאת מתגעגעת לשמים הכחולים הבהירים שם כמו שפרחים מתגעגעים לשמש. השמים המדכאים והקודרים האלה, כמו קנבס שכולו רק אפור ועוד אפור, מעלים את הזיכרונות הכואבים משתים-עשרה השנים שבהן חייתי בעליבות תחתיהם.
הכול בחדר שחור, פרט לפסים אקראיים של צבע המעטרים את השטיחים ואת הרהיטים - ארגמן וסגול ואזמרגד.
אה, ושני הכלבים הלבנים הענקיים בעלי הפרווה הרכה ששוכבים מול האח. רק ראשיהם מתרוממים כשאנחנו נכנסים, ועיניהם הכהות מתבוננות בנו בסקרנות פיקחית. כלומר, אני חושבת שהם כלבים - הם גדולים מספיק להיות זאבים שזוללים ילדים קטנים לארוחת ערב. אלה חיות המחמד שהוא התכוון אליהן? הם לא נראים עד כדי כך מסוכנים. למעשה הם די חמודים, אם מתעלמים מהעובדה שהם יכולים כנראה להוריד לי את הראש בנגיסה אחת.
אחד מהם מרים את השפה ונהמה נמוכה רועמת מגרונו. מבטו האינטליגנטי מדי נעוץ בי.
אוקיי, תשכחו ממה שאמרתי. בהחלט מסוכנים מאוד.
נדיר גורר אותי על פני הרצפה בזמן שאמיה ומאאל מחליפים ביניהם מבט זהיר.
"נדיר," אומרת אמיה חרש.
"לא עכשיו," עונה נדיר בקול חד כמו חוד של סכין. כעבור רגע יוצאים באורח קסם מידיו סרטי אור צבעוניים ונקשרים סביב מפרקי כפות הידיים שלי. אני לא מרגישה אותם על העור, ובכל זאת אני לא מצליחה להפריד את הידיים זו מזו, כאילו נכבלתי באזיקים של אוויר.
גבתו הכהה של מאאל מתרוממת, וברור שהוא רוצה להעיר משהו, אבל הוא שותק כשנדיר קושר את מפרקי כפות ידי לעמוד המיטה בעזרת סרטים נוספים של קסם צבעוני. אם המטרה העיקרית שלי לא היתה לתלוש לו את הלב מהחזה ולהאכיל בו את הכלבים האלה, ייתכן שהייתי מודה שהכוח שלו יפהפה למדי.
כשהוא מרוצה מהתוצאה, הוא צועד לאחור ומשלב את זרועותיו השריריות על חזהו בחיוך זחוח. הוא לובש את המדים הרגילים שלו, חולצה ומכנסיים שחורים צמודים, שמותאמים לגופו בשלמות מעצבנת.
"מטומטם אחד," אני מסננת ומנסה למשוך את הכבלים. "תן לי לצאת מכאן."
נדיר דוחק אותי אל עמוד המיטה, רק נשימה מתוחה אחת מפרידה בינינו. "אמרתי לך שאם תזרקי עוד משהו, יהיו לזה השלכות."
אני מושכת את הכבלים בנשיפה של כעס ונאבקת בדחף לירוק עליו. לבעוט בו. לנגוח בו. לעשות משהו. אני כל כך מתוסכלת וכועסת ונמאס לי מכל זה.
אף אחד לעולם לא ייתן לי להיות חופשייה.
"ואני אמרתי לך שאני לא אשתף איתך פעולה עד שלא תביא לכאן את החברים שלי," אני מתפרצת.
אני עדיין שומרת בסוד את הקשר המשפחתי בינינו, בתקווה שאוכל להגן עליהם מפני מה שאני חושדת שהנסיך רוצה.
"אתה חושב שאתה יכול להפחיד אותי? שרדתי שתים-עשרה שנים בכלא המזוין הזה שלך בזמן שאתה ישנת על סדיני משי מפוארים והסתובבת לך בבגדים המגונדרים שלך. הכלבים האלה כנראה זכו ליחס יותר טוב ממני."
הפעם אני כן יורקת, אבל איכשהו הוא מצליח לחמוק מהרוק שלי, שנוחת על הרצפה בטיפה לא מספקת.
"היית בכלא הזה כי ביצעת פשע," הוא אומר.
"הייתי ילדה!" אני צורחת חזק כל כך שקולי מצטרד. "לא עשיתי כלום, חתיכת מפלצת מזוינת!"
"את תפני אלי בתואר 'הוד מעלתך'," הוא מסנן, מערבולות של ארגמן מתגלגלות בעיניו.
"אתה לא הנסיך שלי." אני יורקת את המילים, מנסה להחדיר לתוכן את כל עומק השנאה שאני חשה כלפיו, שאין לה תחתית.
אני לעולם, לעולם לא אשתחווה בפני הפיי המטומטם הנפוח הזה.
"את אזרחית של האורורה."
"לך לעזאזל. אני לא, ואני מעדיפה למות מאשר לקרוא לך ככה."
נחיריו מתרחבים, אבל הוא לא מגיב אלא מסתובב ומסמן לאמיה ולמאאל ללכת בעקבותיו. ליד הדלת הוא עוצר ומביט מעבר לכתפו.
"אם תמשיכי להתנהג ככה, מוראנה וקיון לא יהססו ללמד אותך לציית."
שתי המפלצות הפרוותיות שמול האח מתעוררות לשמע שמותיהן ונראות תמימות למדי עם פרוותן הרכה, שנראית לבנה ועבה כמו שלג טרי. אבל אז הן חושפות את השיניים החדות שממלאות את פיהן ומשמיעות רצף של נהמות נמוכות, מזכירות לי לא ללכת שולל אחרי המראה החיצוני שלהן.
אמיה מביטה בי במבט אוהד, אבל אני לא מחזירה לה מבט דומה. גם היא ישנה על מצעי משי ולבשה בגדים יפים בזמן שאנחנו נרקבנו בתוך נוסטרזה. היא אולי הנחמדה משלושתם, אם זה בכלל שווה משהו, אבל היא לא פטורה מאשמה לגבי שום דבר שקרה לי, לאחי ולאחותי.
הדלת נסגרת, ואני מסתכלת סביב החדר. המבט שלי מרפרף על הכלבים. ראשיהם נחים שוב על כפותיהם, אבל אני בטוחה שהם מודעים היטב לכל תנועה שלי. הז'קט השחור של נדיר תלוי על משענת הכיסא ליד שולחן העבודה בפינה, ולאורכו של הקיר הרחוק תלויים מדפים מלאים בספרים.
מהצד השני של הדלת אני שומעת את הקולות העמומים של מאאל, אמיה ונדיר מתווכחים על משהו. עלי מן הסתם.
נדיר חקר אותי מי אני ומה אטלס רצה ממני מהיום שהגעתי, אבל אני סירבתי לענות על שאלותיו. אני לא יודעת מה הוא חושב או עד כמה הוא קרוב לאמת, אבל אני לא מתכוונת להקל עליו. אטלס רצה להשתמש בי בשל הכוח שאולי יש ברשותי, ואני חייבת להניח שהשאיפות של הנסיך האפל הזה נוטות לכיוון דומה.
כשאני מתעייפת מהעמידה, אני שוקעת לרצפה. האזיקים הקסומים שלי מאפשרים לי בדיוק מספיק מרווח כדי להסתדר קצת יותר בנוח.
אני חייבת לצאת מכאן. לא רק מהחדר הזה, אלא גם מהבית כולו. הצרה היא שאין לי מושג לאן אלך. אין לי בית ואין לי כסף. ואני לא יכולה פשוט להיכנס לי לנוסטרזה ולדרוש שיביאו לי את וילו וטריסטן. אני אפילו לא יודעת אם הם עדיין בחיים.
מראת השמש אמרה לי למצוא את כתר הלב, ואין לי שמץ של מושג היכן להתחיל. למצוא אותו איפה?
לבסוף נפתחת הדלת ונדיר צועד פנימה ושולח אלי מבט זועף לפני שהוא טורק אותה מאחוריו. אמיה ומאאל לא נכנסים אחריו, וצל צלו של פחד מלחך את דרכו במעלה צווארי. בבת אחת אני מודעת מאוד לעובדה שאין לי שום מושג למה מסוגל נסיך הפיי הפראי הזה. עד כמה אני צריכה לפחד? האם הוא יכריח אותי לעשות את הדברים שהשומרים בנוסטרזה הכריחו אותי לעשות? הדופק שלי מאיץ, כפות הידיים נהיות לחות. אני מעדיפה למות מאשר לסבול שוב משהו כזה.
אף אחד כאן לא פגע בי פיזית, אם כי אני יודעת שאני הולכת על חבל דק עם עזות המצח המתמדת שלי. אבל מה הטעם לשתף איתו פעולה? אין לי כמעט מה להפסיד. אם הוא מתכנן להשתמש בי כמו שאטלס תכנן, נדפקתי בכל מקרה. הכוח היחיד שיש ברשותי הם הסודות הכלואים בראשי והיכולת להשתמש בהם לטובת החופש של וילו וטריסטן.
אף על פי שטכנית הוא לא פגע בי, ברור שהנסיך קטלני ומסוגל להרוג בלי לחשוב פעמיים. הוא כמו קפיץ מתוח שמוכן לתקוף. הוא מקרין כוח וסכנה והילה שאין לטעות בה של אפלה. התחושה המוזרה הזאת מתחת לעור שלי מזמזמת שוב, ואני שואפת עמוק ומנסה לדכא אותה.
נדיר ניגש אל האח, מתכופף מול הכלבים שלו ופורע בחיבה את פרוותם, והם מתגלגלים ומתענגים על תשומת לבו. ברור שהם תופסים מקום מיוחד בלבו, והסצנה כל כך שונה מההתנהגות הרגילה שלו, שאני נרגעת קצת. הוא מסיים, מזדקף ובלי להכיר בנוכחותי, נבלע בתוך חדר הרחצה. כשאני שומעת את המים זורמים, אני פולטת נשיפה ומעיפה קווצת שיער תועה מעיני.
באוויר עומדת צינה, תחושת הצינה התמידית של האורורה, שאני זוכרת היטב. הכול קר. האוויר והשמים והנסיך המזוין שלהם. אני לובשת טייץ רך וגרביים עבים וסוודר שחור עבה. למרבה המזל, הם חמים ונוחים.
הדלת נפתחת שוב, ואני שואפת אוויר בחדות למראה נדיר, שהחליף בגדים. פלג גופו העליון חשוף, וכמעט בלתי אפשרי שלא להתפעל מהשלמות של גופו הדק והשרירי. הקימורים והשקעים של השרירים החומים הבוהקים זזים ומתכווצים כשהוא הולך אל שולחנו, עדיין בלי להסתכל עלי, ומעיין בערימה של ניירות.
שלל קעקועים צבעוניים מכסים את עורו, כל מיני סמלים מעגליים שמתפשטים על חזהו ועל קימורי כתפיו. הוא לובש מכנסיים שחורים רכים שתלויים על מותניו נמוך באופן כמעט שערורייתי. מה לעזאזל. זה איזה מין משחק בשבילו?
הוא מרים את מבטו, עינינו נפגשות, ואני ממהרת להסיט את מבטי, מודאגת שמא הוא תפס אותי נועצת בו עיניים. אני שומעת אותו נוחר צחוק לעגני כשהוא מכבה את האור שעל שולחנו, והחדר שוקע בעלטה כמעט מוחלטת, פרט לאורות הצפון הזוהרים מבעד לחלון.
"מה אתה עושה?" אני שואלת ומביטה בו מבעד לאפלולית. המתח שעוררה בי קודם השאלה מה בדיוק הוא מתכנן לעשות איתי כשאני לבד וקשורה בחדר השינה שלו מכווץ בחוזקה את החזה שלי.
צבעי אורות הצפון משתקפים בעורו, בעצמות הלחיים הגבוהות ובלסת החזקה. הוא מדשדש על השטיחים העבים שמכסים את רצפת השיש השחורה, ויש משהו אינטימי בצורה משונה בהצצה שאני מקבלת לכפות רגליו היחפות.
"הולך לישון, אסירה. כבר מאוחר."
"מה איתי?" אני מושכת בחבלי הקסם שעדיין קושרים אותי למיטה.
"מה איתך?"
"אתה לא יכול פשוט להשאיר אותי כאן ככה כל הלילה."
"כן. אני דווקא יכול. איך את מתכוונת לעצור בעדי?"
אני בהחלט לא מופתעת מהתשובה. עצבנתי אותו קודם ועכשיו הגיע הזמן לעונש.
"אני שונאת אותך," אני מנמיכה את קולי ללחישה מאיימת.
"כן, כבר אמרת. הרבה מאוד פעמים. כמו שאת רואה, אין לי שום בעיה עם זה. אני מתכנן לישון כמו תינוק, אפילו שאני יודע בדיוק כמה את מתעבת אותי."
הוא הולך לצד המיטה, מרים את המצעים ומשפיל מבט מגחך למקום שבו אני יושבת על הרצפה. כשהוא מחליק מתחת לשמיכות ומושך אותן למעלה, הוא גונח בסיפוק, ואני מניחה שזה נועד לעשות לי דווקא, להדגיש עד כמה נוח לו ועד כמה לא נוח לי. זה מצליח לו. אני משנה תנוחה על הרצפה הקשה, כבר אין לי תחושה בישבן והזרועות, שהתנועה שלהן מוגבלת, כואבות. ובכל זאת, באמת נראה שהוא מתכנן ללכת לישון במקום לבצע בי איזה מעשה נקמה חולני.
הוא פולט שריקה קצרה, ושני הכלבים קמים ומתמתחים מול אור האש שבאח. קצות הפרווה שלהם זוהרים בכתום. בהתחלה אני חושבת שפניהם מועדות אלי. אני בולעת גוש של מתח בגרוני, אבל הם עוברים על פני, מזנקים אל המיטה ומתכרבלים בסמוך לאדונם בנהמות חרישיות.
אה נכון, אפילו הכלבים מקבלים יחס יותר טוב ממני. איך שכחתי.
אף על פי שאני לא יכולה לראות יותר את נדיר, רק את קווי המתאר של גופו המכוסה בשמיכה, אני מביטה בו במבט הזועם ביותר שלי, מנסה לשרוף אותו לאפר במקום משכבו. כאילו הוא קורא את מחשבותי, הוא פולט עוד אנחה מוגזמת, ומי היה מאמין שנסיך בן אלמוות יכול להיות כל כך קטנוני לעזאזל?
"חלומות פז, אסירה," הוא אומר, ושעשוע נשזר בקולו.
אני בולעת את הנהמה שכבר מונחת על קצה לשוני, מסרבת לתת לו אפילו שמץ של סיפוק כשאני בוהה אל תוך החשיכה ונשבעת להרוג אותו.
לאט ובעינויים.
הדבר היחיד שנותר לי להחליט הוא את מי אחסל קודם - את הנסיך או את אביו.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.