שליחות חשאית 1: מבצע מנהטן

המעטפה חיכתה לגיא על השולחן בסלון, אבל בהתחלה הוא לא שם לב אליה. מיד כשחזר מבית הספר הוא טס למחשב שבחדר שלו, ואפילו בלי להוריד את הילקוט מהגב התיישב והתחיל להקליד במרץ. כמו תמיד ברגעים כאלה, הוא לא ידע איזה איבר בגופו עובד מהר יותר — המוח, האצבעות או הלב, שאת פעימותיו המואצות הוא לא רק הרגיש אלא ממש שמע.

כבר כמה ימים הוא שבר את הראש בניסיון למצוא פתרון לאתגר החדש שהוא החליט לקחת על עצמו: להצליח לפרוץ לאתר של העבודה של אבא שלו. זה היה אתגר רציני, כי אבא שלו תמיד התגאה שבחברה שהוא עובד בה משקיעים המון באבטחת מידע. גיא החליט שכמו האתגרים הקודמים שלקח על עצמו — האחרון שבהם היה לגלות את הסיסמאות של כל המורים לאתר של בית הספר שלו, תיכון "מנור" — גם הפעם הוא יחשוב על הפתרון בעל פה, בלי מחשב. מול מחשב זה לא חוכמה — אתה יושב והאצבעות שלך פשוט מוצאות את הפתרון לבד. לא, גיא רצה אתגר אמיתי. אז הוא שבר את הראש כמה ימים, ממש דמיין לנגד עיניו את כל הפעולות שיעשה ואת כל ההגנות שהוא בטח ייתקל בהן, ואז, פתאום, סתם ככה בעיצומו של שיעור משעמם במיוחד בתרבות ישראל, צץ לו הרעיון של הזרקת SQL.

וכצפוי, ברגע שהרעיון כבר היה לו בראש, הביצוע היה קל. מיד כשניער את העכבר והעיר את המסך לחיים, הוא מיהר להקליד את רצפי האותיות והמספרים המתבקשים, וכעבור לא יותר מכמה דקות מצא את עצמו מול סיסמאות ההגנה שבדף הבית של חברת ההשקעות של אבא שלו. זהו, לא ייאמן. הוא עשה את זה. כמה ימים של מחשבה, כמה דקות של הקלדה, והוא עשה את זה. ועכשיו הוא יכול לשנות את דף הבית הזה איך שמתחשק לו. הוא יכול לכתוב, "חה חה חה, פרצתי לכם לאתר". הוא יכול לשים תמונה של אבא שלו ולצייר לו שפם וכובע ליצן. הוא יכול לכתוב, "בוסטון סֶלטיקס שולטים". הוא יכול לעשות פשוט הכול.

אבל לא, מה פתאום. אפילו לא עלה על דעתו של גיא לעשות את זה באמת. למה סתם להסתבך, או גרוע מזה, להביך את אבא שלו. הוא רק רצה לדעת שהוא יכול. הרי גם בסיסמאות של המורים הוא נשבע לעצמו שלא ישתמש לעולם.

בתחושת סיפוק ובגאווה לא קטנה, לא רק על עצם ההצלחה בפריצה אלא גם על היושר שלו, הוא יצא מהחדר, הפעם בלי הילקוט, וחזר במסדרון לכיוון הסלון. כשחלף במסדרון הרחב על פני המראה הגדולה עם המסגרת המוזהבת, הוא לא התאפק ועשה מולה את הפרצוף הקשוח שעשה לפעמים מול מראות, כמובן רק כשאף אחד לא רואה. אבל גם הפעם, כמו תמיד, הוא לא הצליח לשכנע אפילו את עצמו. מהמראה לא השתקף החתיך השרירי שהוא קיווה לראות, אלא גיא, גיא מכיתה ח'2. גיא שלא לבש את החליפה של ג'יימס בונד אלא ג'ינס קצרים, חולצת טריקו אפורה עם ציור של כדורסל ונעלי ספורט גבוהות בצבעי שחור וכתום. אין מה לומר, הוא נראה רגיל לגמרי. שיער חום רגיל, עיניים חומות רגילות, לא נמוך מדי אבל בהחלט לא מספיק גבוה. אה, כן. ועם הרבה יותר מדי נמשים. "זה מה שיש ועם זה ננצח," הוא אמר בקול רם לבן דמותו שבמראה והמשיך לסלון.

רק אז הוא ראה פתאום, על שולחן הקפה, את המעטפה הכחולה, מנייר עבה ומבריק, שעליה היה כתוב בכתב יד עגול ומסודר, "לכבוד גיא פורת, רחוב טבנקין 61, תל אביב". גיא ניגש לשולחן, קימט את מצחו בספקנות והפך את המעטפה כדי לראות מי השולח. אבל מאחור היתה רק חותמת שחורה ובה מילה אחת: המכון.

גיא לא היה רגיל לקבל מכתבים. איזה ילד בן ארבע־עשרה וחצי מקבל מכתבים? פה ושם, אולי, משהו מקופת חולים, או הזמנה לאיזה חוג מחול במרכז הקהילתי — הוא תמיד קיווה שההזמנות האלה נשלחות אוטומטית לכל הילדים בגילו, ושזה לא שמישהו במרכז הקהילתי שם לב אליו והחליט שדווקא הוא מתאים במיוחד למחול אמנותי. אבל הנה עכשיו, מכתב בשבילו. הוא לא התפלא שאמא שלו השאירה לו את המעטפה סגורה. היא תמיד הקפידה לציין שהיא לא פותחת מכתבים של אף אחד מבני הבית. לא של אבא שלו, וגם לא שלו. הוא ממש ראה בעיני רוחו את ההבעה הגאה שלה כשהיא אומרת את זה.

גיא התיישב על הספה האפורה, ולשם שינוי לא הדליק מיד את הפלייסטיישן אלא נשען על הכרית הלבנה הנעימה ופתח את המעטפה, בַּזהירות המתבקשת כשמדובר במעטפה מהודרת כל כך. ואז הוא קרא:

לכבוד

גיא פורת

הנדון: משלחת לאו"ם

גיא היקר,

אנו שמחים לבשר לך שהתקבלת למשלחת של ילדי כיתות ח' שתייצג את ילדי תל אביב באירוע ייחודי שיתקיים במטה האומות המאוחדות בניו יורק באוגוסט הקרוב. המשלחת תכלול שישה ילדים שנבחרו בקפידה מבין ילדי שכבת ח' בבית ספרך, וכן ילדים מבתי ספר אחרים.

לקראת הנסיעה, שתימשך תשעה ימים, תתבקש להשתתף בקורס הכנה מטעם "המכון לחשיבה אסטרטגית לנוער", שיתקיים פעמיים בשבוע בשעות שאחרי הלימודים. מפגש ראשון של ילדי המשלחת יתקיים ביום רביעי בשעה 17:30 במשרדי המכון ברחוב...

על המכתב היו חתומים חנן שומרוני ואלונה מזרחי, שהוצגו בתור ראש המכון וסגניתו.

גיא הבין מיד במה מדובר. לפני כשבועיים, אולי שלושה, הגיע לכיתה שלהם איש שהציג את עצמו בשם חנן, ואמר שהוא עומד לראיין את כל ילדי השכבה ולבחור מתוכם את הילדים שיֵצאו למשלחת לאו"ם. ברגע שחנן ציין שהמשלחת תיסע באוגוסט, על חשבון החופש הגדול, גיא איבד עניין. בשביל מה הוא צריך לימודים ופעילויות גם בחופש? אחר כך הגיע שלב הריאיון האישי, ואמנם הוא לא אמר לחנן ישירות שהוא לא רוצה לנסוע — הוא חשב שזה עלול להיראות כמו זלזול — אבל הוא הקפיד לא להישמע נלהב מדי. ובאמת, מהר מאוד הוא הרגיש שחנן מבין שהוא לא מתאים למשלחת הזאת, ורק למען הנימוס, כדי שהריאיון לא יהיה קצר מדי, הוא ממשיך לפטפט איתו על שני העניינים האהובים עליו — מחשבים וכדורסל. ככה זה נמשך כמה דקות, ואז הוא יצא והגיע תורו של הילד הבא.

לכן הוא התפלא כל כך עכשיו, כשגילה שהתקבל למשלחת. למה דווקא הוא? ועוד אחד מתוך שישה בסך הכול?

מוזר.

הטלפון בבית צילצל, וגיא ניגש לענות.

"גיאצ'וּק? ראית? נכון חדשות נהדרות? רק השבוע אמרת שהיית נותן הכול כדי לראות איזה משחק במדיסון סקוור גארדן. אני בטוחה שנצליח לסדר שתראה לפחות משחק אחד ו —"

"אמא, אין משחקי אן־בי־איי באוגוסט, ומאיפה את בכלל יודעת על כל זה? המעטפה היתה סגורה כשפתחתי אותה."

"גם אני ואבא קיבלנו מהם מכתב. איזה יופי, באמת. אני כל כך גאה בך. ומזל שהמפגשים בראשון וברביעי, כי אין לך שיעורי קלרינט. טוב, חמוד, אני חייבת לחזור לעבודה, רק רציתי לראות שהגעת הביתה וראית את זה. ויש לך כרגיל צלחת במיקרו. ביי, מתוקי. ואל תשכח להתאמן."

להתאמן, להתאמן. הקלרינט הזה יוריד אותי ביגון שאולה, חשב גיא. "יגון שאולה" — הוא באמת קורא יותר מדי ספרים. רק שלא ייפלט לו איזה "יגון שאולה" בכיתה, כי אז הוא פשוט אבוד.

גיא קם מהספה, והלך למטבח כדי לחמם את האוכל שאמא שלו השאירה לו במיקרו. אז מה, הוא חשב לעצמו כשלחץ על כפתור ההפעלה, אולי בכל זאת הוא ייסע בקיץ לניו יורק?