שליחות חשאית 6 מבצע לונדון

"גיא," אמרה אמא של גיא ונגעה בו בכתף.

גיא שמע אותה, אבל רק בקושי. הוא היה במיטה, מכוסה לגמרי בשמיכה, כולל הראש.

"גיא, קום כבר," היא אמרה, והפעם הסירה מעל ראשו את השמיכה וטילטלה אותו קלות בכתף. "נו! קום!"

"מה? מה? איזה יום היום?" שאל גיא ושיפשף את עיניו.

"היום יום רביעי והשעה שמונה בערב. אתה ישן כמעט כל היום, ואחר כך לא תישן בלילה," אמרה אמו, בקול שנשמע מתלונן אבל בעצם היה מלא חיבה וגם קצת שעשוע. "אני לא יודעת מה בדיוק עשיתם שם בקייטנת השֶטַח הזאת, אבל מאז שחזרת אתה לא מפסיק לישון."

"מה, כבר יום רביעי?" גיא פקח את עיניו, איכשהו, ומוחו התחיל לצאת מהערפל הסמיך שהיה שרוי בו.

אה, כן, יום רביעי. ביום שני, שלשום, הם חזרו מטוקיו, מהמבצע האחרון עד כה שעשו בשירות המוסד, או בעצם, בשירות חנן, איש המוסד שהפעיל אותם. הפעם חנן חזר איתם מטוקיו לארץ בטיסה, באותו מטוס פרטי שהביא אותם לשם. לפני שעלה לטיסה הוא נפרד בחיבוק חזק וארוך מסוּזן מוֹרגַן, סוכנת הסי־אַיי־אֵיי שעזרה להם. המבצע הזה, שבו הם שיחררו את המנהיגים החשובים בעולם שנחטפו בידי טרוריסטים יפנים, זכה לסיקור תקשורתי אדיר. עיתונאים וצלמי טלוויזיה מכל העולם הגיעו למלון "אימפֶּריאל", שבו אירעה החטיפה, וסיקרו את מסיבת העיתונאים שראש ממשלת יפן ערך בַּמקום. ברגע שנגמרה מסיבת העיתונאים, גיא וכל אנשי הצוות יצאו לנמל התעופה. אף אחד לא רצה שמישהו יקלוט שבצוות החילוץ היו גם ילדים. חנן ואלונה, סגניתו, טענו שמספיק גרוע גם ככה שהמנהיגים עצמם ראו אותם, כולל רפאל תַדמוֹר, ראש ממשלת ישראל.

אז הם חזרו לארץ, ולהורים הם אמרו שהם חזרו מקייטנת שטח בינלאומית שאירגן חנן, שהוצג באוזניהם כבר לפני שנה כראש "המכון לחשיבה אֶסטרָטֶגית לנוער". זה היה התירוץ הקבוע שלהם מאז המבצע במנהטן, והוא עבד מצוין, כי ההורים אף פעם לא חשדו בראש המכון וגם לא שאלו שאלות מעֵבר למה שחנן ואלונה סיפרו להם.

"נו, אתה ער?" שאלה אמא של גיא, שעדיין עמדה ליד מיטתו.

"כן, כן, אני ער," ענה גיא בקוצר רוח.

"אתה יודע שצעקת המון מתוך שינה? כל הלילה צעקת, 'נועם, נועם,' ואחר כך גם צעקת, 'דריה, דריה מתה.' אבא ואני ניסינו להעיר אותך, אבל היית שקוע עמוק בתוך הסיוט הזה."

גיא שתק. הוא לא ידע מה לענות.

"דריה זאת הילדה החדשה שהצטרפה אליכם למכון, נכון? למה חלמת שהיא מתה?"

"אמא, עזבי אותי, אני לא זוכר," אמר לה גיא והביט היישר בעיניה, כדי שתאמין לו.

"טוב, טוב, אני עוזבת אותך," אמרה אמו. "אבל תקום כבר, טוב?" היא הסתובבה ויצאה מחדרו. מהמסדרון שמע אותה גיא ממלמלת לעצמה, "סיוט כזה והוא אפילו לא זוכר..."

אבל גיא זכר טוב מאוד את הסיוט הזה. הוא חלם שדריה נפלה מהתקרה, התרסקה על הרצפה ומתה. זאת לא היתה הפעם הראשונה שהוא חלם את זה, והוא קיווה שהסיוט יפסיק לחזור על עצמו בקרוב מאוד. דריה, שהצטרפה אליהם לצוות ממש ביום הנסיעה לטוקיו, הפכה בעיני גיא מהר מאוד לחלק בלתי נפרד מהחבורה הקטנה שלהם. הוא חיבב אותה ממש מהרגע הראשון שפגש אותה, כשהם חיפשו לוחמת חדשה באוֹדישֶנים לתוכנית ריאליטי, ועכשיו — בזכות האומץ והתושייה שגילתה בטוקיו — הוא גם העריך אותה מאוד.

איזה מזל שבמציאוּת לא קרה לדריה שום דבר, הוא חשב לעצמו ואז התיישב במיטה, שיפשף שוב את עיניו ובלֵית ברירה קם. הראש כאב לו נורא — מרוב שינה או בגלל הגֶ'ט־לֶג אחרי הטיסה מיפן — והוא הבין שהוא מוכרח להתחיל להתרגל בחזרה לשעון ישראל. הוא לא רצה להחמיץ את עשרים הימים שנשארו מהחופש הגדול ולבזבז אותם על שינה.

גיא הרים את הטלפון הנייד מהשולחן שליד המיטה, שם הוא היה מחובר לחשמל ונטען במשך הלילה. הוא ראה שיש לו לא מעט הודעות — מהחברים מהכדורסל, מרועי ומנועם — אבל החליט לקרוא אותן אחרי שיתאושש קצת.

בצעדים כבדים מעייפות הוא יצא מהחדר והלך לחדר האמבטיה לשטוף פנים. כשיצא בחזרה למסדרון הוא שמע שאבא שלו חזר בינתיים מהעבודה. אביו ואמו ישבו עכשיו בסלון והתווכחו. התווכחו עליו. הוא נעצר להקשיב.

"זאת הפעם האחרונה שהוא יוצא לקייטנות האלה," אמר אבא של גיא. "אני לא רוצה שהוא יחזור לי משם עם סיוטים."

"אוי, בחייך," אמרה אמו לאביו. "אתה מגזים. לכל אחד יש סיוטים לפעמים. והוא תמיד כל כך נהנה שם."

אביו לא ענה, רק השמיע איזו נהמה של חוסר הסכמה, ואמו הוסיפה, "ורק לא מזמן היתה אצלנו בבית אלונה, זאת שמארגנת את הקייטנות עם ראש המכון ההוא. היא היתה כל כך נחמדה. אני בטוחה שהבעיה היא לא בקייטנות. אולי זאת פשוט תופעה של גיל ההתבגרות, ו—"

בשלב זה נכנס גיא לסלון. הוא ממש לא רצה לשמוע את הוריו מדברים על תופעות גיל ההתבגרות שמתגלות או לא מתגלות אצלו.

"גיא," אמר אביו, שישב במקומו הקבוע בכורסת העור הלבנה שליד הספה. "אני רואה שהתעוררת סוף־סוף."

גיא לא ענה, רק התקדם לעבר הספה ונשכב עליה. הראש התפוצץ לו.

"חבל שישנת אתמול בערב," אמר אביו. "פיספסת את מסיבת העיתונאים של רפאל תדמור, שחזר לארץ אחרי האירוע המחריד ההוא בטוקיו."

"לא נורא," אמר גיא, שרצה מאוד שהשיחה על האירוע בטוקיו תיגמר מיד.

"מעניין," אמר אבא של גיא. "תמיד אתה מפספס את החדשות הכי מעניינות. גם בפסח, כששיחררו את הילדים המסכנים האלה מהכת בטורונטו, לא היית כאן."

"מה אתה רוצה?" אמרה אמו של גיא לאביו. "בארץ כמו שלנו עדיף לפספס את החדשות. קצת שקט עוד לא הזיק לאף אחד."

גיא נשם לרווחה. רק חסר שההורים שלו יתחילו לחשוד במשהו.

בתנועה איטית ועייפה הוא הרים את הטלפון והתחיל לעבור על ההודעות. את ההודעה של נועם הוא קרא ראשונה, כמובן.