פרולוג פיטר
בן שתים עשרה
שכבתי על רצפת הבטון הקרה והקשה ובהיתי באפלה. כל הגוף שלי כאב וידעתי שמכות החגורה שגרמו לפצעים מדממים בכל גופי ישאירו צלקות גם על הגוף וגם על הנשמה שלי.
כשאבא ביקש שאטוס איתו לרוסיה הופתעתי מאוד. הוא תמיד לקח איתו את וובה או את איליה לנסיעות האלה ואליי הוא לא התייחס ולא ביקש לבלות איתי, אבל לפני שבוע הוא נכנס לחדר שלי והכריז שנצא לחופשה. ארזתי מזוודה וביאנקה עזרה לי כדי שלא אשכח כלום. היא הביטה בי במבט עצוב כזה וכמעט רציתי להתקפל ולהתחבא מתחת למיטה. ידעתי שהיא לא רוצה שאטוס, אבל גם ידעתי שזה חסר טעם להתחבא או לברוח. אבא תמיד ימצא אותנו. הוא היה גדול יותר, חזק יותר וקשוח יותר מכולנו, והיד שלו הייתה ארוכה ומכאיבה.
לא הייתה לאף אחד ברירה ואף אחד לא יכול היה להתנגד לו. טסנו למוסקבה ואני הבטחתי לביאנקה שאשמור על עצמי ונתתי לה חיבוק גדול. אהבתי את אחותי מאוד. היא הייתה החברה הכי טובה שלי, היא הגנה עליי גם כשזה עלה לה ביוקר ואני הודיתי לה על כך בכל יום מחדש.
אבא, אני ועוד כמה מהחברים שלו לעסקים טסנו יחד במטוס הפרטי של אולג איבנוב, המנהיג של המאפיה הרוסית. פעם לא הייתי בטוח מה הייתה העבודה של אבא, אבל מהר מאוד הבנתי והוא לא ניסה להסתיר. הוא התגאה בזה ולבש כמו כתר את מעשי האלימות וההתנהגות הפלילית והלא חוקית שלו. לא אהבתי את אבא שלי. ידעתי שזה דבר נורא, אבל זה היה נכון. הוא לא התייחס אליי וכשהוא סוף כל סוף התייחס זה היה כדי לזרוק הערה משפילה או מילת לגלוג על כך שאני בוחר לצפות במשחק בייסבול או לבלות עם האחיות שלי במקום לעשות משהו גברי יותר.
לא היה לי אכפת. לא ממנו ולא מה הוא חשב עליי מאז ומעולם.
כשהגענו לאחוזה במוסקבה אבא שלי תפס אותי מהצווארון וגרר אותי למרתף. הוא היה חשוך ומפחיד ושורץ חולדות. נזרקתי לתא קטן ולמרות תחנוניי אבא לא הסכים להוציא אותי משם.
הייתי כלוא שם לבד כמה שעות, לפחות ככה זה נראה, עד שהוא חזר, בידו חגורת עור ומבט מת בעיניים. הוא הכה אותי, שוב ושוב. בהתחלה צרחתי עם כל הצלפה, בכיתי, התחננתי וניסיתי לברוח, אבל ככל שהימים חלפו הבנתי שהתחנונים והבקשות שלי היו לשווא. הוא רק חזר על המנטרה שהוא יעשה ממני גבר וכדאי לי לקבל את זה או שהכאב רק יחמיר.
קיבלתי מעט מים ואוכל וכל הגוף שלי כאב. לא ידעתי אם הוא מתכוון להרוג אותי ואם האחיות שלי יֵדעו שהוא פגע בי? פחדתי כל כך. פחדתי שהוא ישקר שמתִּי בתאונה או משהו כזה ואף פעם לא ידעו מה קרה לי. פחדתי להשאיר את ביאנקה וגבריאלה מאחור. פחדתי למות.
צעדים בנעליים כבדות הדהדו באוזניי וגרמו לי להתכווץ. התכוננתי לכאב, התכוננתי לפחד, לצרחות ולדם. אבא נכנס. זיהיתי את הנעליים השפיציות שלו. הוא הרים אותי מהחולצה והעמיד אותי על הרגליים.
״שרדת הרבה יותר זמן ממה שחשבתי, בן.״ החיוך שהיה מרוח על פניו היה בין גאה לפסיכוטי לחלוטין.
״מצטער לאכזב,״ מלמלתי בקושי דרך שפתיים סדוקות ואבא צחק את הצחוק החלול שלו.
״עברת את המבחן הראשון שלך, פיטר. הוכחת לי שאתה מסוגל לסבול כאב. עכשיו תוכיח לי שאתה מסוגל לגרום כאב.״ קולו של אבא הדהד מהקירות והוא סימן לאנשים שעמדו בכניסה לצעוד קדימה.
שני חיילים גדולים לבושים בשחור דחפו נער פנימה. הוא היה מעט יותר מבוגר ממני. הייתה לו צלקת שחצתה את הגבה הימנית והמבט בעיניו החומות כהות היה מפוחד.
״מה קורה כאן?״ שאלתי מבולבל.
אבא הניח בידי חפץ מתכת קר למגע. הבטתי מטה וראיתי אקדח. זה היה מוזר ומרגש להחזיק אקדח בפעם הראשונה. הגוף שלי נטען באנרגיה מחודשת, עד שהרגשתי את המתכת הקרה גם בעורפי.
״תהרוג אותו, פיטר, או שתמות.״ קולו של אבא נשמע כמו לחישת השטן באוזניי. הבטתי בנער המבועת, שממש כמוני גם לו לא היה לאן לברוח. רציתי כל כך לעזור לו, רציתי להיות האדם הטוב יותר ולהקריב את חיי כדי לא לפגוע בו, אבל חלק נוראי ואפל בי רצה כל כך לחיות. זה היה אנוכי ונוראי כל כך. ״עשר, תשע, שמונה...״ אבא התחיל לספור אל עבר הקץ ואני הבטתי בעיניים הכהות המבוהלות של הנער. סחטתי את ההדק שלוש פעמים. רעש הנפץ הדהד מהקירות והראש של הנער התפוצץ והתנפץ על הקיר. האקדח נשמט מידי והתמוטטתי אל זרועות חזקות ובטוחות. ״זה הבן שלי. אני גאה בך, פיטרושקה,״ קולו של אבא הדהד באוזניי כשהעולם מסביב נעשה שחור.
אבא שלי היה גאה בי. תחושת כוח משכרת ועוצמתית שטפה אותי. האיש הכי חזק שהכרתי היה גאה בי ואני יכולתי להיות חזק כמוהו או אפילו יותר ממנו.
אבא הוציא אותי מהמרתף והזמין רופא שיטפל בי. הרופא חבש אותי ונתן לי משככי כאבים. שתי עובדות משק הבית עזרו לי להתרחץ ונתנו לי בגדים חגיגיים. מכנסיים אלגנטיים שחורים, חולצה לבנה מכופתרת וגם עניבה. בחיים לא הייתה לי עניבה וזה נתן לי הרגשה כאילו אני בוגר.
אבא חייך כשהופעתי בסלון וחיבק אותי כפי שמעולם לא חיבק. זה היה מוזר, מרגש ואדיר. ״הנה הגבר הקטן שלי,״ הוא אמר בגאווה וחבריו הרימו לכבודי את הכוסות שלהם.
אבא נתן לי כוס וודקה עם קרח והשיק איתי את הכוס שלו. הוודקה הייתה מרה ומגעילה, אבל ככל שלגמתי ממנה התרגלתי לטעם והצריבה בגרוני הפכה לחום עמום. מישהו תחב לידי סיגר ואני עישנתי אותו לאט וניסיתי לא להיחנק. הצלחתי די יפה.
אבא הציג אותי בפני החברים שלו והגאווה שבקולו גרמה לי להרגיש כאילו נולדתי מחדש. רציתי להרגיש ככה בכל יום, כאילו אני גבר חזק ושווה בין גברים חזקים.
בשלב מסוים אבא קרא לאחת הנשים שהיו בקהל. היא הייתה בלונדינית מהממת בת עשרים בערך. הייתה לה שמלה אדומה קצרצרה, מחשוף גדול ונעלי עקב שהפכו אותה ליפה עוד יותר.
״קטיה, קחי את הבן שלי לחדר שלו ותפנקי אותו,״ אבא הורה לבחורה והיא הנהנה וחייכה אליי חיוך אדום ומפתה.
קטיה אחזה בידי והובילה אותי במדרגות אל החדר שלי. הייתי חסר נשימה והלב שלי פעם בקצב. היא הושיבה אותי על המיטה ואז נעמדה לפניי והתפשטה לאט מכל בגדיה. הגוף שלה היה בהיר ומפתה ומלא קימורים, הפה שלי נעשה יבש והאיבר בגוף שלי, שלא ידעתי שהוא מסוגל להתקשות ככה בגלל אישה, הפתיע אותי.
קטיה נישקה אותי ושפתיה האדומות היו הפתעה מרגשת ומסעירה. היה לה טעם טוב והלשון שלה שיחקה עם שלי ואני בקושי הצלחתי לחשוב על משהו אחר חוץ ממנה. היא לקחה את ידיי והניחה אותן על החזה שלה שהיה גדול וחם. בקושי עמדתי בזה כשהיא ליטפה אותי והפשיטה אותי ואז השכיבה אותי לאט לאחור והכניסה את הזין שלי לתוכה לאט.
זה היה עינוי מתוק ואני הרגשתי כמו שלא הרגשתי בחיים שלי. זו הייתה הנאה שאי אפשר להסביר במילים. זה לקח כמה דקות, אבל הזין שלי לא עמד בזה וגמר בתוך החום הרטוב שלה. ראשי הסתחרר מעונג ומכוח.
״היית מצוין, פיטר. אתה גבר אמיתי,״ קטיה לחשה ואני חייכתי, הפכתי אותה על הגב ונשכבתי מעליה.
״אני אאמין לזה כשאת תצרחי את השם שלי,״ אמרתי וצללתי לתוכה ללא היסוס.
היה לי כוח והתכוונתי לנצל אותו. התכוונתי ליהנות ממנו ובחיים לא לתת לאף אחד להכיר את פיטר הישן. הוא מת עם הנער ההוא במרתף, ובמקומו נולד פיטר קוזוב שהיה הגבר החזק מכולם.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.