1
עננה אפורה
הרגשתי שונה, משהו לא רגיל. הלב פעם בחוזקה, יכולתי לחוש אותו כמעט מתפוצץ. ניסיתי לייצר תובנות רציונליות, אבל הן התפוגגו להן אחת אחרי השנייה. ההרגשה הזו שכפתה את עצמה עליי רק נעשתה חזקה יותר. זה כמו לשחק אחד על אחד מול מייקל ג’ורדן, פשוט אין לך סיכוי.
הנשימה שלי התחילה להתגבר ולהתחזק מפעימה לפעימה. התחלתי ללכת במהירות בבית מקצה אחד למשנהו. בעודי מנסה להבין מה קורה לי, הרגשתי תחושת נימול חזקה, כאילו שלהקת נמלים מטפסת לי על הידיים לכיוון הצוואר ומטיילת במסלול שלה. כמו פרארי במסלול של פורמולה 1.
החלפתי צבעים, נהייתי חיוור ומיד לאחר מכן אדום וחוזר חלילה. הזיעה שכיסתה את כפות ידיי וכפות רגליי הרגישה קרה מתמיד. ראייתי נעשתה מטושטשת. הרגשתי שאני עומד להתעלף. נאחזתי בכל מה שיש לי כדי להישאר בחיים כי פשוט פחדתי למות.
צרחתי. צרחתי את נשמתי כמו שלא צרחתי מעולם: “אני מפחד למות! קחו אותי לבית חולים, יש לי התקף לב!״
אני זוכר את חברי הטוב, יותם, ואשתו מסתכלים עליי בבהלה ומנסים לעכל את מה שמתרחש מולם.
רצנו בבהילות לרכב. זו הייתה שעת ערב מאוחרת והיינו צריכים להגיע להופעת סטנדאפ יחד עם כל שאר החברים, רק שבאותו הזמן תכננתי דרמה אחרת...
החלון במושב שלי היה פתוח. הורדתי את הכיסא ל-160 מעלות, צרחתי חזק ולא הפסקתי לבכות. הרגשתי שאני נחנק.
“יותם, אני מפחד למות, בבקשה תיסע מהר יותר!״
“יאיר, א-ת-ה תהיה בסדר, אבל ז-ה מסוכן.״
“סע מהר יותר!״ התעקשתי, “אני עומד למות!״
ברקע שמעתי את הטלפון ברכב מצלצל. יכולתי לזהות את הקול של הוריי מהעבר השני. יותם סיפר להם מה קורה ולאן אנחנו נוסעים.
הגענו לפתח חדר המיון בבית החולים. עצרנו את הרכב ונכנסנו במהרה כאילו יצאנו בזה הרגע מסרט פעולה אמריקאי שגיבור הסרט בו נפגע וחייבים להציל אותו. נשמע לך מוכר?
ממש כך הרגשתי.
האחות בכניסה לא בזבזה זמן ומיד לקחה לי מדדים.
“הדופק שלך תקין,״ היא אמרה.
“לא יכול להיות!״ השבתי, “תבדקי שוב!״
כמובן התוצאה הייתה זהה ואף טובה יותר.
לאחר שהסתיימו הבדיקות, פגש אותי רופא המיון ובישר לי את מה שבזמנו לא יכולתי לקבל או לשמוע: “אדוני הצעיר, חווית התקף חרדה.״
“לא ייתכן,״ השבתי לרופא, בעודי מעלה בראש את כל מה שהספקתי לעשות בחיי עד גיל 23.
“כן,״ ענה הרופא, “יש לך פה שני כדורי קלונקס. בעוד חמש דקות תגיע האחות ותוכל להשתחרר הביתה.״
הוריי הגיעו לחדר המיון כדי לאסוף אותי. במשך כל הדרך שמעתי אותם מדברים על חרדה, המשמעות שלה ומה עושים עם זה. באותו זמן ניסיתי לעכל את הכדורים שהרגע לקחתי (מי שלקח שני כדורי קלונקס במינון 0.5 מ״ג בפעם הראשונה יודע שבערך תוך עשר דקות נרדמים כמו תינוק בעריסה).
כשהגענו הביתה, קיוויתי שההתקף הזה לא יחזור יותר לעולם. אין סיכוי שאני רוצה להתמודד מול הדבר הנורא הזה שוב... לאבד שליטה בתוך סחרור נוראי שכזה? לא מקובל עליי.
התעוררתי בבוקר סחוט מעייפות. זאת הייתה תשישות שלא חשתי מעולם. כוח הכבידה משך אותי בחזרה למטה. רגליי היו קרות וחלשות, הראש לא הפסיק להסתובב ולזרימת הדם בגופי היה קצב אחר.
אחרי מאבק של שעה בערך, קמתי ממיטתי שוב כדי להספיק להגיע להרצאה השנייה של לימודי התואר בפסיכולוגיה. כן, קראתם נכון: פסיכולוגיה. במקרה הזה, הסנדלר הלך יחף לגמרי.
לא רק שלא הייתי מרוכז, אלא אפילו לא הצלחתי להחזיק מעמד על הרגליים ולו לשנייה אחת. הייתי חייב לאחוז במעקה שמותקן על המדרגות בכניסה לבניין שבו למדתי.
החוויה המסעירה שעברתי עוד לא הספיקה לחלוף וכבר מצאתי את עצמי נשאב לתוך מערבולת של התקפי חרדה מדי יום. לקראת הערב הייתי חש הקלה, אבל לא הייתי מצליח להירדם בלילה (אינסומניה), מה שהיה גורם לי להתעורר מאוחר בבוקר או בצהריים. בתקופה הזו אני זוכר את עצמי ישן בלי סוף, כשהחדר חשוך מפאת פחד עצום לראות אור יום. לא רציתי שהתקפי החרדה ישובו. המעטתי לצאת מהבית. הייתי הולך רק למבחני סמסטר ב’ של שנה א’ ומיד בסיומם חוזר לחדר החשוך.
לפני שאמשיך, אבקש ממך לעצום את העיניים ולדמיין את החוויה הזו. בגיל 23, המעמד החברתי שלך טוב, מעריכים אותך ואת העבודה שלך מאוד, ופתאום ברגע אחד הכול נעלם כלא היה. הסצנה הזאת ליוותה אותי למשך תקופה כה ארוכה עד שהחלטתי לעשות משהו. להגיד לך שהייתי אופטימי? ממש לא.
לראשונה בחיי נפגשתי עם פסיכולוג, ואני חייב להודות שהפגישה הראשונה הלחיצה אותי מאוד. לא ידעתי למה לצפות. משפחתי הקרובה והמורחבת מעולם לא האמינה בפגישות עם פסיכולוגים. יתרה מזאת, מי שנפגש עם פסיכולוג נתפס כמשוגע והתווית דבקה בו לעד.
למפגשים הראשונים עם אותו פסיכולוג נסעתי תמיד בליווי של אחד מהוריי, שהמתינו בסבלנות עד שאסיים את הטיפול. הסיבה לכך הייתה שלא העזתי לצאת מהבית שמא התקף החרדה יופיע שוב.
ראוי לציין שלפני התפרצות האפיזודה הראשונה, הייתי מעורב בשתי תאונות דרכים שקרו יום אחרי יום. אומנם זיכרון לא נשאר לי מהן, אך הגוף בהחלט קיבל את הזעזוע שלו.
לזעזוע הנוכחי בהחלט היה טריגר. הייתי בתקופה לחוצה בחיי: פתיחת עסק חדש בגיל צעיר, תקופת מבחנים של התואר ושינויים נוספים בחיים שרק הוסיפו לרגשות הטראומטיים מתאונות הדרכים.
אבל האמת היא שאגרתי סטרס (לחץ) בתקופה כה ארוכה. בפרק הבא אפרט בהרחבה על היווצרותו הראשונית.
אני זוכר שהמחשבות שעלו באופן חוזר ונשנה באותה תקופה היו פחד ממוות, התעסקות בלתי פוסקת במשמעות החיים וניתוק דיסוציאטיבי — הייתי מסתכל במראה, לא מאמין שזה אני ולא מבין מה אני עושה בעולם הזה. חייתי בתחושות של חוסר תקווה וייאוש בלתי פוסק.
הייתי בוכה כל הזמן. נוסע ברכב חזרה הביתה ופשוט בוכה. המחשבות לא הפסיקו לרוץ בראשי. ככל שניסיתי להעלים אותן, כך הן הופיעו יותר ויותר. כעת הן כבר לא פקדו אותי רק ביום, אלא גם בסיוטים בלילה. החברים נעלמו מחיי, העבודה בכלל לא באה בחשבון, הכעס הלך וגבר עד למצב שלא הייתי מוכן שיבואו לבקר אצלנו בבית.
מצבי הפיזיולוגי הלך והידרדר. הפסקתי להתאמן ואפילו לעשות הליכות פשוטות. איבדתי קרוב ל-12 ק״ג מהמשקל הרצוי שלי והמחשבות המפחידות מכול המשיכו להלום בי ללא הרף. אלה היו מחשבות על סיום החיים שלי.
יממה שלמה חלפה עד שיכולתי לחזור לכתוב את הספר לאחר שסיימתי להקליד את המשפט האחרון על המחשבות האובדניות שלי. מי שלא חווה דיכאון קליני לא יבין איזו הרגשה נוראית ומפחידה היא המחשבה לחסל את עצמך. המצב דרש ממני להיפגש עם פסיכיאטר, וכמו שכבר הצלחת להבין, הפגישה הראשונה הלחיצה אותי מאוד.
אם חשבת שהמפגש עם הפסיכולוג הפחיד אותי, אז עם הפסיכיאטרית שקבעתי איתה הייתי צריך לרוץ לשירותים כל כמה דקות מרוב פחד. אמיתי לחלוטין. כל כך פחדתי שהיא תגיד לי שאני צריך להתאשפז. רק על זה חשבתי במשך כל הפגישה, והגוף שלי רעד בטירוף בתגובה למחשבות האלה. בסוף הפגישה שילמתי לה וחיכיתי למוצא פיה תוך שאני רועד ומזיע.
“הפרוגנוזה שלך בסדר. תמשיך להיפגש עם הפסיכולוג,״ היא אמרה.
“זהו? סיימנו?״ שאלתי בפחד.
“כן.״
השיחה הסתיימה פה, פחות או יותר. הכניסה לעומק הדברים הייתה מינורית, כמו גם הירידה לשורש הבעיה ומציאת פתרון עבורה. לדאבוני הרב, לא קיבלתי שום המלצה לטיפולים הוליסטיים, שהוכיחו בעבר את יעילותם בטיפול במחלות כרוניות כמו דיכאון.
מאז נפגשתי עם חמישה פסיכיאטרים נוספים, ולכולם היה את אותו פתרון קסם — כדור למצבי רוח, כדור לחרדה, כדור לדיכאון, כדור שינה, כדור אנטי פסיכוטי.
לא האמנתי. שילמתי כל כך הרבה כסף בשביל לקבל את אותו פתרון מכל המומחים שאיתם נפגשתי?
הגזירה שניתנה לי על ידי אנשי המקצוע האלה הייתה לחיות בתוך מערבולת של נטילת תרופות למשך שארית חיי. הנה דוגמה למקבץ התרופות שלקחתי: קלונקס, ציפרלקס, וייפקס, קסנקס, ליריקה, פריזמה, למיקטל, רסיטל, ליתיום, סימבלטה, סרוקוול, ריספרדל, ואבן...
יש לך מושג כמה אנשים בעולם המערבי לוקחים תרופות נגד דיכאון? נכון לשנת 2020, יותר מ-20% אחוזים מאוכלוסיית מדינת ישראל צורכת תרופות אנטי דיכאוניות. זה מספר גדול מאוד של אנשים.
אבל רגע, אני לא רוצה להטעות אותך בנוגע לכדורים האלה. במקרים אקוטיים (חריפים), לרפואה הקונבנציונלית יש פתרונות שיכולים לסייע ואף להציל חיים. עם זאת, הפתרונות האלה אינם ארוכי טווח. למה אני אומר את זה? כי לכל תרופה נוגדת דיכאון יש תאריך תפוגה, כלומר היא הופכת להיות לא יעילה אחרי תקופה של שימוש. מדוע זה קורה?
“לאף אחד אין את הכוח לעשות שני צעדים ביחד;
אפשר לעשות רק צעד אחד בכל פעם"
(אושו)
עודף סטרס (דחק, לחץ)
בעולם המודרני, אנחנו חיים ברדיפה בלתי פוסקת אחר יצירת אמצעים שישפרו את מעמדנו החברתי והתעסוקתי. האמצעים האלה הם בהכרח גורמים ללחץ ודחק, למשל: משכורת טובה יותר, דאגה לילדים, בחינות ועבודות בלימודים, תשלומי חשבונות ומיסים, תשלומים לבנקים ועוד. כמו כן, גורמי דחק נוספים הם אובדן של מישהו קרוב, תאונות דרכים, פיגועים וכן הלאה.
כשנפגשתי עם הרופא בגלל עודף סטרס שהוביל לדיכאון, היה ברור לשנינו שאצטרך להתחיל טיפול תרופתי. העניין הוא שלא ידעתי כמה זמן אצטרך להשתמש בכדורים ואם זה לכל החיים. מה שכן, לא אוכל לשכוח לעולם את המשפט שאותה פסיכיאטרית שהזכרתי קודם אמרה לי: “מי שמנסה להיגמל מהתרופה בדרך כלל חוזר אליה.״
המילים האלה הדהדו בראשי בחוזקה כמו מכת אגרוף שקשה להתאושש ממנה. גזירה שאיתה אצטרך לחיות את שארית חיי, אחרת לא אוכל לתפקד. יכול להיות שבאותה נקודת זמן, אכן היה נדרש סיוע שכזה כדי שאוכל לצאת מהבור הכל כך עמוק שנכנסתי אליו.
מבחינתי, ההיעזרות בכדורים הייתה הדבר הנכון באותה תקופה, אך השאלה היא מה קורה בטווח הארוך. תרופה אנטי דיכאונית מייצרת במוח עוד קשרים סינפטיים בין תאים ומעלה את רמת הסרוטונין, הדופמין והנוראדרנלין (קרוי גם נוראפניפרין). יש תרופות שעובדות במקביל על אותם מנגנונים ויש תרופות שעובדות על כל מנגנון בנפרד. תפקידן והשפעתן של תרופות המכילות את אותם הורמונים הנ״ל הם שיפור מצב הרוח, התיאבון ואיכות השינה וכן שיכוך כאבים ושליטה ברגשות.
בתקופה של דחק גבוה, צורת המוח משתנה: היא הופכת להיות דחוסה יותר, היכולת הקוגניטיבית משתבשת, הזיכרון לא פועל בצורה תקינה ומערכת חילוף החומרים עובדת שעות נוספות. ברגע שנוטלים את התרופה, המצב משתפר. הוא כביכול מתאזן.
אבל מה קורה כשמתרגלים לאותו מינון? נוצרת הסתגלות. כלומר המוח שלנו מתרגל למינון של התרופה, ובמצב של יתר דחק בעתיד, אותם קשרים סינפטיים שפיתחנו ייהרסו. הפתרון יהיה לרוב החלפת תרופה או הגברת מינון של אותה תרופה, משמע — חזרנו למצב שבו היינו בהתחלה.
תזונה והשפעות נוירופיזיולוגיות
שימוש בתוספים שיכולים לגרום להרעה במצב הבריאותי וצריכת מזון לא איכותי ללא ויטמינים ומינרלים חיוניים (מזונות עתירי סוכרים, אוכל מהיר לסוגיו, קפאין, אלכוהול וכדומה) יכולים להזיק למערך ההולכה של אותן תרופות נוגדות דיכאון ולהפריע לפעילותן התקינה.
כמו כן ראוי לציין כי עישון וצריכת אלכוהול מעלים את רמות הסטרס בגופנו, ועקב כך יוצרים התערבות שגורמת לליקויים בחיבור הקשרים הסינפטיים במוחנו.
שינה
אחת מתופעות הלוואי הידועות בקרב תרופות אנטי דיכאוניות היא התשישות והעייפות הגדולה שהן מייצרות. ברוב במקרים, תופעה זו פוגעת במחזוריות השינה ומגבירה את הרצון לישון במשך רוב הזמן. יש לכך אפקט משמעותי בעליית רמת הדיכאון והחרדה.
לפני כשנתיים, ישבתי בביתי וחיפשתי במה לצפות בנטפליקס. באפשרויות החיפוש כתבתי את רצף האותיות: ד-י-כ-א-ו-ן. אופציית חיפוש זו חשפה בפניי מספר גדול של סרטים וסדרות, אך סרט אחד לכד את עיניי באופן מסקרן מאוד: “להירפא״ (Heal).
אני חייב להודות שהסרט הזה גרם לי להסתכל על דרך ההתמודדות שלי בצורה שונה לגמרי. הסרט נפתח עם הסיפור המרתק של חוקר המוח ד״ר ג’ו דיספנזה, שבו הוא מתאר את רכיבת האופניים הגורלית שלו כחלק ממרוץ טריאתלון: במהלך הרכיבה, דיספנזה ביצע פנייה חדה במהירות של 90 קמ״ש כאשר רכב התנגש בו חזיתית בעוצמה.
סיכויי ההחלמה שלו היו מזעריים מאוד, והאבחנה הרפואית הייתה שהוא כבר לא יחזור ללכת. כנגד המלצת הרופאים, הוא סירב לעבור ניתוח.
המשפט שגרם לי להתעניין כל כך בסיפורו שובה הלב של ד״ר דיספנזה היה: “הכוח שיצר את הגוף ירפא את הגוף״. ד״ר דיספנזה החליט לעשות מדיטציה בת שלוש שעות כל יום במשך שישה שבועות, שבה הוא כיוון את מחשבותיו לריפוי החוליות ועמוד השדרה. הוא מתאר כי לאחר אותם שישה שבועות, הוא הרגיש את החיבור נוצר מחדש ואת גופו נע בצורה תקינה כמו בתקופה שלפני התאונה.
הסיפור הזה עורר בי מוטיבציה כה גדולה, עד שנשביתי בקסמיו והמשכתי לראות את הסרט בסקרנות של ילד. החלטתי שמשהו חייב להיעשות בנידון, משהו צריך להשתנות, התחלתי לחקור ולאסוף מידע, להתייעץ עם אנשי מקצוע ולשמוע ממתמודדים אחרים עם בעיות נפשיות מה הם עושים כדי להרגיש טוב יותר.
כשהתחלתי לכתוב את הספר הזה, הרגשתי שעליי להעביר הלאה את הידע שרכשתי כדי שאנשים רבים בעולם שמתמודדים עם משברים ומחלות כרוניות יוכלו למצוא את האושר שהם כל כך כמהים לו. אני פונה אליך מעומק ליבי כי חשוב לי ליידע אותך שאין שום דבר רע בתחושות כמו כאב וצער. הן עוברות והן זמניות, ועם עבודה נכונה אפשר יהיה למנף כל תחושה שעולה בך.
“החיים כל כך קצרים בשביל להרגיש רע"
(טוני רובינס)
ג’ימי הנדריקס, גיטריסט רוק בלוז שהיה פעיל בשנות השישים, היה נוהג להשתמש לרעה בסמים. הוא היה צורך כמויות גדולות של LSD, גראס, חשיש ואלכוהול. זמן לא רב לפני מותו, הופעלו עליו לחצים גדולים בעקבות הופעות, קהל ובעלי אינטרסים שונים. בזמן ששהה בבית חברתו בגרמניה, נטל הנדריקס כמות גדולה של משככי כאבים ושתה אלכוהול. גופתו נמצאה בבוקר למחרת.
מה גורם לאנשים שלכאורה נראה לנו שיש להם הכול, כמו אלביס פרסלי, קורט קוביין, ג’ימי הנדריקס, ג’ניס ג’ופלין, איימי ויינהאוס, הית’ לדג’ר ועוד, להרגיש כאב בצורה בלתי נסבלת?
עם הזמן הבנתי על עצמי שלא משנה מה אשיג בחיי, השלמות הפנימית שלי חזקה יותר מכל אמצעי חיצוני שאחזיק בידיי. לכל דבר שאתם משיגים או מציבים כמטרה יש ערך מסוים, ומה שיעשה את ההבדל הוא נקודת המבט שלכם.
האושר שלי נובע מכך שאני חי בשלום עם הדברים שיש לי, תוך שאני ממנף אותם מדי פעם. אני לא מדבר על מכונית מהירה וחזקה יותר, או אחוזה עם בריכה בשטח פסטורלי. נכון, זה נחמד וגם אני מאוד אוהב את זה, אבל אני מדבר על מינוף של תכונות חיוביות פנימיות שיש לכל אחד מאיתנו, שבאפשרותנו להשתמש בהן בחוכמה בכל פעם. למשל סקרנות, אהבה, נימוס, תשוקה, מסירות, נדיבות ועוד.
ככל שהייתי עסוק במה שחסר לי, כך גדל הלחץ שהרגשתי. חשבתי שאני לא מספיק טוב ולא מספיק שווה.
“התפיסה שלנו לגבי עצמנו היא, במידה רבה, השתקפות של הדרך שבה נחיה את חיינו"
(סטיבן ריצ’ארדס)
ככל שנרגיש את הניצוץ שפורץ מתוכנו מתוך כוונה מודעת לשנות את עולמנו הפנימי, כך נקבל את המתנה הברוכה ביותר שנוכל לזכות בה: האושר שלנו. ברצוני להעניק לך את הידע והכלים לשינוי המיוחל כדי לעזור לך להאמין שכל מהמורה בדרך היא זמנית, ושיש לך את היכולת לעבור כל אחת כזו בהצלחה. סבלנות והתמדה הן הכלים החשובים ליצירת מבנה עוצמתי בהתפתחות האישית שלך.
עכשיו, אבקש ממך לעצום את העיניים, לקחת נשימה עמוקה ולדמיין את עצמך בפתח דלת הבית, בדרך לצאת אל העולם שברצונך לחוות ולחיות בו. בידך התיק ובתוכו שני הנשקים החזקים ביותר שלך, סבלנות והתמדה. הרוח נושבת בקלילות סביב גופך והצעדים שלך איטיים.
אולי קשה לך להבין ברגע זה כמה כוח מסוגל הדמיון שלך לייצר לטובת התחושות שלך אך זה ישתנה. מעתה והלאה, נאסוף יחד את כל האיכויות האדירות והמדהימות שלך ונתחיל לעבוד איתן.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.