שלמות פשוטה

אימא שלי לא דיברה איתי במהלך ההלוויה של אבי. ניגשתי לנחם אותה, אבל היא הפנתה אליי את גבה והלכה משם. היו הרבה דברים בחיים שלי שידעתי לצפות להם מראש, אבל זה לא היה אחד מהם. ממש לא. הרי מעולם לא עשיתי משהו כדי לפגוע באימא שלי. היא זו שעזרה לאבי כשניסה להרוס את חיי.

המראה שלו, שוכב קר ודומם בתוך ארון הקבורה, לא הכה בי כמו שדמיינתי. הכול היה טרי מדי ועוד לא הספקתי לסלוח לו. הוא פגע בדֶלָה, ועל כך לא אוכל לסלוח לעולם. אמנם הוא מת ונטמן בעפר, אבל לא יכולתי למחול על מה שהוא עשה לה. היא הייתה מרכז עולמי.

אימי הצליחה להבחין בכך שעיניי היו נטולות רגש. אני לא טיפוס שמעמיד פנים. כבר לא. לפני שבוע נטשתי את החיים שנולדתי אליהם, ועשיתי זאת בלי שמץ של חרטה. לא היה לי קשה לוותר על הכול כשהחלטתי להתמקד במציאת דלה. האישה שנכנסה לחיי ושינתה אותם. התמכרתי לדלה סלואן כשהייתי לא פנוי, והיא, במלוא שלמותה הפשוטה, גרמה לי להתאהב בה באופן חסר אונים. נדמה שבלעדיה החיים חסרי טעם. לעיתים קרובות תהיתי איך אנשים שלא מכירים אותה מצליחים למצוא אושר בחייהם.

עם מותו הפתאומי של אבי, עול החיים שזה עתה ניערתי מעליי והייתי נכון להשאיר מאחור, הוטל שוב על כתפיי. דלה עמדה לצידי בשקט מרגע שכף רגלי דרכה שוב ברוזמרי ביץ', פלורידה. כף ידה הקטנה נתחבה לתוך ידי. היא ידעה מתי אני זקוק לה בלי שאמרתי דבר. הלחיצה של ידה הזכירה לי שהיא שם לצידי ושאני מסוגל לעמוד במה שאדרש.

אבל היא לא הייתה איתי כרגע, כי היא הייתה בבית שלי. לא רציתי להביא אותה לכאן, לביתה של אימי. אמנם אימא שלי רצתה להעמיד פנים שאינני קיים, אבל כל דבר בחייה היה כעת בבעלותי, כולל הבית שהיא גרה בו. הבית היה שייך לקאנטרי קלאב קרינגטון, וסבי וידא שהכול יעבור לידיי לאחר שאבי ילך לעולמו.

אבי לא חשב לרגע שאולי זה משהו שעליי לדעת. הוא הזכיר לי ללא הרף שהוא שולט בחיי, ושאם אני מעוניין בעולם הזה איאלץ להיכנע לדרישותיו. אלא שבכל מקרה הכול היה אמור לעבור לידיי ביום הולדתי העשרים וחמישה או במקרה שאבי ימות. מה שיקרה קודם. אי אפשר לברוח מזה כעת.

חשבתי לדפוק על הדלת אבל שיניתי את דעתי. אימא שלי צריכה להפסיק להתנהג כמו ילדה. אני כל מה שנשאר לה. הגיע הזמן שהיא תקבל את נוכחותה של דלה בחיי, כי התכוונתי לענוד על אצבעה טבעת ברגע שאצליח לשכנע אותה להסכים לכך. הכרתי את דלה טוב מספיק כדי לדעת שלא יהיה לי קל לגרום לה להתחתן איתי. עולמי השתנה לחלוטין והפך למשהו שלא ציפיתי לו, ורציתי את הביטחון הטמון בידיעה שכשאחזור הביתה היא תהיה שם.

התחלתי להושיט יד אל הידית והדלת נפתחה בתנופה. מבטי התרומם וראיתי שאנג'לינה גרייסטון עומדת בפתח הדלת של בית הוריי כשעל פניה חיוך תמים. הניסיון שלה להיראות נחמדה לא הצליח להסוות את הניצוץ המרושע בעיניה. כמעט התחתנתי עם האישה הזאת כדי להשיג את הקאנטרי שבכל מקרה עמד להיות שלי. אבי גרם לי להאמין שאני מוכרח להתחתן עם אנג'לינה כדי לזכות במה שממילא הגיע לי.

מה שאבי לא הביא בחשבון, זה שדלה תיכנס לחיי ותראה לי שאני יכול לזכות ביותר מאשר נישואים נטולי אהבה לכלבה חסרת לב.

"ציפינו לך. אימא שלך בחדר ההסבה, שותה תה קמומיל שהכנתי לה. היא צריכה לראות אותך, וודס. אני שמחה שהתחשבת ברגשותיה ולא הבאת את הבחורה ההיא."

היה דבר אחד שידעתי בוודאות, למרות מה שהמכשפה אמרה כרגע, וזה שהיא יודעת מה שמה של דלה. אמנם היא רצתה להעמיד פנים שהיא מעולם לא שמעה על דלה ולא הכירה אותה, אבל היא הכירה. היא סתם עשתה דווקא. מה שלא ידעתי זה למה היא בביתה של אימי, לעזאזל.

עקפתי אותה ונדחקתי פנימה בלי להגיב לדבריה. ידעתי איפה אימי נמצאת גם ללא עזרתה. כשאימי רצתה להתבודד היא הלכה תמיד לחדר ההסבה. היא הייתה יושבת על שזלונג קטיפה לבן שהשתייך לסבתי פעם ומשקיפה החוצה על הים מבעד לחלון הפנורמי הגדול שנפרש לאורך החדר.

התעלמתי מצליל נקישות עקביה של אנג'לינה שהלכה בעקבותיי. כל דבר שעשתה מרט את עצביי. ההימצאות שלה כאן באמצע סיטואציה משפחתית ביום הלווייתו של אבי רק הגבירה את הגועל שחשתי כלפיה. למה היא עושה את זה? מה היא מצפה להרוויח מזה? אני הבעלים החדש עכשיו. אני. לא אבא שלי. ובוודאי לא אימא שלי. עכשיו אני הייתי בעל השליטה במשפחת קרינגטון.

"אימא," אמרתי כשנכנסתי לחדר ההסבה בלי לדפוק על הדלת. היא לא הייתה זקוקה להזדמנות לסלק אותי, אבל לא הייתי הולך משם בלי לקיים את השיחה הזאת. למרות שהיא שגתה לא פעם, אהבתי אותה. היא הייתה אימא שלי. גם כשצידדה תמיד באבי ולא חשבה עליי אפילו פעם אחת, וגם כשהם התמקדו במה שהם רוצים בשבילי בלי להתעניין ברצונותיי. זה לא גרם לי לאהוב אותה פחות.

היא לא הסבה את תשומת ליבה מנופי המפרץ שבחוץ. "וודס, ציפיתי לך." שום דבר נוסף. זה כאב. שנינו איבדנו חלק בחיינו עם מותו של אבי. היא לא ראתה זאת כך וגם לא תראה אף פעם.

ניגשתי אליה ונעמדתי בשדה הראייה שלה. "אנחנו צריכים לדבר," אמרתי בפשטות.

היא הסיטה את עיניה והרימה אליי מבט. "כן, אנחנו צריכים."

הייתי יכול לתת לה לשלוט בשיחה, אבל לא התכוונתי לעשות זאת. הגיע הזמן שאציב כמה גבולות. בעיקר עכשיו, כשדלה הייתה איתי וחזרנו לרוזמרי.

"לפחות הוא בא לבד." קולה של אנג'לינה נשמע מפתח הדלת וסובבתי את ראשי בחדות כדי לנעוץ בה מבט נוזף על שהפריעה. היא לא הייתה חלק מזה.

"זה לא נוגע אלייך. את משוחררת," השבתי בנימה צוננת.

היא התכווצה.

"היא חלק מזה. היא עומדת לגור איתי. אני צריכה שיהיה כאן מישהו כדי שלא אשאר לבד, ואנג'לינה מבינה את זה. היא ילדה טובה. היא הייתה יכולה להיות מצוינת בתור כלתי."

הבנתי שהכאב של אימי על שאיבדה את אבי טרי – והיא אכן כאבה מאוד. אבל לא אתן לה לשלוט בזה. הגיע הזמן שאבהיר היטב כמה דברים לשתיהן. "היא הייתה מתנהגת כמו כלבה מפונקת בתור כלה. היה לי מזל שקלטתי את זה לפני שהיה מאוחר מדי, אחרת הייתי הורס לעצמי את החיים." שמעתי את שתיהן מתנשמות בחדות אבל לא התכוונתי להניח להן לדבר. "אני שולט בכול עכשיו, אימא. אני אדאג לך. אוודא שלא יחסר לך דבר. ועם זאת, אני לא אקבל את נוכחותה של אנג'לינה בחיי ולא אכיר בה. וחשוב מכך, לא ארשה לאף אחד לפגוע בדלה. אני אגן עליה מפניכן. היא משלימה אותי. הלב שלי נתון בידיה. זה שובר אותי כשהיא סובלת. אין לי שום דרך להסביר לכן מה אני מרגיש כלפיה. רק תבינו שלא ארשה לאף אחד לפגוע בה שוב. אני לא אסלח על זה. אני מאבד חלק מהנשמה שלי כשאני רואה שכואב לה."

שפתיה של אימי התהדקו לפס צר, והתשובה הזאת הספיקה לי. היא לא מוכנה לקבל את זה. זה לא היה היום המתאים לשכנע אותה בכנות רגשותיי כלפי דלה. היא התאבלה ואני עדיין כעסתי על האיש שהיא התאבלה עליו. "אם את צריכה משהו, תתקשרי אליי. כשתהיי מוכנה לדבר איתי בלי טינה כלפי דלה, תתקשרי אליי. ונדבר. את אימא שלי ואני אוהב אותך. אבל אני לא אתן לך להתקרב לדלה, וגם לא אעדיף אותך עליה. תביני שאם תכריחי אותי לבחור, אני אבחר בה בלי לחשוב פעמיים."

ניגשתי אל אימי והצמדתי נשיקה לקודקודה, ואז חלפתי על פני אנג'לינה בלי לומר מילה. הגיע הזמן שאחזור הביתה. דלה לא הרגישה טוב כשנשארה לבד. תמיד הייתי חרד כשעזבתי אותה.