טוני לונמן
הסְמוֹנֶת באה אלי פעם ראשונה בהשתקפות, שהייתי בן שש. ביום ההוא, מוקדם יותר, החבר שלי מַריו התנדנד על המתח בגן השעשועים ואמר, "למה הפנים שלך נראים ככה?"
לא זוכר מה עשיתי. גם עכשיו אני לא יודע. אני זוכר דם מרוח על המתכת וטעם של מתכת בפה. אני זוכר שסבתא שלי מקסין טלטלה אותי בכתפיים במסדרון ליד החדר של המנהל, העיניים שלי היו עצומות, והיא עשתה מין צליל כזה, פששש, כמו שהיא תמיד עושה שאני מנסה להסביר את עצמי גם שלא כדאי שאני יסביר. אני זוכר שהיא משכה אותי ביד יותר חזק מתמיד, ואז נסענו בשקט הביתה.
בבית, מול הטלוויזיה, לפני שהדלקתי אותה, ראיתי את הפנים שלי בהשתקפות הכהה שם. ראיתי אותם בפעם הראשונה. הפנים שלי, כמו שכל האחרים רואים אותם. כששאלתי את מקסין, היא הסבירה לי שאמא שלי שתתה שאני הייתי בתוכה, היא הסבירה לי ממש לאט שיש לי תי-סמונת אלכוהול עוּבָּרית. אני שמעתי רק שהיא אומרת סמונת, ואז שוב פעם הייתי מול הטלוויזיה המכובה והסתכלתי על זה. הפנים שלי נמתחו על המסך. הסמונת. ניסיתי שהפנים שמצאתי שם יהיו שוב פעם הפנים שלי, אבל לא הצלחתי.
רוב האנשים לא צריכים לחשוב כמוני על המשמעות של הפנים שלהם. הפנים שלהם מסתכלים עליהם מהראי, ורוב האנשים כבר לא יודעים אפילו איך הפנים שלהם נראים. הם רק החלק הקדמי הזה של הראש, שאנחנו לא יכולים לראות אותו בעצמנו, כמו שהעין שלנו לא יכולה לראות את עצמה, כמו שאנחנו לא יכולים להריח את הריח של עצמנו. אבל אני, אני יודע איך הפנים שלי נראים. אני יודע מה המשמעות שלהם. העיניים שלי שקועות כאילו אני דפוק, כאילו אני מסומם, והפה שלי פתוח כל הזמן. יש יותר מדי רווח בין החלקים של הפנים שלי - עיניים, אף, פה, הם מפוזרים כאילו איזה שיכור נתן להם סטירה שהוא הושיט יד לקחת עוד בקבוק. אנשים מסתכלים עלי ואז הם מזיזים את העיניים שהם רואים שאני רואה שהם רואים אותי. גם זה חלק מהסמונת. הכוח והקללה שלי. הסמונת זה אמא שלי ולמה היא שתתה, הסמונת זה איך שההיסטוריה מעוותת את הפנים, וגם כל הדרכים שהצלחתי עד עכשיו, למרות שהסמונת דפקה אותי מאז שמצאתי אותה שם בטלוויזיה, שהיא הסתכלה עלי בחזרה כמו איזה רָשָע דפוק.
אני בן עשרים ואחת עכשיו, וזה אומר שאני יכול לשתות אם אני רוצה. אבל אני לא רוצה. שתיתי מספיק שהייתי תינוק בבטן של אמא שלי. הייתי שיכור שם, תינוק שיכור דפוק, אפילו לא תינוק, סתם ראשן קטן ודפוק, מחובר לחבל, צף בתוך בטן.
הם אמרו לי שאני טיפש. לא במילה הזאת, הם לא אמרו אותה, אבל בעצם נכשלתי במבחן אינטליגנציה. האחוזון הכי נמוך. השלב התחתון בסולם. קארן אמרה לי שיש כל מיני סוגים של אינטליגנציות. היא היועצת שלי שאני עוד נפגש איתה פעם בשבוע בַּמרכז אינדיאנים - בהתחלה הייתי חייב ללכת אליה אחרי מה שקרה עם מריו בגן. קארן אמרה לי שאני לא צריך לדאוג בגלל מה שמנסים להגיד לי על אינטליגנציה. היא אמרה שאנשים שיש להם את הסמונת הזאת נמצאים על הספקטרום, שיש כל מיני אינטליגנציות, והמבחן אינטליגנציה מוטה, ושיש לי אינטואיציה חזקה וחוכמת רחוב, שאני חכם במה שחשוב, ואת זה כבר ידעתי, אבל שהיא אמרה לי את זה הרגשתי טוב, כאילו לא באמת ידעתי את זה עד שהיא אמרה את זה ככה.
לדוגמה, אני חכם כי אני יודע מה אנשים חושבים. מה הם מתכוונים כשהם אומרים שהם מתכוונים למשהו אחר. הסמונת לימדה אותי להסתכל מאחורי המבט הראשון שאנשים נועצים ולמצוא את המבט האחר, ממש מאחוריו. כל מה שצריך לעשות זה לחכות עוד רגע, יותר ממה שמחכים בדרך כלל, ואז אפשר לראות את זה, אפשר לראות מה עובר לבן אדם בראש, שם, מאחורה. אני יודע אם מישהו בסביבה מנסה למכור סמים. אני מכיר את אוקלנד. אני יודע איך זה נראה שמישהו מנסה להתעסק איתי, ומתי עדיף לחצות את הכביש, ומתי להוריד את העיניים ולהמשיך ללכת. אני גם יודע איך לזהות פחדנים. ממש לא בעיה. רואים את זה עליהם כאילו הם מחזיקים ביד שלט שאומר, בוא תתפוס אותי. הם מסתכלים עלי כאילו כבר עשיתי משהו רע, ככה שכבר עדיף שאני יעשה את הדבר הרע שבגללו הם מסתכלים עלי ככה.
מקסין אמרה לי שאני מרַפֵּא. היא אמרה שאנשים כמוני הם נדירים, וכשאנחנו באים לאנשהו, עדיף שאנשים ידעו שאנחנו נראים שונים כי אנחנו שונים. שיכבדו את זה. אבל בחיים לא קיבלתי כבוד מאף אחד, חוץ ממקסין. היא אומרת לי שאנחנו משבט השאיין. שהאינדיאנים היו פה בארץ מזמן-מזמן. שכל זה היה פעם שלנו. הכול. בחיי, כנראה שלא היה להם אז חוכמת רחוב, שהם נתנו לאנשים הלבנים האלה לבוא ולקחת מהם ככה את הארץ. ומה שעצוב, שכל האינדיאנים האלה בטח הבינו, אבל לא יכלו לעשות שום דבר. לא היה להם רובים. וגם בגלל המחלות. ככה מקסין אמרה. שהלבנים הרגו אותנו עם הלכלוך והמחלות שלהם, סילקו אותנו מהאדמות שלנו, העבירו אותנו לאיזה מקום מחורבן שאי-אפשר לגדל בו שום דבר. אני הייתי מתבאס נורא אם היו מסלקים אותי מאוקלנד, כי אני מכיר את המקום הזה כל כך טוב - מווסט אוקלנד לאיסט אוקלנד, לדיפּ-איסְט ובחזרה, באופניים או באוטובוס או ברכבת. אוקלנד היא הבית היחיד שלי. לא הייתי מצליח להסתדר בשום מקום אחר.
לפעמים אני רוכב על האופניים שלי בכל אוקלנד רק בשביל לראות את העיר, את האנשים, את כל השכונות שלה. אני שם אוזניות, מקשיב לאֶם-אֶף דוּם, וככה אני יכול לרכוב כל היום. הוא הראפר שאני הכי אוהב. דום לובש מסיכה ממתכת וקורא לעצמו רשע. לפני דום לא הכרתי כלום חוץ ממה ששידרו ברדיו. עד שמישהו השאיר את האייפוד שלו על המושב שלפנַי באוטובוס. דום היה המוזיקה היחידה במכשיר. ידעתי שהוא מוצא חן בעיני כששמעתי את השורה "Got more soul than a sock with a hole" - "יותר נשָמָה מלגֶרֶב עם חור". מה שמצא חן בעיני זה שישר הבנתי את כל מה שהמשפט הזה אומר, ממש על המקום. כי בעצם הוא אומר שהחור זה סימן שהגרב השתפשפה ובגלל זה יש לה אופי, נשמה - soul. ודרך החור גם רואים את הסוליה - sole - של הרגל, שזה כמו הנשמה שלה. אז נכון שזה משהו קטן, אבל בכל זאת הרגשתי שאני לא טיפש. לא מפגר. לא השלב הכי נמוך בסולם. וזה עזר לי, כי הסמונת נותנת לי את הנשמה שלי, והסמונת היא כאילו החור, החלק המקולקל בפָּנים שלי.
אמא שלי בבית סוהר. לפעמים אנחנו מדברים בטלפון, אבל תמיד היא פולטת איזשהו זבל שבסוף אני מצטער שדיברנו בכלל. היא סיפרה לי שאבא שלי בניו מקסיקו. שהוא בכלל לא יודע שאני קיים.
"אז תספרי לבן זונה הזה שאני קיים," אמרתי לה.
"בעייתי, טוני," היא אמרה.
"אל תקראי לי בעייתי. שלא תעזי לקרוא לי ככה. את בעצמך עשית לי את זה."
לפעמים אני מתרגז. זה מה שקורה לאינטליגנציה שלי לפעמים. כבר כמה פעמים מקסין העבירה אותי בית ספר, כי השעו אותי אחרי שהלכתי מכות, אבל כל פעם זה חוזר, בדיוק אותו דבר. אני מתרגז ואז אני לא יודע מה קורה איתי. הפנים שלי מתחממים ונהיים קשים כאילו הם ממתכת, ואז יורד לי מסך שחור. יש לי גוף גדול. ואני חזק. יותר מדי חזק, ככה מקסין אומרת. לדעתי, קיבלתי גוף גדול כזה שיעזור לי, כי הפנים שלי נדפקו לגמרי. ככה עוזר לי שאני נראה כמו מפלצת. ככה הסמונת עוזרת לי. ושאני עומד זקוף, שאני עומד הכי גבוה שאני יכול, אף אחד לא מתעסק איתי. כולם בורחים כאילו הם ראו רוח רפאים. אולי אני רוח רפאים. אולי מקסין בכלל לא יודעת מי אני. אולי אני ההפך ממרפא. אולי יום אחד אני יעשה משהו, וכולם יֵדעו עלי. אולי אז אני יתעורר לחיים. ואולי אז הם יוכלו להסתכל עלי סוף-סוף, כי לא יהיה להם ברירה.
כולם יחשבו שזה בגלל הכסף. מי לא רוצה כסף? אבל השאלה למה רוצים את הכסף, איך משיגים אותו ומה עושים איתו - זה מה שחשוב. כסף אף פעם לא עושה רע לאף אחד. רק אנשים עושים דברים רעים. אני מוכר מריחואנה מגיל שלוש-עשרה. פגשתי כמה חבר'ה בשכונה, כי אני כל הזמן בחוץ. בטח הם חשבו שאני כבר מוֹכֵר, כי כל הזמן הייתי בחוץ, בפינה של הרחוב וכל זה. אבל אולי לא. אם הם היו חושבים שאני מוכר, בטח הם היו מחטיפים לי. כנראה שהם ריחמו עלי: בגדים דפוקים, פרצוף דפוק. את רוב הכסף שאני מרוויח מהמכירה אני נותן למקסין. אני מנסה לעזור לה בכל דרך שאני יכול, כי היא נותנת לי לגור בבית שלה, בווסט אוקלנד, בסוף רחוב ארבע-עשרה, בית שהיא קנתה לפני המון זמן, כשהיא עבדה בתור אחות בסן פרנסיסקו. עכשיו היא בעצמה צריכה אחות, אבל היא לא יכולה להרשות לעצמה, למרות הכסף שהיא מקבלת מהביטוח הסוציאלי. היא צריכה שאני יעשה בשבילה כל מיני דברים. ללכת לקניות. לנסוע איתה באוטובוס בשביל לקנות תרופות. עכשיו אני גם מלווה אותה כל פעם שהיא יורדת במדרגות. קשה להאמין שעצמות יכולות להיות כל כך ישנות שהם נשברות, מתרסקות בתוך הגוף, כמו זכוכית. אחרי שנשבר לה הירך, התחלתי לעזור לה יותר.
מקסין מכריחה אותי לקרוא לה משהו לפני שהיא הולכת לישון. זה לא נעים לי, כי אני קורא לאט. לפעמים האותיות זזות לי, כמו חרקים. מתי שמתחשק להם, הם מתחלפות במקומות. אבל לפעמים המילים לא זזות. שהם נשארות במקום, אני צריך לחכות בשביל להיות בטוח שהם לא הולכות לזוז, וככה לוקח לי עוד יותר זמן לקרוא אותם מאשר את אלה שאני יכול להרכיב חזרה אחרי שהם מתערבבות. מקסין מכריחה אותי לקרוא לה כל מיני דברים אינדיאניים שאני לא תמיד מבין. אבל זה נעים לי, כי שאני כן מבין, ההבנה היא עמוק למטה, במקום שכואב אבל גם עושה טוב, כי פתאום יש הרגשה חדשה, שלא היתה קודם, ובגללה מרגישים פחות לבד, כאילו מעכשיו כבר לא יכאב כל כך. פעם מקסין השתמשה במילה "הורס" כשגמרתי לקרוא פסקה של הסופרת שהיא הכי אוהבת - לואיז אֶרדריץ'. פסקה שאומרת שהחיים שוברים אותנו, ובגלל זה אנחנו כאן, ושצריך לשבת מתחת לעץ תפוח ולשמוע את התפוחים נופלים ונערמים מסביב ומבזבזים את כל המתיקות שלהם. באותו זמן לא הבנתי את זה, ומקסין ראתה שאני לא מבין. אבל היא לא הסבירה לי. ואחרי כמה זמן קראנו שוב פעם את הפסקה, את כל הספר, ואז הבנתי.
מקסין תמיד הכירה אותי, והיא קוראת אותי הכי טוב מכולם, יותר טוב ממני אפילו, כאילו אני בכלל לא מבין את כל מה שאני חושף לעולם, כאילו אני קורא את המציאות שלי לאט, בגלל איך שהדברים מתחלפים מסביבי כל הזמן, ובגלל איך שאנשים מסתכלים עלי ומתנהגים אלי, ואיך שלוקח לי המון זמן להבין שאני צריך להרכיב הכול בחזרה.
כל העניין הזה, כל הזבל הזה שהסתבכתי בו, קרה כי כמה חבר'ה לבנים מאזור הגבעות של אוקלנד ניגשו אלי במגרש חניה של חנות אלכוהול בווסט אוקלנד, ניגשו ישר אלי, כאילו הם לא פוחדים ממני. ראיתי שהם פוחדים להיות שם, בשכונה הזאת, לפי איך שהם כל הזמן סובבו את הראש מצד לצד, אבל ממני הם לא פחדו. כאילו הם חשבו שאני לא יעשה להם כלום בגלל איך שאני נראה. כאילו אני יותר מדי טיפש בשביל לעשות משהו.
"יש לך שלג?" שאל אותי בחור שהיה גבוה כמוני והיה לו כובע כזה של קַנגוֹל, עם סמל של קנגורו מלפנים. כמעט התחלתי לצחוק. זה היה כזה לבן מצדו לקרוא לקוקאין "שלג".
"אני יכול להשיג," אמרתי, למרות שלא הייתי בטוח שאני יכול. "תחזרו לפה עוד שבוע, באותו זמן." אני ישאל את קרלוס.
על קרלוס ממש אי-אפשר לסמוך. בערב שהוא היה אמור לקבל את החומר, הוא התקשר אלי ואמר שהוא לא יוכל להגיע, ושאני יצטרך ללכת לאוקטביו ולקחת את זה בעצמי.
נסעתי באופניים מתחנת הקוליסיאום. הבית של אוקטביו היה בדיפּ-איסט אוקלנד, ליד רחוב שבעים ושלוש, מול איפה שהיה פעם קניון איסטמונט, עד שהמצב שם נהיה כל כך גרוע, שעשו מהקניון תחנת משטרה.
כשהגעתי לבית של אוקטביו, בדיוק יצאו משם אנשים לרחוב, כאילו הם בורחים מאיזה קטטה. ישבתי על האופניים מרחוק והסתכלתי עליהם, שהם הסתובבו שיכורים מתחת לאור של הפנסים ברחוב, מטומטמים לגמרי, כמו עשים שנהיו שיכורים מאור.
כשמצאתי את אוקטביו, הוא היה מסטול. שאני רואה אנשים במצב כזה, אני חושב תמיד על אמא שלי. אני שואל את עצמי איך היא התנהגה שהיא היתה שיכורה כשאני הייתי בתוכה. זה היה לה נעים? ולי זה היה נעים?
אבל אוקטביו היה די צלול, למרות שהדיבור שלו היה משובש. הוא שם לי יד על הכתף ולקח אותי לחצר האחורית, איפה שהיה לו ספסל משקולות מתחת לעץ. הסתכלתי עליו שהוא נשכב ועשה תרגילים עם מוט שלא היה עליו משקולות. נראה לי שהוא לא קלט שאין משקולות על המוט. חיכיתי לראות מתי הוא ישאל את השאלה בקשר לפָּנים שלי. אבל הוא לא שאל. הקשבתי לו שהוא דיבר על סבתא שלו, איך שהיא הצילה אותו אחרי שכל המשפחה שלו מתה. הוא אמר שהיא הסירה ממנו קללה בעזרת פרווה של גירית, ושכל מי שהוא לא מקסיקני או אינדיאני היא קוראת לו גַצ'וּפּין, שזה מחלה שהספרדים הביאו לילידים כשהם הגיעו ליבשת, למרות שהיא תמיד אמרה לו שהספרדים בעצמם היו המחלה האמיתית. הוא המשיך ואמר לי שהוא בכלל לא התכוון להיות מה שנהיה ממנו, למרות שלא הייתי בטוח לאיזה מהדברים הוא מתכוון - להיות שיכור? סוחר סמים? שניהם יחד? או משהו אחר לגמרי?
"את הדם שלי הייתי נותן בשבילה," אוקטביו אמר. בדיוק כמו שאני מרגיש לגבי מקסין. הוא אמר לי שהוא לא מתכוון להישמע רגשני וכל הזבל הזה, אבל אף אחד אחר אף פעם לא מקשיב לו באמת. ידעתי שהוא מדבר ככה בגלל שהוא מסטול ושהוא בטח לא יזכור כלום אחר כך. אבל מהיום ההוא, כל פעם שהייתי צריך משהו, הלכתי ישר לאוקטביו.
התברר שללבנים הטמבלים האלה מהגבעות יש גם חברים. ככה עשינו כסף די טוב יחסית לקיץ. ואז, יום אחד, שבאתי לקחת חומר, אוקטביו הזמין אותי להיכנס ואמר לי לשבת. "אתה יליד, נכון?" הוא אמר.
"כן," אמרתי והתפלאתי איך הוא יודע. "משבט השאיין."
"תסביר לי מה זה פאוואו," הוא אמר.
"למה?"
"פשוט תסביר לי."
מאז שהייתי קטן, מקסין לקחה אותי למפגשי פאוואו בכל האזור של המפרץ. פעם גם הייתי רוקד, למרות שעכשיו כבר לא. אז הסברתי לאוקטביו.
"אנחנו מתלבשים בתלבושת של אינדיאנים, עם נוצות וחרוזים וכל זה. אנחנו רוקדים. אנחנו שרים ומתופפים בתוף גדול כזה וקונים ומוכרים כל מיני דברים אינדיאניים, כמו תכשיטים ובגדים וכאלה," אמרתי.
"כן, אבל בשביל מה אתם עושים את זה?" אוקטביו שאל.
"כסף," אמרתי.
"אבל כל האחרים, למה הם עושים את זה?"
"לא יודע."
"מזתומרת לא יודע?"
"בשביל לעשות כסף בנזונה," אמרתי.
אוקטביו הטה את הראש שלו והסתכל עלי, כאילו הוא אומר, אל תשכח עם מי אתה מדבר פה.
"אז בשביל זה גם אנחנו נהיה בפאוואו," הוא אמר.
"בזה שיהיה בקוליסיאום?"
"כן."
"בשביל לעשות כסף?"
אוקטביו הנהן, ואז הוא הסתובב ולקח ביד משהו שבהתחלה לא הבנתי שזה אקדח. אקדח קטן ולבן לגמרי.
"מה זה צריך להיות?" שאלתי.
"פלסטיק," אוקטביו אמר.
"וזה פועל?"
"הדפסת תלת-ממד. רוצה לראות?" הוא אמר.
"לראות?" שאלתי.
בחוץ, בחצר, כיוונתי את האקדח לפחית פפסי שהיתה תלויה על חוט, כיוונתי בשתי ידיים, עם הלשון בחוץ ועין אחת סגורה.
"ירית פעם באקדח?" הוא שאל.
"לא," אמרתי.
"יהיה לך צלצול באוזניים."
"מותר לירות?" שאלתי, ולפני שקיבלתי תשובה הרגשתי איך האצבע שלי לוחצת, ואז הבום עבר דרכי. רגע אחד לא ידעתי מה קורה. הלחיצה הביאה את הצליל של הבום, וכל הגוף שלי נהיה בום ונפילה. התכופפתי בלי שהתכוונתי. ואז היה צלצול בפנים ובחוץ, צליל אחד שהתפשט רחוק או עמוק פנימה. הרמתי את העיניים אל אוקטביו וראיתי שהוא אומר משהו. אמרתי: מה? אבל אפילו לא שמעתי שאני אומר את זה.
"ככה אנחנו נשדוד בפאוואו הזה," שמעתי בסוף שאוקטביו אומר.
זכרתי שיש גלאי מתכות בכניסה לאצטדיון, לקוליסיאום. פעם, ההליכון של מקסין, שהיא השתמשה בו אחרי שנשבר לה הירך, הפעיל את הגלאי. אני ומקסין הלכנו לשם באיזה יום רביעי בלילה, שהכרטיסים היו במחיר מוזל, בשביל לראות את האוקלנד אתלטיקס משחקים נגד הטקסס ריינג'רס, שזאת הקבוצה שמקסין אהבה שהיא היתה ילדה באוקלהומה, כי לאוקלהומה לא היתה קבוצה משלה.
לפני שהלכתי מהבית של אוקטביו, הוא נתן לי עלון של הפאוואו, שהיו רשומים בו הסכומים של הפרסים בכל סוג של ריקוד. ארבעה פרסים של חמשת אלפים. שלושה של עשרת אלפים.
"כסף טוב," אמרתי.
"לא הייתי נכנס לבלגן כזה, אבל אני חייב כסף למישהו," אמר אוקטביו.
"למי?"
"לא עניינך," אוקטביו אמר.
"ובינינו הכול בסדר?" שאלתי.
"לך הביתה," אוקטביו אמר.
בלילה שלפני הפאוואו, אוקטביו התקשר אלי ואמר לי שאני יהיה אחראי להסתיר את התחמושת.
"בשיחים? אתה רציני?" שאלתי.
"כן."
"מה, לזרוק כדורים לשיחים בכניסה?"
"תשים אותם בגרב."
"לשים כדורים בגרב ולזרוק אותם לשיחים?"
"אלא מה אמרתי?"
"זה פשוט נראה..."
"מה?"
"כלום."
"הבנת?"
"מאיפה אני משיג כדורים? איזה סוג?"
"בווֹלמַרט, 0.22."
"אתה לא יכול פשוט להדפיס אותם?"
"עוד לא יודעים לעשות את זה."
"טוב."
"ועוד משהו," אוקטביו אמר.
"כן?"
"עוד יש לך זבל אינדיאני כזה, שלובשים?"
"מזתומרת זבל אינדיאני?"
"לא יודע, מה שלובשים, נוצות וכל זה."
"יש לי."
"אז תלבש את זה."
"זה בקושי יעלה עלי."
"אבל יעלה?"
"כן."
"אז תלבש את זה לפאוואו."
"בסדר," אמרתי וסגרתי את הטלפון. הוצאתי את התלבושת שלי ולבשתי אותה. הלכתי לסלון ועמדתי מול הטלוויזיה. זה המקום היחיד בבית שיכולתי לראות את כל הגוף שלי. הרעדתי את הנוצות שעלי והרמתי רגל. ראיתי איך הנוצות מתנפנפות בטלוויזיה. פרשתי את הידיים וכופפתי את הכתפיים, ואז ניגשתי לטלוויזיה. הידקתי את הרצועה מתחת לסנטר. הסתכלתי על הפנים שלי. על הסמונת. לא ראיתי אותה שם. ראיתי אינדיאני. ראיתי רקדן.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.